‏הצגת רשומות עם תוויות הולכת בשביל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הולכת בשביל. הצג את כל הרשומות

13.6.2023

נסענו לאיקריה

נהנים בגשם

1.     מה מיוחד באיקריה?

איקריה הוא אי מקסים המנותק מהאיים הסובבים אותו, קרוב לתורכיה, מלא מפרצונים חבויים עם מים צלולים וללא המוני תיירים. יש בו כפרים קטנים עם טברנות מקומיות ואזור הררי מקסים וכבישים מפותלים ונקודות תצפית מרהיבות של הים ושל האיים מסביב.
האי התפרסם גם בזכות העובדה שתושביו זוכים לחיים ארוכים יותר מהממוצע, אחוז התושבים מעל גיל 100 גבוה יחסית מכל מקום אחר ביוון ובעולם. אומרים שזה בגלל המזון שהם אוכלים (תזונה ים תיכונית) והליכות רגליות ארוכות. למעוניינים להרחיב, התבצע מחקר בנושא בשם blue zone.
אנחנו באנו לפה כדי לצעוד עם המקל והתרמיל, לצאת להרים ולקנח ברחצה בים, ובדרך גם להסניף לתוכנו משהו מהמיוחדות של האי הזה.

 2.     איפה הולכים פה?

מבנה האי שאורכו 40 ק"מ ורוחבו 9 ק"מ, הוא כמו של סירה הפוכה. כדי להגיע מצד אל צד, אפשר לנסוע בצורה מעגלית או לטפס גבוה גבוה עד לשיא ואז להתגלגל לצד השני.. הכבישים פה צרים ומתפתלים זה אומר שלא פעם האוטובוס שבו נסענו לא יכול היה להמשיך לנסוע עד שיפנו את הכביש..
צד אחד של "הסירה" הוא ירוק ומלא פריחה ועצים בגלל הגשם הרב שיורד פה והצד השני יבש יותר אבל לא פחות יפה. יש פה המון מסלולים יפים. אנחנו הלכנו בכמה מהם. אפשר לסכם ולאמר שכל יום הליכה היה יפה יותר מהיום שקדם לו, או כמו שסיכמה אסנת "אנחנו עושים בילד-אפ ליופי של המקום".

 

3. קבוצה היא סוג של בית

יש משהו טוב בנסיעה לחו"ל עם אנשים שאני צועדת איתם תקופה ארוכה. את חלקם אני מכירה שנים. היכרות שלנו מתחילה מהשנים בהן בנינו יחד את הבית בישוב הקהילתי בו גרנו והיום זה מגיע עד לרמת הנכדים.. קבוצה כזו היא כמו בית. מרגישים בה נוח, הכל זורם טוב. איך אמרה לנו אסנת? "רואים שאתם קבוצה". וזה אומר הכל.  
קבוצה מאפשרת לבחון את הכל מקרוב, להתבונן על היחסים שלי עם החברים בקבוצה ועל האופן בו אני מקבלת החלטות ומובילה את עצמי
. גיליתי לא מעט דברים שאהבתי. וזה היה מרתק.

4. הלך לנו האינטרנט

באמצע הטיול המדהים הזה נגמר האינטרנט. יום אחד הוא פשוט לא היה. היו הרבה סיפורים סביב לאן הוא נעלם, הגרסה הרשמית היתה שהכבל התת ימי ל-3 האיים הסמוכים: איקרה, סאמוס ופורני נחתך. במשך 3 ימים הכל היה מנותק: בנקים, כרטיסי אשראי, אינטרנט וכל מה שתרצו.
היה מעניין לראות מה הניתוק הזה גרם לנו. לכאורה נסענו לשם כדי להתנתק מהעולם אבל כולם יודעים שאנחנו לא באמת מתנתקים כשאנחנו נוסעים. כל אחד בא עם חבילת גלישה, יש אינטרנט במלון, זה מדבר בטלפון במהלך הליכה, אני סוגרת פגישות, ההוא מעלה פוסטים לפייסבוק תוך כדי הליכה, מסמסים למשפחה, לחברים, לפני, אחרי ותוך כדי...אנחנו מנותקים פיזית אבל מחוברים בוורידים.. ה-
WI-FI זורם לנו בתוך הדם..
הניתוק הבלתי צפוי היה מעניין. בחלק מהזמן הוא הוליד חוסר שקט. הניתוק מהמשפחה בארץ היה לפעמים מדאיג, הזמן שהתפנה מכל הגלישות והשיטוטים במרחבי האינטרנט, הצריך לחשוב מה עושים איתו.. ואני חייבת להודות שאלה היו ימים די מאתגרים.
ביום אחרון, כשישבנו לצהרים במסעדה, התפשטה הידיעה שהאינטנרט חזר. כולם שלפו את הטלפונים.. ותוך שניה המולת השמחה סביב השולחן השתתקה..
אח... אין. אין שמחה כמו שמחת החיבור לאינטרנט מחדש...
 

 5.  להתמסר

נסיעות כאלה מאפשרות לי, להתמסר לרגש, לתת לו מקום בגוף, בתודעה ולתת לו ביטוי חיצוני. 
היו בימים האלה הרבה רגעים מתמסרים. המון רגעי צחוק ושמחה ספונטנית שהתפרצה. רקדנו בשמחה בסדנת הריקוד, שיתפנו אחד את השני במחשבות וסיפורים שלא תמיד יש הזדמנות לשתף... זה היה מרגש מאד.
ההזדמנות לגעת ברגש, לצלול איתו פנימה ולהתמסר, יש בה הרבה אושר.

6. אינטימיות

נסיעה בקבוצה של חברים טובים יש בה פוטנציאל לאינטימיות רגשית אינטלקטואלית וחווייתית גם בהליכות בשבילים וגם בשיחות עם האנשים. מצאתי עצמי לא פעם משתפת מחשבות ורגשות שלי והרגשתי שזה היה ככה גם אצל האחרים. ולמרות שאנחנו מכירים, תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים על אנשים, לחלוק חוויות טובות וגם כאבים וזה מאפשר לי התבוננות אחרת על עצמי.
זיכרונות משותפים וחוויות משותפות הם שיוצרים את הערך המוסף של היחסים שבינינו.
האינטימיות שנוצרה מהחוויות המשותפות התחברה לזכרונות שיש לנו ממפגשים קודמים ואלה העצימו את הקשר והחיבור עם האחרים.
חלקנו בינינו הרבה רגעים מרגשים ומשמעותיים.
אלה רגעים שאני מאד מוקירה ויודעת שזכיתי למשהו שהוא לא מובן מאליו..

7.  כל היופי הזה

זה היה מסע שהיה בו הכל: הליכות במרחבים פתוחים, עליות מאתגרות בסופן פגשנו נופים עוצרי נשימה וירידות תלולות שחייבו לרדת בזהירות, אינסוף ים מכל הכיוונים, גשם שוטף שתפס אותנו באמצע ההליכה והלך איתנו את כל הדרך ולא הרפה עד שנרטבנו עד לשד עצמותנו. התכלת שמסביב, עשרות חופי רחצה, אחד יותר יפה מהשני. כפרים נסתרים וכפרים שננטשו בחלקם וטברנות מקסימות שאוכלים שם את "מה יש במטבח היום?", וריח צמחי התבלין שנישא באוויר ושקיעות יפות ואור עד תשע וחצי בליל והרבה זיתים וצ'יפרו – האוזו המקומי שמיוצר מפרי עצים שדומים לקטלב שלנו ואוכל טוב, ופיקניק פה ושם בנקודות תצפית יפות. וחברים טובים למסע.

8. סוף הטיול

כל טיול מסתיים לו בסוף. גם שלנו הסתיים אחרי 6 ימי הליכה.
אני חושבת שלא אטעה אם אומר שעבור כולנו איקריה היפה והמעניינת היתה סוג רקע למסע הקבוצתי המיוחד שלנו ולחוויה שעברה עלינו שם.
כשחוזרים ממסע כזה ישר מתחשק עוד אחד כזה.
אנחנו חוזרים לתכנית ההליכות שלנו בארץ עם טעם אחר.
ואולי תהיה כאן התחלה של משהו חדש שטרם התחיל להתגבש...



 

1.5.2023

המנורה של אלדין או ..איך מרגישים כשמתעוררים..

למפגש העצמאות האחרון הייתי צריכה לחלוק מחשבות והרהורים על המצב בו נתונה המדינה.

יכולתי לכתוב על השסעים ועל המחלוקות,

יכולתי לכתוב על ההסתה ועל הפלגנות ועל תעשיית השקרים, הפייק ניוז, גזלייטנינג או הנדסת התודעה,

יכולתי לכתוב על ההשתתפות בהפגנות ועל ההצטרפות לפעולות מחאה שונות ועל תחושת הגאווה המתעוררת בי לנוכח הסולידריות והתגייסות ועל עוד מילים שכבר חשבנו שאבד עליהם הכלח.

אבל אני רציתי לדבר על משהו אחר.

רציתי לדבר על המשמעות של "להתעורר" - מילה שנשמעת הרבה לאחרונה, ובהקשר הזה, לדבר קצת על עצמי וקצת על המדינה.

תארו לכם את הג'יני של אלדין שחי בתוך מנורה סגורה במשך תקופה ארוכה, במציאות נתונה ורק אלדין קובע מתי יצא מהמנורה ומתי יחזור לתוכה. הג'יני רגיל למציאות הזו וחי אותה. יש בחיים האלה משהו שמטשטש את החושים. כל עוד הג'יני נמצא בתוך המנורה הסגורה, אפשר לשלוט בו. ואז יום אחד, מבלי שתוכנן מראש, קורה משהו שאי אפשר למנוע אותו. הג'יני "התעורר" ומבקש להתפרץ מהמנורה בכוח. והוא מצליח.

ברגע שהוא השתחרר, כבר לא ניתן לשלוט בו יותר ואי אפשר להחזירו למנורה.

אני מרגישה כמו הג'יני הזה. טלטלה שפקדה אותי יום אחד, פקחה את עיני לראות את המציאות באור אחר מזה שהייתי רגילה אליו. הטלטול היה כה חזק שהוא העיר אותי והניע אותי לפעולה.

"להתעורר" בשבילי היה להבין שאני חיה במציאות שחשבתי שנראית טוב.. למרות שבעומק ליבי ידעתי שזה לא ככה, שאי אפשר לחיות ככה. ושלא מגיע לי לחיות ככה.. וקשה לחיות ככה.

ולמרות שידעתי, שום דבר לא גרם לי להתעורר וגם אם התעוררתי קצת מדי פעם, תמיד היה איזה קול פנימי שקם ואמר לי "עזבי, בשביל מה את צריכה את זה" ואז נרדמתי שוב..

להתעורר זה להבין ביום אחד שאי אפשר יותר.

להתעורר זה אומר שסיימתי להתכחש.

להתעורר זה להבין שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.

להתעורר זה להסתכל לאמת בעיניים ולהבין שצריך לחפש דרך אחרת.

להתעורר זה מחייב לוותר על החלומות, להתמודד עם מה שיבוא אחר כך ואף אחד לא יודע מה שיבוא..

להתעורר זה עצוב. עצוב מאד.  

ולהתעורר זה כואב. כואב מאד.

בשביל להתעורר הייתי צריכה משבר חריף מאוד, כזה שמאפשר לראות את הפצעים הפתוחים, ולהתמודד איתם כדי להגיע לפתרונות.

ואז התעוררתי

כשהתעוררתי, לא ידעתי מה יהיה.

הרבה לילות לא ישנתי מרוב דאגה.

כשהתעוררתי פחדתי מאד ולא פעם הרגשתי שהשמיים נופלים והאדמה רועדת.

לא פעם הבנתי שאין מי שיציל אותי ושנותרתי לבד, וקראתי את עצמי לדגל.

ואחרי שגמרתי לכאוב ולהתאבל על מה שהיה ולבכות בלילות, הבנתי שאין דרך חזרה, שאי אפשר להחזיר את הג'יני שכבר ברח חזרה למנורה. הבנתי שאני צריכה להסתכל קדימה.

כשהתעוררתי, הבנתי שלא תמיד צריך לפעול. לפעמים חשוב להאט, לעצור, להיות בשקט, בתוך הריקנות הפנימית. להיות נוכחת ולראות איך לאט לאט בתוך החושך והכאוס בוקע אור חדש. ויחד עם הכעס והעצב על האבדן של עצמי ושל החיים שלי, הבנתי שזה לא אבדן אלא שחרור..

הבנתי שלהתעורר זה מעורר.. יש בזה המון תקווה למשהו חדש.

וככה אני רואה את מה שקורה היום במדינה שלנו. אני מרגישה שבאופן סמלי יש הלימה בין המצב שלי למצבה של המדינה.

גם אנחנו היינו צריכים שיהיה משבר חריף מאוד כדי להתעורר ולהתחיל לראות את הפצעים הפתוחים שלנו ולהתחיל לטפל בהם.

המחאה העירה אותנו. התעוררנו מתרדמת "החיים הטובים" ומה שהיה מובן מאליו - אינו עוד.

בדיוק כפי שאני לא יכולה לחזור ולהיות מי שהייתי קודם, גם ישראל של אחרי הימים האלה לא תהיה כישראל שהייתה לפניהם. ה"רפורמה" העירה אותנו מתרדמת החיים הטובים להבין שאנחנו חיים בשקר, ולא שקר אחד. כמה שקרים. להבין שכל מה שהיה מובן מאליו עד היום, איננו מובן יותר ולא רק שאיננו מובן אלא אף נתון בסכנה.

כולם מבינים שמדובר כאן בהתמודדות על אופי המשטר בישראל ועל אופיה של החברה הישראלית.

"כבר ניצחנו" בעצם ההתעוררות המופלאה ונותנת ההשראה של הציבור - זה כשלעצמו ניצחון. אבל זה רק ניצחון אחד במערכה אחת מרבות שעוד צפויות לנו,

ההתמודדות העתידית תהיה הרבה יותר ארוכה ותדרוש מכל אחד מאתנו נחישות ותעצומות נפש, בדיוק כפי שהרגשתי שקרה לי אחרי שהתעוררתי.

ההתעוררות מחייבת להישיר מבט ולהתמודד עם כל מיני אמירות שהתקבעו בתודעה כאמיתות ושמסתברות כיום כשקרים, וצריך לעשות את זה באומץ.

רק משבר חריף יאפשר לנו לטפל בפצעים פתוחים, בנושאים כואבים, בטראומות, כדי להגיע לפתרונות.

מהמקום בו אני נמצאת היום, יש לי לא מעט סיבות רבות לשמוח, להתגאות ולהתמלא תקווה. אני עשיתי כברת דרך משמעותית אחרי שהתעוררתי ואני רוצה להאמין שזה מה שיקרה למדינה.

אנחנו אמנם רק בתחילת הדרך, אבל יצאנו מהפסיביות והרוב הדומם סוף סוף נעמד על רגליו ואמר עד כאן. קם פה מחנה שהתחיל ללכת והפך לנחשול אדיר שאי אפשר לעצור — דבר שלא היה כדוגמתו בישראל.

למחאה האדירה הזו יש לא מעט הישגים: היא בלמה לעת עתה את ניסיון ההפיכה המשטרית, והצליחה להציב את דגל המדינה כמייצג את ישראל החופשית, והמוני בני האדם שהסתייגו מהדגל, ושחשו ניכור הולך וגובר אליו לאורך השנים, מניפים אותו כעת בגאווה גדולה. וגם הבהרנו לכל מי שצריך שקיצוניים משיחים לא יקבעו את גורלנו.

אז לקח לנו זמן להתעורר ויחד עם הכעס והעצב על מה שהיה, אנחנו היום נוכחים ומה שאנחנו חווים היום זה לא אבדן אלא שחרור.. והאמינו לי, שזו תחושה מרוממת מאד

 

11.7.2022

6 ימים של שכרון חושים - CORFU 2022

1. קצת גיאוגרפיה

האי קורפו )ביוונית "קרקירה"( נמצא בצפון מערב יוון, בים האדריאטי בין יוון לאיטליה, ונחשב לאחד מהיפים שבאיי יוון. צורת האי דומה למגל ושני רכסי הרים גבוהים מחלקים אותו למספר אזורים – המגוונים מאוד מבחינת הנוף והטבע: החופים המערביים והצפוניים תלולים, ומתאפיינים במצוקים וכפים, ולכן הגישה אליהם קשה, בעוד שבחוף המזרחי קיימים מפרצים רבים והוא נוח יותר, זו הסיבה שרוב האוכלוסייה מרוכזת לאורכו.

2. "שביל קורפו"

"שביל קורפו" הינו שביל הליכה ארוך שסומן בשנת 2001 וחוצה את האי מצפון לדרום. השביל באורך 220 ק"מ, מחולק לעשרה מקטעים ומתוכנן בהתאם להליכה של 10 ימים. השביל כמעט ואינו מסומן ומבוסס בעיקר על כבישים צדדיים, דרכים חקלאיות ומעט שבילי הליכה. הסימון של השביל אינו הסימון האדום לבן הסטנדרטי באירופה ולמעשה השביל כמעט ואינו מסומן.

בטיול שלנו נבחרו הליכות במרכז וצפון האי בסגנון הטיול הנודד כשאנחנו לנים בבית מלון מקסים בכפר קטן בלב ההרים. את סיום ההליכה חגגנו בעיר הבירה של האי קרקירה. 

3.  הליכות בניחוח ספרות

האי מפורסם בזכות ספריו של ג'ראלד דארל שהתגורר עם משפחתו באי וכתב רבות על האנשים ובעיקר על הטבע והנופים המופלאים שבו. המפורסם ביותר הוא הספר "משפחתי וחיות אחרות" אותו פגשנו רבות על השביל. הספר זכה לתרגום מחודש בימים אלה והקריאה בו ממש מרנינה.

בכל עצירה, אורן היה שולף את הספר מן התיק, מקדים לו סיפור קצר ומקריא את הקטע הרלוונטי מן הספר. על השביל פגשנו גם את "זורבה היווני" ועוד סיפורים רבים מן המיתולוגיה היוונית שליוו אותנו לאורך כל המסלול. וככה התערבבו להן ההליכות שלנו עם מיתוסים ואגדות מהמיתולוגיה, מתובלות בסיפורים על האי כשעל כולם מסתכלת דמותו של זורבה היווני.

מכל הסיפורים נשארתי עם המלצה אחת שטובה גם לכאן: לא להרדם תחת עץ הברוש. מי שנרדם תחת הברוש שלא יתפלא לתוצאות שהוא קם אליהן (לסקרנים זה מופיע ב"משפחתי וחיות אחרות").

4. כל היופי הזה

עדיין מעכלת את כל היופי שפגשנו בדרך.

זה היה מסע שהיה בו הכל: הליכות במרחבים פתוחים, עליות מאתגרות בסופן פגשנו נופים עוצרי נשימה וירידות תלולות שחייבו לרדת בזהירות, אינסוף ים מכל הכיוונים, רחצה על הדרך במימי התכלת, עשרות חופי רחצה, אחד יותר יפה מהשני. כפרים של היום וכפרים של פעם שננטשו בחלקם ורזורטים לתיירים שמכסים כל חלקה טובה לאורך החופים.

שקיעות יפות כל כך ואור עד תשע וחצי בלילה.

הרבה זיתים ויין ואוכל טוב, ופיקניק פה ושם בנקודות תצפית יפות.

וחברים טובים למסע. זה הכי חשוב!

חזרנו ישר לקיץ הישראלי הלוהט מכל הבחינות. ראש ממשלה אחד הלך ואחר בא במקומו. אין רגע דל.

5. מערכות יחסים

הנסיעה לקורפו בקבוצת הזו שאני הולכת איתה כבר 14 שנים, אפשרה לעצור, לנשום, להתבונן פנימה וגם להסכים לגעת בקשרים שלנו בתוך הקבוצה שיש בהם אתגר, מורכבות, ולהבין מה בתוך עצמי פתוח לשינוי ותנועה.

ביומיום אנחנו מתנהלים במערכות יחסים מבלי לתת עליהן את הדעת יתר מדי. הנסיעה הזו היתה הזדמנות חד פעמית לבחון את הכל מקרוב, להתבונן על היחסים שלי עם החברים בקבוצה ועל האופן בו אני מקבלת החלטות ומובילה את עצמי. גיליתי לא מעט דברים שאהבתי. וזה היה מרתק.

5. להתמסר

שאלתי את עצמי מתי יצא לי להרגיש בפעם האחרונה, באמת להרגיש, להתמסר לרגש, לתת לו מקום בגוף, בתודעה, לתת לו ביטוי חיצוני. בקורפו היו לי לא מעט רגעים מתמסרים שכאלה שאפשרתי לעצמי להיות שם.

הרגעים הכי מתמסרים היו ביום ההולדת שחגגנו לחומי. היו בערב הזה המון רגעי צחוק ושמחה ספונטנית שהתפרצה. מצאתי עצמי רוקדת על הרחבה בלי לדפוק חשבון ושרנו עד כלות ... עד שלא יכולנו יותר.. זה היה מרגש מאד.

גיליתי שהזדמנות לגעת ברגש, לצלול איתו פנימה ולהתמסר, היה בזה הרבה אושר.

6. להקשיב לקול הפנימי שלי

בשבוע הזה, הרגשתי את הקול הפנימי שלי מדרבן אותי לצאת מאזורי נוחות. אני כבר מכירה אותו מקודם. זיהיתי בתוכי את הקול הזה המניע אותי קדימה ונעניתי לו בשמחה. 

7. אינטימיות

נסיעה בקבוצה של חברים טובים יש בה המון אינטימיות רגשית אינטלקטואלית וחווייתית .

בהליכות בשבילים ובשיחות עם האנשים, מצאתי עצמי משתפת מחשבות ורגשות שלי וחשתי שזה היה ככה גם מצד האחרים. שעות של שיחות עמוקות עם חברתי לחדר הובילו את שתינו לתובנות משמעותיות...

אנשים הרגישו נוח לחשוף דעות ונקודות מבט שונות גם אם הן לא תמיד פופולריות (פוליטיקה למשל)

יש אצלנו קטע שנקרא "פייטן השביל" בו אנשים מביאים משהו מעצמם לקרוא בדרך ולדבר עליו עם הקבוצה. הפייטנות הזו זימנה לנו רגעים יפים ושיחות טובות סביב מה שאנשים בחרו להביא. היתה גם התארגנות מיוחדת סביב יום ההולדת שתכננו לחגוג וזה היה מרנין לב.

ומעל כל זה חווינו אינטימיות שנוצרה מהחוויות המשותפות שהתחברו לזכרונות שיש לנו ממפגשים קודמים שהעצימו את הקשר והחיבור עם האחרים. זיכרונות משותפים וחוויות משותפות הם שיוצרים את הערך המוסף של היחסים שבינינו. חלקנו בינינו הרבה רגעים מרגשים ומשמעותיים.

8. סוף הטיול

כל טיול מסתיים בסוף. אחרי 6 ימי הליכה גם הטיול שלנו הסתיים.

קורפו היתה מדהימה מכל הבחינות, אבל אני הרגשתי שבשבילי היא היתה רק רקע למסע הקבוצתי המיוחד שלנו ולחוויה שעברה עלינו שם. זה לא היה דומה לשום דבר שחוויתי בעבר.

אנחנו חוזרים לתכנית ההליכות שלנו בארץ עם טעם אחר. עכשיו כשנפתחו בפנינו המרחבים על כל המשתמע מזה, אולי תהיה כאן התחלה של משהו חדש שטרם התחיל להתגבש...

5.5.2022

מרחפת בנחל רחף

אני תלויה בין שמים וארץ במפל האחרון בנחל רחף

ביום העצמאות אנחנו נפגשים באופן קבוע למנגל, התרגשויות וצחוקים. אנחנו חבורה קצת שמרנית. הכל אצלנו קבוע. מקום המפגש קבוע, התפריט פחות או יותר וגם התכנית האמנותית. מקבלים נושא לכתוב עליו. גם הפעם היה ככה.המשימה הפעם היתה להביא חוויות וסיפורים מ-14 השנים בהן אנחנו הולכים ביחד.
לפני שנולד אצלי הרעיון שעליו אכתוב, קראתי את כל מה שכתבתי בשנות ההליכה בשבילים. במשך ימים שקעתי בקטעים ובזכרונות. כל כך נהניתי מהקריאה שהחלטתי להביא למפגש קטע מפעם.
בקיצור, הפעם לא השקעתי, אבל אני חושבת שבכל זאת הקטע שווה.

מרחפת בנחל רחף

בדרך חזרה מנחל רחף עשינו ספירת מלאי של החבלות והשריטות והנזקים. יעל יצאה עם שלפוחיות בידיים, נדב חזר בלי נעליים. הם התפרקו לגמרי בדרך ואת הקטע האחרון הוא עשה כמעט יחף כשהוא מהלך על מה שנשאר מהרפידות בתוספת חבישה של תחבושות אלסטיות שגרדנו מכל מי שהיה לו. נעלי HI-TEC יצאו לא אמינים לגמרי. לתמי היו קצת שריטות. אצלי נשברה צפורן וגם הצלעות קצת כאבו. לא ברור אם מזה שנחבטתי בפעם הראשונה אל הקיר או מהלחץ של חבל הבטחון שנקשר כל פעם מחדש באזור שמתחת לציצי. וכמובן היו גם הנעליים המסריחות מכל מימי הגבים שבתוכם הלכנו. הריח שלהם זה משהו שהיה קשה לעמוד בו במיוחד כשפותחים את תא המטען בתוכו שכבו הנעליים כמה שעות..

אחרי שנגמרה עונת השביל השלישית, התגעגענו לביחד שהיה לנו ויצאנו לנחל רחף במדבר יהודה. את הנחל הזה אפשר לעבור רק בריחוף או בגלישה ושחיה. באופן רשמי נאמר שיש שם 8 מפלים שאותם יורדים בסנפלינג או בגלישה. הדמיון המזרחי שלי בתוספת החמסין שהיה אתמול (קרוב ל-40 מעלות) - ספרו יותר.

יצאתי להרפתקה הזו מבלי להבין מה זה באמת אומר. אמנם עשינו מחנה אימונים קטן בסנפלינג מקומי להדיוטות ולכאלה שלא התנסו אף פעם, אבל יודעי דבר יודעים ש''הדבר האמיתי" הוא אחר לגמרי ואין לו שום קשר להתנסות הקטנה שעשינו לפני כמה שבועות.

וגם הפחד. חשבתי שכמו באימון זה יהיה פחד קטן ורק בפעם הראשונה ואחרי זה מתרגלים. אבל במציאות היה שם פחד. הרבה פחד. בכמויות. היו מקומות שפחדתי ממש. הפחד התייצב בפתחו של כל מפל כמעט.

אבל פחד זו פריבילגיה של הבית. של לחשוב לפני. אחרי שהחלטתי שאני יוצאת – הפחד ואני הצטרכנו ללמוד ולהסתדר ביחד הכי טוב שאפשר זה אומר שמותר לי לפחד אבל לא עד כדי כך שזה יפריע או ישתק אותי. מצאתי כל מיני טכניקות לעקוף אותו. אחת מהן היתה להיות עסוקה כל הזמן. אף אחד לא הביא מצלמה בגלל גבי המים שצריך לחצות אותם בשחיה, חוץ ממני, וככה מצאתי את עצמי עסוקה בלצלם ולחפש פוזות מעניינות. הטריק השני היה לרדת בין הראשונים. לפני כל מפל החלטתי אחרי מי אני יורדת ואמרתי את זה בקול רם וכשהגיע תורי, ברור שלא היה מצב להתחרט. ואחרי שקשרו אותי ובדקתי את כל אביזרי הבטיחות והתקרבתי לפתח השיגור בשפת המצוק - כבר לא יכולתי לחזור חזרה. מה שנשאר זה לרדת למטה.

והאמת היא שאחרי שהפחד קצת עבר לי התחלתי להנות ולהסתכל מסביב ולראות את הנוף שלתוכו גלשתי. לפעמים גיליתי את ים המלח בין חרכי הסלע, והתרגשתי מהצוקים העצומים של הקניון, פעם אחת ראיתי קן ענק של חסידה וגם ראיתי את הטריסטרמיות מקפצות להן בקול בינות הסלעים ומחכות לנו בין החניונים. גובהו של המפל האחרון היה 50 מטר. במפל הזה רוב הזמן הייתי תלויה בין ארץ לשמים יורדת לאיטי אל הקרקעית ונהנית מעצם הידיעה שעשיתי זאת (הוא המפל שבתמונה למעלה).

עד עכשיו לא הצלחתי להבין בכמה מפלים גלשנו. בהתחלה ספרנו אבל תכף התבלבלה לנו הספירה כי בין המפלים היו כל מיני גלישות שלא מן המניין, לא סנפלינג ממש אלא כל מיני סולמות חבלים וחבלים להאחז בהם בידיים כשיורדים וגם כל מיני גלישות שבהתחלה נראו קצת מפחידות אבל היה די נחמד לשבת על הטוסיק ולהחליק כמו במגלשה לתוך גבים מלאים במים מעופשים.

והמים היו אכן מעופשים ומלאי ירוקת ושאר מרעין בישין שאי אפשר היה לזהות, אבל בחום הכבד של אתמול זה היה דווקא נחמד ליפול לאיזו בריכת מים לא מתוכננת וקצת להתרענן, ולמי איכפת אם המים בגוון ירוק או כחול ועמום, במיוחד כשזו הדרך הירידה לחצות דרכה את הנחל.

אמנם חזרתי קצת חבולה אבל בדיוק במידות המתאימות להרפתקה מיוחדת שכזו, וגם בשביל שיהיו הוכחות למי שלא יאמין. בהחלט מחיר שווה.

היה לי קשה להירדם בלילה לפני שנסענו וגם בזה שאחרי, מההתרגשות. בבוקר מהרתי להציץ בתמונות משתאה למול עוצמת החוויה והרגשתי בדיוק כמו שכתבה לי איילה: "אני מנסה למצוא מכנה משותף בין התמונות לבין הפופיק שעדיין רועד לי..."

 

7.7.2021

איפה מתחיל הסוף?


לפני כמה ימים חגגנו את סיומה של עונת ההליכות המי יודע כמה שלנו.. בסוף כל עונה, תחושת הגאווה על ש"עשינו את זה" היא גדולה אבל אני גם לא יכולה להימנע מהמחשבות המתגנבות לתודעה שלי, שכל עונה מבגרת אותנו קצת יותר ומקרבת אותנו אל קצה היכולת שלנו ואל מי יודע עוד לאן. ושמחת המפגש הזו, יחד עם המטעמים הנהדרים וסיפורי החוויות שעברנו היא גם נקודת ציון של סוף. סוף העונה..

ואז שאלתי את עצמי איפה בעצם מתחיל הסוף? הסוף מתחיל בהתחלה כמובן. כל דבר שמתחיל נמצא בדרכו אל הסוף.. הסוף לא באמת קיים באופן ממשי, הוא רק משהו שאנחנו חושבים עליו כי אנחנו רגילים שכל דבר שמתחיל בשלב כלשהו הוא גם נגמר אבל אין לנו מושג של ממש על הסוף הזה, איך הוא נראה, מתי הוא יבוא ומה יהיה טיבו. אנחנו פשוט יודעים שהוא יגיע.

וכל זה בגלל שאנחנו רגילים לראות את החיים שלנו כאוסף של התחלות או סיפורים שמתישהו כל אחד מהם נגמר ויתחיל ספור חדש שגם הוא יגמר מתישהו. ובתוך המחשבה הזו יש ספורים עם סוף טוב וספורים עם סוף נורא או גרוע, כמו שאומר השיר: "סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר /טוב יותר, רע יותר / לא יודעת מה יותר / משהו אחר..."

הסוף הוא המצאה שלנו. משהו שאנחנו ממציאים לדברים עצמם. לזמן אין סוף וגם התחלה אין לו. יש רק שינויים שנוצרים עם הזמן. התודעה שלנו היא זו שרוקמת את הדברים בתוך עלילות, והיא רואה בכל דבר סיפור. זה הצורך הפנימי שלנו, לסדר את כל הדברים בסיפורים הוא שעושה להם התחלה אמצע וסוף.

וזה מתחיל בסיפור הראשון של החיים; סיפור הלידה והמוות, וממנו נגזר הסיפור על הבוקר, היום והערב והלילה, ומהם צומח הסיפור על האביב והסתיו. וכך - לכל דבר כמעט מודבק "סיפור": לארוחות יש מנה "ראשונה" ומנה "אחרונה", לשבתות יש "מוצאי שבת" ולהיסטוריה יש את סוף העולם.. וגם לנו יש התחלת העונה וסוף העונה, כמו בכל סיפור טוב..

אנחנו מכירים סופים של סיפורים ושל סרטים: הנה האוהבים הנפגשים סוף סוף אחרי ההרפתקאות שעברו, או הסוף (הזמני אמנם) שבו הטוב מנצח כמו שקרה לנו השנה עם הממשלה החדשה.. בסרטים הגיבור בסוף מציל את העולם וזוכה בפרס בדמות האשה היפה. אבל כל מי שנשאר עוד כמה דקות כשמדליקים את האורות בסוף הסרט יכול לראות את רשימות הקרדיטים של המפיקים, הצלמים והמאפרות, ושל המסעדות והחברות שנתנו את חסותן לסיפור, תמורת כמה שניות של פרסומת סמויה, יכול להבין שהסוף הטוב הוא בסך הכל משהו שתסריטאי טוב המציא...וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בלבד..

ויש גם סופים גרועים שנותנים לנו תחושה שלא ידענו שהסוף ידוע מראש: למשל הבניין שהתמוטט במיאמי הרחוקה שיום אחד פשוט קרס... כולם יודעים שקדמו לו שנים של הזנחה ושל חוסר תשומת לב ושהדברים היו שם קודם אבל אף אחד לא ראה..

גם אנחנו יודעים שהבשורה הרעה היא לא באמת הסוף. לסוף הזה קדם משהו שצמח וכירסם, וההתחלה שלו היתה סמויה וסודית משהו, והוא זחל אט אט ולא העיר אף אחד, ופתאום יום אחד זה קרה. אבל ראשיתו של הסוף הזה היתה רשומה כבר בדברים שקרו בעבר וגם הדברים שקרו בעבר אינם ההתחלה כי ההתחלה הזו ראשיתה בדברים שקדמו קודם: בעבר, בהשקעות בתשתית, בילדות, בחינוך, בסביבה..

ככה זה גם בדברים הטובים שקורים לנו. בהסתכלות עלינו, על ההולכים בשביל, ששנה אחר שנה אנחנו נאספים מחדש בחודש אוקטובר, לשביל אחר ולמסלולים חדשים וממשיכים ללכת.. הזרעים של החבירה המוצלחת הזו תחילתם בכך שהשכלנו לבנות קבוצה שיש לה מנהיגות משלה והיא לא תלויה במפעיל חיצוני כזה או אחר, שהצלחנו ליצור שותפות, עשינו חלוקת תפקידים דבר הנותן לכל אחד תחושה טובה שרואים אותו, היו לנו משברים שידענו לפרק והם הצמיחו אותנו, הפכנו פתוחים יותר ומכילים ולמדנו להקשיב ולקבל. כל זה מביא אותנו כל שנה מחדש לחודש אוקטובר בתחושה של שמחה.

אנחנו גם יודעים שהעונה שמתחילה באוקטובר תגמר מתישהו בחודש מאי. ההתחלה ספוגה בידיעה שהסוף מתקרב בצעדי ענק ולא ניתן למנוע אותו ושאי אפשר לשנות משהו ממהלך הדברים. ולמרות כל ההתכוננות לקראת הסוף והידיעה הברורה שהוא יבוא – כולנו חשים אכזבה שהכל נגמר.. בדיוק כמו המים המסתובבים סביב החור בכיור, בהתחלה הם מסתובבים לאט ואז הם נשאבים לתוכו בבת אחת. וכמה מפתיע שהרגע הזה שבו אנחנו נפגשים למסלול האחרון וזה הסוף - הוא מפתיע. הוא כאילו לא מכאן ולא שייך. וזה למרות שהסוף היה ידוע לנו מראש.. השנה אגב, לא היה לנו סוף כי מסלול סובב כנרת בוטל וזה אומר שנשארנו לרגע תקועים.. אבל אנחנו עושים את התיקון הזה הערב

אז עונה באה ועונה הולכת והטבע יפה כל הזמן. ומה שעושה את העונות ראויות שנזכור אותן זה הניצחון האישי של כל אחד מאיתנו על הגוף ועל הרוח, כי גם אם לא נעים להודות, הגיל של אף אחד מאיתנו לא עומד במקום ואנחנו משתנים, וגם הספורים שקרו לנו בדרך.

ואם אנחנו בענייני ספורים, נדמה לי שספור העונה, המקום הראשון, הפעם, מגיע לתרמיל שלי שהתגלגל לוואדי במעלה אלעזר הצופה למצדה ולכל משלחות החיפוש שחרפו נפשם בתקווה להצילו. ולמרות הביצועים המרהיבים של משלחת ההצלה וחירוף הנפש ההירואי, בסוף נאלצנו להודות שיש מגבלות ולפעמים צריך להגיד "עד כאן" ולקוות שהחיות נהנו מסלט הפירות שהיה בתוכו.. 

13.12.2020

אין הר גבוה מדי

הנה נרקיסים. צילמה נגה

הבוקר התחיל בירידה מהר תבור. הירידה התלולה מאד הזו מספקת לנו חוויה מאתגרת והרפתקנית במיוחד ומפגישה אותנו עם חורש צפוף, הרבה בוץ, וקצב הליכה איטי שמתחייב מהשיפוע התלול. מקלות הליכה זה פריט חובה בירידה הזו מפני שבלעדיהן אין באמת במה להיאחז. אנחנו מאושרים מאד אחרי הירידה הזו. כל שאר המסלול כבר היה קלי קלות והתאפיין בכך שירדנו ועלינו (הר דבורה) ושוב ירדנו ועלינו (הר יונה), אבל הר תבור זה הר תבור.

סימון שנל, פסיכולוגית מאוניברסיטת קיימברידג', כתבה ש"אין הר גבוה מדי" "או אין ירידה תלולה מדי" כשחברים נמצאים לידנו. היא ערכה ניסוי ובו העמידה את המשתתפים מול הר ושאלה אותם: "כמה תלולה העלייה?" נבדקים שעמדו עם חבר קרוב העריכו את העלייה כתלולה הרבה פחות לעומת אלו שעמדו לבדם מול ההר. בניסוי נוסף הראתה שנל שמספיק אפילו רק לדמיין את אותו אדם קרוב לצידנו כדי לטעת בנו את התחושה שההר תלול פחות ושהאתגר הזה אפשרי.

וזה בדיוק מה שהיה לנו במסלול אתמול. הירידה מגובה של 562מ' ל-270מ' היתה מאתגרת מאד אבל אף אחד מהקבוצה לא חשב לוותר עליה או לחפש דרך אחרת. השבוע כתב לי מישהו שהולך בקבוצת מטיילים אחרת: "היה טיול מאתגר מאוד - עלייה קשוחה עד למצוק, וירידה חזקה במעלה. ראיתי בזה גם מעין מבחן לעצמי בתוך הקבוצה. המאמץ היה לא קל אבל הנה אני בקצה המעלה". מרגש

מישהי חמודה מהקבוצה שלנו אמרה ברגע של גילוי לב "אף פעם לא האמנתי שאוכל לעשות את זה". הניצחון האישי שלה ניכר בכל פעם שהיא מתמודדת עם משהו שנראה בלתי אפשרי, למשל מפל עם סולמות או סנפלינג.. כי כשיש אתגר אין כמו קבוצה טובה. "רוח הקבוצה" היא שדוחפת להתמודד ולהבין שזה אפשרי ושהירידה או העלייה ממש לא נוראים. זו גם התשובה לשאלה מי הייתי רוצה שיעמוד לצידי מול העלייה התלולה. למדתי את זה בשנים של הליכה משותפת.

********

בנהיגה בדרך הביתה מיום שישי של הליכה אני שוקעת לי בהגיגים. חוץ משביעות הרצון האישית על עוד יום של הליכה, אני נפעמת כל פעם מחדש מהמחשבה על "מה שמחזיק אותנו" ביחד כל כך הרבה שנים. אני מנסה לפרוט את זה למרכיבים קטנים.

ניכר לעין שהקבוצה הזו חשובה לנו וכדי שהטוב הזה ימשיך להתקיים צריך לחשוב על כל הפרטים ולא להשאיר שום דבר ליד המקרה. יש לנו לו"ז מפגשים קבוע לאורך השנה. הלו"ז נקבע בקיץ כך שכל אחד יכול לסגור את התאריכים ביומן שלו. במשפחה שלי וגם החברים יודעים שימי הליכה זה משהו יצוק בבטון ושאי אפשר לגעת בו.

המפגשים שלנו הם תמיד במתכונת זהה: התראה לפני היציאה, רישום ליציאה וחלוקת תפקידים לנרשמים. איש איש ותפקידו. יש אצלנו לא מעט תפקידים אבל התפקיד הכי נחשב זה "פייטן השביל". בתפקיד הזה, מי שנבחר/ת אמור לתת סקירה על השביל שלאורכו אנחנו מהלכים וגם לספר הגיגים שיבחר במהלך יום ההליכה.

וככה זכינו למגוון סקירות וספורים. השבוע שמענו על גלגוליו ההיסטוריים של הר תבור יחד עם החשיפה למשוררת ע. טור-מלכא (שהיתה אישתו של אצ"ג) שכתבה שיר על התבור, בפעם הקודמת היו אלה נתן זך ודוד אבידן, וגם מילות אבל על אמא של תמי שנפטרה וסיפורה של דורית איך התקבלה להדריך בבי"ס שדה עין-גדי, בהזדמנות אחרת שיתף אותנו עודד המוסק בחוויות מסיק הזיתים, כשהלכנו ב"סובב כנרת" נדב ספר לנו על חוויותיו כילד שגדל בקבוץ תחת הפגזות, סיפורי בית ספר "כדורי" עולים אצלנו בכל הזדמנות, וגם חוויות מהשירות הצבאי בצד חשיפה לספרים שכדאי לקרוא. הכל בהתאם לתוואי ולשביל ולמה שיתחשק למי שהוא המפייט התורן. מי יותר אישי ומי פחות. כל אחד לפי מה שמתאים לו.

אחת לתקופה יש גם מפגשים חברתיים: חגיגת יום עצמאות משותפת אצל חומי, אירוע סיום שנה – אצל מי שמתנדב, ולפעמים יש גם חגיגת שבועות וראש השנה – בשנים בהן אין קורונה.. בין המפגשים האלה נפגשים גם במעגלים יותר מצומצמים וזה עושה "אקסלרציה ליחסים". בקיצור אנשים נפגשים, כי הם רוצים באמת.

נוצרה פה מערכת יחסים שעבור רבים היא מקום שטוב להיות בו. זה ידוע שבמחיצת האנשים הנכונים אנחנו מרגישים הכי טוב שיש ואנחנו נהנים לבלות בחברתם. התחושה של כולנו היא שצמח לנו משהו יפה, משהו שטיפחנו לאורך הרבה קילומטרים של הליכה עם הרבה מים ושמש..

החברותא לא נגמרת במסלול ההליכה. "רוח הקבוצה" נמשכת גם אחרי שאנחנו נפרדים:  בשיחות הוואסטאפ, תמונות צלמי השביל שנשלחות בהמשך, והמפגשים האישיים. לשמור על זה לאורך זמן זו עבודה, אבל זו העבודה הכי מתגמלת שיש.

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...