21.4.2020

את אחותי אני זוכרת

שרה אחותי 8.4.1935
אחותי חיה שרה 
עַל אֲחוֹתִי שֶׁעָלְתָה בֶּעָשָׁן
הַשָׁמַיְמָה
אֲנִי יוֹדַעַת רַק שְׁנֵי דְּבָרִים:
אֶת שְׁמָהּ
וְאֶת חַיַּי תַּחְתֶּיהָ

אגי משעול
מתוך: "ביקור בית"



12.4.2020

בסוף הכי טוב בבית


אני מתבוננת על עצמי במשבר הקורונה מפרספקטיבה קצת אחרת.

השלב הראשון שהתחיל מתישהו בפברואר התאפיין בהכחשה, התעלמות וחוסר התייחסות. הקורונה נראתה רחוקה ממני, משהו שקורה לאחרים ואין לה שום קשר אלי. החיים שלי אז התנהלו במסלול השגרתי והרגיל. מבחינתי הקורונה, מדאיגה ככל שתהיה, היתה עוד נושא שמדברים עליו בחדשות ולא מעבר מכך.

השלב השני הגיע באמצע מרץ כשהודיעו לי שעלי להפסיק לעבוד. בהתחלה זה היה רק במקום אחד, אחר כך גם בשני ואחרי כמה ימים הכל פשוט נעצר. התחושה הראשונית היתה של בהלה, רצון נואש להשיג שליטה ולדעת מה קורה. היו לי המון שאלות אבל לא מצאתי תשובות. המצב החדש לווה בתנודות רגשיות, הרגשה של חוסר ודאות כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגלי, בצד תחושה של הישרדות, שהתבטאה גם פה ושם בקניות מופרזות כדי "שלא יהיה חסר". זה הזכיר לי את אבא שלי שבכל פעם שפרצה מלחמה הוא אגר במחסן מצרכים יבשים "כי מי  יודע מה יהיה" הוא אמר.
יש התבהרות בתוך הטשטוש. אני צילמתי

בתחילת אפריל הגיע השלב השלישי. אחרי תקופת אבל קצרה, התחלתי להסתגל ולהבין שאולי הדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו קודם, ובעיקר להכיר בכך שאני חלק מתהליך שמחייב התארגנות לשינוי.

החדשות ממשיכות להיות מבהילות, אבל אני כבר לא נבהלת. אני מקבלת בהכנעה ובמידה רבה של סולידריות את ההנחיות היומיות,. אפילו את זו המחייבת אותי לצאת החוצה עם מסכת פנים. בשלב זה גם התחלתי ליהנות מהמציאות החדשה של חיי ולמצוא את החיובי בקצב החיים שהואט בבת אחת.

אני כבר לא עסוקה במחשבות על מה שהיה. מפעם לפעם אני מהרהרת בשאלות לגבי המציאות המתהווה לנגד עיני ולגבי מה צופן לי העתיד. אפילו התחלתי לחשוב ברצינות שאולי הגיע הזמן להיפרד מדברים שכל כך אהבתי. המשאלה שיחזירו לי את "מה ששייך לי" כבר נראית לי קצת נאיבית..

זהו שלב מתאבל, עצוב, אבל אין בו התלהמות. יש בו תחושה של השלמה יחד עם הסתכלות אל מה שצופן לי העתיד. העתיד הזה כבר לא נראה כל כך רחוק. הוא פה ממש מעבר לפינה. 

הרחובות הריקים, גינת המשחקים שאין בה ילדים משתובבים, בית הקפה שרק נפתח וכבר סגר האופציה לקפה שכונתי, העמידה בסופר במרחק של 2 מטר מהאיש הקרוב אלי, המפגש עם ההוויה שבה אני לומדת להיות לבד, כל אלה הם ההוויה החדשה שלי ואני מתמודדת איתה בשמחה.

זו לי הפעם הראשונה שאני נאלצת להיות בבית לתקופה לא ידועה. כרגע האופק של העבודה שלי הוא לא ברור. פעם זה היה מאד מלחיץ אותי ועושה לי חוסר שקט פנימי. היום, אני לא מרגישה שום דבר מהתחושות האלה. משהו השתנה בתוכי. הרבה מהחוויות שלי בימים אלה הן חוויות שלא חוויתי בעבר. אני נהנית מהקימה הרגועה בבוקר, שלא צריך לתקתק דברים, שאפשר לסגל קצב אחר, אין לחץ להתכונן לפגישות ולהגיע בזמן, אימת הפקקים כבר לא רובצת עלי.

ולא שאין בכל זה גם קושי. אבל כרגע, מכיוון שהדברים הם לא בשליטתי, אני בוחרת ליהנות ממה שיש. הכתיבה עוזרת לי להתמודד עם זה. לקום בבוקר ולהתחיל את היום בכתיבה של המחשבות שלי ושל מה שאני מרגישה ולהתמסר לזה באמת – בשבילי זה היה מרפא ממש. תחושת מועקה שקמתי איתה בשבוע הראשון הולכת ומתפוגגת. בשבוע השני הייתי כבר יותר רגועה ובשבוע השלישי כבר התחלתי ליהנות מהמצב הקיים ולהודות שזה בכלל לא רע. עכשיו יש בי ציפיה למה שהתקופה הקרובה תזמן לי.

4.4.2020

מאה מטר

ככה נראה גן שעשועים נטוש
בהנחיות החדשות למאבק בקורונה כתוב ש"מותרת יציאה 100 מטר מהבית לזמן קצר". אני מחשבת כמה צעדים יש ב-100 מטר. לפי הגוגל זה קצת יותר מ-140 צעדים. זה הטווח שבו מותר, לפי ההנחיות, להסתובב, להתאוורר ולנשום אוויר מהסגר שכפה עלינו המצב. בבוקר יצאתי החוצה לבדוק לאן יביאו אותי 140 הצעדים.

מזג האוויר מצויין, האביב התפרץ במלוא יופיו. הכל פורח. אחרי הגשם שירד השבוע הירוק נראה יותר ירוק. החוץ כל כך מפתה לא להסתפק ב-140 צעדים ולהמשיך ללכת. אני תוהה מה עדיף להיות שומרת חוק או פורצת גבולות. הנפש שלי כמהה למרחבים אבל אני מחליטה להיות צייתנית ולהתייחס למגבלות ברצינות ולבחון לאן לוקחים אותי 140 הצעדים שהממשלה מרשה. בשבילי זו הזדמנות להכיר קצת יותר מקרוב את השכונה שעברתי אליה לא מזמן.

בימים כתיקונם, כשהכל שוקק חיים, השכונה הזו היא מקום ממש מקום נחמד. עכשיו כשהכל קפא וכולם ספונים בבתים השכונה שינתה את פניה. האביב התפרץ פה מכל עבר והכל פורח, אבל כמה אפשר להתפעל מפריחת כליל החורש, השיטה המכחילה או מן הבוגנוויליה. ההתרחשות הכי גדולה היא סביב פחי הזבל. אלה כל הזמן עולים על גדותיהם. נראה שכולם מנצלים את ההזדמנות לעשות סדר. אנחנו לפני פסח. התקופה מתאימה לעשות ניקיון של פסח. רק שזה יגמר וגם פסח יתחיל ויגמר והקורונה?  מי ידע.. בינתיים אין סימנים שהיא הולכת מכאן.

ליד הפחים יש הרבה קופסאות קרטון ריקות של המשלוחים שהזמינו האנשים המבלים שעות בבית. ברחוב הראשי של השכונה המספרה סגורה, הפיצריה סגורה. המאפיה שהתחילה את ימיה בתחילת חודש מרץ בהבטחה גדולה להיות בית הקפה השכונתי החדש - צמצמה את פעילותה למכירה בלבד. כל הכסאות של בית הקפה נאספו ונקשרו בחבלים לפינת הגן.

הרחובות שבדרך כלל פוגשים בהם הרבה אנשים עכשיו שוממים. מרחוק אני מזהה איש שיצא לטייל עם כלבו ועוד זוג שעושה ספורט. גינת המשחקים ריקה לגמרי ורק החתולים ממשיכים להסתובב סביב הברזיה. בימים כתיקונם יש תמיד מישהו דואג לכלים עם מים. עכשיו הכלים ריקים והחתולים מסתובבים.

אפשר לראות בשקט הזה משהו מרגיע אבל אצלי הוא מעורר חוסר נוחות. זה לא כמו שקט היורד על בתי השכונה כשנכנסת השבת. זה שקט כפוי שהמציאות כפתה עלינו ושקט כזה אני ממש לא מחבבת.

הקפאון הזה גורם לי להסתכל על דברים שבדרך כלל אני מתעלמת מהם: אני שמה לב לשלטים המציעים דירות למכירה, המרפסות המוזנחות, הבורות שנפערו בכביש אחרי הגשם האחרון, המדרכות שצריך לתקן בגלל שורשי העצים שהרימו את האבנים המשתלבות, השיחים שצריך לקצץ כי תכף הם משתלטים על השביל, וניקיון הרחוב... אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ביקר פה האוטו עם המטאטא..

לפי השקט אפשר לחשוב ששבת היום אבל האוטובוס שנוסע בשכונה מחזיר אותי למציאות. הוא ריק מנוסעים. התחנה שליד בית הספר התיכון ריקה, גם זו שאחריה וגם שאר התחנות. הנהג מנפנף לי לשלום. אני מנפנפת בחזרה. לרחוב שליד נכנסה משאית, עצרה בפתחו של אחד הבתים ופתחה את דלתותיה לרווחה. היום עוברים היום דירה. תוך דקות התמלא הרחוב בארגזים של תכולת הבית שנבלעו בפתח הגדול של המשאית.

עמדתי שם דקות ארוכות מתבוננת בפלא הזה שהפר את השקט. האנשים העמיסו את תכולת הבית, סגרו את הדלתות ונסעו. אחריהם יצאו בני הבית נבלעו במכונית שלהם ונסעו גם הם. ואז הבנתי שעם כל הכבוד לקורונה שעצרה לנו את החיים אבל החיים לא נעצרו באמת. זו רק עצירה זמנית כדי שניקח אוויר לריאות וננשום עמוק. מתחת לפני השטח מבעבעים החיים של כולנו ומחכים לרגע שינתן האות והכל יפרוץ החוצה. בדיוק כמו האביב שפרץ עכשיו בחוץ.

אני צועדת בחזרה הביתה. ביני לבין עצמי אני תוהה כמה שבועות אצטרך להסתפק בסיבוב הזה של מאה מטר ולהתמיד בגישה הצייתנית הזו מבלי לחפש פתחי מילוט. 


אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...