23.3.2020

"אל תבזבז משבר טוב" Never Waste a Good Crisis - אמר צ'רציל

באדיבות אורגד 
אני בגיל הסיכון. אני? מעולם לא חשבתי שאני שייכת לקבוצה הזו עד שבאה הקורונה. אני לא מצליחה להבין איך צורפתי לקבוצה הזו, דבר שמכניס אותי  מחוסר ברירה לבידוד, מרצון או שלא מרצון. הסטיגמה המודבקת אלי בימים אלה היא בכלל לא נעימה. אני שומעת כל היום נזיפות על כך שאני לא נזהרת ולא שומרת על עצמי. אני שואלת את עצמי ממה אני צריכה להיזהר.

אני תוהה איך מתוך כוונה טובה מבודדים אותי. זה לא בידוד הרמטי. זה "בידוד לטובתי"  זו מעין המלצה שיותר טוב לא להפגש איתי כי זה רק לטובתי. ובלי להרגיש שמתי לב שאני יוצאת פחות, מבלה פחות, נפגשת פחות. הכל פחות. קצב החיים המהיר שאפיין את חיי עד לפני שבועיים השתנה לגמרי. העבודה נפסקה, בתי הקפה נסגרו. אין מפגשי עבודה אין מפגשים חברתיים. הכל נעלם.

נכון שאי אפשר לבטל את עניין הגיל אבל אני מסתכלת על עצמי במבט מפוקח: אני עובדת במשרה מלאה, עוסקת בספורט, שוחה בבריכה, מתעניינת בעולם שמסביבי, לומדת שלוש שפות במקביל, הולכת ברגל במסלולים למיטיבי לכת. אני לא מכירה הרבה צעירים ממני שיש להם אורח חיים כזה אינטנסיבי. אני לא סובלת משום מחלות רקע ובכל זאת אני נחשבת לקבוצת סיכון.

רציתי להזמין אלי את הילדים לארוחת שבת אבל הם אומרים לי שלא כדאי. ביטלתי מפגש חברתי שהיה מתוכנן בביתי, כי החברים שלי כולם גם הם קבוצת סיכון והראש הרי לא מפסיק לחשב סיכונים והסתברויות. התלבטתי מאד ובסוף החלטתי לבטל. את עצמי לא איכפת לי לסכן אבל למה לעשות זאת לאחרים?. חשבתי גם שאולי מישהו מהשכנים לא יאהב את זה שיש בביתי התכנסות וילשין עלי.. לאן הגענו..

התקופה הזו מאופיינת בהרבה אי ודאות שיוצרת בלבול עוד יותר גדול. אי ודאות מולידה מיד חוסר ביטחון. אני קוראת כל מה שרק ניתן ועוקבת אחרי פרשנים ומומחים, אבל בינינו, גם לרציניים ביניהם אין באמת מושג. אלה הרגעים  שבהם את מבינה שמה שהיה לא יהיה, אבל לאף אחד אין באמת מושג מה כן יהיה וכולם מנחשים.

אני בטוחה שמגיפת הקורונה, שהיא דבר רע, תביא עמה, כמו כל דבר רע, גם כמה התפתחויות חיוביות. עבודה מהבית, הוראה מרחוק, ביצוע כל הרכישות אונליין, צמצום השימוש באמצעי תחבורה מזהמים. על אלה מדברים כולם. אני נזכרת עכשיו בתושבי ונציה שזעקו שהתיירות הורסת להם את החיים. אבל אולי יהיו לזה גם השלכות נוספות. מה שבטוח הוא ששטח ששוחרר לא יוחזר.

ואני? במצבים של חוסר ודאות, כשהחרדה אורבת לפתחי, אני מעדיפה לבחור במה שיש לי יכולת אמיתית להשפיע עליו. אני לא חסינה לחוסר האונים שמייצר המשבר, אבל אני בוחרת להתמקד במה שאני יכולה להחליט לגביו ובמה שיסב לי ביטחון, יציבות ושמחה. אני עושה דברים שמשמחים אותי ושיש לי שליטה עליהם, לפחות מסוימת: עד כמה אני צופה בחדשות, מה אני אוכלת, מה אני עושה עבור הגוף והנפש שלי. אין לי כוונה לצאת מהמשבר הזה בצורה של חבית מתגלגלת..

אני יוצאת כל יום לשמש, הולכת למרחקים כמעט בכל יום, בכפוף ובהתאם למה שמותר ואפילו הגדלתי את המרחקים. אם כבר יש היסטריה באוויר, למה שלא אביס אותה בקילומטרים. אני מתרחקת מדברים שאין לי שליטה עליהם. אני מפנה את תשומת ליבי לעשייה במקום לשקיעה במחשבות שלא מובילות לשום דבר חיובי.

משבר הוא תקופה קשה. חוויתי אחד כזה לא מזמן. השאלה היא איך אני יוצאת ממנו. בסוף המשבר הזה יחלוף ונחזור לשגרה. אם אפשר לחזור אליה פחות מתוחה ויותר בכושר, לא עדיף? אני מנסה לייצר שגרה קבועה שבתוכה יש גם ספורט, גם קריאה, גם כתיבה, גם ללמוד קצת, גם שיחות עם חברים ובני משפחה ומחזקת את הקשר עם מי שנותן לי רוח גבית - על בסיס יומי. יש לי מטרה: כשנצא מהמשבר הזה אני רוצה לצאת ממנו מחוזקת פעמיים: גם נפשית וגם פיזית.

אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...