14.5.2019

לא רואים עליך


אני מדפדפת באלבומי התמונות. דפדוף באלבום זה מסע אל עצמך ואל תחנות בחייך. האלבום מגלה לי ימים שאני לא תמיד זוכרת. הנה אני תינוקת. ההורים שלי נראים מאושרים, אני מופיעה בגן, וכבר  הולכת עם הילקוט על הגב לבית הספר, המון תמונות מהטיול השנתי, מהגיוס לצבא. יש משהו נעים בדפדוף באלבום, להיזכר בכל מיני אירועים קטנים, בבית בו גדלתי, התרנגולות. עץ התות שהיה לנו בחצר ושעליו ביליתי שעות, ןגם בהורים שלי שכבר מזמן אינם.
לפני כמה שבועות סרקתי את תמונות של חמותי. שעות הסריקה הפגישו אותי עם סיפור חייה של מי שאני הכרתי הרבה שנים כאמא של הבנזוג. משונה לראות את מי שאת מכירה שנים כאמא וסבתא כילדה צעירה בבית הספר, מתאבלת על אביה שמת כשהיתה בת שלוש, בפעילות בצופים במצרים... תוך כדי הסריקה את מבינה שמאחורי הבנאדם שאני מכירה שנים מסתתרת איזו ילדה שבטח מתגעגעת לאמא שלה..
עכשיו אני בדפדוף באלבום שלי. החיים שלי נפרשים לנגד עיני בתמונות. אני צריכה לבחור תמונה אחת. זה לא פשוט בכלל. אני רוצה את זו וגם את זו, אולי את זו...
הנה אני כלה. זה אמור להיות היום המאושר בחיי. אני מסתכלת ומנסה לפענח את המבט שבעיני. מה התמונה הזו מספרת ומה היא לא. 
לחתונה שלי הגעתי אחרי תאונה. חודשיים הייתי נתונה בגבס מהחזה ועד אגן הירכיים. לא רואים בתמונה את המתח שהיייתי שרויה בו עד ימים ספורים לפני החתונה. האם אתחתן עם גבס או בלעדיו? עד שבוע לפני החתונה עוד לא היתה לי שמלה. שבוע לפני החתונה היתה לי ביקורת בבית החולים והתופרת הסכימה לחכות עד אז כדי לראות אם ישאירו לי את הגבס או שאולי יורידו אותו. היא הבטיחה שתוך שבוע היא תספיק לתפור. נסעתי לביקורת והרופא החליט להוריד לי את הגבס ולשים אותי בתוך מחוך. ואז אפשר היה לתפור את השמלה.
לא רואים בתמונה הזו את תוצאות הביקור ברבנות, ואת מה שעלה בשיחה עם הרב כשהסתבר לו שבגלל הגבס, לא אוכל ללכת למקווה. הוא אמר לי שזו מצווה שכל מי שנכנסת לחופה חייבת לקיים ובלי זה אי אפשר לכנס לחופה. שאלנו מה עושים והרב שהיה קצת שיכור לא כל כך הצליח להתרכז ואמר לי לבוא למחרת כי הוא צריך לחשוב מה עושים. למחרת, כשבאתי אליו, הוא הוציא דף מודפס. בתחתית הדף הופיעה השורה "חתימת הכלה" ותאריך. במסמך התחייבתי שלא אקיים יחסי אישות עם האיש שאני נישאת לו עד שלא יורידו לי את הגבס ואטבול במקווה...
אחרי החתונה הייתי אמורה לעזוב את הבית שבו גדלתי ולעבור לגור בעיר רחוקה אחרת. לא רואים פה את כל מה שעובר לי בראש: הכאבים. הגבס. ההכנות לחתונה. השמלה. הפרידה מהבית, מאמא שלי, מאבא, מאחותי. לאן אני הולכת? ידעתי רק בכללי לאיזה בית אני עוברת. לא יודעת איזה חיים אני הולכת לחיות כשאני די מוגבלת. איך אסתדר? התאונה הזו טרפה לי את כל הקלפים. ברגע אחד נותרתי ללא עבודה שעליה בנינו את העתיד שלנו כסטודנטים. אני מתבוננת היטב בתמונות. שום דבר מזה לא רואים על הפנים שלי ובטח לא את חוסר הידיעה של מה שיקרה איתי מחר.
לא רואים בתמונה שאני לא מרגישה כל כך טוב ויכולה לעמוד רק לפרקי זמן קצרים, שאני כואבת ושמאד משתדלת להיות שמחה ביום שאמור להיות אחד השמחים בחיי. אפילו היום אני זוכרת שבקושי החזקתי מעמד באותו ערב וממש רציתי שהכל כבר יסתיים ואוכל לחזור למיטה
אני בוחנת את התמונה. שום דבר מהסערה שמלווה את חיי לא ניכר בה. אני נראית טוב, כמו כלה בחופתה. השמלה בסדר. גם הפן. החיים שלי לא כל כך. לא רואים את זה. מבחוץ הכל נראה טוב. גם האושר.

8.5.2019

מה עשיתי בשביל המדינה?

כששואלים אותי מה עשית בשביל המדינה יש לי רשימה ארוכה: ילדתי 3 ילדים, כולנו שרתנו בצבא, אני משלמת מיסים, הלכתי להתיישב בגליל, הייתי חלק ממערכת החינוך, בתפקידים שונים, במשך שנים רבות. מי צריך יותר? ובכל זאת אני רוצה לספר על משהו קצת יותר ייחודי..

לפני לא מעט שנים נסענו לשליחות בשגרירות ישראל בבון, גרמניה, עם שלושה ילדים וכלבה. הגדולים כבר למדו בחינוך העל יסודי. האמצעית עלתה לכיתה ח' והבכור לכיתה י'. מיד עם נחיתתנו, רשמנו אותם לבית הספר האמריקאי בבון, שם למדו כל ילדי השגרירות. אני הייתי עסוקה בשאלות, מה עם הבגרות ועם איזו תעודה ילכו לאוניברסיטה, כי הרי ידוע לכל שבבית ספר תיכון אמריקאי לא עושים בגרות. בבירור לעומק התברר לי בבית הספר הזה קיימת תכנית בגרות חיצונית שנקראת IB. תעודת ה-IB מאפשרת להתקבל ללימודים גבוהים לאחר שעומדים בבחינות חיצוניות במספר מקצועות. בתכנית לומדים מקצועות חובה ובחירה. במסגרת הבחירה, אפשר להבחן גם בעברית. כשהבנתי את השיטה - נרגעתי.
בכיתה יא' רשמנו את הבכור לתכנית והכל נראה מבטיח. לאחר חופשת החורף נודע לנו שהמורה לעברית הלכה בעקבות האהבה ועברה באופן בלתי צפוי לעיר אחרת. בבית הספר הודיעו לילדים שאין אפשרות להמשיך בעברית כאחד ממקצועות הבחינה. הוצעו להם אופציות אחרות אבל אף אחת מהן לא היתה אטרקטיבית כמו העברית שנחשבה לבחינה קלה ובדרך כלל מקבלים בה ציונים גבוהים. כולם נכנסו ללחץ והתחילו לחפש מורה מחליפה. קבוצת תלמידי ה-יב' היתה בלחץ גדול. הם נמצאו שבועות ספורים לפני הבחינה ולא היה מי שילמד אותם. מישהו מהם שמע שבארץ הייתי מורה בתיכון ופנו אלי לבדוק אם אהיה מוכנה לקחת על עצמי את המשימה הזו. ואני, שכל מה שהיה איכפת לי באותו רגע זה שלילד שלי תהיה תעודת בגרות, וכבר ראיתי אותו נאבק בקשיים של ללמוד מקצועות לא מוכרים באנגלית, אמרתי שברור שכן.
כשהשבתי בחיוב, לא ידעתי מה אני לוקחת על עצמי. הכותרת "עברית" טמנה בחובה דרך פתלתלה של ללמוד מה זו תכנית ה-IB (International Baccalaureate) להבין את הדרישות, האפשרויות הקיימות, תכנית הלימודים, חומר הלימודים, מבנה הבחינה ובקיצור - מה צריך ללמד, כל זה בזמן ממש קצר בגלל תלמידי יב' שמועד הבחינה שלהם היה כבר ממש ממש קרוב.
הבעיה השניה היתה קבוצת כיתה יא' שהילד שלי היה חלק ממנה. אף פעם לא חשבתי שזה רעיון טוב ללמד את הילד הפרטי שלך והוא הוכיח לי שאני צודקת. הוא וחבריו עשו לי סדרת חינוך רצינית. ואני שהייתי מגיעה אליהם אחרי יום עבודה בשגרירות נאבקתי בחבורת שובבים לא קטנה, כשהבן שלך בראשם.
איכשהו בסוף הדברים הסתדרו. כיתה יב' סיימה את לימודיה בהצלחה וניגשה לבחינות, ומנהל בית הספר ביקש ממני לקחת על עצמי את הוראת העברית לילדי השליחים. וכך, עד לסיום השליחות הפכתי להיות המורה לעברית בבית הספר התיכון האמריקאי בבון, בנוסף על עבודתי בשגרירות.
אבל כאן לא נגמר הסיפור. גרמניה כידוע היא מדינה קטנה והשליחים המפוזרים ברחבי המדינה נפגשים מעת לעת ומחליפים ביניהם רשמים, כשהמכנה המשותף הוא מה עושים עם תעודת הבגרות של הילדים. וכך יצא שמי למרחקים כמורה לעברית המכינה לבגרות ב-IB והתחלתי לקבל בקשות מכל רחבי גרמניה ללמד ילדי שליחים לבגרות בעברית. זרמו אלי בקשות מהפרויקטים של חיל הים במספנות קיל, והמבורג, מהנספחות המסחרית במינכן, משליחי קק"ל ועוד. כל מי שהיו לו ילדים בגיל תיכון וידע על האופציה של היבחנות בעברית במסגרת זו, פנה אלי. ואחרי שאמרתי כן להורים של חברים שלנו ממינכן כבר לא יכולתי לסרב לאחרים. רק ששוב, כשאמרתי כן לא ידעתי בדיוק לאיזו הרפתקה אני נכנסת.
כשנכנסתי לעומק העניין התברר לי שכל שפה נלמדת ב-2 רמות: כשפה ראשונה (שפת אם) ושפה שניה (עולים חדשים). תכנית הלימודים בעברית כשפה ראשונה – דומה מאד בהיקפה למה שנדרש בבחינת הבגרות בספרות בישראל. שפה שניה לעומתה היא בשביל מי שרכש את יסודות השפה ויודע לקרוא ולכתוב ברמה בסיסית. בבון נלמדה עברית כשפה שניה ולכן הבחינה היתה קלה מאד. בשאר בתי הספר ברחבי גרמניה למדו ברמה של שפת אם.
ושוב הייתי צריכה לשבת וללמוד את הנחיות התכנית, הסילבוס, דרישות החובה והבחירה, מבנה הבחינה ועוד. זה היה הרבה יותר מורכב וקשה, הייתי צריכה ללמוד לא מעט ונזקקתי להרבה חומרי הוראה שלא היו בנמצא אצלי ושכבו עמוק בארגזים שסגרתי באחד מחדרי הבית. היתה הרבה התארגנות כולל נסיעה לארץ לחטט בארגזים..
התקופה היא לפני עידן המחשב והאינטרנט. רוב הזמן לא פגשתי את הילדים מרחבי גרמניה, בפועל. רק דיברנו בטלפון והכרנו, כשהסברתי להם את שיטת ההוראה ויצאנו לדרך. זו היתה הוראה מרחוק באמצעות הטלפון, הדואר והפקס. כל סוף שבוע שלחתי משימות עם לו"ז והם היו צריכים לשלוח אלי את השיעורים שהכינו. הייתי מתקנת ומחזירה וכו' וכו' ..
אחת לכמה חודשים הם היו באים אלי לסוף שבוע בון-מרתון. כולם היו מתקבצים בביתי לשישי-שבת-ראשון כדי ללמוד ספרות, חיבור, לשון וכו'. כל זה הצריך התארגנות מיוחדת. חוצמזה שהייתי צריכה ללמוד ולהכין את הכל מראש, היה צריך לדאוג לסידורי לינה (ההורים) והאכלה (אני) וגם להסיע מפה לשם. כל היום היינו לומדים ובערב החבר'ה היו יוצאים להכיר את ילדי השגרירות ולבלות איתם יחד עם הילדים הגדולים שלי. בנהזוג שהיה חוזר הביתה ממסעותיו ברחבי אירופה היה מוצא אצלו בבית מיני פנימייה. זה לא היה קל בכלל. הם קרעו את התחת וגם אני.. והיה גם הקטנצ'יק שהיה אז בן 3-4 והיה צריך לדאוג לו. סיפור..
אבל הסיפור הזה לא מסתיים כאן.
בעקבות עבודתי בבון פנו אלי מארגון ה-IB והציעו לי לשמש אחראית על תחום הדעת "עברית כשפה שניה". במשך שנים כתבתי להם בחינות בגרות ובדקתי בחינות של מי שלמד עברית ברמה זו. זה כלל בחינה בכתב ובחינה בע"פ. הבחינה בע"פ היתה מוקלטת על קלטת שמע (קסטה) ונשלחת אלי בדאר שליחים.
בכל חודש מאי הבית שלי היה מתמלא במעטפות של בחינות מרחבי העולם: מיפן, סין, הונג קונג, אוסטרליה ודרום אפריקה, מדרום אמריקה, מאנגליה, וממדינות שונות באירופה ואפילו ממזרח ירושלים, של תלמידים שלמדו עברית ברחבי העולם ונבחנו בכתב ובע"פ. במשך שבועות ארוכים הייתי מאזינה לתכנים המוקלטים שנשלחו אלי שבהם התלמידים ספרו לי על החיים שלהם, על התחביבים שלהם, מה הם שואפים להיות כשיהיו גדולים, ועל נושאים אחרים שעליהם בחרו לדבר, לפי הנחיות ה-IB (שאני הייתי שולחת...) וזה היה מרתק.
וככה מבלי שהתכוונתי, לקחתי חלק בהיבט אחד קטנטן של החייאת השפה העברית ברחבי העולם כיום ויכול להיות שבדרך כזו או אחרת יש לי חלק קטן בשימור השפה העברית והפצתה ברחבי העולם...

1.5.2019

אחותי חיה שרה - ליום השואה

למרות שאנחנו אחיות, אף פעם לא נפגשנו ואף פעם גם לא ניפגש.
אנחנו אחיות מאותו אבא.
קודם את נולדת. אחרי שאבא הפסיק להיות אבא שלך הוא הפך להיות אבא שלי. אחרי שאת וכל המשפחה שלך נרצחתם, אבא התחתן בשנית ואז אני נולדתי.
אף פעם לא ידעתי שהיתה לו עוד משפחה לפני המשפחה שבנה עם אמא שלי. הוא לא חשף בפני את ספור משפחתו הראשונה ומעולם לא ספר עליכם ועל המשפחה שהיתה לו.
את התמונות שלכם הוא נהג להחזיק במגירה התחתונה של ארון הקיר, במקום שלאף אחד לא היתה גישה אליו.
למרות שזה לא אפשרי, דרכנו הצטלבו פעמים.
הפעם הראשונה היתה כשמצאתי את התמונות שאבא החביא. כשראיתי את  התמונות לראשונה לא ידעתי שהדמות הזו שניבטת אלי מתוך התמונה היא ממש ממש אחותי. אחות מאותו אבא.
אוסף התמונות שמצאתי סקרן אותי ושאלתי את אמא שלי מי המצולמים. אמא אמרה שהילדה הזו המצולמת בתמונה עם אחיה הקטן אלה הילדים של אבא שלי.
התשובה הזו הכתה אותי בתדהמה.
עד לרגע הזה לא ידעתי שלאבא היתה משפחה אחרת.
אמא לא ידעה לספר עליכם יותר מדי. רק ידעה להגיד שנרצחתם בשואה. את כל הפרטים עליך למדתי אחרי שהוא מת.
איפה היה אבא בזמן הזה?, שאלתי
הוא גוייס לצבא האדום, ענתה, והיה רחוק מהבית כשכל זה קרה.
על כל השאלות שהיו לי, בעקבות הגילוי הזה, כמו בת כמה היית, מתי זה קרה ואיך, ענתה לי לקונית שהיא לא ממש יודעת.
אני מתבוננת בתמונה בסקרנות מנסה לדלות ממנה עוד פרטים עליך. בתמונה שצולמה ברוקוטינה (מחוז ווהלין, פולין) בשנת 1935, את ילדה קטנה, עומדת בפוזה שבודאי אמר לך הצלם לעשות. את נראית כבת חמש, לבושה בשמלה חגיגית ומהודרת ושערך אסוף בסרט נחמד. זה בטח היה סרט צבעוני. היד המונחת על המותן משווה לך מראה של גברת קטנה. את ואחיך הקטן אברימלה עומדים יחד על גרם מדרגות ונשענים על המעקה. הוא ככל הנראה בן 3. גם הוא לבוש  בבגדים חגיגיים, ומחזיק ביד משהו שנראה כמו מכתב או מעטפה. לפי הנעליים הלא כל כך מצוחצחות שלכם, אתם נראים שני ילדים שובבים.
אתם מסתכלים קדימה. המבט הרציני שלכם יש בו מידה רבה של חביבות.
אתם נראים ילדים של הורים שאוהבים אותם.
אין לי מושג איך התגלגלה התמונה לידיו של אבי. אני מניחה שהיא הובאה לארץ על ידי אחת מקרובות המשפחה של אשתו פרומה לבית קליימן, ששרדה את המאורעות ונותרה בחיים. פרומה נרצחה עם שני ילדיה ושאר בני המשפחה. מהצד של אבא שלי לא נשאר אף אחד שיביא את התמונות.
בפעם השניה, פגשתי בך במקרה.
גיליתי אותך חיה לנצח בדפי העד באתר של יד ושם. התגלגלתי לאתר ההוא במקרה וגיליתי עולם שלם שלא הכרתי. שם גיליתי שאת מונצחת לעולמים. אבא שלנו דאג להנצחה שלכם.
נפעמתי מהגילוי, התרגשתי מההזדמנות להכיר אותך קצת יותר ולדעת מי את.
מדפי העד למדתי שנולדת בשנת 1930 ונספית עם כל משפחתך בשנת 1942, כשהגטו בקורץ חוסל. היית אז תלמידה בבית הספר, בת 12 ואחיך בן 10. זה הכל
המעט הזה הצית את דמיוני. בת 12 היית. בסך הכל בת 12. אילו חלומות היו לך? מה רצית להיות כשתהיי גדולה? מה אהבת לעשות?
קודם היית בשבילי רק דמות בתמונה. עכשיו באו הפרטים. בימים האחרונים, מאז שגיליתי אותך, אני חושבת עליך. את נוכחת במחשבותי. אני חושבת על אבא שלך, על היום שבו נודע לו שכל משפחתו נספתה. מהיכן הוא שאב כוחות להתחיל שוב? על הרגע שבו הוא הפך לאבא שלי גם. עכשיו כשאני מכירה אותך קצת יותר, אני חשה את כובד המשא עלי.
היטב אני יודעת - הגורל עשה אותנו אחיות. מותך איפשר את חיי.

אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...