28.7.2019

אני עוברת דירה



כמו בסדרת טלוויזיה טובה גם בדרמה שלי הנמשכת כמה חודשים, יש עלילה מרכזית המסתעפת מדי פעם לעלילות קטנות. עכשיו אני בפרק שקוראים לו מעבר הדירה. ברוב הסדרות בטלוויזיה מעבר הדירה נראה פיס אוף קייק. רגע אחר אתה בבית הישן ולמחרת אתה כבר בדירה החדשה המסודרת לתפארת. במציאות זה ממש לא ככה.
במציאות אני אורזת תקופה של כמעט שלושים וחמש שנים בבית הזה וזו מלאכה לא פשוטה כלל וכלל. החובה להעביר את כל רכושי ממקום אחד לאחר מעוררת בי את המחשבה שאולי הכי טוב היה לקנות קרוון קטן ולחיות על שפת הים כשכל רכושי כולל בגד ים, מכנסים קצרים, ג'ינס אחד גזור, כמה חולצות טי שירט ובקבוק יין. את החלום הזה אני ככל הנראה כבר לא אממש. אני עכשיו בחלום קצת יותר מציאותי, לארוז הכל ולעבור.
האריזה הזו חושפת בפני את העובדה הכואבת שיש לי הרבה יותר ממה שנדמה לי. הילד שלי אומר שאני אגרנית. כל השנים הכחשתי עכשיו אני מודה שהוא ככל הנראה צודק ושאני לא האדם המינימליסטי המסתפק במועט כפי שהצהרתי תמיד ושהיה נדמה לי עד כה. גם לי יש  שלדים בארון בדמות מכנסי ג'ינס שפעם אחרונה עלו עלי לפני שנים, או הבגדים שהבאתי מהבית של אמא שלי אחרי שנפטרה וגם ארבעה בגדי ים שבשלושה מהם אני כבר שנים לא משתמשת ושמזמן איבדו את המראה האלסטי שלהם.
ולכן הדבר הכי חשוב שאני עושה כרגע הוא לעבור חפץ חפץ בבית ולשאול את עצמי מתי בפעם האחרונה השתמשתי בו, או כפי שהציעה הכוהנת הגדולה של הסדר היפני מארי קונדו, לעבור חפץ חפץ ולשאול את עצמי: "זה משמח אותי?" ולהעיף לכל הרוחות את כל מה שלא מעורר בי אושר והתרגשות. עוד לא כל כך הבנתי איך מחברים אושר עם אריזה אבל אולי ההארה הזו תגיע בהמשך. אני נותנת לזה צ'אנס.
במשך השנים גם לי היו חוקים של "מה שלא נגעת בו שלוש שנים, את לא צריכה" היו לי ערימות בכל מיני מקומות אבל היה יותר קל לשכוח מכל מה ששמתי בצד. זה עוד חיסרון של בית גדול. בבית גדול לא צריך לעשות קיץ-חורף אז אין מיון. וכשאין מיון הערימות מצטברות ועכשיו הן הבעיה שלך. רק שעכשיו אין לך את מי להאשים על הכמויות ועל האגרנות.
מלכתחילה היו לי תכניות להתחיל לעשות הכל לאט לאט וביסודיות. למיין כל יום קצת ולזרוק. אבל כמנהגי, כשמדובר במשימות שאני לא אוהבת, אני הופכת להיות דחיינית שמורחת את הזמן במשימות דחופות יותר, שאין להן קשר עם האריזה. בכל יום שעבר אמרתי לעצמי: "מחר את מתחילה". אבל גם המחר הזה התעכב מלהגיע. אחר כך החלטתי למיין בכל יום חדר. ההחלטה הזו התמוססה בגלל משימות חשובות אחרות. ואז אמרתי לעצמי שאתחיל קודם למיין ולזרוק ובסוף אארוז את מה שנשאר. ובשביל להיות יותר מחויבת לעצמי, קבעתי מועדים למלאכה, אבל התאריכים פשוט לא התאימו. בסוף, כשראיתי שאני לא מתכנסת, ברגע של ייאוש החלטתי שאקח הכל וכשאפרק – אזרוק.
עכשיו נשארו עוד יומיים עד שינחתו פה המובילים.
אני מדמיינת את המובילים כמו שואב אבק אחד ענק. אלה ישאבו כל מה שהם רואים בדרכם. אין להם סנטימנטים לכלום. כל מה שמעניין אותם זה להעמיס הכל כמה שיותר מהר ולפרק ביעד שנקבע, כדי לעבור להובלה הבאה. ולכן עלי לתכנן הכל מראש. סימון הארגזים הוא אתגר נוסף שאני צריכה להתמודד איתו. ארגזי הקרטון הרי ממוחזרים ממעבר למעבר, שזה נהדר לאיכות הסביבה אבל גרוע מאד בשבילי. אני מגלה שכל ארגז נושא עימו מטען זיכרונות מהמעברים הקודמים שעשה ולכן על אותו ארגז כתוב גם: "קיץ מיכלי" "חדר עבודה אמנון"  ו"כביסה מלוכלכת ילדים" ואת בכלל ארזת בו כלי מטבח.
אני מתחבטת בשאלה איך ידעו המובילים באיזה חלל לפרוק איזה ארגז, שהרי הפירוק, כמו האריזה, זו מכונה גדולה שמקיאה במהירות את הכל החוצה. תוך חצי שעה כל המשאית מתפרקת, ולכי תשלטי בתנועת הארגזים הנכנסים..
בשביל לשפר את השיטה אני מחליטה על סימון ניטראלי, למשל מדבקות צבעוניות לפי היעד של הארגזים: אדום לחדר השינה, ירוק למטבח, צהוב לחדר העבודה וכו', אבל אז אני נתקעת עם ה"שונות". מסתבר שיש לא מעט שונות וכבר מראש ברור לי שרבים מאד הסיכויים שהארגזים הכבדים ינחתו בחדרים שאליהם לא יועדו . והרי כל  אחד יודע שאחרי שהמובילים ילכו – כל העברות הארגזים מחדר לחדר יהיו עלי, ואז אדע מה שכולם כבר יודעים שספרים זה הכי כבד ולמה לעזאזל הייתי צריכה איתי את כל הספרים האלה?
מרוב ייאוש ובלבול בין הארגזים ההולכים ומצטברים, אני מחליטה שחבל להשקיע במשהו שממילא אין לי שליטה עליו. אני שמה לעצמי פלייליסט של מוזיקה קצבית במיוחד, ומקווה לטוב..


זה הסיפור שלי

צילמה מיטל דור כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי הייתי מלאת חששות. מצד אחד רציתי לכתוב אבל יש הבדל בין לכתוב למגירה ולכתוב כדי לפרסם בחוץ. בשבילי ...