24.4.2023

אתה זוכר?


 אתה זוכר – ערב יום הזכרון 23.4.23

אתה זוכר שנפגשנו בקורס לעזרה ראשונה, 

אתה זוכר שזה היה חובה בשנה הראשונה לעבודה כמדריכי גדנ"ע.

אתה זוכר שהקורס נמשך כמה פגישות

אתה זוכר שהקורס היה בתקופה של חגי תשרי

אתה זוכר שביום הראשון כשהגעתי לא הכרתי אף אחד.

אתה זוכר שבמקרה התיישבתי לידך ובמקרה התחלנו לדבר

אתה זוכר שבמקרה ספרת שאתה כבר אחרי קורס המדריכים שאני עוד לא עשיתי, ושאלתי אותך המון שאלות.

אתה זוכר שהמשכנו לדבר כל אותו היום, 

אתה זוכר שמה שלמדנו בעזרה ראשונה היה מאד משעמם ואנחנו העברנו את הזמן בשיחות בינינו

אתה זוכר שהמורה העיר לנו כל הזמן שאנחנו מפריעים

אתה זוכר שהתבדחנו על הקורס, על המרצים, על התרגילים וצחקנו במיוחד על התרגילים שבהם עושים הנשמה

אתה זוכר שעשינו את התרגילים האלה ביחד,

אתה זוכר שהיה לנו הרבה על מה לדבר

אתה זוכר שמתישהו הקורס הפך להיות רק הרקע למה שקרה בינינו

אתה זוכר שלאט לאט השיחות שלנו עברו לנושאים יותר אישיים, אתה התעניינת בי ואני התעניינתי בך.

אתה זוכר שפתאום הציפיה לפעם הבאה שניפגש הפכה להיות נעימה וממש רציתי שיגיע השיעור הבא וכבר ניפגש

אתה זוכר שהשיעורים הפכו להיות נחמדים ובכלל לא הרגשנו איך הזמן עובר

אתה זוכר שדברנו על זה שתכף הקורס יגמר, עוד שתי פגישות אחרי יום כיפור

אתה זוכר שלא דברנו על מה יהיה אחרי שהוא יגמר

אתה זוכר שבשבוע הזה כשנפרדנו ואמרנו "להתראות בשבוע הבא", פתאום פרצה מלחמת יום הכיפורים

אתה זוכר שמתישהו, אחרי הרבה שבועות, אמרו לנו שצריך לסיים את הקורס..

אתה זוכר שלפגישה הזו אתה לא הגעת.

עד היום אני לא זוכרת את שמך אבל לא שכחתי את המראה שלך

 

16.4.2023

מי אתה אבא?

עם אבא שלי שהלך לעולמו בשנת 1987, בדיוק ביום ההולדת שלי, לא דברתי אף פעם על השואה, על המשפחה שלו ועל כל מה שהוא עבר. אצלנו בבית אי אפשר היה לפתוח את סיפורי העבר, במיוחד לא עם אבא שלי. אבא שלי היה מסוג השתקנים.

לא היה לי מושג אילו חיים חי ומה עבר עליו, מי היו בני משפחתו ומה קרה להם. בכל השנים שחיינו ביחד בבית לא החלפנו מילה על זה. אני רציתי יותר מכל להיות הישראלית החדשה, "צברית" קראו לזה אז. כל סיפורי הגולה והחיים בעבר לא עניינו אותי. לא התקרבתי ליידיש שהורי דברו ביניהם. מבחינתי מה שקרה בגולה היה משהו שמשאירים מאחור ולא מתעסקים בזה יותר.

לא ידעתי כלום. חייתי בהרגשה שזה היה בבחינת חלום רע שנגמר, שאבא סיים את המלחמה ועלה לארץ, מנער את האבק מכל הזכרונות שלו וממשיך הלאה, בונה חיים חדשים בארץ החדשה. בשכונה שבה גרתי, ביהוד, כולם היו עולים חדשים, שבאו ממקומות שונים ולכן זה היה טבעי בעיני שככה זה אצל כולם. היתה מלחמה ונגמרה ואחריה עלו לארץ.

אחרי שאבא נפטר התעורר בי הרעב לדעת מי היה ולא היה לי את מי לשאול ולא ידעתי מי יכול לספר לי, כי במשפחות כמו שלי גם לא היו קרובי משפחה. היו רק שארים פה ושם. היה חיים מפתח תקווה שלא הבנתי את הקשר שלו לאבא ומשה מקרית גת שאיתו היה לנו קשר רחוק ומרדכי ואחותו מהקיבוץ וזהו. אני רציתי להכיר יותר האיש שהיה האבא שלי ושאני שהייתי הילדה החמישית שלו, הילדה הכי קטנה.

לא היה לי שום קצה חוט מאיפה מתחילים. לא ידעתי איך אוספים פרטים על מישהו שאת לא יודעת עליו כמעט שום דבר. היו לי המון שאלות שלא הספקתי לשאול והרבה תשובות שכבר לא תהיה לי הזדמנות לשמוע. באופן אבסורדי לגמרי חלק ממה שאני יודעת היום על חייו מצאתי באדיבות הטכנולוגיה. מאגרי המידע שהועלו לרשתות ברבות השנים, אפשרו לי לחבר את הפרטים ולקבל תמונה קצת יותר רחבה על המשפחה שאני שייכת אליה.

החיפוש שלי התחיל ב"יד ושם". את המסמך הראשון מצאתי במאגר "דפי העד", שהיה מפעל זכרון לזכר הנספים.  כשראיתי את דף העדות על סבא שלי שלמה ידעתי שזה אבא שלי שמילא אותו. לאבא שלי היה כתב יד מאד מיוחד שקל לזהות. הדף הפשוט הזה שבו לא יותר מ-30 שורות, שאבא מילא ב-1.2.1956 מכיל את תמצית העובדות על משפחתו: הוא היה הבן הבכור, נשוי, היו לו 3 אחיות ואח אחד, כולם נרצחו בגטו בשנת 1942. בתחתית הדף החתימה המיוחדת שלו, שלו שאני זוכרת כל כך טוב, מהחתימות על התעודות שהייתי מביאה מבית הספר.

המפגש עם כתב היד שלו היה מאד מרגש בשבילי. חשתי תחושה חזקה של חיבור אליו והרצון לדעת עוד הלם בתוכי בחוזקה. הרגשתי שדפי העד האלה הם סימן עבורי, שבאמצעותם הוא השאיר לי צוואה לא כתובה ללמוד מי הוא היה.

מהבית הכרתי את התמונה הזו שאבא הסתיר אותה בספר הזכרון של העיירה שלו. הספר של העיירה קוריץ, שנמצאת במחוז ווהלין, היה מונח במגירה סגורה במפתח שרק לו היתה גישה אליה. אבא עטף את הדפים הראשונים של הספר בניילון, כדי לשמור על התמונות. הוא היה מוציא את הספר מדי פעם, יושב בפינת האוכל מסתכל על התמונות ובוכה. אחר כך היה חוזר ונועל את הספר במגירה, כאילו כדי לרמוז שלנו אין קשר לזה. אני ידעתי איפה אבא מחביא את המפתח של המגירה ופעם כשהייתי לבד בבית, פתחתי את המגירה ומצאתי את הספר עם התמונות.

היו שם ארבע תמונות. תמונה אחת שלו בצעירותו, תמונה של אשה צעירה, תמונה של שתי נשים צעירות ותמונה של שני ילדים. פחדתי שאמא תחזור הביתה ותגלה את זה ולכן הסתכלתי מהר מהר, החזרתי הכל למקום בדיוק כמו שזה היה, נעלתי את המגירה וטמנתי את המפתח במחבוא שלו.

אני מתבוננת ארוכות בשני הילדים הקטנים בתמונה. הם עומדים על גרם מדרגות קטן, כנראה בחנות של הצלם, מסתכלים קדימה במבט רציני כמו שהצלם אמר לעשות. הם לבושים בחגיגיות הנעלים נראות קצת לא מצוחצחות. הילד לבוש במכנסיים קצרים וחולצה מכופתרת ומחזיק ביד חפץ, אולי זה ספר, הילדה לובשת שמלה עם כפתורים, יש לה תספורת קצרה וקוקו קטן עם סרט. היא מסתובבת קצת הצידה כשידה על המותן. בתנועה של ילדות. שרה היתה בת 5 ואברימלה היה בן 3 כשהתמונה צולמה ב-8.4.1935. פתאום קלטתי שהיו פה שני ילדים שהיתה להם ילדות רגילה, הורים וסבא וסבתא ודודים ושהלכו לבית הספר והחיים היו כאלה עד שהכפר שלהם נכבש ב-1941. אבא שלהם גוייס זה מכבר לצבא והם נשארו עם האמא ועם חוסר הידיעה של מה יהיה.

שרה היתה בת 12 ואברימלה בן 10 במותם. שניהם נרצחו עם חיסול הגטו ב-1942. השמועה אומרת שזה היה מוות במשאיות גז שמחברים אליהן את צינור המפלט שמכניס פחמן דו חמצני.. המשאיות האלה היו הגירסה המוקדמת של תאי הגזים.

השאלה איך התמונות האלה הגיעו לאבא שלי.. נשארה הרבה שנים ללא תשובה.

הספר שהיה טמון במגירה הנעולה, עבר לידי לאחר שאבא נפטר וממנו למדתי על המשפחה של אבא, על אשתו פרומה ושני ילדיו שרה ואברימלה, על סבא שלמה, סבתא ריסה לאה ושלוש האחיות שלו. איטה היתה כבר נשואה ונולדו לה שני ילדים, פרומה ושיינדל שטרם נישאו וגם לאח יונה כבר היתה משפחה. מכל המשפחה הגדולה הזו נותר בחיים רק חיים הבן של יונה. בתקופת המלחמה הוא נשלח ללמוד בבית הספר של חברת הרכבות בעיר קייב ולשם לא הגיעו המחסלים. אף אחד אחר לא נותר בחיים. אבא שלי ניצל בגלל שהוא גוייס לצבא.

השאלה כמה השואה נוכחת בחיים שלי היום היא שאלה שאני שואלת עצמי לא פעם. יש לי הרבה המחשבות על ההורים שלי ועל הדברים שהייתי יכולה לדבר איתם עליהם ולא עשיתי את זה, על אבא שלי שאיבד את כל מה שהיה לו, ועל איך משתקמים מזה. אני חושבת הרבה על הנוכחות שלו בחיי עד היום, למרות שפיזית הוא נפרד ממני כשהייתי ממש צעירה. אני נזכרת בהמון דברים קטנים כשאני ערה בלילה.. ועם השנים אני ערה יותר ויותר...


5.4.2023

דמעות של בצל


כששאלתי אותו מה להכין הוא אמר שהוא לא יודע. לא לחצתי. נראה לי רעיון טוב לבוא לסדר כמו אורחת, בלי להכין כלום. ברגע האחרון התחילו לטפטף הבקשות. "בא לך להכין מרק עוף וגם קיינדלך?" "מה דעתך על ארטישוק ממולא" עם כל השאלות האלה הרגשתי שממש בא לי לבשל, שממש בא לי לשחזר את מאכלי החג של אמא שלי מפעם, את אלה שהייתי מכינה אצלנו בבית. ורציתי שהבית יתמלא בכל הריחות של הבישולים של פעם.

ואתמול סדרתי שיהיה לי יום פנוי מהתחייבויות ובישלתי עם הפסקות באמצע, לקניות של הרגע האחרון וגם לטקס חשיפת הלוט מעל השלט החדש של "הגדעונים" ובאמצע קפצתי לבנק והלכתי לקנות מתנות ובכל פעם שחזרתי הביתה, הוא היה מלא בריח התבשילים שהתקררו על הגז, לפני שיכנסו למקרר..

הריחות מציפים בי געגועים למה שהיה פעם. פרידה היא רגע בחיי משפחה, שבו נזכרים שוב איך היה לפני הכל ואיך אחרי הכל. מי היינו אז ומי שאנחנו עכשו.

הבצלים שאני מקלפת הם כל כך טריים שהם מגירים מיץ ומפזרים באוויר אדים שגורמים לי לדמוע. הדמעות האלה הן תפאורה ראויה למחשבות על מה שעשתה לנו הפרידה. הפרידה מהבית היתה גם פרידה מעצמנו, ממי שהיינו, מהמשפחה שהיינו, מהאהבה, מהריבים, מהצחוקים, מהכעסים, מכל הסלט הזה שבתוכו גידלנו את עצמנו ואת הילדים שלנו והפך אותנו למי שאנחנו. אדי הבצל מתערבבים אצלי עם התחושות האלה. ואני בוכה מהבצל ומהזכרונות

עכשו כשאני בארטישוק והקילוף שלו קצת מורכב, בלשון המעטה, אני חושבת כמה העמידה מול הסוף הזה היא לא פשוטה. לא פשוט לדעת שזו עמידה מול הסוף המוחלט, זה שאחריו כבר לא ייאמר מה שלא נאמר ושמעכשו אין יותר מה שלא היה. יש רק זכרונות.

וזה כואב. אני מתרגלת לכאב הזה. לוקחת נשימה עמוקה, צוללת לתוכו ומחכה שהוא יעבור. מה שיקרה הלאה, אין לדעת.

עכשו כל הסירים על הכיריים. בסיר אחד מרק, בשני הארטישוק, בשלישי הפול, ואני מרגישה תחושת סיפוק. את הקניידלעך אכין ברגע האחרון. אין טעם להכין אותם מראש. הבית מתמלא בריחות. אני מוצפת בזכרונות של כל הסדרים שבעולם, אלה שעשינו בבית אבא ואמא, הסדרים שעשינו בחו"ל, אצלנו בבית, אצל המשפחות שלנו, אצל הילדים, אצל הקרובים, יש לי בראש סרט אחד ארוך של ארוחות והטקסים והמאכלים.  

עכשו יש מציאות החדשה ואני לומדת אותה. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מה שהיה כבר לא יהיה. יהיה משהו אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו למעלה מזה... אני מרגישה שהשנה אני יותר בסדר, אני מסתכלת קדימה.

יאללה, שיהיה חג שמח

אוספת בדרך....

  הרבה מילים כתבתי ובכל פעם היתה לי הרגשה שאני לא מצליחה באמת להקיף את כל מה שקרה לי. אני שואלת את עצמי לא פעם למשל מה הכי עזר לי להצליח בחי...