איבדנו את זה

Photo by Cristina Gottardi on Unsplash

רציתי להתקשר למישהי לשאול משהו על המפגש שממנו נעדרתי. ברגע האחרון עצרתי את עצמי. התחלתי לשאול את עצמי אם זה מתאים, היא לא חברה שלי רק מישהי שפגשתי בסדנא הזו, אז מה פתאום להתקשר למישהי שאני לא מכירה.

איבדנו את זה. להתקשר ככה בספונטני הפך להיות משהו שלא מקובל. במקום זה כותבים: "את זמינה? אני יכולה להתקשר?"

ראבק. מתי איבדנו את הספונטניות הזו להתקשר כשאני רוצה.

אם אני מתקשרת מבלי לתאם מראש אז אני מיד מרגישה קצת אי נוחות ושואלת "מתאים לך שנדבר עכשו? זה בסדר?" יש לי הרגשה שהפתעתי את זו שלא ציפתה לטלפון שלי בצד השני. אולי זה יכול להיחשב כסוג של הטרדה.

הרי ברור שהיא לא ציפתה. ככה היינו עושים פעם, לא? מתקשרים וזהו.

והרי ברור שאם אני עונה אז אני פנויה או לפחות מעוניינת לקבל את השיחה שהרי אם לא הייתי פנויה לא הייתי עונה..

 

אנשים לא מדברים יותר בטלפון. ממש לא. זה מנהג שהולך ועובר מן העולם. צלצול הטלפון שמבשר על מפגש לא מתכונן עם מישהו שאני מכירה או לא מכירה מעורר רגשות שונים. אולי חרדה אולי חוסר בטחון, אולי חוסר יכולת להיות לרגע בהוויה שלא התכוננתי אליה מראש..

במקום זה אנחנו מנהלים התכתבויות ארוכות בכל מיני ווטסאפ, טוויטר, טלגרם וכו' ושם מקשקשים את עצמנו לדעת. לעיתים שולחים הודעות קוליות אבל גם זה קצר ומתומצת..

עושה רושם שהתקשורת עם אחרים הולכת ונעשית משהו שמכביד..
צמצמנו את המפגשים פנים אל פנים, שיחות הטלפון הפכו כמעט רק למה שהכרחי, הודעות הווטסאפ נראות כמו סיפור בהמשכים וההודעות הקוליות כמו פקודות יציאה לקרב.. קצר וקולע.. וגם זה רק בגלל שנמאס לכתוב..

ולפעמים כשאני כבר מתקשרת.. אחרי שאני מוודאת שזה מתאים .. אני לא פעם צריכה להתגבר על תחושת החוסר נוחות של החדירה לפרטיות של הצד השני..

וכשמתקשר אלי מישהו שאני לא מכירה אני מופתעת. רגע.. הרי בשביל זה יש טלפון כדי שמי שלא מכיר אותי ורוצה לברר, לבדוק, לשאול.. יוכל לעשות זאת

במקום זה, להתקשר נתפס לא פעם כחדירה אל האזור הפרטי שלי..

איבדנו את זה.. אין ספק

 

וכשמדובר בחברות וארגונים, זה סיפור אחר.
לבנק את לא יכולה להתקשר, יש "התכתבות עם הבנקאי" הוא יחזור אליך בזמנו החופשי.
לחברות אשראי יש מוקדי שירות שמפציצים אותך בהודעות לא רלוונטיות, את צריכה ללחוץ על 1,2,3 שאת לא תמיד מבינה מה ההבדל ביניהם ובסוף מציעים לך שירות מהיר ואיכותי בווטסאפ. רק שלוקח להם בערך 20 דקות לחזור אליך.. את צריכה לעבור שורה של צעדי הזדהות ולספר כל פעם את הספור שלך, עד שמישהו מבין מה את רוצה.

בקופת חולים מעבירים אותך למוקד שירות וגם עם הרופאה שלך את רק יכולה להתכתב. תשובה תקבלי תוך 5 ימי עבודה..

במרפאת שיניים תשאירי הודעה. הם יחזרו אליך. במקרה הטוב הם חוזרים אחרי שלוש שעות. ברוב המקרים לא חוזרים בכלל.

הגדיל לעשות משרד התחבורה שחזר אלי אחרי שלושה ימים.. כשהתקשרו, לקח לי זמן לזכור מה רציתי מהם..

אבל כולם רוצים שתמלאי אחרי זה סקר טלפוני קצר ותגידי כמה השירות שלהם היה מצויין, איכותי, שירותי ועוד סופרלטיביים כאלה..

 

אני הולכת לבית קפה עם חברות. בשולחן לידנו חבורת צעירות. הן מתכתבות אחת עם השנייה בווטסאפ. הבנתם את זה? השיח הישיר מפחיד אותן. כנראה שלא רק אותן. הוא מפחיד את כולנו.. עברנו לדבר את עצמנו לדעת דרך מסרים קצרים.. עולם ומלואו בשני משפטים או כמו בטוויטר ב-140 אותיות צריך להגיד הכל...

אני תוהה לאן נתקדם מכאן...  

 

אהה, רגע... אני כבר מתקשרת... זה לא מתאים..? ממש לא ...תנסי מחר בבוקר... אני יוצאת עכשו.. נדבר בהזדמנות..

חגיגות הפוסט ה-100

justin-morgan-VxLhYXuLQN8-unsplash

השבוע פרסמתי את הפוסט ה-101 בבלוג הזה וזה נראה לי זמן טוב לעצור ולעשות קצת סיכומים, להביא קצת מספרים, ולגרד קצת תובנות מכל הכתיבה הזו.

הבלוג נולד אחרי שסגרתי את הבלוג הקודם שנקרא "אמזונה אחת" בפלטפורמת בלוגים ישראבלוג. זו היתה תקופה בה סצנת הבלוגים פרחה והיו לא מעט אתרי בלוגים. אני זוכרת בעיקר את קפה דהמארקר שבינתיים שבק חיים גם. מסתבר שכתיבה היום זה לא סחורה.

אמזונה אחת היה בלוג די פופולרי (יותר מ-100,000 כניסות וכ-150 קוראים קבועים), למרות שהוא לא עסק בשום נושא גס/מלוכלך/רכילותי you name it.. ולמרות שלא פרסמתי את כתובתו ברבים, היה לי קהל קוראים קבוע די גדול, שנבנה על אנשים שנקלעו אליו במקרה ונרשמו או כאלה שקבלו את כתובת הבלוג ממני. 

בישראבלוג נוצרה קהילת בלוגרים חמימה ונחמדה. כשאתר ירד מגדולתו הכותבים התפזרו לכל מיני פלטפורמות אחרות. הקשרים הבסיסיים נשארו וחלקם קיימים עד היום בין חברי הקהילה.

מתי הבלוג נפתח?

פתחתי את הבלוג הזה בפברואר 2018. בחודש הזה מלאו לו 4 שנים.

פרסומים לפי שנים

2018 – 24 פוסטים 
2019 – 17 פוסטים
2020 – 30 פוסטים
2021 – 23 פוסטים
2022 – 8 פוסטים עד כה

מי הוא קהל הקוראים שלי ואיך מגיעים לכאן?

באופן מזוהה רשומים פה 13 קוראים קבועים (מינויים) אבל אני יודעת שיש הרבה יותר, לפי נתונים סטטיסטים שמספק לי google analytics.

חלק מהאנשים מגיעים לפה מקהילת הבלוגים "פרפרים". מרבית הקוראים מגיעים לכאן מההפניות שאני יוצרת בדף הפייסבוק שלי, האחרים מגיעים בגלל התיוגים. יש תיוגים פופולריים יותר ויש פחות

במשך 4 שנים ביקרו בבלוג שלי 29,426 קוראים – ממוצע של 7,357 קוראים בשנה או 613 בחודש.

בחודש פברואר 2022 ביקרו  בבלוג שלי 930 קוראים ובחודש שעבר - 761 קוראים.

מאיפה מגיעים הקוראים?

הרוב הגדול של הקוראים הוא מישראל, אבל מסתבר שקוראים פה אנשים מרחבי העולם. אין לי מושג אם מדובר בקוראים קבועים או מזדמנים. מניחה שמי שיודע לנתח נתונים יוכל למקד גם את זה.

הארצות המזוהות הן: ארצות הברית, קפריסין, גיאורגיה, גרמניה, דנמרק, קנדה, צרפת, יפן, פלשתין, בלגיה, בריטניה, יפן, שבדיה, איחוד האמירויות.
חלק מהמדינות מופיעות באופן קבוע כשאני מפרסמת פוסט, והאחרות – באופן מזדמן..

הנושאים עליהם כתבתי

התיוג מקבץ את הפוסטים לנושאים ויוצר מיון לפי נושאים. אלה הנושאים בהם אני מרבה לעסוק בכתיבה שלי

אתגרים   (16)
גדילה (29)
גילוי עצמי (32)
הסרטן ואני (6)
יוצאת לאור (8)
ימי הקורונה העליזים (11)
להמציא את עצמך מחדש (29)
להקשיב לעצמי (20)
מה שקורה כשאני עובדת (6)
מחשבות שעוברות לי בראש (23)
מסע חדש (28)
משפחתי וחיות אחרות (21)
נסיעה לצפון קוריאה 2018 (11)
נסיעה לקוריץ Korzec  (8)
תשוקה (12)

הנושאים הנקראים ביותר (קישורים ניתן למצוא בצד ימין של הדף)

1.      הנסיעה לצפון קוריאה (11 פוסטים) – 5859 קוראים

2.      ימי הקורונה העליזים  (11 פוסטים) – 1321 קוראים

3.      הסרטן ואני (6 פוסטים) – 953 קוראים

4.      נסיעה לקוריץ אוקראינה (8 פוסטים) – 797 קוראים

5.      יוצאת לאור (8 פוסטים)  - 777 קוראים

6.      מה קורה כשאני עובדת (6 פוסטים) – 585 קוראים

 

הפוסטים הנקראים ביותר (500 קוראים ויותר)

1.      פרק ראשון - 15 ימים בצפון קוריאה – 1421 קוראים

2.      אחותי חיה שרה – ליום השואה – 1371 קוראים

3.      איך מצאתי את עצמי בזמן ששטפתי כלים – 1198 קוראים

4.      מלחמת יום הכיפורים שלי – 1024 קוראים

5.      פרק שני – פיונגיאנג מקום נחמד – 878 קוראים

6.      ספרו לי עוד על אזור הנוחות – 612 קוראים

7.      את כל הפרקים בסדרת צפון קוריאה קראו יותר מ-500 קוראים (11 פרקים)

יש לא מעט פוסטים שנקראו ע"י 200-300 אנשים, ממוצע לפוסט הוא כ-120 קוראים

יש עוד הרבה נתונים אבל נראה לי שאסתפק במה שהבאתי כאן.

אין פואנטה 

איך לעשות את זה טוב יותר

פגישה ראשונה בשנה הזו. הראשונים כבר מקדימים להגיע. אני תמיד מתרגשת כשמתחיל קורס חדש. גם הפעם. אני פורסת את העוגה ומכינה את הכיבוד שהבאתי. חלק מכינים לעצמם קפה ומתיישבים בהיסוס בקצה החדר עדיין לא ממש בטוחים שהם במקום הנכון. האחרונים שהגיעו כרגע עוד לא הספיקו להתמקם.

 

אנחנו מסדרים את החדר במעגל, מתחילים בתרגילי היכרות שיהיה קצת יותר נעים. בהתחלה הכל קצת מהוסס לאט לאט אנשים משתחררים. אני מציגה את עצמי ומבקשת שכל אחד יציג את עצמו. יש שמרחיבים מאד ויש שמצמצמים את מה שיספרו על עצמם. העברית לא באה להם טבעי חלק מאד מתקשים בעברית אבל בכל זאת מתאמצים. בחדר הזה כולם עולים חדשים. יש כאלה שהם מאד חדשים. רק כמה חודשים בארץ, ויש עולים חדשים ותיקים שעלו לפני שנתיים וגם יותר.

 

אני מחלקת אותם לזוגות ומבקשת שידברו על הקליטה שלהם בבתי הספר. בבת אחת העברית נשמטת ומתחלפת בשפה שקל יותר להתבטא בה. תוך כדי נשמעת חריקת הדלת המלווה את המאחרים וריח קפה שחור חזק מבחוץ חודר לחדר. אני אוהבת את תנועת הכיסא המתחשבת כאשר נכנס מישהו חדש לחדר והאחרים מפנים לו מקום שישתלב במעגל.

 

לא קל להיות עולה חדש ועוד יותר לא קל להיות מורה עולה חדש. בקבוצה של השנה יש אנשים מבלגיה, ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה, אוקראינה. הסדנא הזו אמורה להיות עבורם המקום הרך והמכיל שיעזור להם בתהליכי הקליטה כמורים חדשים בבתי vספר השונים. אף אחד מהם הוא לא מורה חדש באמת. בישראל הם חדשים. השנה הראשונה היא שנת התמחות. צריך לעבור אותה בהצלחה כדי להמשיך הלאה.

 

אחרי הפתיחה וההיכרות האווירה נעשית יותר משוחררת ומתחילות השאלות. התהליך שיעברו בשנה הזו לא כל כך מובן. מבחינתם אני הממסד, המערכת, הבירוקרטיה, הדבר הזה שכל כך לא ברור להם. איך מרגיעים אנשים שנמצאים במצב מלחיץ שבו רב הנסתר על הגלוי? השנה הזו תקבע את גורלם מבחינת התעסוקה בארץ, האם ישתלבו וימשיכו להיות מורים גם פה או שהמציאות לא תתאים להם.

אני מודעת לכל הלחץ הזה ומשתדלת לשוות למפגש הפתיחה אופי יותר קליל ונינוח וזה עובד. שעתיים חולפות ביעף ואנחנו נפרדים. עוד שעה ארוכה אני משוחחת עם מי שרצה באופן אישי. אני לומדת עד כמה "המערכת" לא נדיבה ולא מאירה פנים כשמדובר בקליטת אנשים חדשים.

 

*****

מחר תפתח הסדנא של השנה. המפגש הראשון יהיה אחר. עכשיו זה רשמי שאסור להיפגש. הכל יתנהל בזום. במרחקים. במסכים. נתקרב אבל לא באמת. יהיה דיאלוג אבל לא כזה שאני רגילה אליו.

 

שיעורים אונליין כבר עשיתי בשנה שעברה. אבל אז זו היתה מציאות אחרת כשבבת אחת סגרו במרץ את שערי המכללה וצריך היה לסיים את השנה ולסגור את התהליכים כפי שהתחייבנו מראש.

 

השנה שנפתחת עכשיו היא כולה וירטואלית. אין מפגשי פנים אל פנים. אלה כללי משחק אחרים. שפה אחרת, מושגים אחרים וכלים אחרים. הכל חדש.

 

המעבר החד מהכיתה למפגשים אונליין מחייב אותי לתאום ציפיות והגדרת כללים מול הלומדים. השיעור שלי הוא לא הרצאה. החלק ה"הרצאתי" בשיעור הוא קטן. נכון שגם באונליין אפשר לעשות סדנאות אבל הן מוגבלות בהשוואה למה שאפשר לעשות בכיתה. זה מאד מאתגר אותי ואני עסוקה בזה לא מעט.

 

המיקרופון הפתוח מכניס אותי לסביבת הבית של המשתתפים. חלק מסתירים את הסביבה שלהם ע"י תמונות רקע אבל את הקולות לא ניתן להסוות. וכך אפשר להחשף לקולות הילדים ושאר בני הבית ולמגוון ציוצי הציפורים שבסביבת הלומדים. הם נמצאים בבית עם בני זוג וילדים ולפעמים גם הורים, אחים, שותפים ובעלי חיים. נכון שמומלץ ואפשר להשתיק את כל המיקרופונים בכניסה לשיעור. אבל אי אפשר להמנע לגמרי מן החשיפה לרעשי הרקע ולחוסר הנוחות של המצב הזה ולכי תעשי בתנאים האלה סדנא על רגשות ועל קשיים..

 

גם עניין המצלמה פתוחה או סגורה – זה סיפור. לכאורה צריך להדגיש שהלמידה מתנהלת כשהמצלמה של כולם פתוחה. אבל כולנו מודעים למצב הזה שהוא לא באמת בשליטתי. מצלמה נפתחת ונסגרת ואנשים נכנסים ויוצאים מן השיעור לפי שיקול דעתם ואת כבר יודעת שהלומדת מוטרדת בעניין אחר שכבר לא ממש שייך לשיעור והיא שם רק בגלל שצריך ובגלל שרושמים נוכחות.

 

וסביבת העבודה. הוי סביבת העבודה.. אני צריכה לארגן פינה שולחנית מסודרת בבית עם חומרי הלימוד והמחשב. הפינה הזו היא "הכיתה" שלי. עלי להופיע בזמן ולהיות מאורגנת היטב, גם אם "אף אחד לא רואה".

 

אני רוצה להפוך את המפגש המקוון לטוב ומעניין ומרענן ודינמי, להוסיף סקרים כדי לגרום למשתתפים להיות סקרנים יותר פעילים יותר ובעיקר פסיביים פחות ויש לי מחשבות על עוד דברים שישפרו פלאים את השיעור. 

אבל בינתיים, אני מתגעגעת לכיתה. מתגעגעת לעמידה מול המתמחים שאלווה השנה, לתנועה אל הלוח וממנו, להבעות הפנים, לפרצי הצחוק במשחקים ולמבוכות הקטנות של העברית, לאווירה ולשיחות המסדרון.

ספור על יונה אחת שנפלה בשבי

יונה בשבי

בבוקר התעוררתי לקול רעשים מוזרים שעלו מכיוון מרפסת השירות. בדרך כלל הבוקר כאן הוא שקט ולכן הרעש הזה סקרן אותי מאד. הצצתי למרפסת השירות, ולהפתעתי גיליתי בתוכה יונה אחת לכודה במרפסת מבלי יכולת לחלץ את עצמה. רחבת מרפסת השירות עטופה ברשת ניילון שקופה כדי למנוע כניסת צפורים. היונה ניסתה לפרוץ את הרשת שוב ושוב כדי לצאת החוצה אך ללא הצלחה. בכל פעם היא עפה בעוצמה לרשת, נחבטה בה ונפלה למטה. דקות ארוכות עמדתי מתבוננת בניסיונות הכושלים שלה להחלץ ללא הצלחה, זה היה מראה קורע לב.

היונים קנו להן חזקה על המקום במשך שנים רבות. המרפסת שמצאתי היתה מלאה בכמויות אדירות של גללי יונים ושרידים של מקומות לקינון וגם לא מעט שרידי גוויות של יונים שנפחו שם את נשימתן. מבחינתן זה היה בית. מתקן הכביסה היה מטונף ולא יכולתי לשים שם עציצים כי היונים מיד הבהירו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שזה השטח שלהן. הן פשוט חרבנו על כל מה ששמתי שם. הדילמה היתה אני או הן. אני החלטתי שאני רוצה בחזרה את המקום הזה בחזרה ומיד הצהרתי שזה עומד להשתנות.

כשנכנסתי לדירה סקרתי מה עשו השכנים שלי מסביב והחלטתי לעטוף את המרפסת ברשת ניילון שקופה. ביום שכיסיתי את המרפסת, השתנו תנאי החיים שלהן. בבת אחת הן מצאו עצמן מודרות מן המקום שהיה להן בית במשך שנים רבות.

זה לא עבר בשקט. מדי ערב הן חגו מסביב בצווחות. חלקן אף התיישבו במחאה על דופן המעקה שהיה מחוץ לרשת. אבל להכנס פנימה לא יכלו. זה היה קצת עצוב אבל הנחתי שעם הזמן הן יתרגלו ובודאי ימצאו להן מקומות חדשים לקנן בם.

זה מה שחשבתי, עד לבוקר הזה שבו מצאתי את היונה הלכודה בתוך המרפסת, מנסה לצאת החוצה ללא הצלחה.

שעה ארוכה התבוננתי בה. היא לא הפסיקה לנסות לפרוץ את הרשת. בכל פעם יצאה למעוף חדש, נחבטה ונפלה לרצפה. לפעמים הסתבכה ברשת ונלכדה בתוכה וכבר חשבתי שלא תצליח להשתחרר ממנה אבל להפתעתי היא הצליחה ושוב חזרה לעמוד על שתי רגליה במרכז הרחבה. עוד ניסיון לא מוצלח, הפעם בזוית אחרת ושוב נפילה על הרצפה. וכך שוב ושוב ושוב במשך דקות ארוכות.

סקרתי את הרשת העוטפת את המרפסת. היו בה כמה פתחים שאפשר לצאת החוצה דרכם, אבל היונה נראתה לי לחוצה מדי כדי לעצור רגע ולחשב את צעדיה או את מעופה בהיגיון. אולי לחשוב בהגיון זה לא הצד החזק של היונים..

ריחמתי על הציפור אבל הייתי אובדת עצות. שלחתי סמס לאיציק וספרתי לו על היונה. חשבתי שאולי הוא יוכל לבוא לחלץ אותה אבל הוא לא היה זמין. כדי לחלץ אותה הייתי צריכה לרדת למרפסת ולהסיט את הרשת. הבעיה היא שזו מרפסת נמוכה וצריך סולם גבוה ולא היה לי סולם שכזה. לא היה לי זמן לארגן סולם גבוה על הבוקר. בלית ברירה השארתי ליונה מים במיכל קטן וזרקתי לה פרוסת לחם, אולי תרצה לאכול משהו במשך היום, ומיהרתי לצאת לדרכי.

בנסיעה בדרך ניסיתי לחשוב על אפשרויות אחרות לחלץ אותה. אחר כך תהיתי באיזה מצב אמצא אותה כשאחזור הביתה אחר הצהרים. אחר כך שכחתי ממנה לגמרי.

אחר הצהרים כשנכנסתי הביתה היה שקט מכיוון המרפסת. פסעתי במהירות לכיוון המרפסת תוהה מה אמצא שם. להפתעתי מצאתי אותה עומדת על שתי רגליה במרכז הרחבה, ממש כמו במצב שבו השארתי אותה בבוקר. נשמתי לרווחה כשראיתי שהיא בחיים. פרוסת הלחם נשארה באותו מצב כפי שהנחתי אותה בבוקר. כשראתה אותי פצחה בעוד ניסיון להבקיע את הרשת ואחר כך עוד ניסיון ושוב ללא הצלחה.

צלצלתי לאיציק שהבטיח לבוא מהר. איציק בא בלי סולם אבל מכיוון שהוא יותר גבוה ממני הוא אמר שהוא יוכל לרדת בקלות למרפסת ולהסיט את הרשת. ברגע האחרון הגינו רעיון לשחרר אותה דרך הבית. כלומר, שתעוף לתוך הבית פנימה ותצא דרך החלון הגדול בסלון. קיוויתי שהיא תבין מה אנחנו מצפים ממנה וכל זה מבלי שתשאיר את חותמה על הסביבה. סגרתי את כל הדלתות בבית ופתחתי לרווחה את החלון למרפסת.

היונה שבכלל לא ניכר עליה שעבר עליה יום של מאמץ לא פשוט, התאפסה על עצמה, עפה לסלון ומשם ישר החוצה. פעמיים חגה מסביב לבית ונעלמה.

שעה ארוכה עמדנו במרפסת מסתכלים אל שום מקום, קצת בהלם מהמהירות שבה הכל הסתיים. 

ספרו לי עוד על אזור הנוחות

אני מתארת לעצמי את אזור הנוחות כמו איזו שמיכת פוך טובה שאני מתעוררת בתוכה בבוקר. כמה כיף להתכרבל איתה. השמיכה עוטפת אותי סביב סביב ושומרת על תחושת החמימות. אחרי כמה דקות, אני מוציאה רגל אחת החוצה לבדוק מה המצב ותכף מחזירה פנימה לתוך חמימות השמיכה.. במשך דקות ארוכות, אני מתנהלת לי און אנד אוף במין משחק שכזה עם העולם שבחוץ כשאני מוגנת בחמימות של שמיכת הפוך ואף אחד לא יכול לי. וענייני היום? מפעם לפעם אני מהרהרת בהם, מתחשק לי לעשות אותם או לא? הבוקר לא מתחשק אז אני נשארת מתחת לשמיכה. אולי מחר.. איזה כיף שאפשר להשאר ככה בתוך החמימות הזו ומתי שמתאים לי אני אצא מפה החוצה, אעשה את הדברים בקצב שלי ובזמן שיתאים לי ואחזור מהר מהר לחמימות הזו שהיא כל כך נעימה..

אבל לפעמים, באופן בלתי צפוי, אני מקבלת בעיטה שדוחפת אותי החוצה מן השמיכה אל מרחבים שאותם בכלל לא ביקשתי לעצמי. רגעים ארוכים אני מוצפת בפחד ובמחשבות על מה יהיה ואיך עלי להתמודד עם הבלתי מוכר הזה, אז אני נוכחת לדעת שאזור הנוחות הזה שהיה אמור לשמור עלי - לא קיים באמת במציאות והוא כולו פרי דימיוני.

בבת אחת אני לומדת שהחיים מלאי אתגרים ואי אפשר להימנע מהתמודדות עם קושי, סבל או אכזבה. וכדי להתמודד עם מה שנפל עלי, עלי לפתח בתוכי כישורים אחרים, חוץ מלהתכרבל תחת השמיכה. עלי לפתח חוסן פנימי שילמד אותי לקום כאשר אני נופלת, ולהתמודד עוד פעם ועוד פעם עם החיים מחוץ לשמיכה, בנחישות מחודשת.

השבוע פגשתי את א., אשה באמצע החיים, שבעלה הודיע לה ביום בהיר אחר שנגמר לו הסוס מהחיים המשותפים שלהם, אחרי 40 שנות נישואין, שלושה ילדים וארבעה נכדים. זה לא שלא היו להם קשיים בזוגיות לאורך השנים, אבל בכל פעם שצץ משהו – הם ידעו להתמודד ולתקן ולהמשיך הלאה. כמו אצל כולם. לפני הרבה שנים היה להם משבר גדול שהעיב על יחסיהם וכבר עמדו להפרד אבל בכוחות משותפים צלחו אותו והמשיכו הלאה. השנים שאחר-כך נחשבו דווקא סיפור הצלחה. משברים יש לכולם, ואלה היה להם משבר – ויכלו לו. המשבר החדש היה מפתיע לגמרי. מפתיע בחד משמעיות שלו, בזמן שבחר לצוץ. הוא רוצה ללכת לדרך אחרת.

ובבוקר בהיר אחד א. מוצאת עצמה נבעטת החוצה מאזור הנוחות אל משהו שבכלל לא מוכר לה ולא ידוע, מבלי שתהיה לה אפשרות להתכונן. ובבת אחת היא מוצאת עצמה נאלצת להסתגל למציאות שהיא לא מכירה. איך משנים הרגלי חיים ודפוסי התנהגות של שנים? אחרי 40 שנה של חיים מסודרים ומאורגנים, משימות קבועות, זמני ארוחות, שעת חזרה הביתה מהעבודה.. ובוקר אחד, כל מה שמוכר וידוע – לא יהיה קיים יותר. החיים כבר לא יזרמו באותו נתיב, הקצב השתנה, וצריך למלא חיים בתכנים חדשים. הבלתי מוכר וידוע הגיע ועכשיו עליה להתמודד.

התגובה הראשונית שלה הייתה התכנסות לתוך אומללות, דכדוך וחוסר עשייה. הפחד מפני מה שיהיה הציף אותה ושיתק אותה לגמרי. היא בכלל לא הבינה מה המשמעות של החיים החדשים שלה, לא העזה לבדוק אפשרויות חדשות. בסתר ליבה קיוותה שזה חלום מסויט ושבבוקר תתעורר לגלות שזה רק חלום. אבל בבוקר שלמחרת וגם בזה שאחריו גילתה שהסיוט הזה הוא הוא החיים החדשים שלה מעכשיו ועם זה צריך להתמודד.

המציאות החדשה הולידה הרבה קשיים. הקושי הגדול היה לוותר על הרגלים ישנים, לאמץ חשיבה אחרת על המשפחה ועל היחסים בתוכה. הרגשות הציפו אותה בעוצמה שלא הכירה. היה עליה להתמודד עם פחדים שהציפו אותה, ועם מחשבות שתקעו אותה ומנעו ממנה לצאת לעולם הגדול. לאט לאט היא התחילה להפנים שאין לה באמת ממה לפחד ושאפשר להתחיל להעז.
זה לא היה קל. היא התחילה בקטן: רשימת מטלות, הסתייעות בחברים, החלטות על כיוונים חדשים, בהתחלה בקצב איטי וכשהרגישה שאפשר יותר – העלתה את רף.  הבעיטה החוצה מאזור הנוחות התבררה כדבר טוב ומצמיח כשהיא נהנית מהיצירתיות שבעשייה, מהעצמאות, מהשליטה המוחלטת שיש לה על חייה ועל הזמן שלה. הפחד נמוג ופינה מקום לאומץ לפרוץ לעצמה דרכי התנהלות  חדשות.

סוף שבוע במכתש רמון. צילם סאלח

ביציאה מאזור הנוחות אני מדמיינת עצמי למטפסת הרים. כל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לאתגר גבוה יותר בהר. הטיפוס בהר מלמד אותי שהאתגר שאני ניצבת בפניו בחיי ברגע זה, ביחסים האישיים, בעבודה, או בבריאות, הוא בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 

עכשיו אני צריכה לבחור את דרך הגדילה האם מרצון או מכורח. הגדילה הזו משנה את נקודת המבט שלי ומה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ובסופו של דבר - להישג. כאילו אני ניצבת על הר גבוה מצד אחד, רואה את חיי פרוסים למרגלותיי ומצד שני - שיא ההר הולך ומתקרב.