9.11.2018

פרק אחר עשרה: צפון קוריאה - סוף הסיפור


הגשר על הנהר Tuman במעבר הגבול בין צפון קוריאה לסין

היום האחרון במסענו לצפון קוריאה הגיע. השכמנו מוקדם לארוחת הבוקר. עד היום אמרנו שהאוכל המקומי טעים. הבוקר מישהו אמר שנמאס לו לאכול כל הזמן אותו דבר. נראה שגם למקומיים נמאס מאיתנו. במלונות בצפון אין מעליות ולכן את כל הציוד לחדרים עזר לנו צוות המלון לסחוב. הבוקר לא היה מי שיעזור. באזור הקבלה הסתובבו לא מעט אנשים מעובדי המלון אבל אף אחד לא רצה לעזור וכל הזמן אמרו תכף, תכף, בתקווה שנסתדר לבד. בסוף קראו לשתי בחורות והן עזרו למי שהתקשה עם המזוודות. אחרי הצ'ק אאוט (על מה בדיוק?) נסענו שלוש שעות לעיירת גבול ששמה Wonjong  - במעבר בין צפון קוריאה לסין. כשנכנסנו לבניין משטרת הגבולות כדי לעבור את ביקורת הדרכונים, נתקלנו בהרבה סינים שעברו את התהליך במהירות. רק נכנסו וכבר יצאו.

פעם ראשונה שנתקלנו בשלט דרכים  גם באנגלית

אנחנו קבלנו הוראה לעמוד בצד. היה עלינו להעביר את החפצים שוב במכונות השיקוף אבל לפני שזה יקרה הורו לנו להוציא את כל מה שהופיע ברשימה שהכינה מיס יונג ביום כניסתנו ל-Rason: ספרים, מצלמות, מחשבים ניידים, טלפונים ניידים, USB, IPAD. את כל זה התבקשנו להעביר לשוטרי משטרת הגבולות. כשהגענו עמד שם שוטר אחד, תוך מספר דקות הגיעו עוד אנשים במדים וגם שלא במדים.
במשך יותר משעה וחצי עמדנו וצפינו בשוטרי משטרת הגבולות, פותחים מחשב מחשב, מדליקים מצלמה אחר מצלמה, פותחים את כל הטלפונים הניידים ובודקים באופן ידני את כל התמונות שצילמנו, כשהם מעבירים בתנועת יד מרפרפת תמונה אחר תמונה אחר תמונה. מה שלא נראה להם ולא עמד בסטנדרטים של מה שמותר לצילום – נמחק. נבדקו גם ספרים ועיתונים, כדי לוודא שהוצאנו את מה שהכנסנו. הכל נעשה לנגד עינינו, כשאנחנו צופים בנעשה ושותקים. מיס יונג הגיחה מפעם לפעם עם מכשיר כזה או אחר בידה וביקשה את הסיסמא לפתיחת המכשיר.

אחרי שעה וחצי הורו לנו להביא את המזוודות ותיקי היד למכונת השיקוף. בסוף התהליך הזה, כשאנחנו מהצד השני של מכונת השיקוף, כל אחד אסף את הציוד האלקטרוני שהגיע מהבדיקה, מוודאים ששום דבר לא נשאר מאחור. האווירה היתה מאד מתוחה. לא ידענו למה לצפות וקיווינו כבר שנסתלק מפה כמה שיותר מהר. כשיצאנו החוצה מהבניין ראינו את הנהרTuman  ואת הגשר המוביל לצד הסיני. הטלפון הנייד שהיה טמון בכיס המכנסיים שלי התעורר והתחיל להשמיע קולות של סמסים נכנסים. הוצאתי את הטלפון וצילמתי את הגשר ובדיוק כשאני מצלמת הופיעה מיס יונג והודיעה שאסור לצלם. בניגוד לפעמים הקודמות לא טרחתי להראות לה שאני מוחקת. מהר מהר כתבתי סמס לארץ בתחושה של יציאה מחושך לאור וצרפתי את התמונה. ומיס יונג? עוד כמה דקות תעלם מחיינו לעד.

המיניבוס שאמור להעביר אותנו את הגבול הגיע. ארגנו במהירות את הציוד, התיישבנו מוכנים לנסיעה וכשאנחנו מקווים שהכל יהיה כבר מאחורינו עלה לאוטובוס שוטר צפון קוריאני.  לרגע חשבתי שהוא בא בגלל שמיס יונג הלשינה על התמונות שצילמנו אבל הוא התחיל לעבור בין המושבים, ביקש את הדרכונים והתחיל לחפש בהם את חותמת היציאה. היה די ברור שהוא לא ידע לזהות/לקרוא אותיות זרות. הוא לא הסתדר עם הצד של פתיחת הדרכון, וזה הפך את תהליך בדיקת הדרכונים לארוך ומתמשך וטעון. לא ברור מה חיפש ומה בדיוק רצה למצוא. הוא עצר ליד כל אחד ושאל בעלגות Country תוך שהוא מדפדף בדרכון. אני פתחתי את הדרכון שלי כדי שלא יתבלבל עם כיווני הדפדוף. אצלנו הוא לא מצא כלום אבל לא אמר מילה ואז הבנתי שזו פשוט בדיחה מישהו נתן לו הוראה לבדוק וזה מה שהוא עשה. אנחנו קבלנו וויזה שאינה צמודה לדרכון וביציאה לקחו לנו אותה ולכן לא היתה לנו חותמת בדרכון. עשר הדקות שבהן הסתובב בתוך המיניבוס שלנו היו מאד מאד ארוכות. כשסוף סוף סיים וירד מהרכב כולנו נשמנו לרווחה.
נהר TUMAN המפריד בין צפון קוריאה לסין

הצד השני של הגשר העובר מעל הנהר Tuman, נראה לנו כמו הארץ המובטחת והנסיעה לשם היתה הדבר הכי משמח שקרה לנו מזה הרבה ימים. קבלת הפנים של שוטרי משטרת הגבולות בצד הסיני היתה, חמימה, פשוטה ונעימה. ביקורת הגבולות בסין היא ביומטרית. מכיוון שכבר עשינו את הרישום בכניסה לסין לפני הנסיעה לקוריאה, היה צריך להזדהות רק בהנחת אצבע על המכשיר המזהה וזהו. השוטרים היו נחמדים, עזרו למי שהתקשה והיו גם כאלה שסייעו בהעברת המזוודות. לא היו פה מבטים מאיימים, הוראות מפחידות ולא מכשירי שיקוף. חותמת אחת בדרכון וזהו. ממש אנרגיה אחרת. ולאף אחד לא היה איכפת שאנחנו מצלמים.
בניין משטרת הגבולות בצד הסיני

גם הנסיעה לעיר הקרובה לגבול Yanji  ממנה נטוס לבייג'ינג היתה אחרת. סוף סוף כבישי אספלט נורמליים, ברמה שלא מביישת כבישים באירופה ומהירות נסיעה שפויה. האזור הכפרי הזה שלאורכו נסענו, נראה בעינינו המקום הכי מתקדם בעולם. ב- Yanji נכנסנו לראשונה מזה חמישה עשר ימים לבית קפה. שתינו קפה ואכלנו עוגה ולא שכחנו להתלונן על המחירים המופקעים. 

שלוש שעות טיסה הביאו אותנו לבייג'ינג. בשדה התעופה עמדנו שעה ארוכה ביחד. היה קצת קשה להפרד. לכולנו היתה הרגשה שבמשך חמישה עשר יום היינו שותפים למשהו אחר, חד פעמי. ובמובנים רבים גם בלתי נתפס.


2.11.2018

פרק עשירי: צפון עם טעם של עולם אחר




 נמל Rason עומד בשממונו בגלל הסנקציות על צפון קוריאה - מבט מלמעלה

"פה זה כמו הונג קונג" אמרה לנו המלווה החדשה שפגשנו בכניסה ל-Rason אזור הסחר החופשי של צפון קוריאה. במעבר הגבול נפרדנו בעצב מ-LEE. במשך שלושה ימים למדנו לחבב אותו והסתבר שהוא לא כזה קפדן כפי שהצטייר בהתחלה. LEE בשונה מאלה שקדמו לו, ראה עצמו אחראי לגיבוש הקבוצה. הוא הכין לנו דפים עם שירים בקוריאנית, לימד אותנו מילים חשובות וכל בוקר עשה לנו בוחן קצר על מה שלמדנו אתמול. רוב האנשים לא התעניינו בזה, בהמשך גילינו שההתעקשות שלו עזרה. פעם אחת חיפשנו שירותים במקום שבו אף אחד לא מבין אנגלית. וכשאמרנו את זה בקוריאנית, ישר כיוונו אותנו למקום הנכון. וכשאמרנו תודה רבה ולהתראות בשפה המקומית, אנשים חייכו.
LEE משמאל, המלווה השני והנהג נפרדים מאתנו

כניסה לאזור RASON היא כמו כניסה לארץ חדשה. קבלנו הנחיות מיוחדות לאזור הזה. יש מעבר כמו בגבול, צריך להזדהות עם הדרכונים ולהצהיר על כל מה שאנחנו מכניסים. הם יכולים לפתוח את כל המזוודות. במקרה שלנו בעיקר עניינו אותם, ספרים, מצלמות, מחשבים ניידים, טלפונים ניידים, USB, IPAD וכאלה. המלווה החדשה ערכה רשימה ולא הבנו למה. הסיבה לכל הרישום זה תתבהר לנו בעוד כמה ימים.

למלווה חדשה שפגשנו קראו Hwang Mi Gyong. אנחנו קראנו לה מיס יונג. בהשוואה לכל הקודמים היא היתה הכי גרועה. גם היא התחילה את היחסים אתנו בציון כל האיסורים על צילומים ובשונה מהאחרים גם הקפידה על כך מאד וגם הרחיבה את הפרשנות שלה לאיסורים נוספים. למשל עברנו בעיר ליד מקום שבו התנדבו כל בני הנוער להקים גינה ברחבת הכניסה. עשרות בני נוער התאספו ועסקו שם בעבודות שונות הקשורות בהקמת הגינה. אנחנו ראינו בזה מעשה ראוי לציון של בני הנוער. היא טענה שזה construction site  שבו עובדים ואסרה עלינו לצלם. כשהלכנו לבקר באיזה בית חרושת. קבוצת עובדים עסקה שם בבניית החלק החדש של המפעל גם שם אסרה לצלם בטענה שזה אזור בנייה. וכך מצאנו עצמנו כל הזמן בוויכוחים איתה על מותר ואסור.

הפינה הוורודה היא אזור Rason
הוויכוחים האלה העכירו מאד את האווירה בנוסף לכך שרוב הזמן שתקה, וכשדיברה - היתה דלה מאד בהסברים והרבתה לדבר בסיסמאות כמה טובים החיים שהממשלה מספקת להם כשכל מה שאתה רואה מסביב הוא לגמרי הפוך.

Rason הוכרזה אזור סחר חופשי במטרה לקדם את הצמיחה הכלכלית באמצעות השקעות זרות. מרבית ההשקעות הן של סין ורוסיה. האזור נמצא ליד הגבול עם סין ורוסיה ולכן גם מאפשרים לתיירים ממדינות אלה להיכנס ללא ויזה, ורבים באים ל-Rason לבלות בסופי שבוע ולערוך קניות כי הכל שם זול.

ב-Rason ביקרנו בפעם הראשונה בבנק שנקרא "בנק משולש הזהב" ושם יכולנו להחליף מטבע זר לכסף קוריאני. את כל זה עשינו כי לראשונה לקחו אותנו לסייר בשוק מקומי. גם בשוק נאסר עלינו לצלם. זה השוק היחיד בצפון קוריאה שם תיירים מורשים לבקר ולהשתמש במטבע מקומי. בשוק אפשר היה להיווכח כמה גדול העוני במדינה הזו. המוכרות היו בעיקר נשים. לכל אחד הוקצה שטח שולחן של בקושי חצי מטר ועליו פרשו את סחורה למכירה. קנינו שם בעיקר אוכל ליום שלמחרת שבו נהיה בדרך לסין.

הסיורים שלנו באזור התחלקו למקומות היסטוריים בנוסח קים איל סונג ביקר פה, קים ג'ונג איל היה כאן. ובנוסף היו גם סיורים למקומות שבהם יש השקעות זרות ושיתופי פעולה עם מדינות אחרות. אל מפעל הטקסטיל לא הגענו. המפעל הפסיק ליצר בגלל הסנקציות הכבדות שהוטלו על המדינה. ביקרנו במפעל לנעליי ספורט שהיה השקעה סינית. במפעל הזה מושמעת לעובדים מוזיקה רעשנית, המקומית שליוותה אותנו אמרה שזה כדי לשמור על מצב רוח טוב בזמן העבודה, אני חשבתי שהרעש הזה פשוט לא מאפשר לעובדים לדבר ביניהם. עוד ביקרנו במלון מפואר שבו יש קזינו, נסענו לחוות דגים שם מגדלים דגי סלמון וצדפות למאכל. בכל המקומות האלה אפשרו לצלם בלי הגבלה.
מפעל סיני ליצור נעלים. בגלל הסנקציות חלק גדול מהיצור מושבת

כשהגענו למפעל שמייצר שתיה קלה וחריפה שם נאמר שאסור לצלם. זה הרגיז מאד כי התחלנו להבין שאין פה מדיניות אחת שנקבעת מלמעלה, אלא יוזמה פרטית ופרשנות של מי שאתה בא לבקר אצלו. הפעם עשינו מרד. הכרזנו שלא ניכנס אם לא יתנו לנו לצלם. כל מה שאפשר היה לצלם היו קווי הייצור של המשקאות ואנשים שעומדים ליד הבקבוקים. בבירור לעומק התברר שהאיש האחראי על המפעל חשש שנצלם בצורה לא מכבדת את תמונות המנהיגים. כשהבהרנו שתמונות המנהיגים זה לא הדבר שמעניין אותנו, נרגע. ובכל זאת וליתר בטחון הבהירו לנו שמי שמצלם אותם צריך לצלם את כל התמונה, כולל המסגרת, ואסור לצלם תמונה חלקית או מעוותת.
מפעל ליצור משקאות. פה מייצרים גם את ליקר האורז המקומי סוג'ו
בכל הנסיעות שלנו באזור ראינו השקעות ותשתיות כמו תחנת כוח גדולה לשיפור תשתית החשמל אלא שהכל היה מושבת מפעולה והעלה חלודה. הכי עצוב היה לבקר בנמל. הנמל מחולק לרציפים בבעלות סינית ורוסית ורציפים בבעלות קוריאנית. על רציף הנמל שכבו ערימות של פחם שהגיע מהמכרות, שהמתינו להעמסה לספינות. הנמל היה ריק. בעבר היו מגיעות לנמל הזה אניות קרוז של תיירים שבאו לבלות בעיר. כיום הכל נעצר והנמל עומד בשיממונו. פה ראינו את הסנקציות שהעולם מטיל על צפון קוריאה במלוא עוצמתן וזה היה מראה עצוב מאד, כששאלנו את מיס יונג אם היא והאחרים יודעים מה הסיבה לסנקציות שמטיל עליהם העולם, הגנה בחרוף נפש על זכותה של צפון קוריאה להחזיק בנשק גרעיני כדי להגן על עצמה מפני העולם.
הפחם מחכה להעמסה כבר תקופה ארוכה


ביום שלמחרת נסענו לנקודת הגבול Tri border area המחברת שלוש מדינות: צפון קוריאה-סין-רוסיה. מיס יונג אמרה בגאווה שזו נקודה ייחודית ואין עוד דבר כזה בעולם. לא יכולנו להתאפק ואמרנו שגם לנו יש מקום כזה בארץ ישראל. בגבול הזה עובר הנהר Tuman- דרכו מנסים רבים לברוח ולעבור לסין. זה אזור של ביצות ומים עמוקים ולכן לא הרבה מצליחים. עלינו לנקודת תצפית ממנה אפשר לראות את שטח הגבול הייחודי הזה שהוא גם שמורת טבע וראינו גם את  גשר הרכבת שעליו עוברת מסילת הרכבת לרוסיה.
tri-border point

בעודנו מסיירים באזור, הטלפון בכיס המכנסיים שלי התחיל להרעיש. לקח לי כמה שניות להבין שהוא התעורר לתחיה, כאילו חזר מעולם המתים. מהר מאד התברר שבגלל הקרבה לגבול הרוסי, היתה קליטה של רשת הטלפון הרוסית ומכיוון שרוסיה נכללת בחבילת החינם של גולן טלקום זכיתי מן ההפקר. ה-WIFI התעורר לחיים.תוך שניות התמלא המסך שלי בעשרות הודעות נכנסות, מאות סמסים נכנסו לתיבת הוואטסאפ ומיילים בלי סוף הציפו את תיבת המייל שלי. שמחתי להיווכח שגולן טלקום הגיעה עד לכאן. קשה לתאר את ההתרגשות שאפפה אותי לעצם הגילוי שאני מחוברת במקום ההזוי הזה לעולם החיצון. מיד צלצלתי לילדים שלי שהיו בהלם מזה שמגיע אליהם צלצול טלפון מעבר להררי החושך ביום ראשון על הבוקר..
הלו, זה ישראל? מי היה מאמין שאפשר להתקשר מצפון קוריאה...
תוך דקות, אפשר היה לראות את כל מה שעשה לנו הניתוק הזה. כל מי שיכול היה התחבר לטלפון, מיס יונג וההסברים שלה נשכחו לגמרי ומצאנו עצמנו מתענגים לדקות ספורות על קשר עם העולם החיצון. זו היתה חצי שעה של אושר שקשה לתאר אותו. האושר הזה גם המחיש לי את הקושי של להיות מנותקת. הצימאון לקשר היה גדול ואחרי זה היה קשה להתעשת ולחזור לשגרת הניתוק הכפוי של צפון קוריאה. פתאום הכל נעשה מעיק. נותר לנו עוד יום אחד בטיול הזה וכולנו אמרנו לעצמנו שטוב שהכל נגמר כבר מחר.



זה הסיפור שלי

צילמה מיטל דור כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי הייתי מלאת חששות. מצד אחד רציתי לכתוב אבל יש הבדל בין לכתוב למגירה ולכתוב כדי לפרסם בחוץ. בשבילי ...