חשבון נפש

עץ הזית – רחל שפירא

עץ הזית של הבוקר שותה מן האור הרך ,ואני מבקשת ממנו שגם בי האור יבורך.
עץ הזית של הערב נושא על גבו את היום, ואני שואלת ממנו כוח לסחוב גם היום.

 

חשבון נפש

בלי קשר לעניינים דתיים כאלה ואחרים, תחילת השנה ויום כיפור מסמנים בשבילי זמן שטוב לעשות בו חשבון נפש. להתבונן אחורה ולהגיד לעצמי ממה אני מרוצה, ממה עדיין לא, ואיפה אני יכולה לעשות את הדברים טוב יותר.

מוקדם בבוקר אני מכינה לעצמי כוס קפה, מתיישבת מול המחשב ומתחילה לכתוב. אני שואלת את עצמי שאלות ולא מחפשת תשובות מהירות. השאלות שמתרוצצות לי בראש הן החשובות. ההתמודדות עם השאלות האלה היא שחשובה לי ומחברת אותי אל עצמי.

שאלות שאני שואלת את עצמי בפתחו של יום כיפור:

ביני לבין עצמי והבחירות שלי

• האם היום אני הגרסה הטובה של עצמי, ובמידה ולא – מה באמת מונע ממני להיות כזו?
• האם יש משהו שאני מתחרטת עליו ולא עשיתי רק בגלל שפחדתי?
• האם יש טעויות שאני חוזרת עליהן כל פעם מחדש מתוך הרגל?
• איפה חיכיתי שהמציאות סביבי תשתנה, במקום לקחת אחריות ולזכור שהבחירה והגישה תלויות בי?

הקשרים הקרובים והאנשים שאיתי

• מי מקשיב לי? והאם כשאני מקשיבה לאחרים, אני באמת פנויה לשמוע אותם או רק מכינה את התגובה הבאה שלי?
• האם נתתי לאנשים שהכי קרובים אליי את המבט, הסבלנות והנוכחות שמגיעים להם, ולא רק את הטיפול הטכני של היומיום?
• האם יש משהו לא פתור מול אדם יקר שהגיע הזמן לפתוח, לדבר עליו ולנקות?

השגרה, הנוכחות והדברים הקטנים

• האם אני מרגישה שאני נמצאת בשלב הנכון של חיי, או שמאבק ב"איפה שהייתי צריכה להיות" מונע ממני לראות את הטוב במה שיש?
• האם הצלחתי לעצור ולהרגיש את רגעי האושר הפשוטים שיש בתוך השגרה, או ששוב רצתי קדימה אל הדבר הבא?
• כמה מקום פיניתי השנה לשקט אמיתי, לעצמי, בלי מסכים ובלי רעשי רקע?

חמלה, סליחה ושחרור

• האם אני מסוגלת לסלוח באמת למי שעוד לא סלחתי לו?
• על מה אני עדיין שופטת את עצמי בחומרה יתרה, והגיע הזמן פשוט ללטף ולהגיד שעשיתי כמיטב יכולתי?
• איזה משקל ישן, טינה או ציפייה מכבידה הגיע הזמן להשאיר בשנה שחלפה ולא להמשיך לסחוב איתי הלאה?

כוס הקפה כבר מתקררת, אבל השאלות האלו נשארות איתי. אני לא מצפה לפתור את כולן היום, וגם לא מחר. לפעמים מספיק רק להסכים להחזיק את השאלה, להביט בה באומץ ולתת לה לנווט אותי לאט ובסבלנות.

יום כיפור בשבילי הוא לא יום של הלקאה עצמית, אלא יום של ניקוי שולחן, של חמלה ושל פתיחת דף חדש ונקי.

מאחלת לעצמי ולכל מי שקורא כאן שנה של שלום פנימי, של סליחה אמיתית (קודם כל לעצמנו), ושנה שבה נדע לראות ולהעריך את הדברים הטובים שקורים בתוך השגרה. מאחלת לעצמי ולכם שנה של פחות רעש ויותר נוכחות ושל אומץ לשאול את השאלות הנכונות.

גמר חתימה טובה

גמר חתימה טובה.

 

הפוסט ה-180

שקיעה ברמת הנדיב- צילם גל 

השבוע האחרון היה שבוע של דרמות גדולות. ההתמודדות עם הצפון התחילה בסערה והילד חזר לגור איתי עד יעבור זעם.. 

המקום השלו בו אני גרה התנסה לראשונה בכמה אזעקות רציניות וזה הצריך אותי לבדוק איך עובדת דלת הממ"ד והיא עבדה יפה..

ובתוך כל אלה הגיעה לה השנה החדשה.. בשקט בשקט.. בלי לעורר יותר מדי התרגשות. שאלות של "איפה את עושה את החג" השאירו אותי ללא מענה. הכי התאים לי לא לחגוג בכלל ברגע האחרון הגיע רעיון שממש שמחתי עליו והחלטתי שהוא שווה שאשנה את דעתי.

לא פעם אני מרגישה שכל מה שקורה מסביב לוקח אותי למקומות בהם האנרגיה שלי נמוכה ומצב הרוח על הפנים. כשאני תופסת את עצמי ברגעים האלה, אני לא שוכחת להזכיר לעצמי שכאן בדיוק אני נמדדת ביכולת להתעלות, להמשיך הלאה, לא לוותר, לחרוק שיניים ולהמשיך, למרות הנסיבות שמסביב.

ברגע השפוף הזה נכנסה בי רוח שדחפה אותי לזוז.. נתקפתי ב'מצב רוח שמתאים למבצעי ניקיון' ואחר כך בישלתי משהו לארוחה שהוזמנתי אליה, שהיתה המקום הכי טוב להיות בו בימים קשים אלה.

ונשאר רק לאחל שהשנה הקרובה תהיה מיטיבה יותר, שאני אמשיך לצמוח, להתפתח ולאהוב,, שניפטר מהממשלה הרעה הזו שמובילה אותנו לתהום שאין רואים את סופה ושכולם, החטופים – קודם כל !!! וגם העקורים יחזרו הביתה במהירה! ושנזכה ליותר שלווה, שקט ואהבה.

שוב פסח

חמש בבוקר אני ערה במיטה

פסח מתקרב.

צפים אצלי הימים של ההלם והבור השחור שאליו נפלתי. אז לא ידעתי כלום.

מהמקום ההוא החלטתי שנחגוג פסח אחרון של רק אנחנו בבית, לסגור ביחד את הפרק הזה ולהפרד. פעם אחרונה בהרכב הזה.

בבוקר שלמחרת פתחתי את כל הארונות ואמרתם להם שיקחו מה שהם רוצים.

לרגע הרגשתי צביטה בלב.. נזכרתי שככה עשינו כשפרקנו את הבית של אמא. הוצאנו החוצה את כל מה שהיה בארונות ואמרנו לכל הנכדים לבוא ולקחת מה שהם רוצים. אצל אמא זה היה אחרי שנפטרה. פה אנחנו מפרקים באמצע החיים. בהתחלה זה היה מהוסס משהו ועצוב אבל כשהכלים התחילו להציף כל מיני זכרונות האווירה הפכה לאט לאט לפחות כבדה ואפילו למשעשעת. כלים וקופסאות שלא פתחתי מימי הרילוקשיין קבלו הזדמנות לחיים חדשים בבתים של אחרים.

אז עוד לא ידעתי שאני עוברת מחיים של חוסר דאגה ורווחה לחיים של חישובים וסדרי עדיפויות ועם הידיעה שזה מה שיש ועם זה צריך לחיות.

זה לא קשור רק לכסף, זה קשור לידיעה שלא הבנתי אז את משמעות השינוי ואת זה שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש ושכל מה שידעתי עד אז על משפחה, הכל ישתנה. הכל יהיה כאוס אחד גדול.

תמיד אהבתי את החגים ואת ההתכנסויות המשפחתיות ותמיד סרבתי לנסוע לחופשות בחגים. ההתכנסות המשפחתית בחגים היתה חשובה לי ודבקתי בה.

ויום אחד כל זה השתנה.
הפסחים והחגים הבאים יעברו עלי בבלבול אחד גדול.

כבר אין שנה שנה

כבר לא עושים שנה עם המשפחה שלי ושנה עם המשפחה שלו.

ועברו עלי תקופות.. עומס בלתי רגיל של אתגרים. התמודדויות עם מצבים שלא הכרתי. תקופות של עצב עמוק דווקא כשהרוב בעצם בסדר. דווקא כשהתמודדתי בצורה ממש נהדרת עם כל מה שנקרה בדרכי וגיליתי שאני אלופה בפתרון בעיות ושום דבר לא גדול עלי באמת, העצב המשיך לשכון בתוכי וזה כאב ממש..

בתקופות של חגים הייתי בקושי גדול.

כשאני קוראת את מה שכתבתי בתקופה הזו אני רואה את הדרך שעשיתי.

התמודדתי עם מצבים חדשים ועם כל הרגשות שצפו אצלי כשאני נוכחת בחיים שלי. הישרתי מבט אל כל מה שעבר עלי ולא התחמקתי מכלום. זה מה שבנה אותי מבפנים.

אני מודה שזה לא היה קל.

הייתי צריכה להבין שצריך לשחרר. להיות יצירתית. להגיד לעצמי שלא חייבים לעשות את הדברים כמו שעשינו כל השנים. ואפשר להמציא משהו חדש שיגרום אושר לא פחות ממה שהיה פעם.

הרשיתי לעצמי להיות האמא הזו שמרשה לעצמה, שמפרגנת לעצמה, שהיא נדיבה לעצמה ולהחליט שאיפה שלא מתאים לי – לשם אני לא הולכת.

שחררתי גם את עצמי וגם את הילדים שלי. שכל אחד יעשה מה שנוח לו ומתאים לו, בלי קשר אלי.

המזל שלי הוא שאני לא בנאדם של "חייבים" ואני לא עושה עניינים מכל מיני התחייבויות.

אני מזכירה לעצמי כל הזמן שאפשר להפרד ממה שהיה פעם, שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש כי עכשו זה יהיה ככה שנה שנה. שאצטרך לבחור כל פעם לאן ללכת בשנה הזו. ואני צריכה לפרגן לעצמי וללכת רק לאן שאני רוצה. וגם אם זה אומר שלא אלך בכלל. לשום מקום.

אני מרשה לעצמי להיות האמא הזו שמרשה לעצמה, שנדיבה לעצמה שמפרגנת לעצמה.

זה מגיע לי. באמת.

 

כיפור עם החתול

כשחכים היה גור חתולים בן כמה ימים הוא הגיע אליו לאומנה של כמה חודשים בגלל בעיות בריאות. החתול היה זקוק להשגחה, נאסר עליו לצאת החוצה וקבל הרבה תרופות. זה היה קשוח מאד. בתקופה הזו השניים התאהבו ומאז לא נפרדו. החתול אמנם גדל יפה אבל בעיות הבריאות הקשורות למערכת החיסונית שלו לא חלפו. בכל פעם שהילד היה צריך להעדר מהבית לתקופה, היה צריך למצוא לחתול סידור. בפעמים הקודמות העבירו אותו להשגחת חברים ולא פעם זה גרם להידרדרות בבריאותו. החתול מאד מתוק ושופע אהבה אבל הוא גם חתיכת סיפור.

הפעם כשרצה לנסוע החליט שהכי טוב שהחתול ישאר בבית והוא יסדר לו דוגיסיטר או קאטסיטר. מי שמע שעושים בייביסיטר לחתול.. הוא מצא סידור נחמד אבל הסתבר שבאמצע נופל יום כיפור ואי אפשר לבוא לכאן עם רכב.. כששיתף אותי בהתלבטות אמרתי שאני אבוא לחופשה אצלו בכיפור ואשמח לדאוג לחתול.

וככה מצאתי עצמי נוסעת בערב כיפור לעשות בייביסיטר לחתול במושב של שומרי מסורת (דתיים?) בגליל.. אחרי שציידתי עצמי בכל מה שצריך, בעיקר אוכל, ספרים ומחשב, מוקפת בצימרים עם שמות כמו: בקתת החלומות, צימר נוגעים בשמים, סוויטת אהבה בנוף, מערות אורחן התענוגות, בקתות האושר, עברתי לסטייט אוף-מיינד של חופש.

בחצר שלו בדיוק מבשילות התאנים שטעמן כטעם גן עדן. תכננתי לקרוא על המרפסת כשצלחת של תאנים ממתיקה את החופש שלי. בכניסה לבית אני פוגשת את מלכה החתולה הגינג'ית. פעם קודמת כשבאתי היתה בהריון, עכשו הגורים שלה מסתובבים בכל פינה.  

אחרי שהתמקמתי יצאתי החוצה לעשות סבוב על עץ התאנים. מלכה והגורים שלה נמו את שנתם על המרפסת. כשפתחתי את הדלת כולם נבהלו וברחו. אחד הגורים שישן בפינה מאחורי הכורסא החומה, התבלבל ובמקום לברוח לחצר, ברח הישר לתוך הבית, לתוך חדר השינה והתחבא מתחת למיטה.

לקחתי מטאטא כדי לנסות להבריח אותו החוצה, אבל הוא ברח לפינה השניה מתחת למיטה. הזזתי את המיטה הכבדה. היה חשוך שם. ארגזי האכסון שהיו שם לא אפשרו לאתר את הגור שברגע מסוים הבין שטעה בגדול ולא הפסיק לילל. קול צרחותיו המייללות נשמע למרחקים. קערת המים ששמתי ליד המיטה לא פיתתה אותו לצאת, גם לא החטיף שבדרך כלל מפתה את כולם. לא ידעתי מה לעשות.

אחרי כל מיני ניסיונות כושלים נוספים, מצאתי עצמי עומדת עם המטאטא באמצע החדר, הגור מילל מתחת למיטה, אמא שלו עומדת בפתח הדלת ומיללת וכולנו אובדי עצות.. יום כיפור כבר נכנס הרחוב דומם ואי אפשר להזעיק עזרה.

תרפי, אמרתי לעצמי, עכשו אין לך מה לעשות. חשבתי שהגור יתעייף וילך לישון ואז יהיה קצת שקט. דאגתי לו מאד. הוא קטן, איך יאכל, אין לו מים, הוא יכול למות ואני אפילו לא אדע את זה. תגבורת אפשר להזעיק רק כשיצא החג.. אמא שלו לא מפסיקה ליילל בחוץ. כל התכניות לקרוא בנחת, לכתוב קצת, טלוויזיה.. השתנו ברגע. יש לי פה עניין שעלי לפתור ואין לי מושג מה אפשר לעשות.

כל כך התעייפתי מכל הארוע הזה שהחלטתי ללכת לישון אבל היה לי קשה להרדם. המחשבות הציפו אותי. הלילה התנהל בריטואל שחזר על עצמו. בהתחלה היה שקט ונרדמתי. בכל פעם שהסתובבתי במיטה הגור יילל. שמעתי אותו עובר מצד אחד של תחתית המיטה אל הצד השני, עוצר ומיילל, שקט, אני מסתובבת, הגור מתחיל ליילל שוב, אני מתעוררת, הוא שותק, מנסה מסתובבת והוא שוב מתחיל. סיוט. שמתי לב שבמהלך הלילה הקול שלו נעשה צרוד וחלש יותר.

קצת אחרי השעה ארבע הוא התעורר והתחיל מיילל שוב בקול חזק. חשבתי לעצמי שאולי זה כמו אצל החולים הסופניים שלפני שהם מתים יש אצלם התאוששות ונדמה שהם חזרו לעצמם.. אחרי זה כבר לא הצלחתי להרדם. קראתי קצת, הבוקר התחיל לעלות וקמתי מהמיטה.

החלטתי לפתוח את כל הדלתות החוצה ולקוות שאחרי הלילה הזה הוא יאזור אומץ ויצא מתחת למיטה אל החופש. אמא שלו עמדה בפתח הדלת. חשבתי שאולי כדאי לתת לה להכנס. היא נכנסה כשהיא מסתכלת לעברי כל הזמן בחשש, הלכה לכיוון חדר השינה ותוך שניה יצאה משם כשהגור בעקבותיה. פשוט ככה. ברגע מסויים הוא כשל מלכת ונשכב על הרצפה. היא חזרה אליו, תפסה אותו בשיניה באזור הצוואר וגררה אותו החוצה.

בחוץ עמד על הרגליים ושניהם נעלמו במורד השביל.

אתה זוכר?

 אתה זוכר – ערב יום הזכרון 23.4.23

אתה זוכר שנפגשנו בקורס לעזרה ראשונה, 

אתה זוכר שזה היה חובה בשנה הראשונה לעבודה כמדריכי גדנ"ע.

אתה זוכר שהקורס נמשך כמה פגישות

אתה זוכר שהקורס היה בתקופה של חגי תשרי

אתה זוכר שביום הראשון כשהגעתי לא הכרתי אף אחד.

אתה זוכר שבמקרה התיישבתי לידך ובמקרה התחלנו לדבר

אתה זוכר שבמקרה ספרת שאתה כבר אחרי קורס המדריכים שאני עוד לא עשיתי, ושאלתי אותך המון שאלות.

אתה זוכר שהמשכנו לדבר כל אותו היום, 

אתה זוכר שמה שלמדנו בעזרה ראשונה היה מאד משעמם ואנחנו העברנו את הזמן בשיחות בינינו

אתה זוכר שהמורה העיר לנו כל הזמן שאנחנו מפריעים

אתה זוכר שהתבדחנו על הקורס, על המרצים, על התרגילים וצחקנו במיוחד על התרגילים שבהם עושים הנשמה

אתה זוכר שעשינו את התרגילים האלה ביחד,

אתה זוכר שהיה לנו הרבה על מה לדבר

אתה זוכר שמתישהו הקורס הפך להיות רק הרקע למה שקרה בינינו

אתה זוכר שלאט לאט השיחות שלנו עברו לנושאים יותר אישיים, אתה התעניינת בי ואני התעניינתי בך.

אתה זוכר שפתאום הציפיה לפעם הבאה שניפגש הפכה להיות נעימה וממש רציתי שיגיע השיעור הבא וכבר ניפגש

אתה זוכר שהשיעורים הפכו להיות נחמדים ובכלל לא הרגשנו איך הזמן עובר

אתה זוכר שדברנו על זה שתכף הקורס יגמר, עוד שתי פגישות אחרי יום כיפור

אתה זוכר שלא דברנו על מה יהיה אחרי שהוא יגמר

אתה זוכר שבשבוע הזה כשנפרדנו ואמרנו "להתראות בשבוע הבא", פתאום פרצה מלחמת יום הכיפורים

אתה זוכר שמתישהו, אחרי הרבה שבועות, אמרו לנו שצריך לסיים את הקורס..

אתה זוכר שלפגישה הזו אתה לא הגעת.

עד היום אני לא זוכרת את שמך אבל לא שכחתי את המראה שלך

 

דמעות של בצל

כששאלתי אותו מה להכין הוא אמר שהוא לא יודע. לא לחצתי. נראה לי רעיון טוב לבוא לסדר כמו אורחת, בלי להכין כלום. ברגע האחרון התחילו לטפטף הבקשות. "בא לך להכין מרק עוף וגם קיינדלך?" "מה דעתך על ארטישוק ממולא" עם כל השאלות האלה הרגשתי שממש בא לי לבשל, שממש בא לי לשחזר את מאכלי החג של אמא שלי מפעם, את אלה שהייתי מכינה אצלנו בבית. ורציתי שהבית יתמלא בכל הריחות של הבישולים של פעם.

ואתמול סדרתי שיהיה לי יום פנוי מהתחייבויות ובישלתי עם הפסקות באמצע, לקניות של הרגע האחרון וגם לטקס חשיפת הלוט מעל השלט החדש של "הגדעונים" ובאמצע קפצתי לבנק והלכתי לקנות מתנות ובכל פעם שחזרתי הביתה, הוא היה מלא בריח התבשילים שהתקררו על הגז, לפני שיכנסו למקרר..

הריחות מציפים בי געגועים למה שהיה פעם. פרידה היא רגע בחיי משפחה, שבו נזכרים שוב איך היה לפני הכל ואיך אחרי הכל. מי היינו אז ומי שאנחנו עכשו.

הבצלים שאני מקלפת הם כל כך טריים שהם מגירים מיץ ומפזרים באוויר אדים שגורמים לי לדמוע. הדמעות האלה הן תפאורה ראויה למחשבות על מה שעשתה לנו הפרידה. הפרידה מהבית היתה גם פרידה מעצמנו, ממי שהיינו, מהמשפחה שהיינו, מהאהבה, מהריבים, מהצחוקים, מהכעסים, מכל הסלט הזה שבתוכו גידלנו את עצמנו ואת הילדים שלנו והפך אותנו למי שאנחנו. אדי הבצל מתערבבים אצלי עם התחושות האלה. ואני בוכה מהבצל ומהזכרונות

עכשו כשאני בארטישוק והקילוף שלו קצת מורכב, בלשון המעטה, אני חושבת כמה העמידה מול הסוף הזה היא לא פשוטה. לא פשוט לדעת שזו עמידה מול הסוף המוחלט, זה שאחריו כבר לא ייאמר מה שלא נאמר ושמעכשו אין יותר מה שלא היה. יש רק זכרונות.

וזה כואב. אני מתרגלת לכאב הזה. לוקחת נשימה עמוקה, צוללת לתוכו ומחכה שהוא יעבור. מה שיקרה הלאה, אין לדעת.

עכשו כל הסירים על הכיריים. בסיר אחד מרק, בשני הארטישוק, בשלישי הפול, ואני מרגישה תחושת סיפוק. את הקניידלעך אכין ברגע האחרון. אין טעם להכין אותם מראש. הבית מתמלא בריחות. אני מוצפת בזכרונות של כל הסדרים שבעולם, אלה שעשינו בבית אבא ואמא, הסדרים שעשינו בחו"ל, אצלנו בבית, אצל המשפחות שלנו, אצל הילדים, אצל הקרובים, יש לי בראש סרט אחד ארוך של ארוחות והטקסים והמאכלים.  

עכשו יש מציאות החדשה ואני לומדת אותה. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מה שהיה כבר לא יהיה. יהיה משהו אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו למעלה מזה... אני מרגישה שהשנה אני יותר בסדר, אני מסתכלת קדימה.

יאללה, שיהיה חג שמח

קריעות

כבר עברו שלוש שנים. בעצם הניסוח הנכון הוא שעברו רק שלוש שנים.
התקופה הזו מעוררת בי מחשבה ורגש על הקריעות בחיי. קריעות מכל ההרגלים ומכל מה שהיה מקובל עלי...

אני לומדת שתהליך פרידה אחד מוביל לעוד תהליכי פרידה שבסופו של יום אני מוציאה את כל הלא מועיל והמזיק ונשארת רק עם מה שמתאים לי.
הפרידה נוגעת בכל כך הרבה מישורי חיים.
ריטואלים רבים נעלמו או השתנו.
מעגלים שהייתי חלק מהם ונעלמו מחיי.
ואני מזכירה לעצמי שכן, זה כבר לא יהיה ככה וככה כמו שהיה, אף פעם.
ולפעמים אני אפילו מרגישה שטוב שכך, כי יש הרבה דברים בחיינו שהתרגלנו אליהם וחשבנו שהם כורח המציאות, והנה באה מציאות חדשה ומראה לי שממש ממש לא.

הרבה דברים נקרעו מחיי.
יחד עם זה שיש לי חיים מלאים וטובים עדיין הכאב בוער.
הוא בוער בכל המשמעויות שלו.
הוא כמו כאבי פנטום. האבר נקטע אבל התחושה שהוא אתך עדיין קיימת.
מי אמר ששינויים הם פשוטים והסתגלות מחדש היא ללא כאב.
אז לקראת החגים אני רוצה להגיד שוב בקול רם, זה כואב וקשה ומרסק.

לי קרה נס. ברגעים המטורפים האלה לפני שלוש שנים וקצת, היו לי החושים הנכונים. חשבתי נכון. ידעתי שאני לא יכולה לעשות את הדרך הזו לבד ומיד הלכתי למטפלת שתעזור לי לעבור את כל התקופה הזו בצורה שפויה. והיא עשתה איתי עבודה נהדרת. היא ידעה לעזור לי לאסוף את עצמי, להגיד לי בדיוק מה צפוי, כמה זמן זה יקח, הרגשתי אמפטיה, הרגשתי מובנת, הרגשתי שיכולה לתת מקום לכל מה שאני מרגישה, הרגשתי מוחזקת, ובעיקר בעיקר, למדתי להתמודד עם דברים שקרו. והדברים שקורים כבר לא מפחידים ולא מערערים אותי כשהם קורים. כמו שילדי הצעיר אומר לי בכל פעם: "זה קטן עליך יודית"
עוד יש לי אתגרים אבל אני צולחת אותם בשמחה ובקלות. כל אחד בזמן שלו.

אני מסתכלת על מה שקרה לי בשנים האלה.
יודעת שהעבר שלי כבר לא צריך אותי, העתיד - כן.
בהווה אני עושה רק מה שעושה לי טוב. ובעיקר בעיקר – לא מוותרת על עצמי.
אני ממשיכה בתהליך ההשתייכות שלי לסביבה הכבר לא כל כך חדשה שאליה הגעתי.
ברנה בראון כותבת שההיפך מהשתייכות אינה זרות, אלא הניסיון להתאים את עצמנו.
וששייכות לא יכולה להתקיים מבלי שנשתייך לעצמנו.
וזה מה שאני עושה. מרחיבה ומתרחבת במעגלים שונים של שייכות ומגלה כמה שמחה יש בזה.

 היום אני יודעת עוד יותר להעריך את פתיחת השער שהזדמנה לי, בכל כך הרבה רבדים.

אני מאחלת לעצמי שזו תהיה שנה של פתיחות גדולות... שיפתחו בפני הרבה שערים ושתהיה לי הבחירה להיכנס באילו שארצה ולחזור ולבחון ולבחור אחרים.

אני כבר אחליט מה לפתוח ואיך...

 

להיות במקום של עצבות..

Photo by Paola Chaaya on Unsplash

בטבעי אני ממש לא בנאדם עצוב אבל לפני פסח הרגשתי מאד עצובה. כמו שכתבה לי עדה הבלוגרית: "פסח זה לא רק חג האוכל והפירורים, זה גם חג הזיכרונות. וחלקם מלאי נוסטלגיה ועצב".

בימים שלפני החג תחושת העצב לא נעלמה ועד שלא כתבתי על הפסח שלי לא מצאתי לעצמי מנוחה. וכשכתבתי, לא רציתי לנסות לצייר תמונה אופטימית, כמו שביקש ממני איציק וגם לא תמונה של "משפחה אחת מאושרת". החלטתי שהפעם אכתוב מה שאני מרגישה הכי עמוק בפנים. ככה. בלי מסננים. בלי מניפולציות ובלי התייפייפות.

רציתי שהכתיבה תיתן לי לגיטימציה לעצור רגע, לנשום נשימה עמוקה, להגיד: אני עצובה ובאסה לי וזהו. רציתי לתת לכל זה מקום, שיבינו שאני בדרך והדרך היא דרך והיא לוקחת כמה זמן שהיא צריכה. ובזה אי אפשר לעשות קיצורים. ומול כל זה עמדה הידיעה שהרגשות הקשים והמחשבות הקשות ותחושת העצב לא יחמירו רק בגלל שנתתי להם מקום אלא הם הולכים ומתמעטים עם הזמן.

ומה שקרה בעקבות כך השאיר אותי קצת חסרת מילים.. מבולבלת משהו.. כי הפוסט הזה שעסק ב'איך אני לפני פסח' זכה תוך כמה ימים ספורים למאות צפיות.. מסתבר שחשיפת הקרביים החוצה זה משהו שמביא רייטינג ואיזה רייטינג. 

והתגובות.. התגובות... איזה תגובות. לפי חלק מהן הבנתי שאולי נגעתי, באיזה עצב חשוף.. שלא כל כך מרבים לדבר בו או לגעת בו.

היו גם כאלה שהיה להם קשה לשאת את הכאב שלי והיו להם עצות: צריך ללמוד להסתדר עם המועקה; צריך להשלים עם מה שקרה; מה שקרה היה צריך לקרות; הגישה הזו לא תוביל אותך לשום מקום וגם לא הרחמים העצמיים. מה זה המלנכוליה הזו, תשלימי ותסתכלי קדימה. מה שהיה - לא יחזור. לכי לים שם הכל יעבור.

ואני, מה כבר ביקשתי..? קצת הכרה וקבלה של הרגשות והקשיים שלי ולגיטימציה לחוות אותם. וגם שתיפסק הביקורת כלפי כאילו אין לי על מה להתלונן.

בצד התמיכה וההבנה, היו גם לא מעט כאלה שחלקו איתי מחשבות אישיות והרבה רעיונות. הטיפ הכי מוצלח שקיבלתי היה לשנות את השפה שבה אני משתמשת. לשים לב למילים בהן אני בוחרת ולהשתמש רק במילים שמיטיבות איתי ועם אנשים אחרים. מילים חיוביות.

וגם הרגשתי שכשאני משיימת (מלשון לתת שם) רגשות ותחושות, גם כאלה שמכאיבות - אני מתקרבת יותר אל עצמי ומאפשרת לרגשות הכואבים לעבור עיבוד ולהתפרק.

מה שהכי עזר לי זו ההבנה שמסביבי יש עוד המון אנשים שמרגישים ככה ובזכות השיתוף שלי גם הם שיתפו אותי בסיפורים שלהם כואבים שלהם והיה בשיתוף הזה הרבה כח של ריפוי.

מוזמנים באהבה

 

....כבר פסח שלישי

אצלי זה כבר פסח שלישי. אי אפשר לטעות בספירה. הימים שלפני החג המתקרב הם בור אחד גדול עבורי. בור שאני לא מצליחה לצאת ממנו. תחושת המועקה לא עוזבת אותי למרות כל הסחות הדעת שאני מסדרת לה.

אפילו להליכת הבוקר שאני כל כך אוהבת קשה לי להרים את עצמי בימים אלה, מזל שאני מארחת אצלי כלב שדואג להוציא אותי מהמיטה והחוצה.

אני מכירה היטב את כל התרגילים מהפרק של "איך להשתחרר ממועקה": להיות עסוקה כמה שאפשר, פרויקטים למשל כמו לכבס את הווילונות, לארח את הנכדים, פגישות עם חברות, לנקות את הבית, לקנות לי משהו חדש לחג כמו צעיף או תכשיט או חולצה, אבל שום דבר לא באמת עובד עלי. המועקה פה כדי להשאר ושאף אחד לא יבלבל אותה עם הסחות דעת.

אין לי חשק לנסוע. אני מתחמקת באלגנטיות מכל ההזמנות להתארח בליל הסדר. בסוף נעניתי להזמנה במקום בו מרגיש לי הכי נוח להיות. חשבתי שלא אבשל אבל אני מבשלת ומוצאת גם בזה סוג של נחמה.

ריח של אוכל זה הדבר שהכי חסר לי. ריח של אוכל זה משהו מנחם והוא הכי חסר. חסר לי הריח של מרק העוף ושל החזרת שאמא היתה מכינה לחג וריח הדגים. ריחות זה משהו שאני תמיד מתגעגעת אליו. הם שומרים בתוכם את הזיכרונות של מה שהיה. ליל הסדר מזכיר לי את אמא שלי עומדת במטבח ומכינה את מאכלי החג וגם את עצמי עומדת ומכינה חלק מהמאכלים שלה.

עכשו כל זה איננו. אני תוהה איזה ריחות לקחו איתם הילדים שלי מהבית ממנו יצאו ואליו כבר לא ניתן לחזור..

כשנפרדים, כל חג הופך להיות סיפור. החג הראשון אחרי הפרידה עבר קל יחסית. היתה קורונה. אף אחד לא חגג אז ההרכב קטן שיצרנו היה בדיוק מה שהתאים לי. בחג השני כבר אי אפשר היה להתחמק מהמצב המורכב שהתפתח. סידורי החג שפעם היו פשוטים, אצלנו או אצלם, הפכו מסובכים. פעם הכל התחלק לשניים עכשיו זה לחמישה. אצלו או אצלה, אצלם או אצל הצד השני הכל נעשה מורכב. חשבתי שבשלישי יהיה לי יותר קל אבל זה לא. זה בכלל לא קל.

הזכרונות של הסדר האחרון בבית שפרקנו מציפים אותי כל הזמן כמו כאבי פאנטום ולא עוזבים אותי. אני לא יכולה להשתחרר מזה.

אני קוראת את הדברים שכתבתי לילדים שלי בליל הסדר האחרון. קוראת ובוכה.

פרידה זה דבר כואב. פרידה כואבת נשארת תמיד חקוקה בלב ובכל פעם שנזכרים בה הלב מחסיר פעימה. משבר הפרידה הוא כמו גל גדול שיש לתת לו לחלוף, לקחת נשימה עמוקה, לצלול לתוכו ולחכות שהוא יעבור. כל כאב סופו לעבור. הכאבים באים ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל החיים. מה שיקרה הלאה, אין לדעת. מה שיקרה הוא משהו שרק אני יכולה לחולל אותו.

אז אולי השנה אני בכל זאת אהיה בסדר. אהיה בסדר כמו שזה. אני עוד לא כל כך מוצאת את עצמי, אבל מסתכלת קדימה ומסתגלת..

מחר כבר החג. אני אומרת לעצמי לנשום עמוק. מה שהיה כבר לא יהיה אבל יכול להיות משהו אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו יותר מזה...

איך לחגוג את השנה החדשה מבלי להרגיש שמיצינו...

 

גם השבוע הלכתי לטייל ברחוב אלנבי עם אור הנכד שלי, כדי להסתכל על הטרקטורים שבונים את התחנה של הרכבת התחתית החדשה של תל אביב. מול הפתח של חנות AM/PM 24/7 שהיתה פעם הסניף המפואר של המשביר לצרכן מצאתי דוכן שמוכרים בו כרטיסי ברכה לחג, ממש כמו פעם. הסתכלתי שוב כדי לראות שאני לא טועה. תהיתי מי בימינו עוד קונה ואולי גם שולח כרטיסי ברכה עם זהבים כמו שהיו פעם, עם הברכות הנאיביות המודפסות עליהן. אבל ראיתי שאנשים עצרו והסתכלו על הכרטיסים וגם קנו. אז כנראה שיש עוד ביקוש למשהו ששייך לפעם ואולי גם בשבילם אלו היו כמה רגעים של התרפקות על העבר וקצת נוסטלגיה...

עוד שנה חדשה בפתח ולי יש הרגשה שזה עוד מאותו דבר. שוב ההתלבטויות על איפה עושים את החג יחד עם הנהלת החשבונות של איפה היינו בשנה שעברה ובזו שלפניה ובזו שלפני לפניה. והאם צריך חולצה לבנה והאם לקנות בגד חדש  לחג, כן או לא.. ואיזה מתנות להביא למי ש"לא צריך כלום".

והקטע הזה שצריך לברך. אז כבר מזמן שאנחנו לא מברכים באופן אישי. אפילו לא שיחת טלפון אישית להגיד "חג שמח". עברנו לצד של המקלדת. זה יותר קל. מחפשים איור יפה, מצמידים לו משפט מפתח ושולחים בתפוצת נאט"ו וככה נגמרת ההתחייבות של הברכות. וגם אני נפלתי בזה. מודה. אני יודעת שאנשים מצפים לברכה וזה נחמד לשלוח וגם לקבל אבל מה כבר יש לי לכתוב שלא ישמע ממוחזר ויהיה מחובר לעצם הימים האלה ולרוח התקופה ולא ישמע קלישאתי ורדוד ושלא כתבו עליו איזה שיר או עשו פארודיה או סרטון מצחיק או איור שנשלח בכל הקבוצות בפייסבוק . בקיצור, אני מחפשת משהו מקורי שעוד לא שלחו אלף פעמים, עם מילים נוגעות עושה send וזהו. קל אבל משאיר אצלי איזו תחושה של מועקה שלא ליחסים האלה פיללנו של אדם לאדם מקלדת..

אז בשביל שלא להשאר בתחושת ה"לאן התגלגלנו", הנה כמה אפשרויות להסתכל על השנה החדשה ואולי מזה תצמח ראיה חדשה..

קצת הומור אף פעם לא הזיק

כל ההתעסקות הזו באיפה נעשה את החג ואצל מי נתארח ואיפה היינו בשנה שעברה ועם מי אנחנו רוצים או לא רוצים להפגש ומה כל אחד מביא.. ובסוף אנחנו מגיעים לארוחה שכבר אחרי המנה הראשונה כבר אין כוח לאכול אותה ובסוף הערב נשארים עם כמויות אוכל שיספיקו לעוד שבוע לפחות ואז מתעסקים בלהכין קופסאות שהאורחים יקחו רק שלא נשאר עם כאלה כמויות של אוכל כי המקרר שלי מפוצץ .. תודו שזה הזוי לגמרי כל הספור הזה

אז למה לא נחליט שנלך על גירסה קלילה.. בלי מחוייבות ובלי תכנון וכל אחד יביא מה שבא לו ומה שיצא יצא.. רגע.. זה לא מסתדר כי כולם כבר סגרו אצל ההורים כי קליל זה פחות בטוח..

אז אולי הומור וראש השנה זה לא באמת מסתדר.. אוף..

מבט נוסטלגי על ראש השנה

אפשר לנסות להיזכר מה היה ראש השנה בשבילכם כשהייתם ילדים, להיזכר בכל ההכנות לקראת החג, באורחים שהיו באים לארוחת החג, המתנות שהייתם מקבלים לכבוד השנה החדשה, מאכלים שאמא היתה מכינה לארוחת החג. לכל אחד יש ספור מהתקופה ההיא שהיה ילד.

אצלי זה הדג שהיה שוחה באמבטיה לפני שהפך לגפילטע פיש..

אני נזכרת בדוור על אופנים שהיה רוכב בשכונה ומחלק את הדואר לבתים. בימים שלפני החג האופניים שלו היו עמוסות חבילות של מכתבים. בתיק הגדול שהיה קשור לסבל היו מסודרות חבילות של מכתבים כרוכות בגומי עבה לפי שמות הרחובות.

אני הייתי עוקבת אחריו כבר מרחוק, מהרגע שנכנס לרחוב שלנו, רואה היכן הוא עוצר ועל איזה בית מדלג ומחכה שיתקרב ויעצור בפתח הבית שלנו, סקרנית למה שיקרה, יעצור או לא יעצור? הלב שלי היה מתרחב משמחה כשעצר מול שער הכניסה לחצר הבית שלנו, השעין את אופניו על הרגלית, מוציא מהתיק חבילה מלופפת בגומי ומתחיל לדפדף במכתבים עליהם היה רשום שם המשפחה שלנו. אני הייתי יוצאת אליו, מחכה בסבלנות שידפדף עד שיגיע לשם המשפחה הבא, יוציא בבת אחת את כל המכתבים שהיו מיועדים לנו וימסור לי אותם. דרישות שלום מקרובים ומכרים שפעם בשנה זוכרים לברך ולאחל.. זה היה אושר גדול..

ראש השנה במשמעות הרחבה

אנשי התהליכים והאנשים הרציניים נוהגים להסתכל על החג במשמעות הרחבה שלו, שיש כאן התחלה חדשה, הבטחה, ציפייה, הזדמנות למשהו אחר.

ובהזדמנות הזאת גם לראות את ראש השנה כזמן לחשבון נפש, להביט אחורה על מה שהיה וגם על מה שעוד יהיה ופשוט לעשות איזה סכום עם התכוונות לשנה החדשה.

הם נוהגים לברך ולאחל משהו שיש לו משמעות אמיתית, למשל שהשנה הזו תהיה שונה ממה שהיה בעבר ושאם רק נרצה זה יהיה אפשרי.

ובראיה שלי – זה זמן של תודה

זה הזמן לעצור לרגע, להגיד תודה קטנה או גדולה למי שהיה חלק מהמסע שלי השנה.

לקראת השנה החדשה אני מאחלת שזו תהיה שנה של הגשמת חלומות. החלומות רק נדמים לרחוקים. הם אפשריים. זה מומלץ וזה כדאי.

אני מאחלת לכם למצוא את האומץ להרפות מהמוכר, לשחרר את המיותר ולהתמקד במה שחשוב לכם באמת.