מלחמת יום הכיפורים שלי

                  בית הקברות הצבאי הזמני בבארי. צילום: אמיתי נחמני, באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בחופשת שחרור, מחכה כבר להתחיל את חיי באזרחות, כבר היתה לי עבודה, האוניברסיטה חיכתה לי שאבוא. א. ואני כבר היינו חברים. הכל נראה טוב.

הימים הראשונים של המלחמה היו בלגאן אחד גדול. המלחמה פרצה בהפתעה, בשעות הראשונות, גם הסורים בגולן וגם המצרים בסיני, חדרו למקומות שבהם ישב הצבא שלנו וכבשו אותם. תוך כדי הקרבות נכנסו יחידות שלנו למצבי קרב עם הכוחות הסורים או המצריים ולפחות בשלבים הראשונים חלק היו לנו הרבה אבידות והכוחות והנפגעים נשארו בשטח באזור שנמצא תחת הכיבוש הסורי או המצרי

המשוחררים הטריים מהצבא שעוד לא הספיקו לקבל שיבוץ ביחידה קבועה, חיכו שיקראו להם להתגייס. מכיוון שהם לא נקראו, החליטו לקחת את הרגליים ולהצטרף ליחידות הקודמות שלהם, באופן עצמאי. היו גם כאלה שהגיעו בטיסות ישירות מחו"ל, ומיד הצטרפו לחבריהם בשדה הקרב, ברמת הגולן או בסיני, מבלי לחכות שהצבא יקרא להם.

הכל קרה כל כך מהר. בצה"ל לא הספיקו להיערך למצב הזה, שבו אנשים מגיעים ישר לחזית מבלי שעברו גיוס מסודר ומבלי שנרשמו וברישומי הצבא, במיוחד אלה שהצטרפו באופן עצמאי. וכך נוצר מצב שלא היה מידע מדויק על מי נלחם ואיפה, במיוחד לגבי אלה שנפלו בקרבות ונשארו בשטח שנכבש ע"י המצרים בסיני או הסורים ברמת הגולן.

עד מלחמת יום הכיפורים, נושא הנעדרים היה שייך בעיקר לחיל האוויר בגלל החשש שטייסים ינטשו מטוס או יפגעו באזור שהוא שטח אויב. מלחמת יום הכיפורים עימתה אותנו עם נעדרים מסוג אחד.

עד אז לא היה בצה"ל מערך מסודר לאיתור נעדרים. במלחמת יום הכיפורים סבל צה"ל אבידות רבות. בשלב מסוים, בזמן הלחימה, וביתר שאת אחר הלחימה, ובאגף כוח אדם הרגישו שיש בעיית מידע באשר לאיכון כוח האדם בצבא.

חיל-האוויר יזם עוד במהלך הקרבות צוות לאיתור נעדרים, בעיקר צוותי האוויר, שלא שבו לבסיסיהם.
אנשי להק כוח אדם פנו ב-15 באוקטובר 1973 לשלמה בן אלקנה, שנודע בפעילותו לאיתור נעדרים כבר לאחר מלחמת ששת הימים, קצין בממשל בעזה, וביקשו ממנו להקים צוות לאיתור הנעדרים של חיל-האוויר.

תחילת עבודת האיתור הייתה בגולן. מצויד במכתב חתום על-ידי סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, המורה לכל מי שיפנו אליו לסייע באיתור נעדרי צה"ל (המכתב כונה "המטרייה"), הוא גייס אנשים שהכירו היטב את השטח, אנשי בית-ספר שדה של החברה להגנת הטבע, אנשים שעסקו בסקר הארכיאולוגי של הגולן ודומיהם. כ-12 אנשים נשלפו מיחידותיהם לביצוע המשימה. אבל דובר בעיקר באיתור נעדרים מצוותי אוויר.

במקביל לפעילות של חיל-האוויר, בשבוע האחרון של אוקטובר 1973, פנה ראש אגף כוח אדם - הרצל שפיר, ליעקב הראל, שהיה ראש מנהל גיוס, וביקשו לסייע לאגף כוח אדם לדעת מה קורה בצה"ל בשאלת איכון כוח האדם. מתוך הרישום בשלישות עלו מספרים בלתי סבירים של כמה אלפי נעדרים.

כדי להתחיל באיתור נעדרים דרש יעקב הראל לבצע מפקד כללי בכל הצבא, וכך נעשה. מהמפקד התקבלה תמונה אמיתית של מספר הנעדרים (כולל כאלה שהיו בשבי), מעל 1,000 נעדרים ושבויים.

יעקב הראל, יחד עם ראש מחלקת היסטוריה, אברהם איילון (לנצ'), עיבדו שאלון, גייסו כמה מתנדבים משוחררי צה"ל, ועשרות קצינות צעירות שבמהלך הלחימה בטלו מעבודתן הרגילה, ושלחו אותם עם השאלונים לבתי החולים ולבתי ההבראה הצבאיים. החיילים הפצועים והמחלימים התבקשו למלא את השאלונים, שמטרתם הייתה לדעת מה עלה בגורלם של הנעדרים.

אני הייתי אחת המקצינות האלה.

יום אחד לקראת סוף המלחמה, הורו לי להתייצב בקריה התל אביב. אף אחד לא ידע מה עושים. הכל היה בחזקת ניסוי ותהיה. התחילו להכשיר אותנו להיות חוקרות של הלוחמים שחזרו מהקרבות. ביחד בנינו את שאלון התשאול, ויצאנו לדרך. התחלנו לעבור בין בתי חולים ובתי הבראה צבאיים. אני נשלחתי לבית החלמה הצבאי בכניסה לעכו. ישבתי שם הרבה ימים וכל הימים האלה חקרתי חיילים שחזרו מהקרבות. 

שאלות כמו איפה נלחמת, מי נלחם לידך, מי היה אתך בטנק, כמה אנשים? תגיד לפי התפקידים בטנק. מתי ראית אותו בפעם האחרונה, ראית מה קרה לו, מה קרה לזה שקפץ, שמעת משהו בקשר.. עוד ועוד שאלות כאלה, אני אוספת פרטים. עוד חייל ועוד שאלון. כולם פצועים. עוברים טיפולים במשך היום, ותוך כדי אנחנו מתחקרות ומלקטות פירורי מידע.

את הטפסים היינו מביאות למקום הריכוז בקריה ויוצאות למשימה חדשה. אחרי בתי ההבראה, כשכבר הלחימה הסתיימה, שלחו אותנו ליחידות שחזרו מהקרבות. אני נשלחתי לבסיס השריון בג'וליס ושם התחלתי לתחקר לוחמים ששבו מהקרבות.

השאלונים המלאים, מויינו לפי גזרות הלחימה ויצרו מסד נתונים שאפשר לתת תשובות רבות לשאלה שנשאלה. אולם עדיין לא אותרו נעדרים. מסד הנתונים התחיל להיווצר מתוך המידע שהצטבר, זו היתה התקופה של טרום המחשבים וכל עבודת ריכוז המידע וההצלבות נעשתה ביד. כבר אז התחילה להתבהר תמונת הלוחמים והנופלים בשדה הקרב.

בערבים הייתי חוזרת הביתה, מהלכת ברחובות הישוב שלי. נוצרת בליבי מידע על אנשים שכבר ידעתי מה עלה בגורלם ושותקת. את כל מי ששאל אותי מה אני עושה פטרתי באמירה כללית על איסוף מידע. 

כבר ידעתי שישי השכן שלי נהרג בקרב. באחד הערבים פגשתי את אמא שלו שאמרה לי שאתמול קבלה גלויה ממנו. גם יהושע לוי מהכתה שלי היה בן ההרוגים, אבל לא יכולתי להגיד מילה על כך. לפני המלחמה הייתי בקורס עזרה ראשונה למדריכי גדנ"ע, שם התיידדתי עם הבחור שישב לידי. בערב יום כיפור נפרדנו ואמרנו שניפגש אחרי החג. עד היום אני לא זוכרת את שמו המלא אבל זוכרת שהוא הדריך באחד מבתי הספר של רשת עמל. ידעתי שהוא בין ההרוגים וידעתי גם על אחרים, אבל נאסר עלינו לדבר על זה. מכיוון שזה לא היה מידע רשמי, אלא מידע שנאסף כתוצאה מאיסוף עדויות, אסור היה שאף פרט מזה ידלוף החוצה. דבר מזה לא נמסר למשפחות שהלחץ שלהן לדעת מה קרה לבן שלא יצר איתם קשר – הלך וגבר.

לכל אחת מאיתנו החוקרות היו חברים בשדות הקרב. אני זוכרת אותנו חוזרות מימים ארוכים של תחקירים מחליפות מידע ששמענו ומנסות לדלות עוד פירורי מידע על החבר, האח, השכן, הבנדוד, מי שלמד איתנו בבית הספר וסתם מכרים שפגשנו בצבא. המידע הלך והצטבר והתמונה הלכה והשחירה מיום ליום. בעוד ההורים והמשפחות בחוץ היו חדורי תקווה שבתום הקרבות הבנים יחזרו הביתה בשלום, כמו במלחמות הקודמות. לנו המצב כבר היה ברור והוא היה שחור משחור. 

בינתיים התחילו לזרום השמועות על השבויים במצרים. לאט לאט התחילו להגיע תמונות. הצבא פתח באחד המרתפים של הבניין שבו שוכן צוותא חדר שבו תלו את כל התמונות של השבויים והמשפחות התחילו להגיע במטרה לנסות לזהות את הבנים שלהם, ולהרחיב בכך את המידע שהיה לנו על החיילים שנחשבו נעדרים. השהות במקום הזה היתה קורעת לב. התמונות היו באיכות גרועה ולפעמים קשה היה להבחין בתווי הפנים בבירור. אבל אמא זו אמא וגם אם יראו לה קצה כנף של בגד היא תדע שזה הבן שלה. המחזות של משפחות שנלחמות על "זה הבן שלי" היו קשים מאד. 

כאשר חזרו השבויים ממצרים ומסוריה ועודכנו רשימות הנעדרים, הסתבר שבגולן אין לחיל-האוויר נעדרים ולכוחות היבשה יש כמה בודדים. בסיני נותרו כ-400 נעדרים שלא היה ידוע מה עלה בגורלם. ואחר כך במאמצים משותפים, לאחר ההסכמים עם המצרים אותרו מרביתם והובאו לקבורה בארץ. 

אולי לא הייתי בקרבות ממש אבל בשבילי המלחמה הזו עד היום היא זכרון לא פשוט, של מקומות ואנשים שאף פעם לא פגשתי ממש אבל בנקודת הזמן ההיא היו נוכחים מאד בחיים שלי. את השמות של חלק מהם אני זוכרת עד היום.