29.8.2023

על האבות

אנחנו חיים בחברה שמסלילה אנשים. נשים בדרך כלל מוסללות לעבודות קטנות, שוליות, להרוויח פחות כסף, להיות יותר בבית עם הילדים, והגברים בהתאמה ישירה מוסללים להיות ארנק הכסף המשפחתי ולהיות מורחקים מהילדים שלהם .

.

במצב רגיל בו שני בני הזוג עובדים ושניהם מגדלים ביחד את הילדים, בדרך כלל ישנה חלוקת תפקידים וכל אחד עושה את חלקו לפי החלוקה הזו. במציאות, בדרך כלל, רוב עול נופל על האשה שמטבע הדברים בוחרת עיסוק שישאיר אותה יותר בבית: היא תעבוד קרוב, פחות שעות, אופק הקריירה שלה הוא מצומצם, ולכן גם תרוויח פחות כסף. הגברים בהתאמה ישירה, יהיו יותר שעות בעבודה, החלק שלהם בעבודות הבית יהיה יותר מצומצם, הקריירה שלהם נחשבת כמסלול התפתחות טבעי, הם ירוויחו יותר כסף, וככה הם מורחקים מהילדים שלהם וכל החלק הקשור בגידול הילדים ובהתפתחות רגשות כמו חמלה ורוך גם הוא מצוצמצם.

.

בקיץ שעבר הבת שלי נסעה יחד עם משפחתה לרילוקיישן, בארץ יפה אחת. הנסיעה הזו הצריכה אותם להתארגן מחדש על חלוקת התפקידים המשפחתית, הנסיעה הזו חייבה התבוננות מחודשת על חלוקת התפקידים במשפחה ועל המקום של האבא והאמא בגידול הילדים שלהם.

.

אנחנו נוטים לחשוב באופן אוטומטי שרילוקשיין = הקריירה של גבר. אבל מה קורה אם הרילוקיישן הוא של האשה ולא של הגבר כמו שחשבנו מלכתחילה? כשנוסעים לרילוקיישן לא פעם יש מצב בו צד אחד מוותר, באופן זמני, על הקריירה שלו לטובת הצד השני.

.

מכיוון שגם אני הייתי ברילוקשיין, ולא פעם אחת, נזכרתי איך היה די ברור שמי שמוותר על הקריירה שלו, גם אם באופן זמני, זו אני. וזו לא היתה סתם קריירה. בפעם הראשונה שנסעתי הייתי חברת הנהלה של בי"ס שש-שנתי גודל ובפעם השניה כבר הייתי מנהלת בית ספר.

.

נכון שאף אחד לא כיוון אקדח לרקה שלי וכי לכאורה היתה לי אפשרות בחירה.. רק שבדרך כלל, בתקופה הזו היה ברור שהנשים הן שמוותרות. או כמו שהוא אמר לי פעם ברגעים שהצפתי את הקשיים שלי "אני נוסע. אם את באה או לא באה". עד היום אני מרגישה שהמשפט המבהיל מקפל בתוכו את הכל.

.

זה תכף היה ברור שהוא יתעסק בפיתוח הקריירה חובקת העולם שלו ואני בהתאקלמות במקום החדש, בקשיים של הילדים, בהיכרות עם הסביבה ועם הרגלים חדשים, בגעגועים לארץ, למשפחה ולחברים, במשברים החברתיים, בהתאקלמות בחברה חדשה וכל חלוקת התפקידים שהיתה לנו בארץ – תשתנה.

.

הנסיעה הזו של הבת שלי גורמת לכך שבזמן האחרון יש לי הרבה שיחות על המקום של האבות בגידול הילדים שלהם.

.

זה לא רק הקריירה והכסף. זה אלא משהו עמוק בהרבה: האם יש מקום לאפשר גבריות אחרת, של גבר שרוצה להשאר בבית ולגדל את ילדיו, שאומר לאישתו "את תפתחי את הקריירה שלך ואני אתעסק בענייני הבית ובגידול הילדים" האם עדיין נחשיב אותו כגבר אם הוא לא יהיה מי שמביא את הכסף הגדול? אולי כן אבל רק אם יצהיר שזה מצב זמני..

.

כשאני מתבוננת סביבי אני מבחינה שלמרות שלא כל הגברים זהים הציפיה מהם זהה: שיביאו כסף והרבה. אני רואה הרבה גברים מאבדים את השנים הטובות שלהם בגלל הציפיה שהם יהיו מה שהם לא יכולים להיות. המעטים שקמים ואומרים "לי זה לא מתאים, אני רוצה לחיות חיים אחרים" על אלה מתבוננים בעין עקומה ואומרים, טוב נאפשר להם כמה שנים שיעשו מה שהם רוצים העיקר שמתישהו יחזרו למסלול.. וזה משא לא קל לעמוד בציפיה שאתה לא יכול לממש אותה כי הבפנים שלך רוצה משהו אחר.

.

וזה גם מחדד שוב את המקום של האבות בגידול הילדים שלהם, מה שאנחנו רגילים לכנות "נוכחות הורית". הנוכחות הזו היא לא מושג טכני של להיות נוכח פיזית. זה לא מי מביא את הכסף. זה משהו עמוק ובעל משמעות חשובה להתפתחות של הילדים ולצמיחתם. וכמו בכל תהליך, זה מצב של win-win situation. הצמיחה היא הדדית. גם הילד צומח וגם אבא שלו צומח ומגלה בעצמו צדדים רגשיים שאולי לא היה מודע להם.

.

ואת זה אני אומרת בזמן שאני מתבוננת בילד שלי שמגדל את בנו ורואה מה קרה לו מאז הפך אבא. הוא איש אחר, במובן הטוב של המילה. האבהות השביחה אותו.

.

חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות ברכה אמיתית אם נוכל להשתחרר מכל ההסללות שעליהן חונכנו ולפתוח עצמנו להבנה שמה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר, וכי להסללה יש מחיר ולפעמים זה מחיר ממש כבד.

 

19.8.2023

יוצאת לאור - פוסט יומולדת

 


יומולדת שמח לי היום,

.

יום מדהים היום. אני חוגגת יום הולדת. אני מרגישה שאני בגיל מדהים. הגעתי לגיל שבו אני מרגישה טוב עם עצמי... שאני בטעם שלי.. בנוחות שלי.. ואני מודה שאני אוהבת את עצמי..

.

הפכתי את עצמי למרכז חיי, והתחברתי לעוצמות שלי.
למדתי לזהות את כל קשת הרגשות שלי, לא לברוח, לא לייפות, לא לעגל פינות וגם להציץ למקומות הפגיעים והחלשים שלי.
לימדתי את עצמי לאהוב את עצמי ככה כמו שאני.

.

הגעתי לגיל בו מותר לי ללבוש מה שאני רוצה ומה שנוח לי, לפרסם את כל התמונות שבא לי בלי לחשוב אם מתאים או לא, לאכול, לצחוק בקול, לרקוד, להתאפר יותר מדי או בכלל לא, ולהתלבש כמו שמרגיש לי הכי נוח.

.

למדתי לחקור את עצמי באומץ,
להיות מודעת לתהליכים הפנימיים שאני עוברת ולהקשיב לצרכים האמיתיים שלי.
למדתי להציב גבול פנימי ולהגיד ״לא״ למה שגורם לי חוסר נוחות או לא מתאים לי.

.

הגעתי לגיל שבו אני רוצה שהאנשים שיכנסו לי  לחיים הם אלה שאני רוצה שיכנסו.
שיכנסו אלה שטוב לנו ביחד. שאנחנו יודעים לשמח אחד את השני וגם להיות שם אחד בשביל השני כשצריך.

.

למדתי למלא את עצמי בעצמי במקום במישהו או במשהו.
הפכתי קשובה לקצב האישי שלי,
הפסקתי להעריך את עצמי לפי הישגים תוצאות ואיך אני ביחס לאחרים,
למדתי לא לוותר על מה שבאמת חשוב לי.

.

"את נראית טוב" אומרים לי לא פעם.
למדתי שאני הכי יפה כשאני מה שאני רוצה.

.

לכבוד יומולדתי אני מאחלת לעצמי להמשיך למצוא את הערך העצמי שלי בעצמי, להתאמץ רק כדי למצוא חן בעיני עצמי, להמשיך להרגיש נוח עם עצמי, לצחוק בקול אדיר, לשיר עד כלות ולרקוד בהתלהבות כמו שאני אוהבת.
אני הכי יפה כשאני מה שאני רוצה! 





15.8.2023

הפחד.. כן הפחד

 

ואחרי שאמרתי 'כן', הפחד הופיע כאילו משום מקום.

ומהרגע שהופיע הוא לא עזב. הוא רבץ לי על הכתפים כמו שתי אבני ריחיים ולא נתן לי מנוחה. הרגשתי אותו זוחל לי מתחת לעור ולא מניח לי לרגע. אפילו לא לשניה. תחושת המקום הבטוח שלי בבת אחת נעלמה. חשתי לא מוגנת, הייתי מבועתת, מוטרדת, לא פעם משותקת וגם בפאניקה.

הקול שבתוכי אמר לי כל הזמן להגיד שאני מתחרטת ומוותרת על הכל, מוותרת על החלום, על המשהו הבלתי צפוי הזה שנקלע לדרכי. אבל היה גם קול אחר, שקט, שחזר ואמר לי "זו ההזדמנות שלך, אל תוותרי עליה".

ההחלטה שעלי לקום ולעשות מעשה ולעזוב את הבית התגבשה בתוכי. ההחלטה הזו היתה מהפכה בכל מובן שהוא. והייתי עם זה לבד. לגמרי לבד. לא היה לי עם מי לדבר על זה. את  הילדים יכולתי לשתף רק חלקית, הם לא באמת יכלו להיות שותפים לתחושת השבר הפנימית שלי בעקבות פירוק הבית. היה להם שבר משלהם להתמודד איתו.

התחלתי בבירורים. הרבה בירורים, ללמוד דברים הקשורים למצב שלי, הזכויות שלי, מה כן ומה לא. וגם עם זה הייתי לבד. לא היה לי את מי לשתף ועם מי לחלוק את הפחד שזחל לי מתחת לעור ולא נתן לי להרגע, אפילו לא לדקה, לא ביום ולא בלילה.

אחרי שנרגעתי קצת, ידעתי שעלי להיות קונקרטית ולקבל החלטות: לאן ללכת, כמה יעלה, מה יהיה עם העבודה שלי, איך אעבוד, כמה כסף יהיה לי, האם זה יספיק, למה זה יספיק. והתשובות היו בהתאמה: לא ברור, מסובך לדעת, לא יודעת, אין לי מושג, אין לי מושג, לא יודעת. הרבה סימני שאלה..

לא פעם התקשיתי להמשיך, הבכי הציף אותי והדמעות צצו ברגעים בלתי צפויים. בלילות החשוכים, כשלא הצלחתי להרדם, אמרתי לעצמי בקול: "אני מפחדת. אני ממש מפחדת".

לא היה מי שיחבק אותי ברגעים האלה. לא היה מה שירגיע אותי. הייתי לגמרי לבד כשהפחד הזה שהיה נוכח כל הזמן, זוחל סביבי, מתפתל, ומשמיע את הקירקוש מקפיא-הדם שלו.

בלילה, בחושך, שאלתי את עצמי ממה את מפחדת..

זה היה פחד מפני הבלתי נודע. שבו אני הולכת עכשו ל"חיים חדשים" ואין לי מושג מה זה אומר. אף פעם לא חייתי לבד, לא גרתי לבד. תמיד הייתי בזוג. עכשו זה רק אני עם עצמי. אני לבד.

"אני לבד" נשמע כמו צירוף מילים יבש שלא מעורר כמעט שום רגש; חשבתי שבהתחלה שלפחות בהתחלה, החיים שלי יימשכו כרגיל ורק הרקע יהיה אחר: העיר תהיה אחרת, וגם האנשים יהיו אחרים. אבל המציאות היתה אחרת.

חשבתי שאוכל לשלוט על הדברים, שאני אקבע את הקצב, אקבע מה אני עושה ומתי אבל בפועל זה לא היה אפשרי. הכל הדרדר במהירות עצומה. החיים בצוותא הפכו להיות בלתי נסבלים. זה לא דבר של מה בכל להשאר לגור באותו בית עם מי שאת כבר ממש לא רוצה להיות איתו. וצריך היה להפריד כוחות. הפרדה בהכל. בתוך הבית, הפרדה באיך מתנהלים, הפרדה במה עושים, הפרדה בתכניות, ועד הפרדה בדברים הכי קטנים: כביסה, מחשב, ארוחות.. כל מה שהיה קודם יחד הפך להיות עכשו לבד. קודם ישנת עם האהוב שלך עכשו את ישנה עם האויב שלך. הכי חד שאפשר,

ההבנה שהדבר הזה קורה חלחלה בי לאט לאט זה היה מפחיד. זה לא על הנייר, זו בפועל. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, אי אפשר להתנגד לתהליכים שכבר תפסו תאוצה ואי אפשר לעשות שום דבר בקשר לזה.

וזה היה פחד 

היה בי פחד גדול, שאיחרתי את המועד, שהראש שלי היה טמון באדמה הרבה יותר מדי זמן, בעודי יודעת בדיוק מה קורה במציאות סביבי כשאמרתי לעצמי שאולי  "דברים ישתנו", אולי "משהו טוב יקרה", אולי "יפתחו העיניים". עכשיו הבנתי שלא. עכשו אני על הרכבת המהירה הזו שאי אפשר לעצור אותה. והתחנה הסופית שלה לא ידועה.

זה היה פחד

שאני חייבת לעזוב הכל. ומעל הפחד הזה ישנה, כרגיל, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" – כן, השורה האבידנית הארורה הזו, הנכונה תמיד. כי גם אם אני עוזבת אני לוקחת איתי את מי שאני ואת מה שהביא אותי לרגע הזה.

זה היה הפחד

שגרם לי לבכות לילות אבל הוא גם זה שהוציא אותי החוצה במטרה סופית אחת: ליצור מציאות חדשה לעצמי. ליצור חוזה חדש עם עצמי ולהבין שלעולם לא אהיה חופשיה ובת-חורין באמת ללא חוזה חדש עם עצמי.

וזה היה הפחד הגדול מכולם

הפחד שלא יהיה חוזה חדש,
שאני אחזור על מה שעשיתי בעבר,
שלא אצליח להשתחרר מדפוסים ישנים.
והפחד הזה הוא שהריץ אותי.
הפחד הזה לא אפשר לי להפסיד.
הפחד הזה הוא כנראה לא רק מה שהגיע לי, אלא בדיוק מה שהייתי צריכה.

(יום השנה הרביעי)

 

אוספת בדרך....

  הרבה מילים כתבתי ובכל פעם היתה לי הרגשה שאני לא מצליחה באמת להקיף את כל מה שקרה לי. אני שואלת את עצמי לא פעם למשל מה הכי עזר לי להצליח בחי...