חברים זה לא קיר

 Photo by Elevate on Unsplash

אני סוחבת איתי חברויות של שנים, מהעבודה פה והעבודה שם, ממגורים משותפים, מחוויות שעברנו ביחד, חברים מהשנים בחו"ל, חברים שבאו איתו ונשארו גם שלי, וחברים שלה שהפכו גם שלי, ושכנים בעבר, והספרית ומסדרת הציפורניים, והורים של חברים של הילדים, וילדים של חברים של הילדים וכאלה שביקשו חברות בפייסבוק והתיידדנו מתוך עניין הדדי וחברות חדשות מהמקום בו אני גרה עכשו, והרשימה רק הולכת וגדלה של קשרים שאנחנו רוקמים במשך החיים והולכים איתנו הלאה כמו איזה שובל ארוך שהולך ומתפתל

לפני כמה שבועות התחדש קשר ביני לבין חברה שהכרתי בלימודים באוניברסיטה. היינו אז ממש ממש קרובות ואז דרכינו נפרדנו. היא עברה למקום אחר, אני ילדתי את בכורי והקשר שלנו התמוסס. שתינו שמחנו לקשר המתחדש. במשך כמה ימים החלפנו סמסים וטלפונים ודברנו בלי סוף ובדיוק כשאמרנו שצריכות להפגש היא אמרה "כשתזדמני לאזור תל אביב, תיצרי קשר". קצת הופתעתי.  כבר הייתי מוכנה עם היומן. מה שהתפתח קודם הצביע על רצון להיפגש. אבל אז הבנתי שיש פער בין שתינו לה היה נחמד במה שהתפתח ונראה שהסתפקה בזה. בכל מקרה, המסר היה שאם אני רוצה להפגש עלי להתאמץ.

כשגרתי בגליל, היה  ברור לי שבקשר שנרקם אני זו שצריכה להתאמץ. אנשים מהמרכז ממעטים לנסוע רחוק בשביל מפגשי חברים ושמעתי די הרבה את המשפט "כשתהיי במרכז אשמח להיפגש" כלומר, אני רוצה להיפגש אם תזדמני לסביבה כי ממש לא בא לי להתאמץ על זה.. אבל כשהחברות היתה כזו שהקשר היה חשוב לשתינו, תמיד מצאנו את הדרך לא לוותר עליה ולהיפגש. וזה עבד. המציאות הזו השתנתה כשנפרדתי מהגליל והתקרבתי למרכז, וככה גם ההתבוננות שלי על היחסים החברתיים שלי שהעמיקה והתבהרה.

קודם כל סדרתי את כל מי שאני מכירה בקבוצות: הראשונים הם המזדמנים, אלה שאני פוגשת הרבה ויודעת עליהם רק מעט ומדברת אתם על מזג האוויר ועל הניקיון בחדר המדרגות, השניים הם אלה שהקשר איתם ענייני, והתפתח בגלל העניין המשותף שיש לנו. התקשורת בינינו ממוקדת מטרה. אנחנו לא חולקים רגשות ולא פותחים את הלב האחד בפני השני. אחריהם באים אלה שפגשתי בנקודות שונות במהלך החיים, אנשים מהצבא, אוניברסיטה, שכנים באותו בניין, עבדנו יחד, אכלנו יחד, היו לנו חוויות משותפות, חלקן עוצמתיות מאד. בשלב מסוים דרכינו נפרדו. עם חלק מהם היחסים נמשכו ועלו כיתה.

המשמעותיות בשבילי הן החברות איתן אפשר להביע רגשות ולדבר על דברים אישיים ללא חשש ולהרגיש שאני יכולה לסמוך עליהן. איתן אני מרגישה בטוחה להשתטות וגם להביע חולשה, יש  בינינו כנות ואני מרגישה חופשיה לדבר על כל דבר מבלי שיפוטיות. יחסים כאלה גורמים לי להרגיש ביטחון בקשר ושמחה אמיתית. והכי חשוב -יש בחברות הזו את היכולת להתפתח ולהיות מי שאני. אני לא חייבת לפגוש את החברה הזו מדי יום, אבל היא זו שעליה אני חושבת הכי הרבה. אז החברה הזו שלי מימי האוניברסיטה היא כבר לא חברה מהסוג הזה ולכן המוטיבציה להפגש היא בהתאם..

במציאות, אי אפשר לעשות חלוקה חותכת בין הקבוצות ואנשים זולגים מקבוצה לקבוצה. אני יכולה להתחיל מערכת יחסים עניינית עם מישהו שתיהפך לקשר חם ועוצמתי ומזה תתפתח חברות טובה ויכול להיות גם להיפך: משהו שהתחיל כחברות לחיים, הדרדר בשלב כלשהו ליחסים עניינים... וכשאנחנו נפגשות יש תחושה של קשר טוב שהיה פעם אבל אין בו את אותן עוצמות שהיו ליחסים שלנו פעם.. היחסים האלה נמשכים ונמשכים למרות שלשתינו ברור שהזמן המושקע בקשר כבר לא יניב את ההנאה והעניין שהיו בו פעם. ורק החובה או החוב או המחויבות של פעם מחזיקים את מה שכבר נפח את נשמתו מזמן..

זו חברות שמאפיינת אותה גם הנהלת חשבונות: לא חזרת אלי כשצלצלתי, לא הזמנת אותי אליך, לא ענית לסמס ששלחתי. ברכה ליומולדת תקבלי תמיד בזמן כדי שהכל יראה טוב אבל שום דבר טוב אין בזה.. כי כשאני חוזרת בטלפון אז השיחה נושאת איתה תחושת אי נעימות ואני מסתובבת ברגשות אשמה שגורמים לי לרצות להיות יותר נחמדה ממה שאני צריכה להיות באמת ובתוכי פנימה אני כבר יודעת שהקשר הזה מיצה את עצמו אבל אני מחזיקה אותו כי פשוט לא נעים לי..

ולמה זה ככה? אולי בגלל שבמוסד החברים אין את מה שיש בזוגיות. בזוגיות שלא מצליחה או שהגיעה לסיום - מסיימים את החוזה ונפרדים לשלום. חברות לא טובה לא מסתיימת כי אין מנגנון כזה של סיום.. והקשר פשוט ממשיך ומתגלגל לו בלי סוף תוך שהוא חופר בתוכנו. צריך אומץ להודות שחברות שכבר לא עובדת היא משהו שמתגמל באופן שלילי.. שואב אנרגיות וגם יותר מזה..

כשיחסים מתערערים וכבר אין בהם את אותה הנאה ועניין כפי שהיה קודם זה משהו ממש שואב. לא קל להפרד מחברים. חברה ספרה לי השבוע על מערכת יחסים שהיתה לה עם חברה. כשספרה, חשבתי שהקשר הזה היה צריך להסתיים מזמן. כששאלתי למה הוא נמשך, היו לה המון התפתלויות בנוסח: לא נעים, אולי זה זמני, אולי לא התכוונה, אולי היא תתעורר ותתחרט.. ובסוף, כשחתכה – היא ממש התייסרה..

אז לא קל להיפרד מחברים. זה דורש לגייס הרבה משאבים פנימיים. לקבל החלטה אמיצה וללכת הלאה, לוותר על התחושה ש"אני לא יכולה בלעדיה" ועל כמה הזמנות לדברים ממש שווים שאין לי באמת חשק להשתתף בהם.. אבל מצד שני, איזה חופש זה נותן, אהה...?

ומצד שלישי (כן, יש דבר כזה), השקעה בחברות טובה היא כל כך מתגמלת שתוך זמן קצר שוכחים את חוסר הנעימות של מי שנפרדנו ממנו. לשקוע ביחסים שעושים טוב לשתינו זה משהו שפשוט כיף להנות ממנו.

להיות במקום של עצבות..

Photo by Paola Chaaya on Unsplash

בטבעי אני ממש לא בנאדם עצוב אבל לפני פסח הרגשתי מאד עצובה. כמו שכתבה לי עדה הבלוגרית: "פסח זה לא רק חג האוכל והפירורים, זה גם חג הזיכרונות. וחלקם מלאי נוסטלגיה ועצב".

בימים שלפני החג תחושת העצב לא נעלמה ועד שלא כתבתי על הפסח שלי לא מצאתי לעצמי מנוחה. וכשכתבתי, לא רציתי לנסות לצייר תמונה אופטימית, כמו שביקש ממני איציק וגם לא תמונה של "משפחה אחת מאושרת". החלטתי שהפעם אכתוב מה שאני מרגישה הכי עמוק בפנים. ככה. בלי מסננים. בלי מניפולציות ובלי התייפייפות.

רציתי שהכתיבה תיתן לי לגיטימציה לעצור רגע, לנשום נשימה עמוקה, להגיד: אני עצובה ובאסה לי וזהו. רציתי לתת לכל זה מקום, שיבינו שאני בדרך והדרך היא דרך והיא לוקחת כמה זמן שהיא צריכה. ובזה אי אפשר לעשות קיצורים. ומול כל זה עמדה הידיעה שהרגשות הקשים והמחשבות הקשות ותחושת העצב לא יחמירו רק בגלל שנתתי להם מקום אלא הם הולכים ומתמעטים עם הזמן.

ומה שקרה בעקבות כך השאיר אותי קצת חסרת מילים.. מבולבלת משהו.. כי הפוסט הזה שעסק ב'איך אני לפני פסח' זכה תוך כמה ימים ספורים למאות צפיות.. מסתבר שחשיפת הקרביים החוצה זה משהו שמביא רייטינג ואיזה רייטינג. 

והתגובות.. התגובות... איזה תגובות. לפי חלק מהן הבנתי שאולי נגעתי, באיזה עצב חשוף.. שלא כל כך מרבים לדבר בו או לגעת בו.

היו גם כאלה שהיה להם קשה לשאת את הכאב שלי והיו להם עצות: צריך ללמוד להסתדר עם המועקה; צריך להשלים עם מה שקרה; מה שקרה היה צריך לקרות; הגישה הזו לא תוביל אותך לשום מקום וגם לא הרחמים העצמיים. מה זה המלנכוליה הזו, תשלימי ותסתכלי קדימה. מה שהיה - לא יחזור. לכי לים שם הכל יעבור.

ואני, מה כבר ביקשתי..? קצת הכרה וקבלה של הרגשות והקשיים שלי ולגיטימציה לחוות אותם. וגם שתיפסק הביקורת כלפי כאילו אין לי על מה להתלונן.

בצד התמיכה וההבנה, היו גם לא מעט כאלה שחלקו איתי מחשבות אישיות והרבה רעיונות. הטיפ הכי מוצלח שקיבלתי היה לשנות את השפה שבה אני משתמשת. לשים לב למילים בהן אני בוחרת ולהשתמש רק במילים שמיטיבות איתי ועם אנשים אחרים. מילים חיוביות.

וגם הרגשתי שכשאני משיימת (מלשון לתת שם) רגשות ותחושות, גם כאלה שמכאיבות - אני מתקרבת יותר אל עצמי ומאפשרת לרגשות הכואבים לעבור עיבוד ולהתפרק.

מה שהכי עזר לי זו ההבנה שמסביבי יש עוד המון אנשים שמרגישים ככה ובזכות השיתוף שלי גם הם שיתפו אותי בסיפורים שלהם כואבים שלהם והיה בשיתוף הזה הרבה כח של ריפוי.

מוזמנים באהבה

 

בגידת הגוף - פרק חמישי

Photo by Victoria Strukovskaya on Unsplash

בבוקר כשהגעתי לטיפול האחרון הייתי לבד, אז לא היה לי ממי להיפרד. הפקידה באשנב בדקה אם ביקרתי בכל התחנות: טפול קרינה אחרון, פגישה עם הרופא שיתן לי מכתב סכום ואצל האחות שתגיד לי מה שכבר ידעתי. אחרי שאשרתי נתנה לי חבילת טפסים "שיהיה לך" אמרה. טכנאי הרנטגן אמר שהוא מקווה שלא נתראה יותר.

למושג "יום אחרון" מתלווה בדרך כלל אווירה של 'סוף קורס': גומרים תקופה, חוגגים ונפרדים. מן אירוע שנח עליו דוק של שמחה שמהולה בעצב. היום האחרון במכון הקרינה לא היה בו שום דבר מכל זה. 

בדרך החוצה מרמב"ם נתקלתי בדוכני השוק שנפרסו להם לאיטם בחוצות הקניון. בכל זאת שעת בוקר מוקדמת ואנשים עכשיו ממהרים לעבודה. קניות עושים אחר כך. הסתובבתי קצת חסרת מטרה סימנתי לי כמה דברים שמצאו חן בעיני ובסוף הלכתי על שטיח חדש למטבח. כל אשה יודעת שאין כמו בזבוז כסף כדי לתרום למצב הרוח. במקרה שלי זה לא כל כך עבד. מצב הרוח שלי נשאר מדוכדך כמו שהיה. גם את הרכבת לא פגשתי הבוקר במחסום.

בנסיעה חזרה הביתה הציפו אותי כל מיני מחשבות. פעם אחרונה שאני עושה את הדרך הזו בטיפול הזה שנגמר. אני חולמת על המקלחת בבית שתשטוף ממני את הכל. כשאני מתפשטת אני מגניבה מבט למראה, סוקרת את גופי, מתבוננת ארוכות ובוחנת את השינויים שחלו בגופי, משווה בין השדיים. מחפשת סימנים למה שהתחולל בגופי בחודשים האחרונים. הצלקת הפכה כל כך בולטת, סימני הכוויות, האדמומית שפשטה על השד שקצת נפוח. השד עוד כואב למגע אבל הכאב הולך ומתפוגג. עוד כמה ימים הכל יחלים ויראה כאילו לא קרה פה כלום. אבל משהו יישאר. הרופא אמר לי שתמיד יהיה הבדל בין אזור שעבר הקרנות לאזורים אחרים.

בגידת הגוף זה מה שמעסיק אותי בימים האחרונים.

תמיד התייחסתי בכבוד אל הגוף שלי. ראיתי עצמי אחראית על שנינו. יש בינינו הסכם בלתי כתוב שאנחנו מחוייבים לו הדדית: אני דואגת לו והוא מחזיר לי בדרכו שלו. כל אחד מאיתנו אחראי על החלק שלו. אני הקפדתי על אורח חיים בריא, תזונה נכונה ועל פעילות גופנית קבועה וכשהיו חריקות פה ושם בגלל מחלה או משהו אחר, נרתמנו יחד לחזור למצב שהיה. הטוויסט ב'ביחד' שלנו לא היה משהו שדמיינתי אותו.

מכיוון שהחשבתי אותנו כישות אחת, אני תוהה מה המסר שגופי מבקש להעביר לי מעבר ל: "זכרי לנוח. לאכול היטב. להפעיל אותי. לשמור עלי. על עצמך". אני שואלת את עצמי האם אני באמת מקשיבה לקולו של הגוף, האם אני שומעת את קולו?

אני מבינה שהקשר גוף-נפש הוא הרבה יותר עמוק ממה שאני מודעת לדברים. היו לי לא מעט סימנים לעומק הקשר הזה. אני עוד זוכרת את הדלקת שסירבה להירפא ונעלמה לגמרי כשנפרדתי ממערכת היחסים שלא היטיבה עימי. בתפיסה שלי עדיף לחיות אחד עם השני מתוך הרמוניה וקבלה גם כשהכאבים מגיעים. והם מגיעים. ההקשבה הזו מסמנת לי מה נכון לי ומה לא.

גוף ונפש הם שניהם חלקים של אותו שלם ושניהם משפיעים עלי ועל בריאותי. כשאני מטפלת במצבים שגורמים לי למתח וחרדה אני בעצם דואגת לגוף, ולכן הם אינם ניתנים להפרדה. 

אני נזכרת עכשיו בהרגשת הנצחיות כשהייתי צעירה, כשחשבתי ששום דבר לא יוכל עלי. היום אני כבר לא צעירה וקורים לי דברים שלא תכננתי. אני מגלה שלמרות סימני הגיל הבלתי נמנעים איכות חיי ובריאותי מצוינים ומאפשרים לי לפעול ולתפקד כאילו אני אישה צעירה. כאשר אני מסתכלת בראי ורואה קמטים מתווספים אט אט ושערי הולך ומאפיר, אני מאושרת להרגיש חיוניות ושמחת חיים ותשוקה לגלות עוד דברים חדשים, ואז אומרת לעצמי – כיף להתבגר ככה. אני לא מתגעגעת לשום דבר בעבר. אולי הייתי יותר צעירה אבל גם יותר טיפשה ופחות מאושרת מאשר היום.

ועכשו מחלחלת בי ההכרה שכל המחשבות על בגידת הגוף הן הבל הבלים.

המקלחת עושה לי טוב. עוד כמה ימים הכל יחלים ויראה כאילו לא קרה פה כלום. נזכרת בשיחה האחרונה שלי עם הרופא: אנשים חושבים שהם בריאים גם אם יש להם כולסטרול גבוה, לחץ-דם, סוכרת, דלקות חוזרות ונשנות במקום זה או אחר, איזה גידול לא ממש סרטני פה ושם וכדומה. אבל בעיות כאלה ואחרות מופיעות רק במצבי מצוקה ממושכים ומוטב לטפל בהן כשהן עדיין "קטנות" וניתנות לתיקון.

את מה שקרה לי אני רואה כאתגר להתמודד איתו. אני יודעת עכשיו מה יש לי ומה אני צריכה לעשות ועלי ללמוד מזה. ואם זה יקרה, אז כל המסע הזה היה שווה.

 

הכל זמני– דב חיון

גּוּפִי מִשְׁתַּנֶּה וְיִהְיֶה אַחֵר מָחָר

וּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בֶּעָבָר כְּבָר לֹא נָכוֹן הַיּוֹם

הַכֹּל זוֹרֵם כְּמוֹ מַחֲזוֹר הַמַּיִם בַּטֶּבַע

עוֹלִים וְיוֹרְדִים שׁוּב וָשׁוּב

לְעִתִּים בְּטִפְטוּף מְלַטֵּף

לְעִתִּים בָּרָד מַכֵּה בְּזַעַם

כְּמוֹ אַהֲבָתֵנוּ

חַיַּי מִשְׁתַּנִּים בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל

בֵּין קִדּוּשׁ לַקַּדִּישׁ

הַכֹּל זְמַנִּי.

מתוך "הכל זמני" בהוצאת "עלה"

הפרקים הקודמים:

גם אני בסטטיסטיקה

פרק ראשון - לישון עם האויב

פרק שני - סדקים

פרק שלישי - אני הופכת לאשה מדליקה

פרק רביעי - שגרה

היא אמרה לי "בואי"

1.       

בכל יום ראשון אני נוסעת לרקוד בסטודיו של גלית בחיפה.

המוזיקה שממלאת את חלל הסטודיו זורמת לתוך הגוף שלי מהרגע שאני נכנסת אליו. אני מניחה את החפצים שלי על הכסא, מקשיבה להנחיות של נעה ואני בעולם אחר שבו הגוף מדבר. כל שיעור הוא משהו אחר. נושא אחר ואני מגיבה בגוף. עכשו אני נוזלת עכשו התנועות חדות ועכשו תנועה מעגלית אני הודפת, מקבלת ומשתלבת ונפרדת. הכל בגוף. האינטראקציה שלי עם עצמי ועם האחרות היא בתנועות של הגוף.

בכל פעם אני באה לסטודיו במצב אחר. הגירויים וההתרחשות סביב משפיעים עלי ולכן בכל פעם הביצוע שלי יהיה שונה. אם אני כועסת, מאוכזבת או לחילופין שמחה – הגוף יביע את זה. יום קר יכול להוביל לביצוע נוקשה, ויום חם יכול להוביל לביצוע מזיע ומטפטף. הגוף הוא זה שיבטא הכל והגוף חייב להיות גמיש עד אין קץ. מכיוון שהריקוד נשען על הגוף, יש משהו שיעבוד בפעם אחת ובפעם אחרת – לא. אין מפגש שיהיה זהה לזה שלפניו או אחריו.

אנחנו רוקדות וגם מכינות מופע שנציג בעוד חודשיים. אנחנו מתכוננות ועושות חזרות. החזרות הן לא כדי ליצור גרסה אחת של המופע, אלא להתכונן לקשת של אפשרויות שעשויות להתרחש בו. אנחנו מתרגלות את אותה התנועה שוב ושוב, כדי להבטיח, שלא משנה מה יקרה - אם רגל תתכופף יתר על מידה, או הידיים יהיו שלובות באופן לא מיטבי - נצליח להוציא לפועל את הכוריאוגרפיה. ככל שנהיה יותר גמישות ופתוחות לשינוי כך המופע יזרום יותר טוב.

2.       

אני רוקדת בסטודיו של גלית בחיפה בכל יום ראשון.

הרצון לרקוד פעפע בתוכי והתגלגל בראש שלי שנים רבות. מפעם לפעם גיששתי סביבו אבל לא מצאתי בתוכי את העוז לעשות את זה. ולמרות שנורא רציתי - לא העזתי. חשבתי שלרקוד זה משהו של בחורות צעירות וכי אני כבר פספסתי את הרכבת הזו. חשבתי שנשים בגילי רוקדות ריקודי עם או ריקודים סלוניים. אני רציתי ריקוד אחר. רציתי לרקוד ריקוד של הגוף, ריקוד שהגוף מדבר באמצעותו, שהגוף מדבר מתוכו. רציתי לרקוד את התנועות שמבטאות את הרגשות. רציתי לרקוד כמו במחול הזה שראיתי לפני שנה, שבו הרקדניות היו נפלאות גם ביכולות הטכניות שלהן וגם בבניית הסיפור ועיצוב דמויות חזקות ועגולות.

בכל השנים שאני צופה בהופעות של מחול אני עוקבת אחר הדבר הנפלא הזה שהרקדניות מביאות אל הבמה. ויום אחד ההופעה שהלכתי אליה חוללה בתוכי משהו חדש שלא הכרתי. הרקדנים נעו על הבמה בהרמוניה מושלמת כשתנועה אחת הובילה לתנועה אחרת, כמעט לא היו רגעי עצירה או נשימה בין התנועות. הם נעו כאילו אוויר זורם בעורקיהם ולא דם, בריחוף ובהרמוניה מופלאה שגרמה לי לעצור את הנשימה. התבוננתי בהם נדהמת. ברגעים האלה רציתי להיות על הבמה יחד איתם.

וכשנפלה לידי הכתבה על קבוצת מחול החדשה לנשים כמוני באמצע החיים, הרגשתי שלא במקרה היא התגלגלה וכי זו ההזדמנות עליה חלמתי כל החיים. ומהמקום הזה יצרתי קשר עם מנהלת הלהקה ואמרתי לה שגם אני רוצה והיא אמרה לי "בואי" ובאתי. לפני כמה חודשים הצטרפתי לסטודיו שלה ומאז אני מרחפת.

3.       

בכל יום ראשון אני רוקדת בסטודיו של גלית בחיפה.

בפרק החדש של חיי, נשמטה הקרקע המוכרת של פעם מתחת לרגליים. התחלתי פוזלת למחוזות אחרים, מגניבה אליהם הצצה חטופה ונשבית בקסם של מה שאני מגלה. משב הזמניות פתח לי כל מיני חלונות להזדמנויות חדשות. הריחוק מסביבתי הקודמת הסיר מעלי את העיניים הבוחנות ואת הביקורתיות שמאתרת חריגה מהתלם והאפשרות להתנסות בדברים חדשים הפכה ממשית יותר. הרגשתי שאני נמשכת לשם. נמשכת בחבלים סמויים שאני ממש לא רוצה להתיר אותם.

התחלתי להתבונן פנימה לתוכי והרגשתי שאני רוצה לחשב את המסלול שלי מחדש. במקום החדש שלי, כמהגרת לרגע, כשהעיניים הבולשות של החברה לא מונחות עלי, אני חווה תחושה של חופש ושל שחרור מלחץ, איתה אני באה אל רחבת הריקודים כל שבוע מחדש. המוזיקה שמתנגנת ברקע גורמת לי להשיל את הכל. אני נסחפת על הרחבה בתנועות של ריקוד, ומחוללת יחד עם החברות החדשות שלי. החברות למחול.

הריקוד מלמד אותי שגם החיים הם בעצם סוג של ריקוד משתנה ודינמי. אני מתרגלת יותר גמישות כדי לגרום לכל דבר לעבוד, לא משנה מה יביא עימו אותו היום. בראש מתהדהדות לי מילות השיר "חוץ לארץ", שכתב דן תורן ללהקת "בלגאן" (איזה שם): "אתה צריך להסתובב ברחובות עירך / כאילו זו עיר זרה / להיכנס לבית קפה / לשבת, לראות מה יקרה." ואני מהרהרת בנפלאות העיר הזרה שבאתי אליה ובמקומות המרגשים שהארעיות לקחה אותי אליהם. 

הבוקר אני במטבח - מחשבות על אמהות

 1.
הבוקר אני במטבח.
ברקע הרדיו מנגן דרך הטלפון שמונח מתחת לחלון. הבוקר זו התכנית של עומרי ורומי. אני אוהבת את התכנית שלהם. הם מראיינים אנשים מעניינים, הניתוח שלהם מעניין. בסוף התכנית הם שרים ביחד שיר. שניהם מזייפים אבל זה יפה.. אני מצטרפת אליהם מהבית גם אני מזייפת ומאד נהנית מהשירה. אני אוהבת את הקול של עומרי יש בו רכות שמדברת אלי. הרכות שלו מטעה. הקול הנעים זה יודע לשאול את השאלות הכי נוקבות שאפשר..

הכרתי פעם את אמא שלו, רותי. נפגשנו בשליחות בבון, גרמניה. עמרי למד בתיכון האמריקאי יחד עם הילדים שלי. רותי היתה אשה שמחה שידעה ליהנות מהחיים. כשחזרו לארץ מחלת הסרטן הכריעה אותה.

תכף הבת שלי תבוא ונבלה יחד את היום. אני משתתפת איתה בכמה פגישות בזום שיהיו במשך היום. מוזר כמה הקורונה צמצמה את העולם. ישיבות בזום עם כל העולם זה משהו כל כך פשוט. מי היה מאמין שככה המרחקים יתקצרו.

"בצהרים נלך לאכול בחוץ " היא אומרת
אני מכינה ארוחת צהרים בבית. הביקור שלה מעיר בי את החשק לבשל ומהבוקר המתכונים כבר מתרוצצים לי בראש.

כל הבוקר ירד גשם. עכשו הפוגה. השמש שיצאה מבין העננים נכנסת לסלון דרך דלת הזכוכית ומשרה חמימות כייפית.

2.

בתקופה האחרונה אמא שלי חוזרת אלי בחלומות.

היום ראיתי אותה נכנסת לבית שלי כשסדרנו את השולחן לארוחת הצהרים ואומרת לילדה שלי "כל כך גדלת".
"היא בעצמה כבר אמא" אני אומרת ומצביעה על החדר ליד "הילדים שם הם הנינים שלך שלא זכית להכיר".

היא יושבת איתנו לארוחה, שואלת על כל מאכל, אומרת שטעים לה ומזכירה את הבורשט שהיתה מבשלת, זה המרק שהיתה מכינה כשהייתי באה לבקר אותה.
אחר כך היא מסתובבת בבית מתפעלת מכל דבר שהיא לא מכירה. מהמחשב שלא היה לה ומהטלפון הנייד החכם, הטלפון שלה שאני עוד שומרת את המספר שלו בזכרון שלי, היה מהסוג הישן. לא כמו הטלפונים של היום. מסך הטלוויזיה שתלוי על הקיר סוחט ממנה קריאת התפעלות.  

"מתי עברת לבית הזה" היא שואלת "בבית הקודם הכרתי את כל השכנים פה אני לא מכירה אף אחד".

אני מכינה קפה עם העוגה שהיא אוהבת ומספרת לה קצת ממה שקרה מאז שעזבה אותי לפני שש-עשרה שנים. אנחנו נזכרות ברגעים האחרונים שלה בבית החולים. אז חשבתי שהיא תתאושש ותהיה לנו הזדמנות לדבר אבל היא הלכה ונשמטה ממני עד שלא היתה נוכחת יותר בחדר ונשארה רק הנשימה שלה שהלכה ונחלשה...
"למה באת?", אני שואלת

"כדי להגיד לך שאף פעם לא עזבתי. הכל היה בראש שלך. באתי להראות לך שאני כאן. הכל בראש שלך. אפשר להפסיק עם כל זה עכשו כשאני כאן"

3.

לפעמים אני זוכרת איך זה הרגיש לי בגוף כשהיתה לי אמא. יש לזה הרגשה בגוף, לאמא. כמו שיש הרגשה לאין-אמא.

גרנו רחוק אחת מן השניה והמרחק הטביע את חותמו מאד על היחסים שלנו. הקרבה שלנו הצטמצמה למפגשי חגים ושבתות שהיו חמים ונעימים אבל לא מהסוג שהפך את אמא שלי לזו שאתקשר אליה כשאני צריכה עזרה ותמיכה. ואולי זה קשור לנוכחות שהיתה לה בחיי שהיתה מצומצמת וזה צבע את היחסים שלנו.

ואז אני הפכתי לאמא והיו לא מעט שנים בהן גרתי רחוק מהילדים שלי או בניסוח אחר: הילדים שלי גרו רחוק ממני.
בשנים האלה הייתי אומרת לעצמי שאני רוצה סיפור אחר עם הילדים שלי. שאני לא רוצה את מה שהיה או שלא היה לי עם אמא שלי.

"האחריות למה שיקרה בקשר שלך איתם היא שלך" הייתי חוזרת ומשננת לעצמי כל שבוע כשנסעתי לפגוש את ילדתי ואת נכדתי הקטנה.

4.

עכשו אני במטבח, קוצצת את הירקות שבעוד כמה דקות יהפכו למרק מהביל, כזה שמתאים למזג האוויר החורפי שבחוץ. החלטתי לנסות איטריות מוקפצות עם כרוב וקישואים בתוספת עדשים שיצטרפו לדג המתבשל בתנור ולסלט הירקות ולקינוח פומלה. ואי אפשר בלי שוקולד שכולנו אוהבים..

בארוחת הצהרים בין הישיבות בזום, דברנו על הישיבות. הרגשנו שהן היו טובות וקבלנו כל כך הרבה מידע שיצאנו מבולבלות עוד יותר. חשבנו שהכי טוב לתת לדברים לשקוע. שעה ארוכה דברנו ודברנו וצחקנו ולא שמנו לב שהגיע זמנה של הישיבה הבאה..

5.

לפעמים אני זוכרת איך זה הרגיש כשהיתה לי אמא. אני עובדת על עצמי שיש לי אמא, רק כדי להרגיש בגוף שלי את הדברים שנשארו איתי במשך השנים.

ועכשו אני זוכרת בגוף את ההרגשה לאין-אמא בדיוק כשאני מרגישה שאני צריכה אותה.

 

גם אני בסטטיסטיקה

בגוף אני בסדר. הכאבים הולכים ונחלשים. הנפיחות עוד לא ירדה. מסביב הכל בגווני הורוד ותכף הצבעים יתחלפו בשלל צבעי הכחול-סגול-צהוב. אני מנסה קוקטיל של משככי כאבים, כמו שהאחות הציעה: אופטלגין עם אקמול ועם נורופן ואדוויל. זה עובד לא רע. חבל שאי אפשר לערבב את החגיגה הזו עם קצת יין .. קצת טשטוש חושים יכול היה להיות בדיוק במקום.

חושבת על האופן בו הגוף שלי הגיב. בקור רוח. סוג של נעילה. חשבתי שהכל בסדר, שאני ממשיכה בשגרה, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו קרה. משהו גדול ממני שאני עוד לא תופסת אותו. אחרי ההבנה הגיע הבכי.

זה לא מה שקורה איתי בנפש. בנפש אני ממש עוד לא בסדר. אני מתחילה לעכל את מה שעבר עלי בשבועיים האחרונים. את המרתון שאליו נקלעתי בלי תכנון.. המהירות בה הכל התרחש. האבחנה, הבדיקות, המפגש עם הרופא שלא השאיר מקום לסימני שאלה, אורות חדר הניתוח וההתעוררות אחרי..

הנשימה שלי מתהדקת. הבטן מתהפכת. אני מוטרדת. אני רוצה לדעת לאן הספור הזה יקח אותי. יותר מכל אני רוצה לדעת למה זה קרה ומה כל זה בא ללמד אותי. הקשר גוף-נפש מתבהר לי היטב. אם קודם ראיתי את התוצאות החיוביות שלו עכשיו אני נחשפת להשלכות של מה שהיה. לכל מה שעברתי.. אני מבינה שקורה לי משהו. אני רוצה לדעת מה ...

נס המרד

 

Photo by Chris Lawton on Unsplash

טוב.. אני יודעת שאני כבר לא בגיל שבו עושים מרד וגם אם כן, האפשרויות להתנהג בצורה לא צפויה ולהפתיע את האחרים ואת עצמי הן די מצומצמות. ואני לא פעם שואלת את עצמי מה יחשב היום למרד בשבילי.. לעשות קעקוע זה נחשב מרד?

עשיתי בשנים האחרונות לא מעט דברים שיכולים להיחשב למרד, חלקם היו בלתי הפיכים ובלתי ניתנים לתיקון. הרשימה היא די ארוכה. רק לאחרונה עזבתי את הבית הכפרי שלי, בו גרתי הרבה שנים, עברתי לדירה בעיר אחרת. נפרדתי מזוגיות רבת שנים לטובת חיים אחרים שאני מגלה שהם ממש ממש מרעננים.

לא החלפתי מקצוע ולא נטשתי את מה שאני עושה גם היום. היו לי תכניות ללכת ברגל לבד במשך כמה שבועות בצפון ספרד אבל אלה נדחקו הצידה בשל הקורונה וטרם גיבשתי תכנית חדשה. כשאני שואלת את עצמי למה, אני לומדת שהמצב הקודם כשהכל היה ספונטני ולא הצריך הכנות מיוחדות התאים לי יותר. כעת אני צריכה להערך מראש ולהזמין הכל מבעוד מועד וקצת קשה לי להכניס עצמי לתבנית תכנונית שכזו..

אני מחדשת בתוכי את היכולת להתלבט, לשנות מסלול ואפילו לטעות. אנשים שאני פוגשת משדרים לי תחושה של "אין זמן וצריך להחליט". אני מרגישה שזה לא נכון בשבילי. אני רוצה להרגיש שהבחירה היא בידי ושעלי להחליט מה טוב לי ולא להחליט בגלל שצריך להחליט מהר. אני רוצה להיות במקום בו לא אתן לעבר שלי להחליט בשבילי אלא להיות חופשיה ולשבור את הגעגוע לתקופה שבה עדיין לא ידעתי מה אני רוצה להיות ואיך ייראו חיי.

אני עושה דברים שגורמים לי אושר, אני לומדת ומתנסה באמנות, ירדתי לים והתחלתי לחתור בקיאק, אני נהנית מפעילות ספורטיבית מגוונת ואפילו התחלתי שיעורי ריקוד. אבל אלה לא מרידות.. אני עושה מרידות קטנות. למשל הפסקתי לבשל. הפסקתי ללכת ללכת למקומות שאני לא מרגישה בהם טוב.

אני שמה לעצמי מטרות אבל כבר יודעת שיש בהשגת מטרות משהו מאכזב כי ברגע שאגשים אותן, או מעט אחרי זה, ארגיש ריקנות. ולכן אני מעדיפה להתרכז במשימות שאינן ממוקדות מטרה סופית, כמו הליכה בבוקר או שעורי הריקוד ויציאה להליכה עם הקבוצה שלי, ומאמצת גישה בה אני מנסה למצוא משמעות בעשייה עצמה, בתהליך, ולהתרכז בכאן ועכשיו ולא ביעד שנמצא בעתיד. אני מעדיפה לנכוח ברגע ופחות להתגעגע אל העבר או לחשוש מפני הבאות. אולי זה מאכזב אבל כנראה יותר נכון.

היום אני נוטה פחות להשוות את עצמים לאחרים. וגם אם אני משווה את עצמי לזולת, בסכום הכללי אני יוצאת די מרוצה. איפה שאני לא מרוצה אני שואלת עצמי אם אני רוצה לשפר את זה ואיך.. לפעמים אני מוותרת

סיבה נוספת לשיפור במצב הרוח שלי נעוצה בהכרה טובה יותר של עצמי: אני יודעת במה אני טובה, במה לא; מה מתאים לי, מה לא. למשל כבר הבנתי, שבתי מלון ונסיעות לחו"ל זה משהו שלא כל כך מדליק אותי. אני שמחה לנסוע אבל לא חייבת להזריק את זה לוורידים שלי כמו איזו מכורה לנסיעות. גם ביקורים במוזיאונים הם בשבילי רק במידה. אבל להיות עצמאית זה דווקא כן. למדתי להשלים עם החסרונות והכישלונות שלי ואני לא שואפת לשלמות, שממילא אני מבינה שאי אפשר להגיע אליה.

הכי חשוב, זה שאני עדיין מלאת תשוקה לחיים וכן - גם תשוקה מינית. יש לי סיפוק רב מדברים שאני עושה, אני רוצה לכבוש את העולם, ולחוות חוויות ולסמן וי על כל מיני פעולות והרפתקאות וריגושים, ואני מלאת שמחה וציפיה למה שיזמנו לי החיים.

אני מסתכלת באהבה על כל קמט שנוסף לי, על קבוצות השיער שהאפירו.. והמחשבות כיצד ייראה הסיום בכלל לא מעסיקות אותי. ועכשיו, כשהסתו בפתח, אני מסתכלת על קמילתם של העלים ורואה כמה יופי יש בתהליכי הקמילה. אלה ממלאים אותי שלווה וגם קבלה.

ללכת זה כואב אבל שווה את הסבל

סגרתי את הדלת מאחורי, נפרדת מהחמימות של הבית ויצאתי אל החשיכה ואל צינת הבוקר שבחוץ. חושך בחוץ. חצי הירח שעמד באמצע השמים האיר לי את הדרך. כל כך שקט מסביב. אין נפש חיה. השמש תזרח בעוד כמה דקות. אני מתחילה לצעוד במרץ. מולי נוסעת בחורה על אופנוע קל עטופה במעיל ומאחוריה המשאית של האשפה. אלה המשכימים ליום עבודה.

מאד לח והקור חודר לי ממש לעצמות. אני לבושה בחולצה דקה ולרגע התחרטתי שלא לבשתי משהו קצת יותר חם אבל אני יודעת גם שעוד כמה דקות הקור יפסיק להפריע לי. היחס שלי למזג האוויר מבטא את היכולת שלי להתמודד עם מצבי הרגשי.

יש לי מזג אוויר פנימי שאני מתעוררת אליו בבוקר, אם אני במצב רוח טוב אז היציאה החוצה קלה יותר. בימים שמצב רוחי לא משהו, אני צריכה להכריח עצמי לצאת. אני מביאה ליציאה הזו את כל מה שעובר עלי, את רגישויות  של חיי ואת הוויכוח של אתמול, את האכזבה ממה שציפיתי ולא קרה, את החרדה שהתעוררה מתחושה גופנית לא מוכרת, את הלב השבור - כל אלה יוצרים אצלי שטפון רגשי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות אותו באופן מיידי.

הליכת בבוקר עוזרת לי לווסת את התחושות שלי ולקבל את הרגשות שלי בלי להתכחש להם ובלי לטבוע בתוכם. ההליכה מלמדת אותי להתמודד עם הרגשות האלה, אני מעבדת את הדברים, חושבת על הטריגר הקונקרטי של הכאב, ממה להימנע ואת מי כדאי לשתף ובאיזו דרך התמודדות כדאי לי לבחור ושתהיה אפקטיבית יותר עבורי.

אני צועדת לבד ברחוב היורד לכיוון הים, רחש המכוניות של האנשים המתעוררים לעמל יומם מתלווה לצעדי. השמש כבר עלתה והירח נעלם. העיר הפרושה בפני בדרך היורדת אל הים בוהקת בלובנה. הים מרחוק מתעתע. מכאן הוא נראה שלו ורגוע אפגוש אותו סוער וחסר מנוחה למטה. ברחוב מול הים אני פוגשת את ראשוני הרצים. גם אני רצה. אני זרה פה אבל יש אחוות הולכים. אנחנו מברכים אחד את השני בבוקר טוב.

תשומת הלב שלי ממוקדת בנשימה שלי. אני שואפת אוויר לתוכי, סופרת חזרתית עד עשר, חושבת על מנטרה כלשהי,  סוקרת איברי הגוף  ואומרת לעצמי שכרגע הכי חשוב זה ללכת בקצב אחיד ורק  להיות.

אני בתרגילי נשימה. שואפת דרך האף, עוצרת לרגע בלי להכניס עוד אוויר ובלי לנשוף אותו החוצה. ואז נושפת החוצה את האוויר דרך האף באיטיות כשאני סופרת בלב עד חמש. אני חוזרת על זה כמה פעמים. ההשפעה נכרת כמעט מיד. אחרי כמה זמן הרגשות שהציפו אותי בבוקר נעלמים. רמת המתח בגופי יורדת ואני מרגישה אחרת לגמרי. העליצות אופפת אותי.

הדרך מתמלאת הולכים. את חלקם אני כבר מכירה מהבקרים הקודמים. אני עוקפת כמעט את כולם. בראש מתנגנים לי שירים שאני אוהבת ואני מלווה אותם בתנועות ידיים. אנשים מסתכלים עלי ומחייכים. בכלל לא איכפת לי.. אני הולכת בריקוד. בעוד כמה ימים יתחיל קורס הריקוד שאליו נרשמתי. אני מנסה לדמיין לעצמי מה יהיה שם.. אין לי מושג.

עכשיו אני מתבוננת בקורה לי באופן פחות אישי. ההליכה הנמרצת עם תרגילי הנשימה וההתמקדות במה שקורה לי משפיעה על תפיסת המציאות שלי. אני לומדת להכיר את הדריכות שלי למה שקורה ולראות טוב יותר את מה שפוגע בי. אני מתרגלת את היכולת להבחין במידע המגיע אלי ומנסה לזהות גם נתונים אחרים שכדאי לשים לב אליהם, מעבר למה שקופץ לי מיד לעיניים.

אני שמה לב שלמדתי לקבל את הבאסה ולהתמודד טוב יותר עם הרגשות שלי: אני מכירה בהם בלי להתכחש להם ובלי לטבוע בתוכם. לומדת לקבל את העובדה שאני שבורת לב, חרדה, כועסת או חשה כל רגש לא נוח אחר.  אני מתרגלת את הגדלת העמידות שלי בפני רגשות לא נוחים וזה משתפר.

אני מטפסת גבוה אל המצוק, הים נגלה לפני למטה. במרחק גולשי הגלים. אני יורדת במדרגות אל החוף, הכלבים רצים אלי בשמחה.. אחרי שיטוט קצר על החוף אני מתחילה את הדרך חזרה.

מצב הרוח שלי אחר. אני חשה יותר נינוחה ושמחה. הדרך חזרה נראית קצרה יותר וגם העליות נראות לי מתונות יותר. אני גומעת אותן בקצב אחיד. אחרי עצירה בפארק לתרגילי מתקנים, אני בשלב האחרון של הדרך. העליה האחרונה היא ארוכה ואני כבר קצת עייפה אבל אני לא מוותרת. הבית כבר נראה למרחוק ובעוד כמה דקות הכל יהיה מאחורי.

אני רואה עליך שהיה כיף אומר לי הילד שפגש אותי בפתח.

מאד, אני עונה לו. אולי תבוא איתי מחר?

 

זה רק אני והקיאק שלי

השבוע עברתי לקיאק יחיד. לעבור ליחיד זה לא סתם שינוי זו מהפכה. בזוגי היה לי מישהו לסמוך עליו, לקחת פסק זמן כשאני מתעייפת ולדעת שיש מי שתמיד יעשה את העבודה. עכשיו כל האחריות עלי, על מה שטוב וגם מה שלא טוב.

בהתחלה המחשבה על קיאק יחיד גרמה לי לחוסר שקט וגם קצת פחדתי אבל אין מצב שאתן לשדים הקטנים שבתוכי לצוץ וכשסתו שאל אותי זוגי או יחיד? ישר אמרתי יחיד.

ביחיד הכל נהיה ספור: איך עולים על הקיאק, איך מייצבים אותו, איך מנווטים ככה שאחתור ישר ולא בסבובים. אבל אחרי הרגע הראשון, כל החששות נמוגו והרגשתי טוב. חוץ מתחושת היציבות הרגשתי שאני גם שולטת בטכניקה. השעות על הזוגי עזרו לי לעבוד על הטכניקה והכל פשוט זרם. עכשיו הייתי צריכה ללמוד לעבוד נכון עם הרגליים ולשלב בין תנועת הידיים והרגליים. בהתחלה עשיתי סיבובים בבריכה הקרובה לחוף, כשאני מתרגלת את השילוב בין שניהם וכשזה התחיל לעבוד, אמר סתו "קדימה לים", ישרתי את החרטום ויצאנו לחתור למרחקים..

כבר מהפעם הראשונה הרגשתי בבית. הישיבה בקיאק כשהאגן קצת יותר גבוה מכפות רגליים גרמה לי להרגיש שעם כל נעיצת משוט במים אני כאילו מרימה את האף של הקיאק למעלה. הרגשתי שהכל יושב פשוט נכון. אני חותרת והגוף פשוט מבין את הרוטציה באופן טבעי... הרגלים והידיים מסונכרנים ביניהם והקיאק פשוט מחליק קדימה.

 מי שחותר יודע שהטכניקה הרבה יותר חשובה מכוח פיזי. ושהערה ממישהו חיצוני, על איך לחתור נכון יותר יכולה לעשות את ההבדל בתוצאה הסופית וההצלחה. וזה מה שסתו עושה. הוא מדייק את התנועות שלי. בשלב כלשהו הוא שותק.. עוקב אחר התנועות שלי ושותק.

 והים, במעמקים מתגלה במלוא יופיו, דגים קטנים קופצים החוצה, להקות של דגים חוצות את הקיאק מימין ומשמאל מי יודע בדרך לאן הן, הגלים קטנים עולים ונשברים בדרך אל החוף וסתו מלמד אותי עוד פרק ב"איך קוראים את הים" ואיך לנצל את האנרגיה שלו לטובת חתירה טובה יותר.

באמצע הים אנחנו עוצרים להפסקה וקופצים למים לשחיה. עכשו צריך לעלות בחרה לקיאק... סתו אומר שאם זה לא היה אפשרי הוא לא היה מציע לקפוץ למים. הגיוני, לא?

אנחנו חותרים בחזרה, החוף הרחוק הולך ומתקרב. כבר אפשר להבחין בשמשיות האדומות, בבית הקפה שהתמלא בנופשים, באוהלים הפרושים לאורך החוף יש שעוד לא התעוררו ויש כאלה שכבר מתארגנים לארוחת בוקר.

 כמעט שעה וחצי של חתירה, אני חוזרת לחוף קרועה אבל מאושרת..

אני אוהבת מחול

כשקראתי על המופע "כחולות" הרגשתי מיד שהוא מתחבר אלי מאד ואמרתי לעצמי שאת זה אני מאד מאד רוצה לראות.

בדרך כלל נשים מתחברות יותר למחול ולכן התחלתי לעניין ברעיון הזה את מי שחשבתי שהמחול הזה ידליק אותה. תחושת הבטן שלי אמרה שזה לא יהיה פשוט וזה באמת לא היה פשוט. אחרי הכל המופע הזה לא מייצג את מה שאנחנו מכירים או רגילים לתפוס כ"מחול". זו לא להקת מחול מוכרת וידועה. מדובר בעבודה אמנותית בסדנאות של נשים לא צעירות, בגילאי 65-80, שהן לא רקדניות מקצועיות, והן הכי רחוק ממה שאנחנו מכירים מדמות הרקדנית שיש לנו בדמיון: צעירה יפה וחטובה המחוללת בקלילות על הבמה ומניעה את גופה המדהים לצלילי מוסיקה מעוררת חושים... ולזה, כבר למדתי, צריך להתחבר מהבטן כפי שקרה לי..

לא נחלתי הצלחה. אחת אמרה שתל אביב רחוקה לה, אחרת אמרה שהיא לא מתחברת לזה, השלישית תפוסה ביום הזה והרביעית עוד לא נתנה לי תשובה. ואני... עוקבת כל יום אחר ההצגות שנסגרו וכל הכרטיסים שאזלו וסופרת כמה כרטיסים נשארו ועיני כלות..

בשלב כלשהו הבנתי שעלי לעשות מעשה ושאם אני רוצה שיגיע היום בו אהיה במופע, עלי לנתק עצמי מכל השיקולים האחרים ומהמחשבה שאמצא מישהי שהרעיון יתאים לה. בדקתי את התאריכים המתאימים לי, נכנסתי לאתר וקניתי כרטיס, סימנתי ביומן והתחלתי לתכנן. ביום ההופעה אסע בצהרים לאסוף את אור מהגן, נבלה ביחד את אחר הצהרים, בערב הוא ילך לישון ואני – להופעה.

אני אוהבת שדברים אקראיים נתפרים להם ביחד לשלמות אחת כאילו נועדו לכך מראש..

..והיום הזה הגיע. שמחה ומתלהבת ארגנתי עצמי לפי התכנון: את הכלב שבילה אצלי שבועיים על כל החפצים שלו, בשקית נפרדת ארזתי שמלה וסנדלים תואמים ואת כלי האיפור שלי והמניפה, קופסה עם עוגיות למתוק שאאסוף מהגן וגם שקית במבה, סנדוויצ'ים בשבילי, מים וקצת פירות ויצאתי לדרך.

באמצע כביש 6 עשיתי בראש ספירת מלאי של כל השקיות שהיו לי באוטו וגיליתי להפתעתי שהשקית עם הבגדים שתכננתי שאלבש להופעה - חסרה. לחזור הביתה זו לא היתה אופציה בגלל שעת האיסוף מהגן. בהחלט טוויסט לא צפוי בעלילה...

הגלגלים בראש התחילו לעבוד: יכולתי לוותר על ההופעה הערב ולנסות להזיז את הכרטיס למועד אחר. זו אפשרות שלא יכולתי להשלים עם איתה בגלל שכמעט כל הכרטיסים כבר אזלו וגם בגלל שרגשית בתוך תוכי כל כך ראיתי עצמי הערב במופע וממש ממש לא רציתי לוותר.

"את יכולה ללכת כפי לבושה כרגע", אמרתי לעצמי בלב "במכנסיים קצרים וגופיה אדומה"  ביני לבין עצמי הודיתי שזה רעיון גרוע וגם די פאדיחה להגיע ככה לארוע שכזה..

הפתרון היה להתארגן על לבוש חלופי אצל חברות/קרובי משפחה. סקירה מהירה של כל מי שאני מכירה באזור הבהירה לי שלא פה ימצא הפתרון. נזכרתי שבקרבת הבית של הילד יש המון חנויות של מעצבים. אוכל לעשות סבוב מהיר ולמצוא משהו שיהלום את מה שאני צריכה, אלא שאצטרך חלון זמן של חצי שעה בלי הילד לעשות סבוב ולא בטוח שזה יתאפשר...

אף אחד לא היה בבית כשהגענו לבית של הילד. התכנית של חצי שעה לבד הפכה לא מציאותית ובנוסף הוא התעקש להשאר בבית ולחכות לאבא שדווקא היום התעכב בעבודה. אחרי סדרת שכנועים הילד הסכים לצאת לטיול. הלכנו לאכול גלדיה וביקרנו את הטרקטורים ואת המנוף שעבד בסביבה והסתכלתי בעיניים כלות על חנויות המעצבים הקרובות שאליהן כנראה לא אצליח להגיע, כי מי נכנס עם ילד בן שנה ושמונה שנוגע בכל דבר, לקנות בגדים?

הזמן הלך והתקצר ולבוש הולם לא נראה באופק. נזכרתי שיש בסביבה חנות לבגדים יד שניה. הייתי צריכה לתמרן בין "קוקו" עם הוילון בתא ההלבשה ולשחק "איפה אור" כשהוא מסתתר בין מתקני תליית הבגדים בזמן שהעיניים שלי בולשות אחרי משהו מתאים ללבוש הערב. כשמדדתי את הטוניקה היפה שמצאתי, שיחקנו מחבואים עם וילון תא המדידה. הילד התגלגל מצחוק והיה מאושר וגם אני...

עכשו כבר הרהבתי עוז ללכת לחנות נוספת. הזבנית היתה עסוקה בשיחת טלפון ולא העירה הערות לילד שהתנהג ממש יפה.

חזרנו הביתה שמחים להמשך הערב. האבא הגיע, הילד התארגן לארוחת ערב ושעת סיפור, ואני – החלפתי בגדים ויצאתי למופע מאושרת שהחלום הקטן הזה כל כך קרוב להתגשם.

והמופע.. עלה על כל הציפיות שלי. הוא היה מדהים ומרגש, וכל מה שאספר לא יוכל לתאר את החוויה המיוחדת שהיתה לי שם..

וכמה מילים על המופע:

אנסמבל נשים בגילאי 80-65, יחד הן חושפות את הביוגרפיה הקבוצתית שחקוקה בגופן וקשורה ברעיונות חברתיים-לאומיים ובאתוס הציוני שלרגליו התחנכו, ובו בזמן פורמות אותה ומפנות מקום לארוס ולגוף האישי. מתוך התפרקות של רעיונות קולקטיביים עולות שאלות בנוגע לנאמנות, לזהות, לגוף, ולבית.

המופע עלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2020.

"..גלית ליס (הכוריאוגרפית) מצליחה לזקק מן המופיעות פשטות נדירה ונכספת, מלאכה מרשימה עבור רקדניות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בגוף שצבר עם השנים גם הרגלים רבים; הנשים ב"כחולות" נטולות מניירות, מציגות נוכחות בימתית בוטחת, מסורות לדימוי הבימתי שהן יוצרות… כל ניד וזיע בפניהן חרושות הקמטים מרתק, בעת שהן מפרשות את הכוריאוגרפיה המשותפת, המגלה באורח פלא את אישיותן" רן בראון, הארץ