Photo by Paola Chaaya on Unsplash
בטבעי אני
ממש לא בנאדם עצוב אבל לפני פסח הרגשתי מאד עצובה. כמו שכתבה לי עדה הבלוגרית: "פסח
זה לא רק חג האוכל והפירורים, זה גם חג הזיכרונות. וחלקם מלאי נוסטלגיה ועצב".
בימים
שלפני החג תחושת העצב לא נעלמה ועד שלא כתבתי על הפסח שלי לא מצאתי לעצמי מנוחה. וכשכתבתי,
לא רציתי לנסות לצייר תמונה אופטימית, כמו שביקש ממני איציק וגם לא תמונה של "משפחה
אחת מאושרת". החלטתי שהפעם אכתוב מה שאני מרגישה הכי עמוק בפנים. ככה. בלי מסננים.
בלי מניפולציות ובלי התייפייפות.
רציתי
שהכתיבה תיתן לי לגיטימציה לעצור רגע, לנשום נשימה עמוקה, להגיד: אני עצובה ובאסה לי
וזהו. רציתי לתת לכל זה מקום, שיבינו שאני בדרך והדרך היא דרך והיא לוקחת כמה זמן
שהיא צריכה. ובזה אי אפשר לעשות קיצורים. ומול כל זה עמדה הידיעה שהרגשות הקשים
והמחשבות הקשות ותחושת העצב לא יחמירו רק בגלל שנתתי להם מקום אלא הם הולכים
ומתמעטים עם הזמן.
ומה שקרה בעקבות כך השאיר אותי קצת חסרת מילים.. מבולבלת משהו.. כי הפוסט הזה שעסק ב'איך אני לפני פסח' זכה תוך כמה ימים ספורים למאות צפיות.. מסתבר שחשיפת הקרביים החוצה זה משהו שמביא רייטינג ואיזה רייטינג.
והתגובות.. התגובות... איזה תגובות. לפי חלק מהן הבנתי שאולי נגעתי, באיזה עצב חשוף.. שלא כל כך מרבים לדבר בו או לגעת בו.
היו גם כאלה שהיה להם קשה לשאת את הכאב שלי והיו להם עצות: צריך ללמוד להסתדר עם המועקה; צריך להשלים עם מה שקרה; מה שקרה היה צריך לקרות; הגישה הזו לא תוביל אותך לשום מקום וגם לא הרחמים העצמיים. מה זה המלנכוליה הזו, תשלימי ותסתכלי קדימה. מה שהיה - לא יחזור. לכי לים שם הכל יעבור.
ואני, מה
כבר ביקשתי..? קצת הכרה וקבלה של הרגשות והקשיים שלי ולגיטימציה
לחוות אותם. וגם שתיפסק הביקורת כלפי כאילו אין לי על מה להתלונן.
בצד
התמיכה וההבנה, היו גם לא מעט כאלה שחלקו איתי מחשבות אישיות והרבה רעיונות. הטיפ
הכי מוצלח שקיבלתי היה לשנות את השפה שבה אני משתמשת. לשים לב למילים בהן אני בוחרת
ולהשתמש רק במילים שמיטיבות איתי ועם אנשים אחרים. מילים חיוביות.
וגם הרגשתי
שכשאני משיימת (מלשון לתת שם) רגשות ותחושות, גם כאלה שמכאיבות - אני מתקרבת יותר אל
עצמי ומאפשרת לרגשות הכואבים לעבור עיבוד ולהתפרק.
מה
שהכי עזר לי זו ההבנה שמסביבי יש עוד המון אנשים שמרגישים ככה ובזכות השיתוף שלי
גם הם שיתפו אותי בסיפורים שלהם כואבים שלהם והיה בשיתוף הזה הרבה כח של ריפוי.
מוזמנים
באהבה
אני אישית לא מתחברת לרעיון של ״לחשוב מחשבות שמחות ולהשתמש במילים שמחות״ כדי לשנות מצב רוח. אני חושבת שצריך להיות גם מקום לגיטימי לעצב, ושצריך לתת לו לקרות כחלק מהחיים.
השבמחקמה שמתאים - זה מאד אישי
מחקנכון שאני מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות.. אבל זה לא עומד בסתירה לכך שצריך לתת מקום גם לכאב ולצער ולשברון הלב..
לרגשות האלה יש תפקיד חשוב בעיצוב של מי שאנחנו
אם הכתיבה עזרה לך קצת (להגדיר את הבעיה, להפחית את המועקה וכדומה) הרי שזה מצוין. בעצם, הרי גם בשביל זה אנחנו כותבים.
השבמחקבשבילי לכתיבה יש כוח מרפא.
מחקבתקופות הקשות שעברתי היא עזרה לי לשמור על שפיות וגם על מיקוד.
הכתיבה עזרה לי לארגן את המחשבות שלי ולעשות סדר בתוך עצמי..
החשפיה והמוכנות לחשיפה היא חלק מהשלבים שאני עוברת. ואני מוצאת שגם לזה יש כוח מרפא
מסכים עם עדה. כנראה בשביל זה כתבת...
השבמחק"משיימת" נשמעת לי מילה מאוד מוזרה.
לשיים/משיים - זו מונח שאני מכירה מזמן, הכוונה מאחריו היא "לתת שם" לתופעה/ לרגש
מחקאכן עדה צדקה
בשבילי לכתיבה יש אפקט טיפולי. אני כותבת כל הזמן ועוד יותר בתקופות של מצוקה או משברים
העבר איננו תכשיט
השבמחקחתום בתוך קופסא של בדולח.
גם איננו נחש
בתוך צנצנת של כוהל.
העבר מתנועע
בתוך ההווה.
וכאשר ההווה נופל לתוך בור
העבר נופל אתו (זלדה)
השיר הזה כל כך יפה ומבטא את מה שאני רוצה להגיד.
מחקאני מרגישה שאני יכולה לזרום בהווה רק כשהעבר מחובר אלי.
מחובר במשמעות חיובית
תודה שהבאת את השיר הזה לכאן
לפעמים קשה לנו לבטא עצבות, אבל כאשר מישהו אחר עושה זאת, קל להתחבר ולדבר גם על עצמנו.
השבמחקכל כך חשוב לבטא עצבות כאשר היא באה, כאשר היא מציפה. כל כך נכון, להרגשתי, לתת לה מקום ולעבור דרכה כדי להגיע לצד השני........לא להתעלם ולא לנסות לייפות או להדחיק. חשיבה חיובית זה סבבה אבל זה לא במקום ההסכמה לחוש ולחוות את מכלול התחושות והרגשות שעולים. מקווה שהכתיבה וההסכמה לתת לעצבות מקום עזרו במשהו
השבמחק