....כבר פסח שלישי

אצלי זה כבר פסח שלישי. אי אפשר לטעות בספירה. הימים שלפני החג המתקרב הם בור אחד גדול עבורי. בור שאני לא מצליחה לצאת ממנו. תחושת המועקה לא עוזבת אותי למרות כל הסחות הדעת שאני מסדרת לה.

אפילו להליכת הבוקר שאני כל כך אוהבת קשה לי להרים את עצמי בימים אלה, מזל שאני מארחת אצלי כלב שדואג להוציא אותי מהמיטה והחוצה.

אני מכירה היטב את כל התרגילים מהפרק של "איך להשתחרר ממועקה": להיות עסוקה כמה שאפשר, פרויקטים למשל כמו לכבס את הווילונות, לארח את הנכדים, פגישות עם חברות, לנקות את הבית, לקנות לי משהו חדש לחג כמו צעיף או תכשיט או חולצה, אבל שום דבר לא באמת עובד עלי. המועקה פה כדי להשאר ושאף אחד לא יבלבל אותה עם הסחות דעת.

אין לי חשק לנסוע. אני מתחמקת באלגנטיות מכל ההזמנות להתארח בליל הסדר. בסוף נעניתי להזמנה במקום בו מרגיש לי הכי נוח להיות. חשבתי שלא אבשל אבל אני מבשלת ומוצאת גם בזה סוג של נחמה.

ריח של אוכל זה הדבר שהכי חסר לי. ריח של אוכל זה משהו מנחם והוא הכי חסר. חסר לי הריח של מרק העוף ושל החזרת שאמא היתה מכינה לחג וריח הדגים. ריחות זה משהו שאני תמיד מתגעגעת אליו. הם שומרים בתוכם את הזיכרונות של מה שהיה. ליל הסדר מזכיר לי את אמא שלי עומדת במטבח ומכינה את מאכלי החג וגם את עצמי עומדת ומכינה חלק מהמאכלים שלה.

עכשו כל זה איננו. אני תוהה איזה ריחות לקחו איתם הילדים שלי מהבית ממנו יצאו ואליו כבר לא ניתן לחזור..

כשנפרדים, כל חג הופך להיות סיפור. החג הראשון אחרי הפרידה עבר קל יחסית. היתה קורונה. אף אחד לא חגג אז ההרכב קטן שיצרנו היה בדיוק מה שהתאים לי. בחג השני כבר אי אפשר היה להתחמק מהמצב המורכב שהתפתח. סידורי החג שפעם היו פשוטים, אצלנו או אצלם, הפכו מסובכים. פעם הכל התחלק לשניים עכשיו זה לחמישה. אצלו או אצלה, אצלם או אצל הצד השני הכל נעשה מורכב. חשבתי שבשלישי יהיה לי יותר קל אבל זה לא. זה בכלל לא קל.

הזכרונות של הסדר האחרון בבית שפרקנו מציפים אותי כל הזמן כמו כאבי פאנטום ולא עוזבים אותי. אני לא יכולה להשתחרר מזה.

אני קוראת את הדברים שכתבתי לילדים שלי בליל הסדר האחרון. קוראת ובוכה.

פרידה זה דבר כואב. פרידה כואבת נשארת תמיד חקוקה בלב ובכל פעם שנזכרים בה הלב מחסיר פעימה. משבר הפרידה הוא כמו גל גדול שיש לתת לו לחלוף, לקחת נשימה עמוקה, לצלול לתוכו ולחכות שהוא יעבור. כל כאב סופו לעבור. הכאבים באים ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל החיים. מה שיקרה הלאה, אין לדעת. מה שיקרה הוא משהו שרק אני יכולה לחולל אותו.

אז אולי השנה אני בכל זאת אהיה בסדר. אהיה בסדר כמו שזה. אני עוד לא כל כך מוצאת את עצמי, אבל מסתכלת קדימה ומסתגלת..

מחר כבר החג. אני אומרת לעצמי לנשום עמוק. מה שהיה כבר לא יהיה אבל יכול להיות משהו אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו יותר מזה...