אני אוהבת מחול

כשקראתי על המופע "כחולות" הרגשתי מיד שהוא מתחבר אלי מאד ואמרתי לעצמי שאת זה אני מאד מאד רוצה לראות.

בדרך כלל נשים מתחברות יותר למחול ולכן התחלתי לעניין ברעיון הזה את מי שחשבתי שהמחול הזה ידליק אותה. תחושת הבטן שלי אמרה שזה לא יהיה פשוט וזה באמת לא היה פשוט. אחרי הכל המופע הזה לא מייצג את מה שאנחנו מכירים או רגילים לתפוס כ"מחול". זו לא להקת מחול מוכרת וידועה. מדובר בעבודה אמנותית בסדנאות של נשים לא צעירות, בגילאי 65-80, שהן לא רקדניות מקצועיות, והן הכי רחוק ממה שאנחנו מכירים מדמות הרקדנית שיש לנו בדמיון: צעירה יפה וחטובה המחוללת בקלילות על הבמה ומניעה את גופה המדהים לצלילי מוסיקה מעוררת חושים... ולזה, כבר למדתי, צריך להתחבר מהבטן כפי שקרה לי..

לא נחלתי הצלחה. אחת אמרה שתל אביב רחוקה לה, אחרת אמרה שהיא לא מתחברת לזה, השלישית תפוסה ביום הזה והרביעית עוד לא נתנה לי תשובה. ואני... עוקבת כל יום אחר ההצגות שנסגרו וכל הכרטיסים שאזלו וסופרת כמה כרטיסים נשארו ועיני כלות..

בשלב כלשהו הבנתי שעלי לעשות מעשה ושאם אני רוצה שיגיע היום בו אהיה במופע, עלי לנתק עצמי מכל השיקולים האחרים ומהמחשבה שאמצא מישהי שהרעיון יתאים לה. בדקתי את התאריכים המתאימים לי, נכנסתי לאתר וקניתי כרטיס, סימנתי ביומן והתחלתי לתכנן. ביום ההופעה אסע בצהרים לאסוף את אור מהגן, נבלה ביחד את אחר הצהרים, בערב הוא ילך לישון ואני – להופעה.

אני אוהבת שדברים אקראיים נתפרים להם ביחד לשלמות אחת כאילו נועדו לכך מראש..

..והיום הזה הגיע. שמחה ומתלהבת ארגנתי עצמי לפי התכנון: את הכלב שבילה אצלי שבועיים על כל החפצים שלו, בשקית נפרדת ארזתי שמלה וסנדלים תואמים ואת כלי האיפור שלי והמניפה, קופסה עם עוגיות למתוק שאאסוף מהגן וגם שקית במבה, סנדוויצ'ים בשבילי, מים וקצת פירות ויצאתי לדרך.

באמצע כביש 6 עשיתי בראש ספירת מלאי של כל השקיות שהיו לי באוטו וגיליתי להפתעתי שהשקית עם הבגדים שתכננתי שאלבש להופעה - חסרה. לחזור הביתה זו לא היתה אופציה בגלל שעת האיסוף מהגן. בהחלט טוויסט לא צפוי בעלילה...

הגלגלים בראש התחילו לעבוד: יכולתי לוותר על ההופעה הערב ולנסות להזיז את הכרטיס למועד אחר. זו אפשרות שלא יכולתי להשלים עם איתה בגלל שכמעט כל הכרטיסים כבר אזלו וגם בגלל שרגשית בתוך תוכי כל כך ראיתי עצמי הערב במופע וממש ממש לא רציתי לוותר.

"את יכולה ללכת כפי לבושה כרגע", אמרתי לעצמי בלב "במכנסיים קצרים וגופיה אדומה"  ביני לבין עצמי הודיתי שזה רעיון גרוע וגם די פאדיחה להגיע ככה לארוע שכזה..

הפתרון היה להתארגן על לבוש חלופי אצל חברות/קרובי משפחה. סקירה מהירה של כל מי שאני מכירה באזור הבהירה לי שלא פה ימצא הפתרון. נזכרתי שבקרבת הבית של הילד יש המון חנויות של מעצבים. אוכל לעשות סבוב מהיר ולמצוא משהו שיהלום את מה שאני צריכה, אלא שאצטרך חלון זמן של חצי שעה בלי הילד לעשות סבוב ולא בטוח שזה יתאפשר...

אף אחד לא היה בבית כשהגענו לבית של הילד. התכנית של חצי שעה לבד הפכה לא מציאותית ובנוסף הוא התעקש להשאר בבית ולחכות לאבא שדווקא היום התעכב בעבודה. אחרי סדרת שכנועים הילד הסכים לצאת לטיול. הלכנו לאכול גלדיה וביקרנו את הטרקטורים ואת המנוף שעבד בסביבה והסתכלתי בעיניים כלות על חנויות המעצבים הקרובות שאליהן כנראה לא אצליח להגיע, כי מי נכנס עם ילד בן שנה ושמונה שנוגע בכל דבר, לקנות בגדים?

הזמן הלך והתקצר ולבוש הולם לא נראה באופק. נזכרתי שיש בסביבה חנות לבגדים יד שניה. הייתי צריכה לתמרן בין "קוקו" עם הוילון בתא ההלבשה ולשחק "איפה אור" כשהוא מסתתר בין מתקני תליית הבגדים בזמן שהעיניים שלי בולשות אחרי משהו מתאים ללבוש הערב. כשמדדתי את הטוניקה היפה שמצאתי, שיחקנו מחבואים עם וילון תא המדידה. הילד התגלגל מצחוק והיה מאושר וגם אני...

עכשו כבר הרהבתי עוז ללכת לחנות נוספת. הזבנית היתה עסוקה בשיחת טלפון ולא העירה הערות לילד שהתנהג ממש יפה.

חזרנו הביתה שמחים להמשך הערב. האבא הגיע, הילד התארגן לארוחת ערב ושעת סיפור, ואני – החלפתי בגדים ויצאתי למופע מאושרת שהחלום הקטן הזה כל כך קרוב להתגשם.

והמופע.. עלה על כל הציפיות שלי. הוא היה מדהים ומרגש, וכל מה שאספר לא יוכל לתאר את החוויה המיוחדת שהיתה לי שם..

וכמה מילים על המופע:

אנסמבל נשים בגילאי 80-65, יחד הן חושפות את הביוגרפיה הקבוצתית שחקוקה בגופן וקשורה ברעיונות חברתיים-לאומיים ובאתוס הציוני שלרגליו התחנכו, ובו בזמן פורמות אותה ומפנות מקום לארוס ולגוף האישי. מתוך התפרקות של רעיונות קולקטיביים עולות שאלות בנוגע לנאמנות, לזהות, לגוף, ולבית.

המופע עלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2020.

"..גלית ליס (הכוריאוגרפית) מצליחה לזקק מן המופיעות פשטות נדירה ונכספת, מלאכה מרשימה עבור רקדניות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בגוף שצבר עם השנים גם הרגלים רבים; הנשים ב"כחולות" נטולות מניירות, מציגות נוכחות בימתית בוטחת, מסורות לדימוי הבימתי שהן יוצרות… כל ניד וזיע בפניהן חרושות הקמטים מרתק, בעת שהן מפרשות את הכוריאוגרפיה המשותפת, המגלה באורח פלא את אישיותן" רן בראון, הארץ