זכרון בסלון

פרומה קליינמן ליניק, ניספתה בשנת 1942

כבר כמה חודשים שאני יושבת בסלון הבית שלי, שכבר לא קיים יותר, עם אבא שלי צבי, האיש השתקן הזה שכמעט ולא מדבר והוא מספר לי את הסיפור של חייו. מספר לי את הסיפור שלא הכרתי. "תספר לי שוב אבא, על המקום שבו גדלת, על העיירה בה נולדת, אני רוצה לשמוע על הילדות שלך, על הנהר שליד הבית, על מה שאהבתם לעשות, תספר לי על החדר בו למדת, על המשפחה שלך, על החברים שלך, על השכנים שלך"

אני מתבוננת בו ושותה בצמא את מה שהוא מספר. הפרטים חשובים. במשך השנים אני מרגישה איך הזכרון שלו הולך ונשמט ממני, אני זוכרת פחות ופחות ממנו ולכן אני רוצה לשמוע הכל שוב. כדי שלא אשכח. כדי שלא אפסיק לזכור.

"תספר לי על הגיוס שלך לצבא, אותו כמעט ולא שרדת. הרבה מאלה שהתגייסו לצבא לא הצליחו לחזור הביתה ואתה הצלחת, כנגד כל הסיכויים. היתה לך היכולת בכל מצב למצוא מישהו שיציל אותך. פעם זה מי שאמר לך להסתתר כשחיפשו מתנדבים לצאת לחזית ובפעם אחרת שלחו אותך למשימה שהצילה אותך. וכשחזרת הביתה בשלום הגיעה הודעה חדשה, שאתה צריך להתגייס שוב. אני חושבת לעצמי שבטח חשבת אז שהגורל משחק בך.. פעם אחת חזרת בשלום ומי יודע אם גם הפעם תשוב בשלום. כמה שהגורל מתעתע.. אתה שהיית הכי קרוב למות – ניצלת והם שהחזית היתה רחוקה מהם – חוסלו בידי אנשים שהכירו.. אולי אפילו השכנים שלכם.." בפעם הזו היה לך מקום לחזור אליו אבל לא אל מי לחזור.

אני מבקשת מאבא שלי השתקן שיספר לי על האקציות שהיו בעיירה שלו. שלוש פעמים טבחו המקומיים בשכניהם היהודים. מי שלא מת בפעם הראשונה, חוסל בפעם השניה והנותרים חוסלו בערב שבועות באקציה השלישית. אבא לא יודע לספר לי על מה שקרה. "הכרת את האנשים שהשתתפו בחיסולים האלה, אולי חלק מהם היו שכנים שלכם ברחוב, בעיירה, בשוק.." אני שואלת אבל השאלות שלי נשארות ללא מענה.

 "והתמונות האלה שהיו במגירה בבית, איך הן הגיעו אליך?" אני מבקשת ממנו לספר לי על הילדים שלו שרה'לה ואברימל'ה. הדיבור קשה לו. הקול שלו נחנק מדמעות. בתמונות הם צעירים מאד. שרה בת 5 ואברימ'לה בן 3. "ספר לי מה אתה זוכר מהם, מה אהבתם לעשות ביחד.. בטח חשבת שתפגשו שוב כשישחררו אותך מהצבא..."  שרה היתה בת 12 ואברימלה בן 10 כשהם נשלחו לבורות המוות מהם לא שבו.

 

אני שואלת המון שאלות אבל אבא שלי השתקן לא מדבר. לא פעם נדמה לי אני מפריעה לו בשלווה של המוות אבל אין ברירה. הרצון שלי לדעת חזק יותר. אני רוצה לדעת איך נודע לו מה שקרה למשפחתו. מי הביא לו את הידיעה המרה. מה חשב כשנסע בדרך חזרה אל המקום שבו גילה שלא נותר לו אף קרוב אחר, מתי הבין שהוא נשאר לבד בעולם. איך מתאוששים מדבר כזה ומוציאים בתוכך את הכוח להתרומם ולהמשיך הלאה.

 אבא שלי עלה לארץ אחרי המלחמה וזכה לבנות פה חיים חדשים ולהקים משפחה חדשה. מתוך השבר הגדול הוא ובני הדור שלו בנו פה חיים חדשים.

השתיקה שלו היתה כוח מניע עבורי. ככל שלא דיבר ככה יותר רציתי לדעת. אם אני זוכרת היום זה בגלל שלא ויתרתי. ספרתי לעצמי את הפרטים שוב ושוב והזכרתי לעצמי שהכוח של השתיקה שהיא מסמנת את מה שאסור לשכוח, את מה שלא יחזור עוד לעולם. העיניים הירוקות שלו, המשיכו לספר לי שוב ושוב את מה שעבר. השתיקה שלו לימדה אותי שאסור לשתוק יותר, שחייבים להכיר ולזכור את מה שהיה.

אבא שלי השתקן הוציא אותי למסע אישי ארוך שנים. שתיקתו גרמה לי להעמיק בחקר המשפחה ולהכיר את השורשים שלי, מתוך מה שמצאתי בניתי את עץ המשפחה והתוודעתי לסבי ולסבתי, לאחיותיו ולאחיו שכולם כולם נספו. שתיקתו שלחה אותי לנבור בארכיונים שונים ולגלות את סיפור הצלתו ואת עלייתו לארץ.

משפחתו שנכחדה לא נשכחה מלב. היא מונצחת בספרי זכרון ובדפי עד ביד ושם ובכל שנה אני זוכרת אותם כאן וזוכרת איך אבא שלי הקים את עצמו מתוך השבר הגדול ובנה לעצמו חיים חדשים.

ואיך יותר מתאים מלסיים את הדברים האלה בשירו של טוביה ריבנר "תמהון" שמביע את התקווה להמשך החיים וההנאות הקטנות של היומיום ונצחון על הכאב שכל אחד נושא איתו ועל השכול.