איך המלחמה הפכה אותי לאלופת הסדר (ולמה זה בעצם תירוץ)?

"תחשבי מחוץ לקופסה" - כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה אהה? מאה.. אלף ואולי יותר.. התקופה האחרונה לימדה אותי משהו שלא ידעתי על 'לחשוב מחוץ לקופסה' ועל קופסאות בכלל.. יש לי בבית לא מעט בכל מיני גדלים וסוגים. תמיד נרתעתי מלזרוק אותן כי אמרתי לעצמי שאולי יום אחד יהיה להן שימוש...

תקופת המלחמה השביתה אותי כמעט לגמרי, אמנם אני הולכת בשבילי האזור אבל נמנעת מלנסוע למקומות מרוחקים וכל מה שעשיתי קודם – פשוט חדל מלפעול.. וככה מצאתי עצמי מפנה את רוב משאבי הזמן שהתפנו לי אל הבית, אל הסדר, אל המגירות, אל הניקיון ..

בתקופה רגילה אני לא מייחסת חשיבות רבה לענייני ניקיון אבל בתקופת המלחמה גיליתי שניקיון עושה לי את זה.. להסתובב עם המגב והסמרטוט ולהסתכל על הרצפה כל פעם מהצד ולהיות מרוצה מן התוצאה – זה משהו שממש מרים לי את מצב הרוח. בחיים לא חשבתי שסדר וניקיון יעשו לי את זה.. אבל מסתבר שיש לזה השפעה מרגיעה ואני מופתעת מזה מאד..

התחושה הזו שהמגב והסמרטוט הם אלו ש"מרימים את מצב הרוח" היא גילוי מדהים, לחשוב שאחרי שנים של עבודה ועשייה אינטנסיבית, לפעמים הסיפוק הכי גדול מגיע מפעולה פשוטה וברורה של "לפני" ו"אחרי".

וישנו גם החתול שנכנס ויוצא מבלי להתחשב בכלל.. יורד גשם והוא בחוץ ואחרי זה הוא נכנס ועושה סימנים של כפות רגליים בכל הבית. אני לוקחת אישית את כל סימני כף הרגל ופירורי החול שהאו מפזר אחרי שעשה את צרכיו. .. מכיוון שחתול אי אפשר לחנך אז אני מחנכת את עצמי לנקות אחריו כל פעם שהוא חוזר מטיול בחוץ..

מאז שהתחילה המלחמה אני מכניסה כל דבר שאפשר לקופסאות שלא נפטרתי מהן. כל קופסה שמתמלאת ותופסת את מקומה עושה לי נחת. הרבה נחת. בחיים לא חשבתי שבזמן משבר ועיתות מלחמה קופסאות וסדר זה מה שירגיע אותי..

התחלתי מסידור מגירות המטבח. הכל בקופסאות: התבלינים, המוצרים היבשים, הריבות... מעודדת מהתוצאות עברתי מגירה מגירה וארון ארון והכנסתי כל מה שאפשר לקופסאות: המטענים והכבלים של הטלפונים הניידים - שבחלק מהם כבר לא אשתמש לעולם, כלי הכתיבה, התחתונים, הגרביים, ציוד הטיולים שלי, הכובעים, ועוד כל מיני שרק הדימיון יכול לתאר ויכול להתכנס לקופסה..

ולסדר הזה היו גם תוצאות. חוצמזה שזרקתי המון, גם מצאתי דברים שחיפשתי הרבה זמן. בפינה נשכת מצאתי את מחברת המתכונים של אמא שלי, והמכתבים שאבא שלי השאיר ולא זכרתי איפה תקעתי אותם, ותמונות נשכחות ומכתבים שהלכו לאיבוד, ואני עוד זוכרת שיש דבר אחד שלא מצאתי ובגללו אני עוד בסדר..עד הסוף המר..או עד שאוותר..

הייתי אומרת לכם שאני לא נהנית אבל אני כן. תענוג לפתוח את הארונות ולראות את הכל מסודר, ולמצוא בקלות כל מה שאני רוצה, אבל זה לא כל הסיפור. בתוך כל ההתמסרות הזו לסדר אני מבינה שבגלל שאני עושה סדר אני לא מתעסקת בדברים אחרים חשובים – לסיים לכתוב את העבודות שלי..

אני מנסה לא לשפוט את עצמי בגלל המלחמה הזו אבל בתוך תוכי אני יודעת שיכולתי לראות במלחמה הזדמנות לסיים את המחויבויות שיש לי אבל לא עשיתי את זה.. וכל הסדר הזה הוא התחמקות אחת גדולה ממה שאני צריכה לעשות באמת, ממה שאני צריכה באמת ו מ מ ש   ל א   ב א   ל י . ועכשו כשכבר כתבתי את זה אולי כדאי שאזיז את עצמי למה שחשוב באמת, כי האמת היא שכבר לא נשאר לי מה לסדר והגיע הזמן להתאפס על עצמי ולהפסיק להגיד "מחר" כי המחר כבר מחכה לי מעבר לפינה.

מה אני בוחרת להיות?

צילמה: אידה בנחל גחר

יושבת במרפסת, כוס קפה ביד, מביטה על הנוף שנפרש מולי. השקט של הימים האחרונים יוצא דופן. אף אחד לא ממהר לענייניו. כולם ספונים בבתים ומחכים.. משהו בשקט של הבוקר, ברוח הקלה, גרם לי לעצור לרגע ולשאול את עצמי: במה אני עסוקה באמת בימים האלה? איפה אני תקועה? אני לא מתכוונת לרשימות המשימות, לא למה ש"צריך" -- אלא למה שמעסיק את הלב שלי.

בזמן שהתבוננתי, עלתה בי מחשבה על הדרך שבה אני מתמודדת עם אתגרים, עם שינויים, עם עצמי. שמתי לב מתי אני ממהרת לשפוט, כמה מהר אני מצפה מעצמי להיות "מושלמת", וכמה מעט מקום אני נותנת לעצמי פשוט… לגדול. המחשבות האלה מלוותה אותי כבר זמן, לא כעוד תיאוריה, אלא כבחירה יומיומית.

אני עושה רשימה של הדברים שמעסיקים אותי בדרך שאני עושה:

🌟 לקבל את חוסר השלמות

כשאני מביטה על הנוף בבוקר, אני מבינה שגם הטבע לא מושלם. ענף עקום, עלה יבש, אבן סדוקה - ובכל זאת הכול יפה. יש יופי בחוסר השלמות הזה. אולי הגיע הזמן שאקבל שגם אני ככה: לא מושלמת, אבל שלמה.

🔄  למסגר מחדש את האתגר

יש ימים שבהם אתגר מרגיש כמו קיר. אבל כשאני עוצרת ושואלת את עצמי "מה הוא בא ללמד אותי?", משהו נפתח. לפעמים זו הזדמנות ללמוד מיומנות חדשה, לפעמים זו הזמנה לצאת מאזור הנוחות.

🗣  לשים לב למילים

תפסתי את עצמי לא פעם אומרת: "אני לא טובה בזה", "זה גדול עליי". ואז הבנתי - המילים האלה סוגרות אותי. כשאני מחליפה אותן במילים רכות יותר, משהו בתוכי נרגע ומתרחב.

⏳ להוסיף את המילה "עדיין"

זה אולי הכלי הכי פשוט והכי משנה מציאות. "אני לא מצליחה -- עדיין". "אני לא מבינה -- עדיין". מילה אחת שמחזירה לי את התקווה.

💛 לסמוך על עצמי

כמה פעמים חיכיתי שמישהו יגיד לי שזה בסדר? שהבחירה שלי נכונה? אבל כשאני מפנה את המבט פנימה, אני מגלה שיש בי קול שיודע. הוא רק צריך שאקשיב לו. הקול הזה תמיד אמר לי מה שנכון לי. והוא תמיד צדק.

🎁 לראות ביקורת כמתנה

זה לא תמיד קל. לפעמים ביקורת מציקה, לפעמים היא פוגעת. אבל כשאני מצליחה לנשום רגע ולשמוע את מה שמסתתר מאחוריה - יש שם הזדמנות אמיתית לגדילה.

🚶‍♀️ ליהנות מהדרך

אני מזכירה לעצמי שהחיים הם לא "פרויקט". הם מסע. והמסע הזה מלא רגעים קטנים של למידה, של נפילה, של קימה. כשאני מפסיקה לרדוף אחרי היעד - אני מתחילה ליהנות.

🕰 לתת לזמן זמן

שינוי לא קורה ביום אחד. לפעמים אני רוצה "להיות שם כבר", אבל אז אני נזכרת שהבשלה היא תהליך. כמו עץ שצומח לאט - אבל צומח.

😌 להקליל

כמה רצינות אנחנו שמים על כל טעות קטנה. ואני שואלת את עצמי: מה יקרה אם פשוט אצחק? אם אקבל את זה כחלק מהדרך? זה משחרר. וכשאני מצליחה להשתמש בהומור - הכל נראה הרבה יותר פשוט וגם טוב.

🌱 לתת לפחד מקום

גיליתי שכשאני מפחדת - אז אני נרתעת מדברים. לפחד יש תפקיד. אני צריכה לתת לו מקום. הפחד שומר עלי אבל הוא לא בא כדי לעצור אותי. הוא כאן רק כדי להגיד לי "שימי לב".

🔥 למצוא סיבה לקום בבוקר

יש משהו מרגש בלשאול את עצמי: מה הייעוד שלי? מה מדליק אותי? לא תמיד התשובה ברורה לי, אבל עצם החיפוש כבר מניע אותי קדימה.

🌱 לסיום: לבחור להיות יצירה מתפתחת

כשקמתי מהמרפסת, הרגשתי שאני קצת אחרת. לא כי פתרתי הכול, אלא כי הזכרתי לעצמי שאני לא "גרסה סופית". אני בתהליך. כמו ויקיפדיה - תמיד מתעדכנת, תמיד משתנה.

ואם יש יום שבו אני מרגישה שאין לי תחושה של צמיחה? אני מזכירה לעצמי: "אין לי -- עדיין."