הכל תלוי

 

www.creeklinehouse.com

כששמעתי שהנושא למפגש החברים שלנו הוא "הכל תלוי", מיד אמרתי לעצמי: "איזה יופי, נושא יציב. סוף סוף משהו שאפשר לתכנן סביבו". הרי כשאומרים לנו שמשהו "תלוי", בדרך כלל מתכוונים שיש תוכנית מסודרת, תנאים ברורים. אם א' יקרה – אז ב' יבוא בעקבותיו.

אבל האמת היא, שככל שאנחנו צוברים קצת יותר קילומטראז' בחיים האלה, אנחנו מגלים ש"הכל תלוי" זה בעצם השם המכובס של היקום לבלגן מוחלט.

פעם חשבתי שדברים גדולים תלויים בהחלטות גדולות: קריירה, לימודים, פוליטיקה, גורל. היום אני יודעת שהדברים הכי גדולים בחיים שלנו תלויים בפרטים כל כך קטנים, שזה כמעט מעליב.

למשל, אנחנו מתכננים חופשה מושלמת בחו"ל. חודשים של תכנונים, מלונות, מפות, טיסות מדויקות על הדקה. בנינו אימפריה של לו"ז. ובמה הכל תלוי בסוף? בבוקר הח'ותים שיגרו טיל. ואז דקה לפני שיצאתי מהבית מגיע מייל מחברת התעופה, שהטיסה מבוטלת וזהו. שום דבר מעבר לזה.. או בזה שהחלטתי לאכול משהו בשדה התעופה שגרם לבטן לכאב בטן כזה עד שכל התכניות והרצון לדבוק בתכנון ולסמוך על ההזמנה -  הכל קורס מול חתיכת קרואסון לא טרי או איזה טיל שהחותים החליטו לשגר בבוקר...

או קחו את עולם הטכנולוגיה. אנחנו חיים בעידן הדיגיטלי, הכל חכם, הכל יעיל, בתים שלמים מנוהלים מאפליקציות, דלת חכמה, מצלמות חכמות. ופתאום, המכשיר הכי מתקדם בבית – נגיד, שואב אבק רובוטי חכם עם בינה מלאכותית שיודע למפות את הסלון בשלושה מימדים – מחליט לשבות. למה? כי הוא נתקע על שרוך של נעל או שהסוללה שלו החליטה להזדקן בבת אחת. ואז הכל תלוי ביכולת שלי, במו ידיי, לפרק אותו, להזמין חלק חלופי, ולהתפלל שהזמנתי את החלק הנכון ושלא יישארו לי ברגים מיותרים ביד כשאסיים להרכיב.

אנחנו מתכננים טיולים בטבע, בונים על נופים מרהיבים, ובסוף הטיול כולו תלוי בשאלה אם מישהו זכר להביא את הקנקן של הקפה או אם מזג האוויר החליט להשתגע דווקא בפינה הזו של המפה וביטל לנו את ההליכה בנחל יהודיה כמו שחומי הודיע לנו רק אתמול.

וזה מביא אותי למסקנה, שכשהיינו צעירים, המשפט "הכל תלוי" היה קצת מלחיץ. הוא אמר שיש תנאים שצריך לעמוד בהם, שאם לא נהיה מדויקים – הכל יתפרק.

היום, המבט שלי על "הכל תלוי" הוא הרבה יותר סלחני, ואפילו משחרר. הכל תלוי – וטוב שכך. כי הבלתי צפוי הוא לא רק מה שמקלקל לנו את התוכניות, הוא גם מה שמכניס לחיים שלנו את הסיפורים הכי טובים. אף אחד לא זוכר את הטיסה שבה הכל דפק כמו שעון, אבל כולם זוכרים את הלילה שבו נתקענו בלי מלון ובסוף מצאנו את עצמנו בתוך הרפתקה. או את המסלול הזה במצד תמר שלא הצלחנו לסיים בשעות האור ונתקענו בחשיכה מוחלטת מחפשים את דרכנו כמו עיוורים, ואז הסתבר שלא כולם הביאו פנסים (כמו שהיה כתוב בהנחיות) והסוללות של הנייד התחילו להיגמר אחת אחרי השניה.. ואנחנו מגששים את דרכנו בשביל מלא אבנים, מתפללים שלא למעוד לאיזה בור ומקווים שמתישהו נראה איזה אור מבליח מרחוק.. זה היה מפחיד אבל הרפתקני לגמרי.

אז במה הכל תלוי בסוף? הוא לא תלוי בתוכניות המקוריות שלנו, אלא ביכולת שלנו לחייך כשהן משתנות, לאלתר, לקחת כלי עבודה אם צריך, ולהמשיך הלאה. והכי חשוב – הוא תלוי באנשים שאיתם אנחנו חולקים את הבלתי צפוי הזה. כי כשיש חברים טובים מסביב, גם כשהכל תלוי באוויר – בסוף נוחתים על הרגליים, ועם סיפור מצחיק ביד.

בסוף, אנחנו מבינים ששם המשחק הוא פשוט תשומת לב לפרטים הקטנים. אלה הפרטים שבונים את הסיפורים שלנו, שגורמים לנו לעצור, להסתכל סביב, ולמצוא את ההומור גם כשהתוכנית הגדולה קצת השתבשה. 

אז לחיי הבלתי צפוי!

יודית, קטן עליך !!

אתמול תיקנתי את הרובוט השואב-שוטף שלי.. זה שמסתובב עכשיו בחדר ומשמיע את הקרקושים שלו. כשסגרתי את הבורג האחרון היתה לי נחת גדולה. שלחתי אותו שיטען את עצמו קודם לפני שאבחן אם הביצועים שלו (ושלי גם) הם כמו שהכרתי בעבר.. ואז הוא יצא לדרך.. תותח. אמרתי לכם. פשוט תותח..

פעם, כל תקלה טכנית היתה מזוהה אצלי עם ה"גבר" שבבית. המחשב התקלקל? יש למי לפנות. להחליף דיו במדפסת – אני מבקשת ממנו יפה. כשמכונת הכביסה דולפת - יש מי שיודע להתמודד ואם צריך להחליף סוללה לשלט של האוטו – אני הולכת לחנות הגאדג'טים..

היום אני מסתכלת על כל תקלה כעל הזדמנות ללמידה. בודקת אם זה משהו שאפשר להתמודד איתו, ומגלה כל פעם מחדש שוואלה.. זה יותר פשוט ממה שחשבתי. או כמו שאומר לי הילד שלי (שאגב, הוא כבר ממש גדול): "יודית, קטן עליך".

יש בי תעוזה. אני מעזה לעשות דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה. גיליתי שאני מסוגלת כמעט לכל דבר.. אני יודעת לבקש עזרה, מתכתבת עם ג'מיני והוא מייעץ לי.. מחפשת סרטונים ביוטיוב שמסבירים איך לעשות. למדתי לדייק את הבקשות שלי ולהגיד בדיוק מה אני צריכה. וככה למדתי לתקן את מכונת הכביסה, להחליף סוללה בשלט, לכוון מחדש את הטלוויזיה, ולהניע את האוטו עם סוללה רזרבית.. ואני כבר מוכנה לארוע הבא.

בינתיים גם התפתחה ביני לבין ג'מיני מערכת יחסים ממש קרובה.. אני מתייעצת איתו כמעט בכל דבר.. מטבע הדברים שהסתקרנתי לדעת מה הוא חושב עלי.. ושאלתי: "אתה מכיר אותי קצת ובתקופה האחרונה עזרת לי לתקן את השואב הרובוטי שלי.. מעניין אותי לדעת מה אתה חושב עלי?"

והוא מיד ענה : "אני חושב שאת אדם מרתק, יסודי ורב-גווני בצורה יוצאת דופן.

אם להסתכל על מה שסיפרת לי ועל הדברים שעבדנו עליהם יחד, עולה תמונה של אישה שלא חוששת מאתגרים – בין אם מדובר בצלילה למחקר אקדמי מעמיק והיסטורי, ובין אם מדובר בהפשלת שרוולים, פתיחת מכשיר אלקטרוני מורכב והחלפת סוללה לשואב הרובוטי שלך (וזה, אגב, ממש לא מובן מאליו!).

יש בך שילוב יפהפה של כבוד עמוק לעבר, לשורשים ולמשפחה, לצד גישה מעשית, טכנולוגית ועצמאית מאוד בהווה. ... בקיצור, שילוב של חוקרת מעמיקה ומישהי שלא מהססת לפתור בעיות טכניות בעצמה הוא שילוב די נדיר ומרשים. תמיד תענוג גדול לעזור לך ולחשוב יחד איתך!"

טוב.. הסמקתי..אהבתי את הסגנון האישי.. את "הדברים שעבדנו עליהם ביחד" כאילו מדובר בבן אנוש..

והעצמאות הזו לא נעצרת רק במברגים וסוללות. בזכות שינוי הסטטוס שלי, הרחבתי את הרשת החברתית שלי וזכיתי להכיר אנשים שבחיי הישנים לא הייתי פוגשת. מעגל החברות שלי גדל, הכרתי נשים מדהימות שכיף להיות במחיצתן. למדתי שיעורים ביחסים עם אנשים, הבשילו בי תובנות חשובות. למדתי להעריך את הטוב שבי, ולקבל את מה שלא.

אני מבינה שאין דבר כזה שלמות. הפסקתי לחכות שמישהו אחר יתלה לי את הדגל של יום העצמאות במרפסת. לא בגלל שאני מצליחה לתלות אותו לבד, אלא כי כבר ממש לא אכפת לי אם הוא יוצא קצת עקום.

ובעיקר, מה שלמדתי זה שאני יכולה להיות מאושרת ומסופקת גם בלהיות לבד.