בסוף, כל העניינים מסתדרים..

הבוקר כשקמתי המחשב לא עבד. כלומר הוא עבד. ראיתי שעבד. אבל הוא לא עבד בשבילי. הוא לא הגיב לעכבר. לאף עכבר. לא לחיצוני ולא למשטח הקטן הזה שנמצא בקדמת הבמה.

לרגע חשבתי שאני משתגעת.

זה היה אחרי שבוע שבו התעסקתי בהחלפת כרטיס אשראי אחרי שמישהו מניגריה התלבש על פרטי האשראי שלי וחגג על הכרטיס. נכון שעליתי על זה ממש מיד ושקבלתי את כל הכסף חזרה אבל כל ההתעסקות הזו גזלה ממני הרבה זמן. הכרטיס אמנם בוטל  מיד וקבלתי כרטיס דיגיטלי חדש. אבל למרות שחברת האשראי מבטיחה, היא לא באמת מעדכנת את כל מי שצריך שהפרטים שונו. למשל תשלום הארנונה לא מתעדכן בשינוי ועד ששמים לב, מפסידים את ההנחה שמגיעה בתשלום באשראי..

הייתי צריכה לעבור אחד אחד ולוודא שכולם יודעים שיש לי כרטיס חדש. לא מסובך אבל מעצבן. סיפור.

ואחרי שגמרתי עם זה סוף סוף, הבוקר קמתי למחשב שלא עובד. אותו מסך כל הזמן ושום דבר לא זז. זה כבר היה קצת יותר מדי בשבילי. לי היה לי כוח לעוד פעם ולככה וככה וככה.

ישר רצו לי כל מיני תסריטים על מה שיכול לקרות למחשב שרק אתמול בערב נפרדנו כרגיל בידידות. פתחתי וסגרתי ושוב פתחתי וסגרתי.. וגם ניתקתי מהחשמל (טריק ידוע) אבל כל אלה לא הזיזו לו בכלל. ניסיתי החלפת סוללות. אבל גם זה לא עזר.

ומבלי שארגיש הזדחלו בתוכי המחשבות על זה שהנה, בדיוק עכשיו כשאני צריכה מישהו שיסייע לי - אני לבד ומה היה קורה אם לא הייתי לבד..

אבל תכף ומיד הזכרתי לעצמי שגם בזוגיות ארוכת השנים שהיתה לי, לא פעם מצאתי עצמי מתמודדת במצבים כאלה וגם בשעות אחרות של מצוקה לבד. אז אמרתי לעצמי שבשביל להיות לבד אני לא צריכה זוגיות.

ומיד ניערתי מעצמי את הגעגוע הזה תוך שאני זוכרת שיש לי בעיה שאני צריכה לפתור.

ואז חלפה במוחי המחשבה, בהמשך לסיפור כרטיס אשראי, שיתכן שאני בשבוע של מתקפות סייבר ומישהו מרחוק נעל לי את העכבר ואת המחשב. כי שום דבר לא עבד. אותו מסך כל הזמן .. נזכרתי במייל שקבלתי לפני כמה ימים ובו התראה לבדוק את הסיסמאות שלי. בעקבות המייל נכנסתי ומחקתי כמה סיסמאות ותהיתי אולי הפעולה הזו שדרשה הזדהות, חשפה את אוסף הסיסמאות הבלתי אפשרי שלי בפני מישהו (מי? מי?).

אז מה עושה אמא שיש לה בן מומחה עולמי לסייבר וענייניו? מסמסת לו בשעה 06:30 בבוקר, בדיוק כשהוא עסוק בלארוז את הילד לגן ולצאת לדרך לפני שיתחילו הפקקים.. ישר הבנתי שאין לו זמן אלי. אז רק ביקשתי שיגיד לי אם יש ממש בתיאוריה שלי על מתקפת סייבר.

"תשלחי לי צילום מסך" אמר

שלחתי צילום מסך.

הוא אמר שאין בו כלום. זה דף פתיחה חסר משמעות. ואז ספרתי לו על המייל שקבלתי.

"תשלחי את המייל הזה" אמר. גם המייל נראה לו בסדר.

בסוף אמר שבלי לראות את המחשב הוא לא יכול לסייע, ובבוקר הוא עסוק ולי לא היו תכניות לנסוע לתל אביב. בקיצור, הילד אמנם מומחה אבל לי זה לא יעזור.  

הלכתי על שיחת טלפון לילד השני שגם הוא גר רחוק. הוא הקשיב לי ארוכות ואחרי הנאום שלי ואחרי שדברנו על כמה אפשרויות, אמר לי את המשפט שהוא אומר בכל פעם שאני בלחץ: "קטן עליך יודית". ואז הבנתי שהוא בעצם צודק.

מידע שאספתי בקבוצת הווטסאפ השכונתית הזכיר לי מישהו שפעם עזר לי בעניין אחר. צלצלתי אליו והוא אמר שאבוא עכשיו. בדיקה קצרה העלתה שהעכבר האלחוטי גמר את חייו בלילה ולכן לא עבד בבוקר... עכברים כנראה מתים בלילה. וכל אחד יודע שעכבר מת כבר לא ממש מזיז למחשב..

אז הנה עכשו אני פותחת וסוגרת את המחשב עם העכבר החדש. פותחת ושוב סוגרת והכל עובד כמו שצריך ואני מבסוטית עד השמים.

הולכת להיות שנה טובה, אני מרגישה את זה.

מינימליסטית - פרק שלישי

פרק ראשון - מינימליסטית בקטנה

פרק שני    -  מינימליסטית בקטנה

היום סיימתי את היום ה-17 להשתתפותי בפרויקט המאתגר הזה,

היום ה-11 וה-12 היו ימים של מיון צעצועים. נפטרתי מכל הצעצועים של גילאי 0-2,

את היום ה-13 ביליתי בספריה שלי ונפרדתי משלושה עשר ספרים

היום ה-14 הוקדש למצעים מכל הסוגים, מגבות והבגדים שאני ישנה איתם

בימים ה-15, ה-16 וה-17 חזרתי שוב לארון הבגדים והפעם מיינתי חולצות קיץ וחורף, בגדי ספורט ושאר ירקות,

היום הבא יוקדש לצעיפים. ואני כבר מתכננת במשך הימים הבאים לבקר במקומות שמזמן לא חפרתי בהם לעומק.

בשבוע הזה נפרדתי בסך הכל מ-98 פריטים. עיגלתי ל-100 כדי שיראה יותר יפה.

יש לי לא מעט תובנות מהשבוע הזה.

·        לא פשוט לעמוד במחויבות יומיומית כזו לאורך זמן.
החשק להתחמק מהמשימה הזו הוא גדול. אחרי הכל רק אני יודעת אם עשיתי את זה או לא.
ולכן אני משתמשת בכל מיני אמצעים כדי לגייס את עצמי לעמוד במחויבות הזו.
דרך אחת לגייס את עצמי היא ע"י הכתיבה כאן. אם אני כותבת אז אני מתחייבת.
אני גם מנהלת רשימה מה עשיתי בכל יום. הדף הזה תלוי לנגד עיני במקום מרכזי בבית.
יש לדף שתי מטרות: האחת – לראות מה כבר עשיתי. ועשיתי לא מעט; והשנייה -  לרשום מה שאני עושה בכל יום. מכיוון שלא נעים לעבור ליד הדף ולראות שלא השלמתי את המשימה, אז אני עושה..

·        הכמויות... להיפרד מכל כך הרבה חפצים כל יום זה ממש לא פשוט. זה ממש לא "לקחת ולזרוק". יש משהו רגשי בלהיפרד, ככה אני מרגישה לגבי חלק מן החפצים.. ואני לא כל כך טובה בזה. אבל אני לומדת

·        מה שמדהים אותי זה שהארון לא נראה הרבה יותר ריק בהשוואה למה שהיה קודם. ברור לי שגם אחרי שאני ממיינת יישאר עוד מה לזרוק..

·        לאן הולך כל מה שמיינתי?
את צעצועים מסרתי לחברה, הבגדים ילכו לויצ"ו, אבל מה עושים עם הספרים, הנעליים, ועוד.. הפינוי והשינוע של כל השקיות האלה זה משהו שצריך לתכנן אותו. משהו שלא חשבתי עליו מראש, כשהתחלתי את השתתפותי בפרויקט.

·        הימים עם המספרים הגדולים (מ-15 עד 30) הם הרבה יותר מורכבים ממה שחשבתי..

·        אין על התענוג לראות את מדפי הארון המרווחים והמסודרים וכמה נעים לדפדף בקלות בין הקולבים ולפגוש בגדים שלא ראיתי מזמן. וגם זה הפך להיות קריטריון למיון: אם לא נפגשנו אז יותר קל להפרד..

נחמדות היו התגובות של מי שקרא ואהב את הרעיון.. קבלתי לא מעט מסרונים מאנשים שנדלקו על הרעיון והחליטו להתנסות. שיתוף של אנשים אחרים זה דבר טוב ויש בזה פוטנציאל ליצור מחויבות לביצוע. 

וזה ממש שמח אותי 

מינימליסטית בקטנה - פרק שני

מינמליסטית בקטנה - פרק ראשון

בחודש הקודם כתבתי על המשחק  MinsGame# – שבו בכל יום בחודש נפרדים ממספר חפצים לפי התאריך, ביום הראשון נפרדים מחפץ אחד וביום השני – משני חפצים וכך עד היום ה-30 בחודש בו צריך להפרד מ-30 חפצים.

התחלתי את המשחק ב-1 בספטמבר. כשזרקתי את החזיה הכחולה שלי והיא לא היתה היחידה. זריקת חזיות היתה פעולה שעוררה בי תחושה של מרד. במה אני מורדת הפעם, שאלתי את עצמי. נזכרתי בסיפור "שריפת חזיות" שמקורו בהפגנת נשים שהתקיימה נגד תחרות היופי "מיס אמריקה" בנובמבר 1968, באטלנטיק סיטי, ארה"ב. מחוץ לאולם התחרות, הוצב פח אשפה, לתוכו השליכו הנשים חפצים שסימלו בעיניהן את הדיכוי הנשי: ריסים מלאכותיות, נעלי עקב, רולים לשיער, מחוכים וחזיות ועוד. העיתונים למחרת קבעו ש"הנשים המשוחררות שרפו חזיות", וכך נולד המיתוס המלווה את הפמיניזם עד היום.

אני כבר לא זקוקה למרד הזה היום אבל תמיד נעים להיזכר...

בימים הראשונים המיון היה קל. חפץ פה ומשהו שם וצלחתי בקלות את האתגר. בכל פינה בבית אפשר לאתר חפצים שאפשר להיפרד מהם בלי שום בעיה.

אבל אני לא רציתי להסתפק במשהו קל. המטרה שלי היתה  – ארון הבגדים. כבר מזמן רציתי לעשות שם מיון רציני והחלטתי שאני הולכת על זה.

בשבוע האחרון עברתי מגירה מגירה, מדף אחר מדף ומיינתי והשתאיתי מכל כל מה שאגרתי בבית. כשמיינתי את מגירת הבגדים התחתונים היו לי המון הפתעות. ספרתי 30 חזיות, לפחות 30 זוגות תחתונים ויותר מ-50 זוגות גרביים, לכל מזג אוויר: לקיץ ולחורף ולספורט ולהליכה ולשינה.. בקיצור היו גרביים שאפילו לא  זכרתי שיש לי כאלה. וחגורות – מי צריך 15 חגורות.. ובכל הזמן הזה תהיתי מתי אפשר להספיק ללבוש את כל אלה.

אחר כך עברתי לבגדים. התחלתי מהשמלות.  החלטתי למדוד ולבחון במראה איך הבגד נראה עלי. קבעתי כמה קריטריונים: מוצא חן בעיני או לא. האם אני אוהבת איך אני נראית והאם יש סיכוי שאלבש אותה בעתיד.

וככה מדדתי כל שמלה, מעיל או חולצה וכשהרגשתי שהבגד הזה כבר לא עושה לי את זה – הוא לא חזר לארון ולא פעם תהיתי ביני לבין עצמי מה עבר לי במחשבות כשקניתי את החולצה הזו או את הסוודר שאני בכלל לא מתחברת אליו. ואם אני לא מתחברת אז אין סיכוי שאלבש אותו שוב.

עד כה למדתי על עצמי כמה דברים:

1. שיש אצלי לא מעט מקומות שזקוקים למיון רציני
2. שלהיפרד זה לא קל לי אבל אני משימתית והחלטתי שאני לא מוותרת, אז אני נפרדת.
3. הפעילות הזו מעודדת אותי לשאול לגבי לשאול על כל בגד או חפץ, האם הוא באמת הכרחי, למה הוא נמצא פה, וזה הרגל מעולה שרק בשבילו היה שווה לשחק.

היום היה היום העשירי שאני עושה את הדבר הזה. אני מודה שזה ממש מאתגר. עד כה השלכתי 55 חפצים. לא רע בשביל התחלה.

אני סקרנית לדעת מה יקרה בימים הבאים

מינימליסטית בקטנה - פרק ראשון

לתנועת ההאטה של עמית נויפלד התוודעתי לפני כמה שנים. הרעיונות השונים של התנועה מצאו חן בעיני והתחברתי מאד לרעיון של חיים מינימליסטים.  תפיסת העולם של חיים כאלה היא עמוקה מתייחסת לתחומים ולהיבטים שונים בחיים שלנו, למשל: צמצום הצריכה, שינוי הרגלים, פרידה מחפצים ולפעמים גם מאנשים.

בשלב ראשון החלטתי שאני רוצה להיפרד מחפצים מיותרים. בחיים הקודמים שלי, כשגרתי בבית גדול, היה בו הרבה מקום לאכסן וכשהילדים עזבו את הבית – כמות האכסון הלכה וגדלה. התחלתי מהארונות במטבח, משם עברתי למזווה ואחר כך לארונות בפינת האוכל ובסלון. היו לי גילויים שלא ציפיתי.  מצאתי קופסאות מלאות עוד מהימים שחזרנו מהשליחות (בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת) שטרם נפתחו, מתנות מכל מיני אירועים, מתנות שקניתי אבל לא יצא לי לתת, שימורים שפג תקפם ועוד ועוד ועוד. חוויית המיון עשתה אותי מאושרת. מראה הארונות המתרוקנים היה כל כך מעורר שהחלטתי לא לעצור בקומה הראשונה ולהמשיך לשאר חדרי הבית. ידעתי שגם שם יהיה מה לעשות בגלל שאני לא זוכרת את עצמי מחליפה "קיץ-חורף".  

הכנתי תכנית מסודרת כשבכל פעם אני ממיינת חדר אחר. את מה שהוצאתי, והוצאתי לא מעט, חילקתי לכל מי שרצה, נתתי בשמחה לחנויות יד שניה וגם פח הזבל קבל את חלקו.

הניקיון הזה היה בשבילי גם מעין טקס ניקיון רוחני. אהבתי את מראה הארונות הריקים ואת הסידור המרווח שבו אפשר לראות את מה יש בארון ולא צריך לחטט בערימות והחלטתי שככה אני רוצה להמשיך.

אנשים נוטים לחשוב שלהיות מינימליסטית זה אומר – לזרוק המון חפצים מיותרים מהבית. אבל מינימליזם הוא הרבה יותר מזה והוא לא רק זה. להיפטר מחפצים מיותרים זה סימפטום שמאחוריו עומדת תפיסת עולם עמוקה הרבה יותר. וככה מצאתי עצמי מתבוננת על ההתנהלות שלי בתחומים שונים. כשהגיעה השעה לעזוב את הבית כבר הייתי עמוק בתוך החשיבה הזו ולכן את ההחלטה על "לוקחת או משאירה", הקפדתי לעשות תוך שאני מנטרלת את הרגשות והסנטימנטים שפיתחתי עם השנים כלפי חפצים שונים..

למדתי שאם אני רוצה להתחיל לנהל את חיי בהתאם לתפיסת העולם הזו, הדבר הכי הגיוני הוא להיפרד מחפצים, מהרגלים מיותרים, ולפעמים אפילו מאנשים ולעשות דברים קצת אחרת. קבעתי לעצמי כמה עקרונות מהם אני לא זזה.

·      אין לי מלאי. אני קונה רק מה שאני יכולה לסחוב הביתה לבד מהאוטו, בפעם האחת. זה אומר 3-4 שקיות רב פעמיות, לא מלאות מדי.

·       אין לי מדיח. יש לי מעט כלים ולכן כולם צריכים להיות שטופים כי תמיד צריך אותם. אני משתדלת לא לצבור כלים בכיור ומשתדלת לשטוף אותם סמוך לזמן השימוש. ככה המטבח תמיד מסודר ונקי וגם הכלים תמיד מוכנים לשימוש.

·      צמצמתי מאד את כמות הספרים שיש לי. נפרדתי כל ספרי הבישול. כשאני מחפשת מתכון אני מוצאת אותו באינטרנט. עוד לא הסתגלתי לקריאה דיגיטלית אבל אני עובדת על זה.

·       אני לא קונה 3 ב-100. אני קונה רק מה שאני צריכה, גם זה אומר שמוצר אחד עולה יחסית יותר.

·      אני לא יוצאת לשופינג. אני לא מסתובבת בחנויות. אני הולכת לשם רק כשאני יודעת מה אני רוצה לקנות או כשיש לי מטרה מסויימת.

·      המשותף לכל אלה הוא שאני מכניסה הביתה רק דברים שאני חושבת שהם ממש נחוצים או שאהבתי מאד.

המינימליזם משפיע עלי בדרכים נוספות אחרות. אני מבשלת אחרת. מארחת אחרת וגם לומדת להגיד לא. למדתי להעריך את הזמן שלי אחרת למדתי להיפרד מעבודות שתפסו בעלות על הזמן שלי באופן מוגזם, ולבחור במקומן עבודות שמאפשרות לי לעשות גם את הדברים החשובים באמת – לכתוב, לקרוא, ללכת, לנשום..

בחודש שיתחיל עוד מעט אני מתכוונת להשתתף במשחק MinsGame# –  שבו בכל יום בחודש נפרדים ממספר חפצים לפי התאריך, מחפץ אחד ב-1 בדצמבר ועד 31 חפצים ב-31 בחודש. יהיה מעניין...

זוללת אנרגיה

Photo by Antenna on Unsplash

כשהיא נכנסת לחדר העיניים שלה עסוקות בחיפוש. היא מחפשת תשומת לב. עם חלק מהאנשים היא מתחבקת ומתנשקת, עם אחרים היא מסתודדת וממתיקה סוד, מהאחרים היא מתעלמת. ברגעים האלה הלחיים שלה אדומות.. היא מחייכת היא מדברת היא מספרת לפרטי פרטים. היא מלאת חיים. שומעים אצלה את ההתלהבות כשהיא מדברת. אחר כך כשתתחיל העבודה במעגל היא כבר תהיה אחרת. שמוטה על הכסא. מבט עצוב בעיניה. משועממת משהו. מתעסקת בתיק שלה. מוציאה את היומן החום, מדפדפת בו. כותבת דברים. קוראת. מוציאה את המחברת וכותבת בה. מוציאה את הטלפון ומדפדפת בו. היא בשלה.

מפעם לפעם היא מתפרצת למעגל באיזה משפט שמתחיל ב.."אני רוצה להגיד לכם שזה נשמע לי משהו שאתן צריכות לחשוב עליו, משהו חוצה גבולות... משהו שגובל באתיקה..." או "לי זה לא היה ברור כל השבוע ורק כעת אני מבינה שמה שנאמר כאן הוא בעצם משהו אחר.. אתן צריכות לחשוב על זה" אחרי זה היא שוב שותקת ומתכנסת בחזרה לעיסוקיה. היא איתנו פיזית אבל לא באמת איתנו.

כשתשומת הלב עוברת אליה שפת הגוף שלה משתנה ברגע. היא מזדקפת בכסא, הופכת להיות מלאת חיים, העיניים בורקות, הלחיים מתמלאות. אחר כך כשנעבור הלאה היא נראית כמו בלון שתקעו בו סיכה. שמוטה על הכסא, מבט של חוסר שביעות רצון מרוח על הפרצוף שלה מאוזן לאוזן והיא חסרת מנוחה.

היא מסוג הטיפוסים שאני מגדירה כ"זוללי אנרגיה". זוללת אנרגיה רגשית בכמויות. יש לה דרכים. היא מחפשת תמיכה כל הזמן. יש לה קואליציות. יש אנשים שכל הזמן יגנו עליה וידבררו אותה, אם במקרה היא לא מובנת. הדברים האלה מתרחשים מתחת לפני השטח בשקט בשקט מבלי שנרגיש. זה לא נראה משהו שיש לייחס לו חשיבות מיוחדת. כאילו מוסכם על כולם שצריך להתייחס אליה אם היא מרגישה לא טוב, מוטרדת, 'מוצפת רגשית' או שצריך להקשיב כשהיא אומרת את המשפטים שלה. והכל מתנהל בדרך אגב כשהיא יושבת עם הקבוצה אבל לא באמת חלק ממנה.

רק אחר כך, כשאני מחברת דבר לדבר באיזשהו אופן מתברר כי הזמן ש'הולך' עליה הוא חסר פרופורציות לחלוטין ובמידה מסויימת – היא משתקת את הקבוצה ותוקעת את כולנו. ואנחנו משתפות פעולה עם זה.

אניגמה

Photo by Volha Flaxeco on Unsplash

שלושה ימים רצופים שאני מחפשת את נעלי הבית שלי העלו בי הרהורים עגומים על המקום שהיא תופסת בחיים שלנו...

אליס מסתובבת אצלנו בבית כבר שנים לא מעטות. כבר ממש חלק מן המשפחה. כל כך חלק מן המשפחה שהיא מעצבת פה סדר מסוג חדש. כזה שנראה לה מתאים.

וכשהיא הולכת אני מסתובבת ימים שלמים בתחושה מוזרה. לוקח לי זמן עד שאני מבחינה שבדיוק מה שאני צריכה נעלם, ומה שאני צריכה זה תמיד משהו שאני לא מוצאת. למשל, הפינצטה, המספריים הקטנות, הקופסא עם כלי התפירה, איפה לעזאזל שמתי אותם בפעם האחרונה?

שמתי לב שלפעמים המקומות הקבועים שלי לא ממש נראים לה, אז היא משנה. רק פרט קטן נשכח ממנה, היא 'שוכחת' לעדכן אותי. וכך ברגע שאני הכי צריכה למרוט לי איזו שערה שובבה, או לתפור איזה כפתור סורר - אני פשוט יוצאת מדעתי..

כבר הבנתי שאני 'צריכה לפצח את זה' ופשוט להיכנס לראש שלה ולחשוב כמוה. אני צריכה להבין את הדרך שבה היא חושבת כשהיא 'רק מסדרת'.

לפעמים זה עובד לי ואני מצליחה לעלות מהר על המיקום החדש של החפצים.

ולפעמים, כמו השבוע, כמעט יצאתי מדעתי. כבר חשבתי לוותר ולקחת זוג נעלי בית אחר, אבל את אלה אני ממש אוהבת והחלטתי שאני לא נשברת. אחרי שלושה ימים  של חיפושים בלתי פוסקים, גיליתי שהנעלים שוכבות להן בשלווה ונחת בארון שלו. בדרך גם גיליתי שאת המספרים היא שמה באמבטיה, את הפינצטה הכניסה לתוך המגירה וקופסת התפירה שלי עברה חדר.

הגיוני, לא?  אני תוהה איך כל הרעיונות האלה לא עלו במוחי קודם..

לפעמים אני מרגישה כאילו בכל פעם שהיא באה היא מסדרת לי פה איזה כתב חידה, היא מסתירה ומשפשפת את ידיה בהנאה לראות אם אצליח לגלות....

לפעמים אני עולה על זה מהר ומצליחה לפצח את החידה ולפעמים לא

היכן היא שמה את הנעלים שנעלתי בשבוע שעבר עוד לא הצלחתי לפתור. נותרו לי עוד יומיים עד שהיא תבוא ותניח לפני כתב חידה חדש....

 *****

מוקדם בבוקר אליס התקשרה להודיע שהיום לא תגיע. הטלפון הזה שתפס אותי באמצע ההכנות לצאת לעבודה הרגיז אותי מאד. אני בתקופה מאד עמוסה והבית זקוק למגע יותר רציני אחרי האורחים שהיו פה בשבת. בערב לפני שהיא מגיעה פינטזתי על הרגע שאני חוזרת הביתה, פותחת את דלת הבית וריח הבית הנקי מהול בניחוח של ריצפז מעורבב באקונומיקה מציף אותי.

מרגיזה אחת. אני שונאת שהיא מודיעה לי ברגע האחרון ושאני צריכה לגנוז את כל החלומות שלי.

"מה קרה, אליס" אני שואלת

"פספסתי את האוטובוס אליכם ואין לי איך להגיע"

"את יכולה להגיע עם האוטובוס של השעה 8" הצעתי.

"יש לי עוד עבודה בצהרים ולא אספיק אצל שתיכן. אצלם יש אירוע משפחתי והבטחתי לבוא לעזור".

בזמן האחרון היא ביטלה כמה פעמים ותמיד ברגע האחרון.  "יותר מדי נכנסה לנו לחיים" אמרתי לעצמי "אולי הגיע הזמן להיפרד ממנה".

שרויה בתוך התסכול שלי, הזכרתי לעצמי שככה זה ביחסים ארוכי טווח שאף פעם לא באמת הגדרנו אותם. מערכת היחסים שלנו מתבססת על הדקויות שרק אנחנו מבחינות בהן. יש בינינו אינטימיות רבה. היא נכנסת אלי הביתה אחרי שאני יוצאת, לומדת עלי דרך החפצים שלי, פוגשת אותי במקומות הכי אינטימיים שלי. היא נכנסת לחדר השינה שלי, מחליפה את מצעי המיטה שלי, יודעת איזה לילה עבר עלי, מה אני לובשת, רואה אותי דרך הכביסה שהיא מקפלת. הקרם שאני מורחת על הפנים בבוקר. היא הראשונה לראות מה חדש.. רואה ושותקת.

היא זו שנותנת מענה לצרכים שלי ומטפלת בכל המשימות שלא אהובות עלי במיוחד. את הכל היא עושה בשקט. היא באה והולכת. ולמרות שאנחנו בקושי נפגשות והקשר בינינו נעשה דרך הפתקים והכסף שאני משאירה לה על השיש, היא האדם שהכי מכיר אותי.

אמרתי לעצמי שאנחנו צריכות לדבר.
כבר תכננתי לעצמי את הנאום שאנאם בפניה בפעם הבאה שהיא תבוא.

אבל כמו תמיד אני יודעת שהמילים יגמרו לי ברגע שהיא תכנס בפתח הדלת..... 

את צריכה לבחור...

התמונה מתוך אתר unsplash

לפני שבוע קבלתי הצעה מהז'אנר של "הצעה שאי אפשר לסרב לה". זה הכניס אותי לסחרור לא נורמלי. תארו לכם את התמונה הזו בה מול עיני עומדת לה הצעה מאד מפתה להרפתקה חדשה. וזו לא סתם הצעה. זה משהו שחלמתי עליו בעבר אבל לא חשבתי שהרעיון הזה יכול להפוך למציאות עבורי. והנה עכשיו ההצעה הזו מונחת לה על סף דלתי, מושיטה לי יד ואומרת לי "קחי". ברגע הראשון ששמעתי עליה, הכל התעורר ונדלק בתוכי. ראיתי עצמי במציאות החדשה וממש התאהבתי במה שראיתי. התחלתי לגלגל את הרעיון בראש, בודקת איך אפשר לממש אותו, ירדתי לפרטים, התחלתי לעשות רשימות, לשאול שאלות, לבדוק דברים ובדיוק אז התחילו להשמע הקולות האלה בתוכי. קודם הגיע ההיגיון שואל אותי "באמת בא לך עכשו לעשות צעד שיאלץ אותך לעשות כזה שינוי גדול בחייך". ואליו מצטרפים כל משביתי השמחות הפנימיים שבתוכי ושואלים אותי אם אני באמת צריכה את זה ולמה למה למה. ואני.. הלב שלי יוצא אל הרעיון החדש והרגלים שלי לאט לאט מתחילות להיות קרות.

מה אני עושה?

למדתי שהדבר היחיד הקבוע בחיים הוא השינוי והתכונה הכי חשובה היא היכולת להשתנות, להסתגל לשינויים ולהתאים עצמי למציאות חדשה. כל אלה מאפשרים לי לא לעמוד במקום ולהתפתח.

לפני שלושים שנה אולי הייתי מדברת אחרת אבל היום אחרי שבגרתי והחכמתי ועברתי לא מעט שינויים אני יודעת שזה נכון. במבט לאחור אני רואה את ההבדל ביני לבין אנשים אחרים. וההבדל הגדול הוא בתחושת האושר, שלוות נפש ושמחת חיים שיש בי. אני יודעת ליהנות וללמוד מכל רגע, יודעת מי אני ומה גורם לי אושר וגם יודעת איך לממש אותו. יש לי כל מה שאי פעם באמת רציתי, ואני מרגישה שהיד עוד נטויה.

אני מתבוננת על אנשים שאני מכירה, את חלקם אני מכירה הרבה שנים. לא מעט מהם נראים לא מרוצים ולא שלמים עם חלק מהבחירות שעשו בחיים. כשהתבוננתי לעומק על ההבדלים בינינו, חשבתי שההבדל המהותי הוא בכך שאני עשיתי דברים שאחרים חלמו או רק חשבו לעשות. אלה שכן מרוצים הם כאלה שהלכו אחר נטיות ליבם והעזו לעשות שינוי בחייהם.

היו כאלה שחשבו ללכת ללמוד, לשנות מקום עבודה ואולי גם מקצוע – אבל מעטים באמת העזו ללכת אחר החלומות שלהם. אולי הסיבה לכך היא בגלל המאמץ הכרוך בשינוי או אולי בגלל הפחד לשנות. ואלה שרצו אבל לא עשו שינוי – אצלם אפשר לחוש חוסר סיפוק ואף יותר מכך. לפעמים פגשתי כאלה שהלכו לבדוק ולהתייעץ כדי להבין מי הם ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב, אבל הם מעטים. הרוב לא עושים את זה. הם חולמים על דברים אבל לא עושים איתם דבר כי "לא היה עם מי", "לא היה זמן ולא היה כסף". בשורה התחתונה אני מבינה שמדובר על פחד משינוי ומהתמודדויות שהוא מביא עמו.

בהלוויה אחת פגשתי בן דוד אחד שגדלנו ביחד ושלא התראינו מזמן. אחרי שנפנו האחד לזרועות השני, באה הסקרנות ועשינו השלמת פערים של בני דודים שלא נפגשו מזמן. ספרתי לו שפרקנו את המשפחה. "מה?" אמר לי מזועזע. תגובתו שעשעה אותי "בגילי אני לא מוכן לשמוע מזה. לא מוכן אפילו לחשוב על זה." אני יודעת שלכל בחירה יש מחיר. הבחירה במוכר והידוע והבטוח היא בחירה. לפעמים יש בה טוב ולפעמים פחות. לפעמים היא מביאה לחוסר מימוש עצמי ולריקנות.

אני מביטה אחורה אל החיים שלי. עברתי לא מעט. התנסיתי במעבר לערים ולארצות אחרות, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, עיסוקים, למדתי, פרקתי זוגיות ומשפחה, עזבתי את הבית. ובדרך, כשעלה הצורך והרגשתי שמשהו בי קצת מתערער, דאגתי להחזיר לעצמי את האיזון הנפשי שאבד בזמנים של משברים. למדתי להסתגל לשינויים וגם שיניתי את עצמי כשהמציאות דרשה זאת. ולמרות ששינוי זה לא דבר קל, לא היה בי פחד משינוי. התמודדתי עם מה שנקרה בדרכי. אני לא יודעת אם זו תכונת אופי או משהו שהמציאות הכריחה אותי לעשות, אבל אני יכולה להעיד שקרו לי הרבה דברים טובים בעקבות השינויים ועם הזמן למדתי להתרגש לקראתם ולהיות מודעת לאפשרויות שיפתחו בפני במצב החדש.

תקיעות, מקובעות ופחד משינוי זה דבר גרוע, אבל באותה נשימה אני גם יכולה להבין את זה. גם אני הייתי פעם ככה, נצמדת למה שיש לי ומכורה לתחושה שזה מקנה לי ביטחון והיו לי גם נימוקים כבדי משקל לזה: העבר הוא השורשים שלי, ההיסטוריה האישית שלי. במשך הזמן הבנתי שההישארות בעבר והדבקות בו מנוגדים לחיים. העבר חשוב אבל חשוב עוד יותר ללמוד ממנו, להפיק את המיטב ממנו וגם לזכור את כל הטעויות שעשיתי, כדי להשאירן מאחור. התרפקות על מה שהיה לא צריכה לעמוד בסתירה לזה שצריך להתקדם, לשנות ולהשתנות. וכשלא משתנים - משלמים על כך בדרך אחרת. או כמו שאמרה לי מישהי חכמה: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

אז אני לא רוצה להיות זו שהחיים מחליטים בשבילה ולכן אימצתי גישה של גמישות מחשבתית. אני מאפשרת לעצמי לחוות דברים חדשים, להיפתח להתנסויות שלא הכרתי בעבר, ואם אני נדלקת על רעיון שמוצא חן בעיני או אני פשוט קופצת למים ומתחילה לשחות. אני מתנסה בחוויות חדשות, מכירה אנשים חדשים ולומדת דברים חדשים.

למדתי שהשינוי הוא הוויה קבועה וכי כל שינוי מביא לגילוי וכל גילוי מביא לשינוי נוסף וככה אני מוצאת עצמי בתנועה מעגלית כזו בה אני מתנסה ומשתנה ומתפתחת ולומדת וההיכרות עם עצמי ועם העולם מעמיקה עוד ועוד. והכל נובע ממקום של בחירה.

ועכשיו אחרי כל המלל המשכנע הזה שכתבתי כאן, ההרפתקה החדשה המרגשת המדהימה שהוצעה לי דורשת ממני לקבל החלטה. יש בה את כל מה שאני רוצה אבל כבר מרגישה את הבטן שלי מתהפכת ואני מהססת. אני מזכירה לעצמי שוב את המשפט האולטימטיבי: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

בתיאוריה זה יופי של משפט במציאות זה משפט מבאס לאללה... חרא של משפט. 

בגידת הגוף - פרק חמישי

Photo by Victoria Strukovskaya on Unsplash

בבוקר כשהגעתי לטיפול האחרון הייתי לבד, אז לא היה לי ממי להיפרד. הפקידה באשנב בדקה אם ביקרתי בכל התחנות: טפול קרינה אחרון, פגישה עם הרופא שיתן לי מכתב סכום ואצל האחות שתגיד לי מה שכבר ידעתי. אחרי שאשרתי נתנה לי חבילת טפסים "שיהיה לך" אמרה. טכנאי הרנטגן אמר שהוא מקווה שלא נתראה יותר.

למושג "יום אחרון" מתלווה בדרך כלל אווירה של 'סוף קורס': גומרים תקופה, חוגגים ונפרדים. מן אירוע שנח עליו דוק של שמחה שמהולה בעצב. היום האחרון במכון הקרינה לא היה בו שום דבר מכל זה. 

בדרך החוצה מרמב"ם נתקלתי בדוכני השוק שנפרסו להם לאיטם בחוצות הקניון. בכל זאת שעת בוקר מוקדמת ואנשים עכשיו ממהרים לעבודה. קניות עושים אחר כך. הסתובבתי קצת חסרת מטרה סימנתי לי כמה דברים שמצאו חן בעיני ובסוף הלכתי על שטיח חדש למטבח. כל אשה יודעת שאין כמו בזבוז כסף כדי לתרום למצב הרוח. במקרה שלי זה לא כל כך עבד. מצב הרוח שלי נשאר מדוכדך כמו שהיה. גם את הרכבת לא פגשתי הבוקר במחסום.

בנסיעה חזרה הביתה הציפו אותי כל מיני מחשבות. פעם אחרונה שאני עושה את הדרך הזו בטיפול הזה שנגמר. אני חולמת על המקלחת בבית שתשטוף ממני את הכל. כשאני מתפשטת אני מגניבה מבט למראה, סוקרת את גופי, מתבוננת ארוכות ובוחנת את השינויים שחלו בגופי, משווה בין השדיים. מחפשת סימנים למה שהתחולל בגופי בחודשים האחרונים. הצלקת הפכה כל כך בולטת, סימני הכוויות, האדמומית שפשטה על השד שקצת נפוח. השד עוד כואב למגע אבל הכאב הולך ומתפוגג. עוד כמה ימים הכל יחלים ויראה כאילו לא קרה פה כלום. אבל משהו יישאר. הרופא אמר לי שתמיד יהיה הבדל בין אזור שעבר הקרנות לאזורים אחרים.

בגידת הגוף זה מה שמעסיק אותי בימים האחרונים.

תמיד התייחסתי בכבוד אל הגוף שלי. ראיתי עצמי אחראית על שנינו. יש בינינו הסכם בלתי כתוב שאנחנו מחוייבים לו הדדית: אני דואגת לו והוא מחזיר לי בדרכו שלו. כל אחד מאיתנו אחראי על החלק שלו. אני הקפדתי על אורח חיים בריא, תזונה נכונה ועל פעילות גופנית קבועה וכשהיו חריקות פה ושם בגלל מחלה או משהו אחר, נרתמנו יחד לחזור למצב שהיה. הטוויסט ב'ביחד' שלנו לא היה משהו שדמיינתי אותו.

מכיוון שהחשבתי אותנו כישות אחת, אני תוהה מה המסר שגופי מבקש להעביר לי מעבר ל: "זכרי לנוח. לאכול היטב. להפעיל אותי. לשמור עלי. על עצמך". אני שואלת את עצמי האם אני באמת מקשיבה לקולו של הגוף, האם אני שומעת את קולו?

אני מבינה שהקשר גוף-נפש הוא הרבה יותר עמוק ממה שאני מודעת לדברים. היו לי לא מעט סימנים לעומק הקשר הזה. אני עוד זוכרת את הדלקת שסירבה להירפא ונעלמה לגמרי כשנפרדתי ממערכת היחסים שלא היטיבה עימי. בתפיסה שלי עדיף לחיות אחד עם השני מתוך הרמוניה וקבלה גם כשהכאבים מגיעים. והם מגיעים. ההקשבה הזו מסמנת לי מה נכון לי ומה לא.

גוף ונפש הם שניהם חלקים של אותו שלם ושניהם משפיעים עלי ועל בריאותי. כשאני מטפלת במצבים שגורמים לי למתח וחרדה אני בעצם דואגת לגוף, ולכן הם אינם ניתנים להפרדה. 

אני נזכרת עכשיו בהרגשת הנצחיות כשהייתי צעירה, כשחשבתי ששום דבר לא יוכל עלי. היום אני כבר לא צעירה וקורים לי דברים שלא תכננתי. אני מגלה שלמרות סימני הגיל הבלתי נמנעים איכות חיי ובריאותי מצוינים ומאפשרים לי לפעול ולתפקד כאילו אני אישה צעירה. כאשר אני מסתכלת בראי ורואה קמטים מתווספים אט אט ושערי הולך ומאפיר, אני מאושרת להרגיש חיוניות ושמחת חיים ותשוקה לגלות עוד דברים חדשים, ואז אומרת לעצמי – כיף להתבגר ככה. אני לא מתגעגעת לשום דבר בעבר. אולי הייתי יותר צעירה אבל גם יותר טיפשה ופחות מאושרת מאשר היום.

ועכשו מחלחלת בי ההכרה שכל המחשבות על בגידת הגוף הן הבל הבלים.

המקלחת עושה לי טוב. עוד כמה ימים הכל יחלים ויראה כאילו לא קרה פה כלום. נזכרת בשיחה האחרונה שלי עם הרופא: אנשים חושבים שהם בריאים גם אם יש להם כולסטרול גבוה, לחץ-דם, סוכרת, דלקות חוזרות ונשנות במקום זה או אחר, איזה גידול לא ממש סרטני פה ושם וכדומה. אבל בעיות כאלה ואחרות מופיעות רק במצבי מצוקה ממושכים ומוטב לטפל בהן כשהן עדיין "קטנות" וניתנות לתיקון.

את מה שקרה לי אני רואה כאתגר להתמודד איתו. אני יודעת עכשיו מה יש לי ומה אני צריכה לעשות ועלי ללמוד מזה. ואם זה יקרה, אז כל המסע הזה היה שווה.

 

הכל זמני– דב חיון

גּוּפִי מִשְׁתַּנֶּה וְיִהְיֶה אַחֵר מָחָר

וּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בֶּעָבָר כְּבָר לֹא נָכוֹן הַיּוֹם

הַכֹּל זוֹרֵם כְּמוֹ מַחֲזוֹר הַמַּיִם בַּטֶּבַע

עוֹלִים וְיוֹרְדִים שׁוּב וָשׁוּב

לְעִתִּים בְּטִפְטוּף מְלַטֵּף

לְעִתִּים בָּרָד מַכֵּה בְּזַעַם

כְּמוֹ אַהֲבָתֵנוּ

חַיַּי מִשְׁתַּנִּים בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל

בֵּין קִדּוּשׁ לַקַּדִּישׁ

הַכֹּל זְמַנִּי.

מתוך "הכל זמני" בהוצאת "עלה"

הפרקים הקודמים:

גם אני בסטטיסטיקה

פרק ראשון - לישון עם האויב

פרק שני - סדקים

פרק שלישי - אני הופכת לאשה מדליקה

פרק רביעי - שגרה

שגרה - פרק רביעי

כל בוקר אני נוסעת לרמב"ם לפגישה בבניין 10.

"מכון קרינה" זה צרוף שפותח את כל שערים ויכול לכל סידורי האבטחה הקפדניים. הדרך מזכרון לחיפה היא כל כך יפה שלא פעם היא משכיחה ממני את הסיבה שבגללה אני נוסעת כל בוקר צפונה. תמיד הפגישה הראשונה היא עם הרכבת האדומה. אני סופרת את הקרונות שלה. כל בוקר הפגישה היא בנקודה אחרת. יאללה תחרות, אני אומרת לעצמי ולוחצת על דוושת הגז כדי להתחרות ברכבת הנוסעת לצידי. חלק מהדרך אנחנו עושות ביחד ומתישהו היא משיגה אותי. המהירות שלי תלויה בכל מה שקורה על הכביש, אצלה אין שום בעיה רק תתנו לה פסים והיא דוהרת קדימה. אני הכי אוהבת את מראה הרכבת החוצה את הכביש על הגשר שליד עתלית. בשלב כלשהו דרכנו נפרדות, כל אחת למשימות שלה.

האכזבה מסידורי החניון ברמב"ם הפכה אותי ליצירתית. שילבתי את הטיול לרמב"ם עם הליכת הבוקר וככה אני מגלה מקומות חדשים והתרחשויות חדשות באזור, כל פעם מוצאת סבוב אחר שיוביל אותי אל היעד שלי.

והנה הרכבת.. שוב אנחנו נפגשות כשהפעם היא נוסעת ואני הולכת. אנחנו מתחרות על המחסום, מי יעבור קודם. האם אצליח לעבור לפני שהמחסום ירד או שהמחסום יקדים אותי ויאלץ אותי לעצור ולחכות. כשהמחסום יורד אני מתקדמת קצת כדי לצלם ואז הנהג צופר.. אני צוחקת.

בכניסה לרמב"ם יש כמה בניינים מדהימים ביופים שממש גורמים לי לרצות להתעניין בהם לעומק.  אני מנסה את כל הכניסות. כל כניסה והיופי שלה, זו מכיוון בת גלים נושקת לנוף העירוני והאחרת מכיוון החוף השקט מגלה את יפי הים המשתנה בכל יום.

בבנין 10 אני פוגשת את הדיל שבאה מנצרת ואת עינב מהקריות ואת שרה מעפולה וגם את הסבתא מנהריה שבאה בכל בוקר עם הנכד שלה שכל הזמן נותן לה עצות. היום זה היום האחרון שלה כאן ואי אפשר להחמיץ את שמחת היום האחרון כאן. בלי שנתכנן הפכנו חברות. אנחנו מתייעצות לאן צריך לפנות ועם מי להיות בקשר, איזה קרם מומלץ למרוח כדי להקטין את השפעת ההקרנות, משוות בין הרופאים המטפלים, מחליפות מתכונים, לפעמים האחות מסתובבת בינינו ומתעניינת, עד שהרמקול קורא בשמי.

בדרך חזרה לאוטו אני חושבת על מה שהפך להיות היומיום שלי עכשו וכמה מהר עברתי ממצב שהכל היה מאיים ומפחיד ורחוק לשגרה נחמדה שאפשר להנות ממנה.. בדרך חזרה אני נוסעת לאורך הים. הים מלא התרחשויות. כל בוקר אני פוגשת ים אחר, פעם סוער וגבה גלים וביום אחר רגוע ומזמין. אני נזכרת בגעגועים בימים של הקיאקים ותוהה מתי אחזור לים.. אני ממש מתגעגעת.

הורדתי הילוך בכל מה שקשור להרבה דברים. ההשפעה ניכרת בכל מה שאני עושה בתקופה האחרונה. אני מקשיבה לעצמי. קוראת לא מעט. בודקת. לומדת את הדברים ומסתגלת לשינויים.

ניקיון הבית קבל פרופורציות. אני מורידה אבק במידת הצורך, לוקחת זמן לצייר, לכתוב, לבקר חברות, לקרוא, לבשל מה שבא לי, להשקות את העציצים ולארח את הכלב של הילד שלי שמוציא אותי לטיולים בחוץ שלוש פעמים ביום. חובה.

אני נהנית מהקצב החדש וחושבת שאף אחד לא יזכור כמה חשבונות שילמתי ואם הבית שלי נקי ואפילו לא כמה אבק הורדתי אבל את רגעי הכיף שאני עושה ביחד איתם ואת הצחוק המתגלגל ואת השטויות שעשינו ואת הטיול שבו טבענו בבוץ ואת קטיף התותים, בטוח שלא ישכחו. ואני לא אשכח את זה שהקטן בן החמש ביקש שאשאר אצלם בלילה והזמין אותי לישון על מיטת החברים שלו.

הפרקים הקודמים:

גם אני בסטטיסטיקה

פרק ראשון - לישון עם האויב

פרק שני - סדקים

פרק שלישי - אני הופכת לאשה מדליקה

אני הופכת לאשה מדליקה.. - פרק שלישי

 "תבואי ביום שני בשעה 10 להתחיל את ההקרנות" מסרה לי הבחורה ממרכז המידע בשיחת הטלפון שהגיעה אלי בבוקר בהיר אחד. בקול יבש ותכליתי, מסרה את כל המידע לגבי היום הראשון, קוד הטיפול שצריך להיות כתוב בהתחייבות שאביא והיכן עלי להתייצב. גם אני הייתי עניינית ורשמתי את כל הפרטים. כשנגמרה השיחה היו לי עוד שאלות אבל כבר לא היה את מי לשאול.

בלילה שלפני כבר לא ישנתי טוב. היו לי הרבה מחשבות על הטיפול שאני הולכת לקבל. גם אם המסגרת היתה ברורה, לא היה ברור לי אילו השפעות יהיו לדבר הזה עלי, איך ארגיש, האם יהיו לי תופעות לוואי ואיזה. בעיקר הייתי מוטרדת מפני העתיד, מה תהיה השפעת הטיפול הזה בטווח הארוך. ולכל זה לא היו לי תשובות.

יום שני בבוקר היה יום מאד סוער. בלילה ירד הרבה גשם. הגשם הזה ליווה אותי גם בדרך לרמב"ם והסערה שבחוץ תאמה מאד את מה שהרגשתי בתוכי עמוק בפנים.

הגישה העניינית הזו חזרה על עצמה במרפאה אליה הוזמנתי. תחושה שהכל מתוקתק. קבלתי כרטיס ברקוד אותו עלי להעביר בכל פעם שאגיע שידעו שהגעתי. "לכי לחדר 62 ותחכי שם" פגישה ראשונה עם האחות שמסבירה על כל התהליך ואיזה שיתוף פעולה נדרש ממני. היא ממלאת כל מיני טפסים, מוסרת הרבה מידע שאת חלקו אני לא ממש קולטת. ליתר בטחון היא נותנת לי דף ואומרת שהכל כתוב שם.

אחר כך אני עוברת אל מכון הקרינה, שלושה טכנאים, שני גברים ואשה אחת, ילוו אותי בימים הבאים. הם מראים לי איפה להניח את החפצים שלי, מסבירים מה עלי להוריד, "החלוק שתלבשי לאחר שתתפשטי", לאן אני הולכת, איך לשכב על המיטה, הדיבור שלהם איתי הוא דרך הרמקול "לא לזוז", "לנשום עמוק", "רגיל". סטיה קלה מהכללים גוררת נזיפות. בימים הראשונים אני ננזפת לא מעט ומפעם לפעם מקבלת מחמאה "את נושמת טוב". בדרך כלל הם לא מחליפים איתי מילה. הכל מתנהל בסדר מופתי: אני מוסרת את הכרטיס, מתפשטת, לובשת חלוק סגול, מתפשטת שוב, שוכבת על המיטה, מכונת ההקרנה מסתובבת סביבי, הרמקול מכריז, אני עוצרת את הנשימה, נושמת, עוצרת, נושמת, עוצרת, מתלבשת והולכת. הכל בשקט.

המסלול הראשי, של הטיפול עצמו מחייב להתייצב כל יום, בשעה קבועה, במשך כמה שבועות, במכון הזה יזריקו לגופי טונות של קרינה מרוכזת וממוקדת שתשלח מסר לתאים שבגופי שפה כבר לא יצמח שום דבר. האחות הרגיעה אותי שאני לא מפזרת את קרינה לסביבה ואפשר לחבק אותי. לקבל אישור לחיבוק זה לא דבר של מה בכך בימים אלה שכל חיבוק יכול להתפרש כדרך להעברת חיידקים. אבל, אליה וקוץ בה, בשבועות הקרובים, אמרה לי האחות, כדאי לי להתרחק מכיריים של גז, כי אולי אהיה קצת מדליקה... מזל שעברתי לעידן החשמל.

המסלול השני של הבירוקרטיה הבלתי נגמרת הוא מתסכל וסיזיפי ביותר. במסלול הזה שום דבר לא ברור וכל דבר שאני לומדת חושף אותי לעוד דברים שלא ידעתי.

קודם כל החניה. בימי הטיפול, אני זכאית לחניה חינם אבל רק בחניון ספציפי בו אף פעם אין מקום. בכל החניונים האחרים צריך לשלם. אז לא באמת ברור לי הקטע של יש חניה אבל בעצם אין חניה. יש השתתפות בנסיעות רק בתחבורה ציבורית ובמונית ואני תוהה למה אין גם החזר ברכב הפרטי.

חוץ מזה, אני צריכה להתמודד עם ביטוח לאומי ומס הכנסה ומשרד התחבורה וכל דבר כזה צריך לפצח לבד ולהבין מה ואיך לעשות. ואני תוהה מה עושה מי שלא יודע להסתדר לבד ולא מתמצא בלעשות דברים לבד במחשב ולא מודע לזכויות שלו..

ופעם אחת שמעתי שיש אחות מיוחדת למחלקת שד שהייתי אמורה לפגוש כבר בתחילת הדרך אבל אף פעם לא פגשתי. והעובדת הסוציאלית היא בכלל סיפור להשיג אותה. בכל יום היא יושבת בבניין אחר ומי יודע איפה היא ומה שעות הקבלה שלה ואיך קובעים איתה פגישה.. לאלוהים הפתרונים..

וישנה גם השאלה הגדולה, מה יקרה איתי בסוף הטיפול ולאן אני ממשיכה מכאן..

ככל שאני מרבה להסתובב בבית החולים כך אני יותר ויותר מתקשה להבין את ההתנהלות שם. הרי חולים כמוני יש להם מאות בשנה, איך יתכן שלא יצרו פרוטוקול מסודר של הדרך אותה צריך לעבור כל מי שמגיע אליהם, את מי צריך לראות ומה הפרוצדורות שצריכות לעשות. אני תוהה למה הכל צריך להיעשות בשיטת הניחוש והשמועות מפה לאוזן ואיסוף המידע באופן לא פורמלי מאלה שגילו זאת קודם. ממש מתסכל..

למרות התסכול, אישית אני משתדלת להתמקד בזה שאני כבר בשליש הדרך ועוד מעט אוכל לסגור גם את הפרק הזה מאחורי..