מוקפת בנשים

 

בשעה 11 בלילה השכנים בבית שליד סגרו את התריסים הרמטית. הם כבר הבינו שהערב לא יהיה שקט עד שחבורת הנשים בבית שליד תסיים את החגיגות שלה. מבחינתנו העולם מסביב לא היה קיים. היינו רק אנחנו והתכנית האמנותית שגובשה לחגיגות יום ההולדת, ושמרגע לרגע התבררה כמשהו שהוציא אותנו מאיזון לגמרי. וכל זה היה בלי יין. היה שם יין אבל כמעט אף אחת לא נגעה בו.

חגיגת יום ההולדת המשולשת שהתחילה הרבה לפני בהכנות ובתכנונים, הגיעה לשיאה בערב ההוא, שנמשך מבוקר אחד עד לצהרי היום שלמחר.

ביום הזה נפגשנו בבית שעל שפת הכנרת. החגיגות היו מתוכננות להתחיל בערב ואנחנו היינו עסוקות בהכנות. טבלנו בכנרת, כמה סיבובי קפה על המרפסת, התארגנו לארוחה משותפת, עשינו סבוב לראות מה חדש בחנות יד שנייה, צעדנו במסלול סובב קיבוץ, קשקשנו וצחקנו עד שהבטן שלי כאבה. אחרי שחזרנו מהבילוי במסעדה, התחילו רשמית החגיגות לשלושת כלות השמחה. קודם הצצנו בתמונות חתונה שחלק הביאו. היה נחמד להעלות זכרונות מימים של פעם, כשכולנו נראינו אחרת.. ברכנו את החוגגות, פתחנו קלפים, שיחקנו, רקדנו ושרנו, וצחקנו עד שכבר  לא יכולנו יותר..

חלק מן המשתתפות הכרתי קודם והיו גם נשים שלא הכרתי. המהירות שבה נוצר קשר זו עם זו היתה מדהימה. תקשורת בין נשים זה משהו שמתנהל באופן אחר, בחוקיות בלתי מוסברת. רגע אנחנו זרות ודקה אחרי-כן אנחנו בשיחה כאילו הכרנו שנים קודם.

תוך שאנחנו מתארגנות התחילו מעגלי שיחות של שתים, שלוש וארבע וזה היה כל כך ברור שכשנשים נמצאות לבד הן נפתחות הרבה יותר, מתחברות לעצמן, כנות יותר ביחס לעצמן ויש שם את כל הדברים האלה שהם כל כך חיוניים שייווצר חיבור אמיתי.

והיו שם אינטימיות וכנות ואמת, מסוג הדברים שעושים לי טוב בפנים ושנותנים לי הרגשה שאני יכולה לבוא כמו שאני ולדבר על הכל, גם על הקשיים, גם על מה שלא כל כך מצליח ולשתף.

היו שם שיחות של היכרות ושל השלמת פערים מהפעם הקודמת והיו שם קטעים... חתיכת קטעים של כנות ושיתוף בפחדים ובהתלבטויות, ללא עין בוחנת או ביקורתית של חלק מהגברים שנשארו בבית ולא הפסיקו לשלוח סמסים ולהתעניין איך אנחנו מבלות..

אני ממש מרגישה איך אני מכוונת לשם, לקשרים שבהם אפשר לנהל שיח אינטימי ולהגיד אמת אחד לשני. בלי פוזות. אחרת זה לא מעניין.

קשה למצוא גברים לשיחות כאלה.

יש. יש גם גברים טובים אבל משהו בדרך בה הם חושבים, מקשה עליהם ליצור תקשורת מיידית אלא אם כן הם מספרים זה לזה מה עשו בצבא, או מפגינים בקיאות בטיולים לכל מיני מקומות בחו"ל או שהם עושים על האש ביחד.

בגלל שיצא לי בזמן האחרון להפגש עם כמה וכמה, הכרתי יותר מדי גברים כאלה. אני לא אומרת שכולם כאלה, פגשתי לא מעט גברים טובים, אלא שלא היה לי בשנים האחרונות יותר מדי מזל לפגוש כאלה שאפשר לנהל איתם משהו שכזה.

כולם נחמדים אבל חלקם תקועים בספורים של מה שהם עשו צבא (לא בקבע! בסדיר..) איש אחד שפגשתי לאחרונה ספר לי במשך רבע שעה על אימוני השחיה שלו בבריכה ועל המדידות שהוא עושה בעזרת השעון החדש שרכש לשם כך. אחר שאל אותי על מה בנות מדברות וכמה הן באמת משתפות ואם זה לא משעמם. אני חושבת שהוא התכוון לשאול אם אנחנו מדברות על סקס ונושאים הקשורים בסקס. לכי תסבירי לו שסקס ממצה את עצמו מהר. יותר מדי מהר..

אחרים מדברים עצמם לדעת תחת הכותרת "אני ואני ואני.." ובכל פעם שאני מנסה להשחיל איזו מילה על עצמי, אני נקטעת על ידי המדבר שמספר עוד ועוד על עצמו. ואז ברגע בלתי צפוי הוא יכול להגיד: "ספרי לי משהו שאת רוצה שאדע עליך" אופס.. כמעט שבא לי להגיד שאני בכלל לא רוצה שידע עלי משהו אבל אני מתעשתת ושואלת, מה אתה רוצה לדעת ואז מתברר שמרוב שהוא עסוק בלשווק את עצמו אין לו מושג מה הוא רוצה לדעת.

אני מוצאת עצמי לא פעם מנהלת שיח מהסוג שממש אין לי רצון ועניין להיות בו. מה לעשות, יש דברים שאני כבר לא מתלהבת מהם.

במפגשים עם נשים, הדיבור הוא אחר. הדיאלוג פתוח ומשתף. נשים מביאות עצמן ממקום אמיתי ופתוח, וזה משדרג את היחסים ברמות שקשה לדמיין וכן - גם את החיים.

ואז אני מוצאת את עצמי במפגש כזה של תשע נשים, אחת יותר עוצמתית מהשניה, עם סיפורי חיים מרגשים, באווירה מפרגנת ופתוחה, במקום הכי יפה שאפשר לחלום עליו, מקשיבה לרחש השיחות שמתנהלות מסביבי שמתערבב בצפירת הספינות המשיטות את הצליינים בעקבות ישו, והיופי הזה מכה בי בכל רגע מחדש. הירוק כל כך ירוק והכחול אפילו עוד יותר כחול, והשיחים בתוך הים שעליהם מקננות הצפורים, נראים כאילו יצאו מאיזו גלויה מצויירת. והמפרשיות ממלאות את המים בתנועה ערה כשהרוח מתגברת. אני יושבת על מרפסת הבית הנושק למים וחושבת שאלוהים בטוח אוהב אותי אם הוא זימן אותי לחוויה כזו טובה ומרגשת.

התבוננתי במה שהיה שם..

 

ואז הגענו למפגש בו התעסקנו בכוחות ובעוצמות שיש בתוכנו, או כמו שהן קראו לזה "תחנת הדלק של עצמי". השיחה התפתחה סביב מקורות האנרגיה הפנימיים שלנו. שאלות כמו מה מתדלק אותי, עם מה אני יוצאת לדרך כשאני עומדת לפני שינוי, מאיפה אני שואבת את העוצמות שלי, אלה היו השאלות שהסתובבו אצלי בבטן כל השבוע.

חשבתי שאני מכירה את עצמי, והתשובות היו לי ברורות ולכן אין צורך לשאול אבל בשיחה הזו מצאתי עצמי לא פעם ללא תשובות.

המנחות לא עשו לנו עבודה קלה והקשו איפה שרק אפשר. בשבילי זה היה חשוב. בסיום המפגש אמרו שעלינו לפנות לאנשים שמכירים אותי, בני הבית למשל, חברות או אנשים שאני עובדת איתם ולשאול אותם מה הם חושבים עלי.

דמיינתי את הסיטוציה הזו שאני באה ככה, באמצע ארוחת הצהרים, או ארוחת ערב או כשאני נפגשת לקפה עם חברה ושואלת בטבעיות "את יכולה להגיד לי מהן התכונות החיוביות שלי? במה אני חזקה?", רק לחשוב על זה – ישר קבלתי פריחה. מי שואל כאלה שאלות ישירות..

נכון שלא פעם אנשים אומרים לך מה הם חושבים עליך, אבל זה נאמר על הדרך או כי הם רצו להגיד. פה מדובר במשהו שאת יוזמת. רק המחשבה על השאלה גרמה לאוכל שאכלתי להיתקע באמצע הגרון, שלא לדבר על לבטא את השאלה הזו בקול רם. זה משהו שעושה פיק ברכיים.

אבל אני משימתית ולא מתחמקת גם כשלא פשוט לי וכשיש משימה אני מתגייסת. חשבתי שעם הילדים בבית זה יהיה הכי קל. אחרי הכל, זה קהל שבוי. סביבה תומכת, הם בעדך, מקבלים כל שגעון שלך בטבעיות והם כבר רגילים שאת עושה עליהם כל מיני תרגילים ואחר כך צוחקים עליך שעות. אבל מיד אחרי ששאלתי את השאלה בקול, השניות הארוכות של הדממה שהיתה בשולחן האוכל הבהירו לי שגם פה לא ממש פשוט. אפשר היה לחתוך את השקט שהיה באוויר במספריים. למרות משפטי הכנה שעשיתי להם הם לא ציפו לשאלה כזו ישירה. כולנו מורגלים בדיבור עקיף. דיבור ישיר זה משהו אחר. כדי להקל אמרתי שניתן להסתפק שניים-שלושה דברים. ואחרי שכל אחד מהם אסף קצת אוויר לריאות, הם אמרו דברים שממש עשו לי חם בלב.

עם החברה שפגשתי זה היה יותר קל. אנחנו רגילות בשפה של פרגונים אחת לשניה ובגלל שאמרתי לה שזו משימה בסדנא שאני משתתפת בה, היא מיד שלפה את רשימה משלה.

מכל השיחות שערכתי עשיתי רשימה. אני מודה שהיה מאד נעים לראות את הרשימה הזו.

בשלב הבא, הייתי צריכה למלא שאלון שכולו התעסקות ביכולות, כישרונות וכוחות, אמונות המכוונות את חיי, ברכות שבהן בורכתי, מה יש בכוס המלאה שלי. על מה אני מוקירה את עצמי. לסמן דימויים וצבעים למילים כמו עוצמה, שפע, הצלחה, בטחון עצמי.

גם פה לא היה לי קל אבל אחרי שהתגברתי על המבוכה הפנימית זה היה מאד מספק. מצאתי עצמי עומדת בפני ספירת מלאי שהיא דברים שכתבתי על עצמי. מדהים כמה תהליך כזה ממלא אותך.

אחר כך עברנו לעסוק ב"משאבי התמודדות" - האופן בו אנחנו מגייסים את עצמנו, פנימית וחיצונית, להתמודד עם החיים עצמם, עם שינויים, להתמודד עם קונפליקטים ועם התביעות של הסביבה. בקיצור, מה יש לנו שמאפשר להמשיך לחיות ולא להתרסק כל פעם מחדש.

יש הרבה מודלים ותיאוריות אבל הכי מעניינות הן התובנות האישיות, ההבנה שחלק מהדברים האלה באים לנו באופן טבעי. שאוכל לזהות את הצדדים החזקים שבי, ועוד יותר לזהות במה אני פחות חזקה. מכל החומר שאני קוראת לאחרונה, אני מבינה שגם כאן שיש סולם גנטי ייחודי לכל אחד. DNA אישיותי. מן טייס אוטומטי שמוביל לכך שבמצבי התמודדות כל אחד מגיב אחרת. הבשורה הטובה היא שאת החלקים הפחות חזקים אפשר לפתח – הכל שאלה של מודעות.

הסוף היה הכי מעניין. אחרי שמיקדתי את הכוחות והחוזקות שלי ואת משאבי ההתמודדות שלי, הייתי צריכה לנסח מילולית משאלה שאני רוצה שתתממש בחיי.

אני כבר יודעת שניסוח זה לא דבר פשוט. בדרך כלל מנסחים משהו עמום כמו להיות מאושרת או להצליח אבל הן ביקשו ניסוח שאפשר "לראות אותו בעיניים" שכולם יבינו לאן אני רוצה להגיע.  כשהגיע תורי שיתפתי את המשתתפות במשאלה שלי. הן מצידן, התייחסו למשאלה ששיתפתי באמצעות שאלות שהתעוררו אצלם. אני הקשבתי מבלי להגיב. רק רשמתי.

השאלות המעניינות והמבהירות חשפו גם כיוונים שונים ונקודות מבט שלא 'ראיתי' קודם לכן, דברים שלא חשבתי עליהם קודם. וכמו אחרי הגשם הראשון היתה לי פתאום התבהרות. המשאלה נעשתה לי יותר ברורה. יכולתי לראות את הדרך שעלי לעשות כדי לממש אותה. זה היה מרתק.

כל השבוע הסתובבתי עם מה שהתעורר בי בעקבות השאלות האלה פתאום הראש שלי התמלא תכניות ורעיונות. ההרגשתי איך הכל מתבשל בתוכי ואיך לאט לאט הולך ומתגבש הכיוון שעלי ללכת,

ועם זה באתי למפגש הבא.

 

מאחורי הקלעים של החיים שלי..

Photo by Soundtrap on Unsplash

השבוע התראיינתי לפודקאסט שעסק בחיים החדשים שלי. לפני השיחה עצמה, שהייתה מעניינת מאד (קישור אצרף כשהפודקאסט יעלה לאוויר) קראתי את כל מה שכתבתי על עצמי בתקופה האחרונה. זו היתה הזדמנות להתבונן על מה שעבר עלי בשלוש השנים האחרונות. ממש יכולתי לראות איך המצאתי את עצמי מחדש...

הדבר הכי חזק שעלה לי ממה שקראתי הוא החשיפה.. יכולתי לראות את זה קורה, את התהליך שעבר עלי, שגרם לי להיות מוכנה להיחשף עוד ועוד. הבנתי כמה כוח זה נתן לי ואיזו עוצמה יש בזה שלא צריך להסתתר כל הזמן. הסתכלתי על התהליך שעברתי, ראיתי את השפעתו עלי, את המעמקים שאני שהגעתי אליהם. התבוננתי באומץ על דברים שפעם לא יכולתי להתקרב אליהם, חלקם כואבים מאד וראיתי איך לאט לאט אני מתחילה להיות מסוגלת לגעת בהם.

הנה כמה תובנות שלי שעלו בתוכי בעקבות הדבר הזה שעבר עלי (לא לפי סדר חשיבות):

1.     אף פעם לא הייתי זו שמסתכלת על האחרים ומקנאה במה שיש להם. תמיד הייתי מאושרת במה שיש לי וככה גם עכשיו. יש לי היום בדיוק מה שאני צריכה, אני מצמצמת את הרכוש שלי ומרחיבה את החוויות וזה עושה לי המון שמחה בלב.

2.     אני מחשיבה את עצמי כמי שלוקחת אחריות על החיים שלה, בכל היבט שאפשר. כשהבנתי שאיש העזרה והתיקונים לא יהיה כאן בשנים הבאות, הלכתי להעשיר את הידע שלי בקורס לתיקוני בית "קלי קלותא". עכשיו אני יודעת לעשות כל מה שצריך בבית ומה שאני לא יודעת – אני שואלת.

3.     האנשים שאני אוספת סביבי במהלך החיים הם הדבר הכי משמעותי שיש לי. אני יודעת שיש לי השפעה על אנשים. בדרכי ליוויתי לא מעט אנשים שהגיעו להישגים בעקבות הקשר שנוצר בינינו. הם האמינו בי והלכו איתי ביחד. הקשרים שיצרתי הפכו אותי לאדם שאחרים מעריכים ורוצים בקרבתי.

4.     ההתנדבות זה הדבר שהכי העשיר את עולמי בשנים האחרונות. ב"פעמונים" למדתי את המשמעות של להתנהל נכון כלכלית. בדיעבד זו היתה בשבילי הכנה לקראת החיים החדשים שלי. בסה"ר למדתי לחדד את כלי הקשבה שלי ולהיות שם בשביל האחרים, ממקום אמיתי. עמותת התיירות גרמה לי להכיר יותר טוב את מקום מגורי ולהתחבר למעגלים חברתיים מקומיים. הכרתי אנשים נהדרים ובניתי מעגלים חדשים של חברות, שזה לא דבר של מה בכך בגילי. היום אני מבינה שיותר משתרמתי – נתרמתי.

5.     "פעמונים" שווה סעיף בנפרד. המפגש עם "פעמונים" היה סוג של מהפכה בשבילי. ב"פעמונים" למדתי את עוצמת התהליך. למדתי שאין קיצורי דרך אבל אם אתה מחוייב אז הכל אפשרי. למדתי להיות מדוייקת יותר, מחושבת יותר ומתוכננת יותר. הדבר הביא אותי לעצמאות כלכלית ועצמאות כלכלית היא חופש, במובן הכי רחב של המלה.

6.     אין זמן אחר. יש עכשו. אני מוכנה להעז ולקחת סיכונים. אני גם מוכנה להיכשל. זה לא מפחיד אותי.

7.     אף פעם לא מאוחר מדי לשום דבר. אין דבר כזה גיל שהוא "נכון" למשהו. הזמן הכי טוב הוא עכשיו. יש רק עכשיו. אני מתנסה עכשיו בתחביבים חדשים, גיליתי את הים, טעמתי אהבה חדשה, אני בונה יחסים חדשים, טובים יותר עם הילדים שלי ומגלה את עצמי מחדש. 

8.     אני מקשיבה לאינטואציה שלי. לא פעם אני אומרת לעצמי שאולי החלטתי מהר מדי וכדאי לנסות, אבל תמיד אני לומדת שמה שחשבתי בהתחלה התברר כנכון בסוף.

9.     איש יקר אחד לימד אותי "כשיש ספק אז אין ספק". המשפט הזה התברר כנכון לגבי כל דבר בחיים שלי. כשאני מתמהמהת אני מבינה שזו לא הדרך הנכונה בשבילי לבחור בה. כשאין לי ספק - אני מחליטה מהר.

10. אין דבר כזה החלטות טובות. אף פעם אי אפשר לדעת מראש אם החלטה כזו או אחרת תהיה טובה יותר. אבל אני כן יכולה לדעת אם טוב לי איפה שאני נמצאת כרגע. אם לא טוב לי אז ההחלטה לזוז משם היא הנכונה יותר עבורי. לעמוד במקום או לא להחליט זו אפשרות גרועה כי במצב הזה, בדרך כלל, החיים יחליטו בשבילי. אני לא אוהבת כשהחיים מחליטים בשבילי כי אז אין לי יכולת להשפיע על התוצאה.

11. בעקבות השינויים הגדולים שעשיתי בחיי אומרים לי שאני אמיצה. אני מרגישה שעשיתי את ההחלטות הנכונות בשבילי, את מה שהיה חייב לקרות. האלטרנטיבה של לא לעשות ולהישאר במקום, היו לה מחירים שהם הרבה יותר יקרים ממחיר השינוי.

12. העבודה הכי קשה שעשיתי היא העבודה על עצמי. להתבונן באומץ וגם בכאב על מי שאני. החקירה הפנימית הזו, היא דבר מאד מטלטל. לא את כל מה שפגשתי – אהבתי. אני מרגישה שהיא גרמה לי להכיר את עצמי טוב יותר ולאהוב את עצמי יותר.

13. הטיפול. כן הטיפול. אני אישית חושבת שכל אחד צריך טיפול. אישי. לא זוגי ולא משפחתי. אחד על אחד, מול מי שיודע.ת לשקף לך את מה שעולה ממה שאת מביאה. לא פעם זה מאד מטלטל אבל הערך של זה לחיים הוא עצום.
להיות בתהליך שגורם לך להכיר את עצמך טוב יותר, להתמודד עם מי שאת לאורך השנים, להרגיש טוב יותר עם מי שאת, לקבל את עצמך, לאהוב את עצמך ולהיות מאושרת יותר, זה דבר שווה ביותר. אני מרגישה שזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי.

14. תוצאות זה דבר חשוב אבל הדרך חשובה הרבה יותר. הסיפוק בהשגת תוצאה הוא זמני ורגעי. הדרך היא שנשארת איתי עוד זמן רב וגם והחוויה שהיתה לי כשעשיתי אותה. טובה או לא. היום אני ממוקדת בדרך ורוצה להנות מהחוויה שאני עוברת.

15. פרויקט המינימליזם בו השתתפתי, שבו בכל יום נפטרים מחפצים לפי היום בחודש (ביום הראשון – דבר אחד וביום השלושים – 30 חפצים) חזר והבהיר לי כמה אושר טמון במרחב הפנוי. בהזדמנות הזו נפטרתי מדברים ושימחתי אנשים שקבלו את מה שוויתרתי עליו.
ככה זה גם בחיים, מה שאת כבר לא צריכה יכול להיות אושר גדול לאחר.

רילוקיישן

 

Photo by Thierry Lemaitre on Unsplash

ביום שהיא באה לספר לך על התפקיד שהוצע לה בחו"ל היית בטוחה שהיא לא תלך על זה. תמיד חשבת שעבודה בחו"ל שנהוג לכנות אותה רילוקיישן, זה משהו שהיא ממש לא חולמת עליו. משהו שלא יעבור אצלה. אצל הבנים זה חלום קבוע אבל לא אצלה. כשאתן נפגשות לקפה של אחר הצהרים, היא מספרת לך בדרך אגב, בנון שאלנטיות שכזו. לא מרבה במילים. היא רק אומרת "הציעו לי". את חושבת שיפה שככה מפרגנים לילדה המוכשרת שלך. את מתעניינת בתפקיד. מבינה שהוא ממש תפור על מידותיה, שואלת אם האופציה הזו נראית לה, היא אומרת שלא והשיחה עוברת לדברים אחרים.

אבל השיחה הזו לא באמת נגמרת.

בימים הבאים הרילוקשיין שלה כילדה הוא נושא חם 'על השולחן'.  והסיפורים צצים. על החלום של אבא שלה, ההצעה שהגיעה מקנדה באמצע הקיץ. מנהל ביה"ס שהתעלף כשבאת בחודש אוגוסט להגיד לו שאת נוסעת בעוד שבועיים לשנה. וכשכבר התמקמתם בחזרה באה הנסיעה החדשה לכמה שנים.  כשאת מספרת את מרגישה כמו בצל שבכל פעם מתקלפת עוד שכבה שלו.

את נוסעת כמתלווה, כנספחת של בן זוג, בעקבות תפקיד שהוא קיבל. גם אם ההחלטה היא משותפת, ואפילו אם חלמת על כך לא פחות ממנו, עדיין את בת הזוג של קרייריסט שהצליח ושבשבילו נטשת את הקריירה שלך ולכי תדעי לאן זה יקח אותך, אותו, אתכם, את המשפחה...

רילוקשיין זה רק הצעד הראשון, השלב הבא הוא למצוא את עצמך מתמקמת מחדש במקום זר לגמרי. יש אנשים שחווית הזרות טבועה בהם כל כך עמוק שלא משנה איפה יגורו טוב להם עם הזרות הזו. אבל את עוד לא יודעת מה זה יעשה לך. איך תהיה החוויה הזו בשבילך.

בארץ יש לך חברויות שנוצרות באופן טבעי. אתן נפגשות בשכונה או בצבא או באוניברסיטה או בעבודה, מתאהבות התאהבות כזו של בנות, והופכות להיות חברות נפש במשך שנים. בחו"ל זו חברות אחרת. את מתיידדת עם מי שנמצאת בסביבה מאותה סיבה שאת, בגלל הקריירה של הבעל, וגם אם אתן לא בדיוק סובלות אחת את השניה, אתן הופכות חברות פשוט כדי לשרוד את התקופה.

החברות בחו"ל היא על תנאי. אנשים נכנסים ויוצאים מחייך במהירות שיא. השאלה שאת מגששת בכל מפגש עם אנשים חדשים היא אם הם זמניים או קבועים ולכמה זמן באתם.

 

יש גם את עניין התעסוקה. מכיוון שבדרך כלל כנספחת את לא יכולה לעבוד, אז מתפתחת תרבות של להמציא עיסוקים. בנסיעה הראשונה, לשנה, אף אחד לא יטרח לסדר לך ויזת עבודה. את נשארת בבית, אבל בלי להיות עקרת בית. בלי להגיד את זה לעצמך במפורש אחרי שעזבת משרת ניהול בכירה בארץ. את ממציאה מילים שיסתירו את האמת מפניך ומשכנעת את עצמך שמה שקורה לך עכשו זה בדיוק מה שחלמת עליו כל הזמן. בנסיעה השניה את מתברגת כעובדת מקומית בשגרירות (עמ"י), בתפקידים שבארץ לא היית מתקרבת אליהם, העיקר שתהיה לך תעסוקה ... ומסתבר לך שאפשר למצוא בזה לא מעט רגעים של נחמה ואולי גם קצת אושר..

ויש את הילדים. אתן מדברות על החוויות שלה כילדה. היא מספרת לך דברים שלא דברתם עליהם אף פעם. על ימי ראשון ללא שינה בלילה שלפני החזרה לבית הספר, על הפעם ההיא שהלכה לאיבוד בחנות הענקית בוורמונט כשבקושי ידעה להוציא משפט באנגלית, על מיסיס רוץ' שאימצה אותה בבית הספר, על קשיי ההתאקלמות מחדש כל פעם במקום אחר. הזכרונות האלה מייסרים אותך לא פעם.

 עכשו אתן מחליפות חוויות אבל בשבועות הבאים מתברר לך לאט לאט שההצעה הזו שהילדה  שלך קבלה, הפכה להיות משהו שהם מדברים בו. דנים בו לעומק. שוקלים ברצינות וחושבים שאולי זו ההזדמנות שלהם.

בימים הבאים את מגלה שהילדה הזו שהיא בשר מבשרך, שהיתה לך אשליה מתוקה שיש ביניכן קרבה פיסית ואהבה ודיבורים.. האשליה הזו היא רק פנטזיה שמכסה על האמת. את מתוודעת לידיעה שאת חושבת שאת מכירה אותה אבל את לא ממש מכירה אותה.  את לומדת עד כמה את שבוייה באשליה הבלתי נראית הזו.

ובזמן הזה את מבינה שהמשפחה קבלה החלטה והם נוסעים. נוסעים לרילוקשיין.. ועכשו הם דנים בפרטים של איך עושים את זה. איפה גרים. לאן רושמים את הילדים. מה עושים עם הבית כאן. עם החתולה. הארנבת הבינה לבד והלכה לעולמה לפני שתצטרך להפרד...

אז עכשו הילדה שלך שואלת שאלות אחרות, שאלות של התארגנות והכל צף ועולה אצלך מחדש.

ואת נחשפת לעובדה שאין לך מושג מי היא  הילדה שלך באמת. כל התמונות המשותפות והזיכרונות נועדו לכסות על האמת שבתודעה שלה היא נפרדת ממך באופן שעוד לא הבנת אותו עד הסוף. שהילדים האלה שאת ילדת, מתישהו הופכים זרים גמורים בשבילך וקרובים לאנשים שמכירים אותם טוב יותר ממך ושהם יוצרים עם אחרים קשרים שבכלל לא דומים לקשר שלהם אתך. זרים מתקרבים אליהם בעוד את מתרחקת. תרצי או לא, זוהי הודאה בכך שאתם נפרדים.

ויום אחד כשהנסיעה שלהם כבר ממש קרובה, את נקלעת לארוחה שלה עם חברות ושומעת אותה מספרת בהתלהבות על המקום החדש שלהם שם, הבית ששכרו, בית הספר של הילדים, מה יש שם, והיא מספרת על הנסיעות שלה כילדה, על החוויות שלה וברגע של שמחה היא מספרת שהרילוקשיין ההוא שלה כילדה, זו אחת החוויות הכי טובות שהיא זוכרת ושהיא רוצה שגם הילדים שלה יחוו דבר כזה.

לרגע את לא בדיוק מבינה. מבחינתך זו חוויה שמייסרת אותך עד היום ואת פתאום מבינה שמבחינתה – זה משהו אחר לגמרי. משהו שהיתה רוצה להעניק גם לילדים שלה. זה מטלטל אותך מבפנים. ואז את מבינה שהתעלומה הכי גדולה בחיים היא לא איזו אמא להיות לילדים שלך. שאולי התעלומה הכי גדולה היא להבין מי הם ומה הם צמחו להיות, אחרי שהם פרחו החוצה מהקן שלך.

קריעות

כבר עברו שלוש שנים. בעצם הניסוח הנכון הוא שעברו רק שלוש שנים.
התקופה הזו מעוררת בי מחשבה ורגש על הקריעות בחיי. קריעות מכל ההרגלים ומכל מה שהיה מקובל עלי...

אני לומדת שתהליך פרידה אחד מוביל לעוד תהליכי פרידה שבסופו של יום אני מוציאה את כל הלא מועיל והמזיק ונשארת רק עם מה שמתאים לי.
הפרידה נוגעת בכל כך הרבה מישורי חיים.
ריטואלים רבים נעלמו או השתנו.
מעגלים שהייתי חלק מהם ונעלמו מחיי.
ואני מזכירה לעצמי שכן, זה כבר לא יהיה ככה וככה כמו שהיה, אף פעם.
ולפעמים אני אפילו מרגישה שטוב שכך, כי יש הרבה דברים בחיינו שהתרגלנו אליהם וחשבנו שהם כורח המציאות, והנה באה מציאות חדשה ומראה לי שממש ממש לא.

הרבה דברים נקרעו מחיי.
יחד עם זה שיש לי חיים מלאים וטובים עדיין הכאב בוער.
הוא בוער בכל המשמעויות שלו.
הוא כמו כאבי פנטום. האבר נקטע אבל התחושה שהוא אתך עדיין קיימת.
מי אמר ששינויים הם פשוטים והסתגלות מחדש היא ללא כאב.
אז לקראת החגים אני רוצה להגיד שוב בקול רם, זה כואב וקשה ומרסק.

לי קרה נס. ברגעים המטורפים האלה לפני שלוש שנים וקצת, היו לי החושים הנכונים. חשבתי נכון. ידעתי שאני לא יכולה לעשות את הדרך הזו לבד ומיד הלכתי למטפלת שתעזור לי לעבור את כל התקופה הזו בצורה שפויה. והיא עשתה איתי עבודה נהדרת. היא ידעה לעזור לי לאסוף את עצמי, להגיד לי בדיוק מה צפוי, כמה זמן זה יקח, הרגשתי אמפטיה, הרגשתי מובנת, הרגשתי שיכולה לתת מקום לכל מה שאני מרגישה, הרגשתי מוחזקת, ובעיקר בעיקר, למדתי להתמודד עם דברים שקרו. והדברים שקורים כבר לא מפחידים ולא מערערים אותי כשהם קורים. כמו שילדי הצעיר אומר לי בכל פעם: "זה קטן עליך יודית"
עוד יש לי אתגרים אבל אני צולחת אותם בשמחה ובקלות. כל אחד בזמן שלו.

אני מסתכלת על מה שקרה לי בשנים האלה.
יודעת שהעבר שלי כבר לא צריך אותי, העתיד - כן.
בהווה אני עושה רק מה שעושה לי טוב. ובעיקר בעיקר – לא מוותרת על עצמי.
אני ממשיכה בתהליך ההשתייכות שלי לסביבה הכבר לא כל כך חדשה שאליה הגעתי.
ברנה בראון כותבת שההיפך מהשתייכות אינה זרות, אלא הניסיון להתאים את עצמנו.
וששייכות לא יכולה להתקיים מבלי שנשתייך לעצמנו.
וזה מה שאני עושה. מרחיבה ומתרחבת במעגלים שונים של שייכות ומגלה כמה שמחה יש בזה.

 היום אני יודעת עוד יותר להעריך את פתיחת השער שהזדמנה לי, בכל כך הרבה רבדים.

אני מאחלת לעצמי שזו תהיה שנה של פתיחות גדולות... שיפתחו בפני הרבה שערים ושתהיה לי הבחירה להיכנס באילו שארצה ולחזור ולבחון ולבחור אחרים.

אני כבר אחליט מה לפתוח ואיך...

 

בסוף, כל העניינים מסתדרים..

הבוקר כשקמתי המחשב לא עבד. כלומר הוא עבד. ראיתי שעבד. אבל הוא לא עבד בשבילי. הוא לא הגיב לעכבר. לאף עכבר. לא לחיצוני ולא למשטח הקטן הזה שנמצא בקדמת הבמה.

לרגע חשבתי שאני משתגעת.

זה היה אחרי שבוע שבו התעסקתי בהחלפת כרטיס אשראי אחרי שמישהו מניגריה התלבש על פרטי האשראי שלי וחגג על הכרטיס. נכון שעליתי על זה ממש מיד ושקבלתי את כל הכסף חזרה אבל כל ההתעסקות הזו גזלה ממני הרבה זמן. הכרטיס אמנם בוטל  מיד וקבלתי כרטיס דיגיטלי חדש. אבל למרות שחברת האשראי מבטיחה, היא לא באמת מעדכנת את כל מי שצריך שהפרטים שונו. למשל תשלום הארנונה לא מתעדכן בשינוי ועד ששמים לב, מפסידים את ההנחה שמגיעה בתשלום באשראי..

הייתי צריכה לעבור אחד אחד ולוודא שכולם יודעים שיש לי כרטיס חדש. לא מסובך אבל מעצבן. סיפור.

ואחרי שגמרתי עם זה סוף סוף, הבוקר קמתי למחשב שלא עובד. אותו מסך כל הזמן ושום דבר לא זז. זה כבר היה קצת יותר מדי בשבילי. לי היה לי כוח לעוד פעם ולככה וככה וככה.

ישר רצו לי כל מיני תסריטים על מה שיכול לקרות למחשב שרק אתמול בערב נפרדנו כרגיל בידידות. פתחתי וסגרתי ושוב פתחתי וסגרתי.. וגם ניתקתי מהחשמל (טריק ידוע) אבל כל אלה לא הזיזו לו בכלל. ניסיתי החלפת סוללות. אבל גם זה לא עזר.

ומבלי שארגיש הזדחלו בתוכי המחשבות על זה שהנה, בדיוק עכשיו כשאני צריכה מישהו שיסייע לי - אני לבד ומה היה קורה אם לא הייתי לבד..

אבל תכף ומיד הזכרתי לעצמי שגם בזוגיות ארוכת השנים שהיתה לי, לא פעם מצאתי עצמי מתמודדת במצבים כאלה וגם בשעות אחרות של מצוקה לבד. אז אמרתי לעצמי שבשביל להיות לבד אני לא צריכה זוגיות.

ומיד ניערתי מעצמי את הגעגוע הזה תוך שאני זוכרת שיש לי בעיה שאני צריכה לפתור.

ואז חלפה במוחי המחשבה, בהמשך לסיפור כרטיס אשראי, שיתכן שאני בשבוע של מתקפות סייבר ומישהו מרחוק נעל לי את העכבר ואת המחשב. כי שום דבר לא עבד. אותו מסך כל הזמן .. נזכרתי במייל שקבלתי לפני כמה ימים ובו התראה לבדוק את הסיסמאות שלי. בעקבות המייל נכנסתי ומחקתי כמה סיסמאות ותהיתי אולי הפעולה הזו שדרשה הזדהות, חשפה את אוסף הסיסמאות הבלתי אפשרי שלי בפני מישהו (מי? מי?).

אז מה עושה אמא שיש לה בן מומחה עולמי לסייבר וענייניו? מסמסת לו בשעה 06:30 בבוקר, בדיוק כשהוא עסוק בלארוז את הילד לגן ולצאת לדרך לפני שיתחילו הפקקים.. ישר הבנתי שאין לו זמן אלי. אז רק ביקשתי שיגיד לי אם יש ממש בתיאוריה שלי על מתקפת סייבר.

"תשלחי לי צילום מסך" אמר

שלחתי צילום מסך.

הוא אמר שאין בו כלום. זה דף פתיחה חסר משמעות. ואז ספרתי לו על המייל שקבלתי.

"תשלחי את המייל הזה" אמר. גם המייל נראה לו בסדר.

בסוף אמר שבלי לראות את המחשב הוא לא יכול לסייע, ובבוקר הוא עסוק ולי לא היו תכניות לנסוע לתל אביב. בקיצור, הילד אמנם מומחה אבל לי זה לא יעזור.  

הלכתי על שיחת טלפון לילד השני שגם הוא גר רחוק. הוא הקשיב לי ארוכות ואחרי הנאום שלי ואחרי שדברנו על כמה אפשרויות, אמר לי את המשפט שהוא אומר בכל פעם שאני בלחץ: "קטן עליך יודית". ואז הבנתי שהוא בעצם צודק.

מידע שאספתי בקבוצת הווטסאפ השכונתית הזכיר לי מישהו שפעם עזר לי בעניין אחר. צלצלתי אליו והוא אמר שאבוא עכשיו. בדיקה קצרה העלתה שהעכבר האלחוטי גמר את חייו בלילה ולכן לא עבד בבוקר... עכברים כנראה מתים בלילה. וכל אחד יודע שעכבר מת כבר לא ממש מזיז למחשב..

אז הנה עכשו אני פותחת וסוגרת את המחשב עם העכבר החדש. פותחת ושוב סוגרת והכל עובד כמו שצריך ואני מבסוטית עד השמים.

הולכת להיות שנה טובה, אני מרגישה את זה.

מינימליסטית - פרק שלישי

פרק ראשון - מינימליסטית בקטנה

פרק שני    -  מינימליסטית בקטנה

היום סיימתי את היום ה-17 להשתתפותי בפרויקט המאתגר הזה,

היום ה-11 וה-12 היו ימים של מיון צעצועים. נפטרתי מכל הצעצועים של גילאי 0-2,

את היום ה-13 ביליתי בספריה שלי ונפרדתי משלושה עשר ספרים

היום ה-14 הוקדש למצעים מכל הסוגים, מגבות והבגדים שאני ישנה איתם

בימים ה-15, ה-16 וה-17 חזרתי שוב לארון הבגדים והפעם מיינתי חולצות קיץ וחורף, בגדי ספורט ושאר ירקות,

היום הבא יוקדש לצעיפים. ואני כבר מתכננת במשך הימים הבאים לבקר במקומות שמזמן לא חפרתי בהם לעומק.

בשבוע הזה נפרדתי בסך הכל מ-98 פריטים. עיגלתי ל-100 כדי שיראה יותר יפה.

יש לי לא מעט תובנות מהשבוע הזה.

·        לא פשוט לעמוד במחויבות יומיומית כזו לאורך זמן.
החשק להתחמק מהמשימה הזו הוא גדול. אחרי הכל רק אני יודעת אם עשיתי את זה או לא.
ולכן אני משתמשת בכל מיני אמצעים כדי לגייס את עצמי לעמוד במחויבות הזו.
דרך אחת לגייס את עצמי היא ע"י הכתיבה כאן. אם אני כותבת אז אני מתחייבת.
אני גם מנהלת רשימה מה עשיתי בכל יום. הדף הזה תלוי לנגד עיני במקום מרכזי בבית.
יש לדף שתי מטרות: האחת – לראות מה כבר עשיתי. ועשיתי לא מעט; והשנייה -  לרשום מה שאני עושה בכל יום. מכיוון שלא נעים לעבור ליד הדף ולראות שלא השלמתי את המשימה, אז אני עושה..

·        הכמויות... להיפרד מכל כך הרבה חפצים כל יום זה ממש לא פשוט. זה ממש לא "לקחת ולזרוק". יש משהו רגשי בלהיפרד, ככה אני מרגישה לגבי חלק מן החפצים.. ואני לא כל כך טובה בזה. אבל אני לומדת

·        מה שמדהים אותי זה שהארון לא נראה הרבה יותר ריק בהשוואה למה שהיה קודם. ברור לי שגם אחרי שאני ממיינת יישאר עוד מה לזרוק..

·        לאן הולך כל מה שמיינתי?
את צעצועים מסרתי לחברה, הבגדים ילכו לויצ"ו, אבל מה עושים עם הספרים, הנעליים, ועוד.. הפינוי והשינוע של כל השקיות האלה זה משהו שצריך לתכנן אותו. משהו שלא חשבתי עליו מראש, כשהתחלתי את השתתפותי בפרויקט.

·        הימים עם המספרים הגדולים (מ-15 עד 30) הם הרבה יותר מורכבים ממה שחשבתי..

·        אין על התענוג לראות את מדפי הארון המרווחים והמסודרים וכמה נעים לדפדף בקלות בין הקולבים ולפגוש בגדים שלא ראיתי מזמן. וגם זה הפך להיות קריטריון למיון: אם לא נפגשנו אז יותר קל להפרד..

נחמדות היו התגובות של מי שקרא ואהב את הרעיון.. קבלתי לא מעט מסרונים מאנשים שנדלקו על הרעיון והחליטו להתנסות. שיתוף של אנשים אחרים זה דבר טוב ויש בזה פוטנציאל ליצור מחויבות לביצוע. 

וזה ממש שמח אותי