התבוננתי במה שהיה שם..

 

ואז הגענו למפגש בו התעסקנו בכוחות ובעוצמות שיש בתוכנו, או כמו שהן קראו לזה "תחנת הדלק של עצמי". השיחה התפתחה סביב מקורות האנרגיה הפנימיים שלנו. שאלות כמו מה מתדלק אותי, עם מה אני יוצאת לדרך כשאני עומדת לפני שינוי, מאיפה אני שואבת את העוצמות שלי, אלה היו השאלות שהסתובבו אצלי בבטן כל השבוע.

חשבתי שאני מכירה את עצמי, והתשובות היו לי ברורות ולכן אין צורך לשאול אבל בשיחה הזו מצאתי עצמי לא פעם ללא תשובות.

המנחות לא עשו לנו עבודה קלה והקשו איפה שרק אפשר. בשבילי זה היה חשוב. בסיום המפגש אמרו שעלינו לפנות לאנשים שמכירים אותי, בני הבית למשל, חברות או אנשים שאני עובדת איתם ולשאול אותם מה הם חושבים עלי.

דמיינתי את הסיטוציה הזו שאני באה ככה, באמצע ארוחת הצהרים, או ארוחת ערב או כשאני נפגשת לקפה עם חברה ושואלת בטבעיות "את יכולה להגיד לי מהן התכונות החיוביות שלי? במה אני חזקה?", רק לחשוב על זה – ישר קבלתי פריחה. מי שואל כאלה שאלות ישירות..

נכון שלא פעם אנשים אומרים לך מה הם חושבים עליך, אבל זה נאמר על הדרך או כי הם רצו להגיד. פה מדובר במשהו שאת יוזמת. רק המחשבה על השאלה גרמה לאוכל שאכלתי להיתקע באמצע הגרון, שלא לדבר על לבטא את השאלה הזו בקול רם. זה משהו שעושה פיק ברכיים.

אבל אני משימתית ולא מתחמקת גם כשלא פשוט לי וכשיש משימה אני מתגייסת. חשבתי שעם הילדים בבית זה יהיה הכי קל. אחרי הכל, זה קהל שבוי. סביבה תומכת, הם בעדך, מקבלים כל שגעון שלך בטבעיות והם כבר רגילים שאת עושה עליהם כל מיני תרגילים ואחר כך צוחקים עליך שעות. אבל מיד אחרי ששאלתי את השאלה בקול, השניות הארוכות של הדממה שהיתה בשולחן האוכל הבהירו לי שגם פה לא ממש פשוט. אפשר היה לחתוך את השקט שהיה באוויר במספריים. למרות משפטי הכנה שעשיתי להם הם לא ציפו לשאלה כזו ישירה. כולנו מורגלים בדיבור עקיף. דיבור ישיר זה משהו אחר. כדי להקל אמרתי שניתן להסתפק שניים-שלושה דברים. ואחרי שכל אחד מהם אסף קצת אוויר לריאות, הם אמרו דברים שממש עשו לי חם בלב.

עם החברה שפגשתי זה היה יותר קל. אנחנו רגילות בשפה של פרגונים אחת לשניה ובגלל שאמרתי לה שזו משימה בסדנא שאני משתתפת בה, היא מיד שלפה את רשימה משלה.

מכל השיחות שערכתי עשיתי רשימה. אני מודה שהיה מאד נעים לראות את הרשימה הזו.

בשלב הבא, הייתי צריכה למלא שאלון שכולו התעסקות ביכולות, כישרונות וכוחות, אמונות המכוונות את חיי, ברכות שבהן בורכתי, מה יש בכוס המלאה שלי. על מה אני מוקירה את עצמי. לסמן דימויים וצבעים למילים כמו עוצמה, שפע, הצלחה, בטחון עצמי.

גם פה לא היה לי קל אבל אחרי שהתגברתי על המבוכה הפנימית זה היה מאד מספק. מצאתי עצמי עומדת בפני ספירת מלאי שהיא דברים שכתבתי על עצמי. מדהים כמה תהליך כזה ממלא אותך.

אחר כך עברנו לעסוק ב"משאבי התמודדות" - האופן בו אנחנו מגייסים את עצמנו, פנימית וחיצונית, להתמודד עם החיים עצמם, עם שינויים, להתמודד עם קונפליקטים ועם התביעות של הסביבה. בקיצור, מה יש לנו שמאפשר להמשיך לחיות ולא להתרסק כל פעם מחדש.

יש הרבה מודלים ותיאוריות אבל הכי מעניינות הן התובנות האישיות, ההבנה שחלק מהדברים האלה באים לנו באופן טבעי. שאוכל לזהות את הצדדים החזקים שבי, ועוד יותר לזהות במה אני פחות חזקה. מכל החומר שאני קוראת לאחרונה, אני מבינה שגם כאן שיש סולם גנטי ייחודי לכל אחד. DNA אישיותי. מן טייס אוטומטי שמוביל לכך שבמצבי התמודדות כל אחד מגיב אחרת. הבשורה הטובה היא שאת החלקים הפחות חזקים אפשר לפתח – הכל שאלה של מודעות.

הסוף היה הכי מעניין. אחרי שמיקדתי את הכוחות והחוזקות שלי ואת משאבי ההתמודדות שלי, הייתי צריכה לנסח מילולית משאלה שאני רוצה שתתממש בחיי.

אני כבר יודעת שניסוח זה לא דבר פשוט. בדרך כלל מנסחים משהו עמום כמו להיות מאושרת או להצליח אבל הן ביקשו ניסוח שאפשר "לראות אותו בעיניים" שכולם יבינו לאן אני רוצה להגיע.  כשהגיע תורי שיתפתי את המשתתפות במשאלה שלי. הן מצידן, התייחסו למשאלה ששיתפתי באמצעות שאלות שהתעוררו אצלם. אני הקשבתי מבלי להגיב. רק רשמתי.

השאלות המעניינות והמבהירות חשפו גם כיוונים שונים ונקודות מבט שלא 'ראיתי' קודם לכן, דברים שלא חשבתי עליהם קודם. וכמו אחרי הגשם הראשון היתה לי פתאום התבהרות. המשאלה נעשתה לי יותר ברורה. יכולתי לראות את הדרך שעלי לעשות כדי לממש אותה. זה היה מרתק.

כל השבוע הסתובבתי עם מה שהתעורר בי בעקבות השאלות האלה פתאום הראש שלי התמלא תכניות ורעיונות. ההרגשתי איך הכל מתבשל בתוכי ואיך לאט לאט הולך ומתגבש הכיוון שעלי ללכת,

ועם זה באתי למפגש הבא.