רגע אחד של קיץ: טיול לים

שתי אמהות ושבעה ילדים על חוף הים, אמצע שנות החמישים..
 

התצלום הזה מלווה אותי שנים. בכל פעם שאני מביטה בו אני רואה לא רק את הים, אלא את הסיפור שמאחוריו — רגע אחד של קיץ, של ילדות ושל קרבה.

כשאני מביטה בתצלום, אני מרגישה כאילו אני חוזרת לרגע שלא באמת זכרתי — אבל הוא חי בי דרך הסיפורים, דרך החיוך של אמא, דרך החול שנדבק לרגליים הקטנות שלי. התמונה הזו היא לא רק זיכרון; היא שער לעולם שהתקיים לפני שהכרתי אותו.

****

קיץ. חופש. ים. שתי אמהות צעירות עם שבעה ילדים, רגע אחד שנלכד בעדשת מצלמה. אני מסתכלת על התצלום הזה שוב, שנים רבות אחרי שנעשה, ומנסה להבין מה בדיוק קרה שם — ומה לא נראה בו.

שתי האמהות מחייכות. אולי הצלם ביקש מהן לחייך, כמו שצלמים עושים: “חיוך גדול!”, “כולם מוכנים?”. אולי הוא גם סידר את הילדים לפי הגובה, עם הכדור והגלגלים, כמו בטיול מתוכנן היטב. הים רגוע, אנשים שוחים במרחק, והכול נראה פשוט ונעים.

בצד ימין אמא שלי, נינה, שרועה על החול, רגליה במים, ועל גבה אני ואחותי רותי. בצד שמאל מאיה, בתנוחה דומה, וחמשת בניה פרושים לאורך גופה: זוהר, אורי ודורון עומדים ליד רגליה, ועל גבה יושבים יובל ועודד. חגי, הבן השישי, עוד לא נולד. אצל משפחת ליניק סידור הילדים לפי גיל היה כמעט טבעי; אצלנו, שתי בנות בלבד, זה היה פחות חשוב.

אני מנסה לנחש את השנה. אולי 1955 או 1956. אני בת שנתיים-שלוש, רותי בת שש. שתי נשים צעירות — אמא ומאיה בתחילת שנות ה-30 שלהן — שבילו בים כמו מי שגדלו בארצות קרות ורחוקות מהחוף.

נינה ומאיה נישאו לשני בני דודים, צבי ומרדכי, היחידים ממשפחתם ששרדו את בורות המוות בפולין. שתיהן הגיעו לארץ בלי משפחה קרובה, ודווקא הבדידות הזו חיברה ביניהן. שתי משפחות בשם ליניק חיו ביהוד: המשפחה של הבנים והמשפחה של הבנות. הקשר ביניהן נשמר שנים ועבר אלינו, הילדים.

אני זוכרת את הבית של מאיה, את התרנגולות בחצר, את מרדכי חוזר מהעבודה ואת השיחות ביניהם בערב. אמא סיפרה לי איך מאיה שמרה עלינו כשהייתה חולה, ואיך היא עצמה שמרה על ילדיה של מאיה כשזו נסעה ללדת.

התצלום, שנעשה כנראה בהזמנה, מתאר הוויה יוצאת דופן בשנות החמישים: שתי נשים צעירות, לבושות בבגדי ים מודרניים וחשופים, לוקחות את ילדיהן לבילוי בים. הן מחייכות, והצילום משדר שמחה. אבל קשה לדעת אם זו שמחה אמיתית או חיוך שנועד רק למצלמה.

מה שנראה בתצלום מרמז על מה שלא נראה. רגעי האושר האלה אינם מספרים דבר על התקופה, על ההתמודדויות, על מה שנשאו איתן. הפוזה שבחרו — או שנבחרה עבורן — היא בחירה בין הגלוי לסמוי. ובכל זאת, הן מחייכות. מציגות רגע אחד של אושר, אולי קצר, אולי מתוכנן, אבל קיים.

בתמונה הזו יש יותר ממה שנראה לעין — חיוך אחד שמכיל עולם שלם.

דברים לזכרו של אחי

את הבוקר הוא, שבו התכוננו לנסיעה דרומה אחרי ציפייה גדולה כל כך, קשה לי לשכוח.

אם אתם זוכרים, הנסיעה לסופ"ש בדרום הייתה בגדר שאלה גדולה בגלל שאכסניה נתפסה על ידי אנשים מילואים, עקב המלחמה שפרצה שוב. בכלל לא היה ברור שניסע. וכשחומי הודיע ​​שהאכסניה מסכימה לקבל אותנו זה היה כל כך משמח!

מיד התחילו להגיע הודעות כמו "לא לשכוח להביא יין לארוחת ערב", וגדעון, שאיתו קבעתי לנסוע ביחד, הזמין אותי ואת נדב לארוחת הבוקר המסורתית. אני התארגנתי ערב קודם על בישול מקלובה, הכנתי המון אוכל. קמתי בבוקר מוקדם והתעסקתי באיך אני לוקחת את כל זה – ככה שגם אפשר יהיה לשנע את האוכל למסלול ההליכה.

ותוך כדי, הטלפון שלי מתחיל להשמיע צפצופים של הודעות נכנסות בקצב לא הגיוני. "אלה הודעות מלחמה", אני אומרת את עצמי, וממשיכה באריזות ובתכנון הנסיעה לגדעון שם הייתי אמורה לפגוש את נדב.

ודמיינו לכם את הרגע הזה: אני בשיא הלחץ, עם האריזות, סוף סוף מצאתי סידור טוב למקלובה, מתכננת להגיע בזמן לארוחת הבוקר, והצלצולים בטלפון ברקע לא נפסקים. ואני לתומי בטוחה שאלה התראות מלחמה כמו שהתרגלנו... ואז, כשישבתי לשתות קפה אחרון לפני הדרך, לקחתי את הטלפון ביד.

ואני קוראת: " בשורה רעה... הטיול לדרום מבוטל... פרטים בהמשך..."

בשנייה הראשונה אני בטוחה שאני לא קוראת נכון. לרגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועם כל האדרנלין שלפני שנייה הציף אותי.

ואז הגיעו הידיעות העצבות והבלתי נתפסות על אחי. ונשארתי עם חלל עצום בלב, ועם הרבה קופסאות של מקלובה שלא ידעתי מה לעשות איתן.

*****

אחי (או אחיעם בשמו המלא) צעד איתנו בשבילים הרבה שנים. עברנו יחד עליות, מורדות, ונופים רבים ושונים. כשהוא הצטרף לקבוצה שלנו כבן זוגה של נורית, הוא הביא איתו אור ייחודי. אומרים שגיל הוא רק מספר, ואחי היה ההוכחה החיה לכך. הוא אולי היה מבוגר בגיל, אבל צעיר ברוח מכולנו, איש של טבע, אסטרונומיה וקיימות, שהעולם והיקום היו פתוחים לפניו, ונושאי הסביבה היו ממש בנפשו.

אני זוכרת איך הוא היה צועד בשבילים: קל רגליים, גומא את המסלולים כמו איילה – בכושר מעורר השראה, בחיוך תמידי ובקלילות של אדם שמרגיש בבית בחיק הטבע.

אבל מעבר לרוח הצעירה, לדעת הרחבה ולכושר, אחיעם היה איש נעים הליכות עם לב ענק. תמיד מתעניין באמת, שואל, ומביא משהו מאוד נעים לכל שיחה. באופן אישי, לא אשכח איך כשנפרדתי מבן זוגי, אחי התרגש איתי מאוד, דאג לי, ותמיד עקב ושאל איך אני מסתדרת בדרך החדשה שלי. הדאגה החמה הזו הייתה כל כך אופיינית לו.

****

כדי שזה לא יישאר רק עצוב, אני רוצה לשתף בשתי אנקדוטות קטנות. לשמחתי הווטסאפ שומר את העבר, ואפשר להעלות זיכרונות כאילו הכל קרה אתמול...

בנובמבר 2011 אחי היה "פייטן השביל". הוא פנה אלי וביקש ממני להציג יחד איתו מחזה לפני הקבוצה. הוא כתב לי: "נטליה ואני מפייטים ביום שבת בטיול. הרגע היא הודיעה לי שהיא לא תצא. אברום כתב לנו מחזה קטן,אני  מבקש ממך לקרוא אותו ולהסכים לעשות את זה  יחד איתי. קחי את זה בקלות ובהומור. מה דעתך?"

עניתי לו: "אשמח להיות שותפה שלך להקראה ולביצוע." קראתי את המחזה ושאלתי אותו למה הוא בוחר להביא פייטנות של אברום ולא משהו משלו... ואחי ענה שהרעיון היה שלו, אברום רק נתן לרעיון מילים, הוא חשב שיחד עם נטליה הם יעשו משהו נחמד. אבל נטליה לא באה...

וככה התגלגלנו לנו, אחי ואני, על האדמה באמצע המסלול, ברגע אחד של פייטנות, לקול מצהלות הקהל – שבואו נודה, היה קהל שבוי... אין לי כישרון משחק כמו לנטליה, אבל שמחתי שאחי ראה בי מי שיכולה להיות הפרטנרית שלו לרעיון המוזר והמקסימום זה.

ועוד סיפור אחד קטן: ב-2022, באחת היציאות שלנו לסופ"ש במצדה, נשארתי לבד בסידורי הלינה. רוב החדרים היו של בני זוג, והיו שני חדרים של גברים. החלטתי לפנות לאחי ולבקש להצטרף אליהם לחדר

• כתבתי לו שבסופו של דבר נשארתי לבד בחדר. "האם יש לך התנגדות שאשן איתכם בחדר?"  אחי ענה: "מצידי זה בסדר. תשאלי את גדעון." עניתי שגדעון אישר גם והאם יוכל להודיע ​​לאכסניה שאני מצטרפת אליכם, אחי ענה שהאכסניה כבר יודעת שאנחנו שלושה בחדר,
  ואז הוסיף: "אל תגביהי ציפיות... אנחנו זקני השבט..." ☺️ עניתי לו: "הציפיות שלי הן ביחס ישר להיכרות רבת השנים שלנו... בקיצור אין לי ציפיות, ומקווה גם לכם אין!" 🤣🤣

ואכן ישנו יחד בסופ"ש הזה בחדר אחד – אני ושני זקני השבט – בסופ"ש שבו גם הצלחנו לקלקל לגדעון את הטלפון הנייד... הרפתקאות.

****

אנחנו ממשיכים ללכת.. המסלולים שנעשה מכאן והלאה כבר לא יהיו אותם מסלולים. אבל כשאנחנו צועדים בטבע שהוא כל כך אהב, ומביטים למעלה אל השמיים והכוכבים שריתקו אותו - הרוח של אחי, החיוך והטוב שלו ימשיכו ללוות אותנו בכל צעד וצעד.

[אחי נפרד מאיתנו בחטף ב-19.3.2026]