5.10.2022

רילוקיישן

 

ביום שהיא באה לספר לך על התפקיד שהוצע לה בחו"ל היית בטוחה שהיא לא תלך על זה. תמיד חשבת שעבודה בחו"ל שנהוג לכנות אותה רילוקיישן, זה משהו שהיא ממש לא חולמת עליו. משהו שלא יעבור אצלה. אצל הבנים זה חלום קבוע אבל לא אצלה. כשאתן נפגשות לקפה של אחר הצהרים, היא מספרת לך בדרך אגב, בנון שאלנטיות שכזו. לא מרבה במילים. היא רק אומרת "הציעו לי". את חושבת שיפה שככה מפרגנים לילדה המוכשרת שלך. את מתעניינת בתפקיד. מבינה שהוא ממש תפור על מידותיה, שואלת אם האופציה הזו נראית לה, היא אומרת שלא והשיחה עוברת לדברים אחרים.

אבל השיחה הזו לא באמת נגמרת.

בימים הבאים הרילוקשיין שלה כילדה הוא נושא חם 'על השולחן'.  והסיפורים צצים. על החלום של אבא שלה, ההצעה שהגיעה מקנדה באמצע הקיץ. מנהל ביה"ס שהתעלף כשבאת בחודש אוגוסט להגיד לו שאת נוסעת בעוד שבועיים לשנה. וכשכבר התמקמתם בחזרה באה הנסיעה החדשה לכמה שנים.  כשאת מספרת את מרגישה כמו בצל שבכל פעם מתקלפת עוד שכבה שלו.

את נוסעת כמתלווה, כנספחת של בן זוג, בעקבות תפקיד שהוא קיבל. גם אם ההחלטה היא משותפת, ואפילו אם חלמת על כך לא פחות ממנו, עדיין את בת הזוג של קרייריסט שהצליח ושבשבילו נטשת את הקריירה שלך ולכי תדעי לאן זה יקח אותך, אותו, אתכם, את המשפחה...

רילוקשיין זה רק הצעד הראשון, השלב הבא הוא למצוא את עצמך מתמקמת מחדש במקום זר לגמרי. יש אנשים שחווית הזרות טבועה בהם כל כך עמוק שלא משנה איפה יגורו טוב להם עם הזרות הזו. אבל את עוד לא יודעת מה זה יעשה לך. איך תהיה החוויה הזו בשבילך.

בארץ יש לך חברויות שנוצרות באופן טבעי. אתן נפגשות בשכונה או בצבא או באוניברסיטה או בעבודה, מתאהבות התאהבות כזו של בנות, והופכות להיות חברות נפש במשך שנים. בחו"ל זו חברות אחרת. את מתיידדת עם מי שנמצאת בסביבה מאותה סיבה שאת, בגלל הקריירה של הבעל, וגם אם אתן לא בדיוק סובלות אחת את השניה, אתן הופכות חברות פשוט כדי לשרוד את התקופה.

החברות בחו"ל היא על תנאי. אנשים נכנסים ויוצאים מחייך במהירות שיא. השאלה שאת מגששת בכל מפגש עם אנשים חדשים היא אם הם זמניים או קבועים ולכמה זמן באתם.

 

יש גם את עניין התעסוקה. מכיוון שבדרך כלל כנספחת את לא יכולה לעבוד, אז מתפתחת תרבות של להמציא עיסוקים. בנסיעה הראשונה, לשנה, אף אחד לא יטרח לסדר לך ויזת עבודה. את נשארת בבית, אבל בלי להיות עקרת בית. בלי להגיד את זה לעצמך במפורש אחרי שעזבת משרת ניהול בכירה בארץ. את ממציאה מילים שיסתירו את האמת מפניך ומשכנעת את עצמך שמה שקורה לך עכשו זה בדיוק מה שחלמת עליו כל הזמן. בנסיעה השניה את מתברגת כעובדת מקומית בשגרירות (עמ"י), בתפקידים שבארץ לא היית מתקרבת אליהם, העיקר שתהיה לך תעסוקה ... ומסתבר לך שאפשר למצוא בזה לא מעט רגעים של נחמה ואולי גם קצת אושר..

ויש את הילדים. אתן מדברות על החוויות שלה כילדה. היא מספרת לך דברים שלא דברתם עליהם אף פעם. על ימי ראשון ללא שינה בלילה שלפני החזרה לבית הספר, על הפעם ההיא שהלכה לאיבוד בחנות הענקית בוורמונט כשבקושי ידעה להוציא משפט באנגלית, על מיסיס רוץ' שאימצה אותה בבית הספר, על קשיי ההתאקלמות מחדש כל פעם במקום אחר. הזכרונות האלה מייסרים אותך לא פעם.

 עכשו אתן מחליפות חוויות אבל בשבועות הבאים מתברר לך לאט לאט שההצעה הזו שהילדה  שלך קבלה, הפכה להיות משהו שהם מדברים בו. דנים בו לעומק. שוקלים ברצינות וחושבים שאולי זו ההזדמנות שלהם.

בימים הבאים את מגלה שהילדה הזו שהיא בשר מבשרך, שהיתה לך אשליה מתוקה שיש ביניכן קרבה פיסית ואהבה ודיבורים.. האשליה הזו היא רק פנטזיה שמכסה על האמת. את מתוודעת לידיעה שאת חושבת שאת מכירה אותה אבל את לא ממש מכירה אותה.  את לומדת עד כמה את שבוייה באשליה הבלתי נראית הזו.

ובזמן הזה את מבינה שהמשפחה קבלה החלטה והם נוסעים. נוסעים לרילוקשיין.. ועכשו הם דנים בפרטים של איך עושים את זה. איפה גרים. לאן רושמים את הילדים. מה עושים עם הבית כאן. עם החתולה. הארנבת הבינה לבד והלכה לעולמה לפני שתצטרך להפרד...

אז עכשו הילדה שלך שואלת שאלות אחרות, שאלות של התארגנות והכל צף ועולה אצלך מחדש.

ואת נחשפת לעובדה שאין לך מושג מי היא  הילדה שלך באמת. כל התמונות המשותפות והזיכרונות נועדו לכסות על האמת שבתודעה שלה היא נפרדת ממך באופן שעוד לא הבנת אותו עד הסוף. שהילדים האלה שאת ילדת, מתישהו הופכים זרים גמורים בשבילך וקרובים לאנשים שמכירים אותם טוב יותר ממך ושהם יוצרים עם אחרים קשרים שבכלל לא דומים לקשר שלהם אתך. זרים מתקרבים אליהם בעוד את מתרחקת. תרצי או לא, זוהי הודאה בכך שאתם נפרדים.

ויום אחד כשהנסיעה שלהם כבר ממש קרובה, את נקלעת לארוחה שלה עם חברות ושומעת אותה מספרת בהתלהבות על המקום החדש שלהם שם, הבית ששכרו, בית הספר של הילדים, מה יש שם, והיא מספרת על הנסיעות שלה כילדה, על החוויות שלה וברגע של שמחה היא מספרת שהרילוקשיין ההוא שלה כילדה, זו אחת החוויות הכי טובות שהיא זוכרת ושהיא רוצה שגם הילדים שלה יחוו דבר כזה.

לרגע את לא בדיוק מבינה. מבחינתך זו חוויה שמייסרת אותך עד היום ואת פתאום מבינה שמבחינתה – זה משהו אחר לגמרי. משהו שהיתה רוצה להעניק גם לילדים שלה. זה מטלטל אותך מבפנים. ואז את מבינה שהתעלומה הכי גדולה בחיים היא לא איזו אמא להיות לילדים שלך. שאולי התעלומה הכי גדולה היא להבין מי הם ומה הם צמחו להיות, אחרי שהם פרחו החוצה מהקן שלך.


12 תגובות:

  1. זה הפוסט הכי מטלטל שלך עד כה. יש לי הרבה על מה לחשוב עכשיו...

    השבמחק
    תשובות
    1. גם אצלי יש הרבה חומר למחשבה בעקבות מה שכתבתי.. תודה

      מחק
    2. אנונימי7.10.2022, 19:12

      הצלחת לשים את הקישקע שלך על הדף . בהחלט מעורר מחשבה גם בלי רילוקיישן

      מחק
    3. אלה הקרביים שלי על הדף.. הרילוקיישן שפך אותם החוצה..

      מחק
  2. מאחל לה בהצלחה ולך גם.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני עןקבת מרחוק (ומקרוב) ואני מאחלת לה גם

      מחק
  3. שיהיה לה בהצלחה - וגם לך. אני חושב שלחיות כמה שנים בחו"ל זאת חוויה מצוינת (מניסיוני) אבל כמובן למשפחה שנשארת בארץ זה פחות.
    ונכון - לא תמיד אנחנו מכירים את הילדים שלנו

    השבמחק
    תשובות
    1. חיים בחו"ל זו התנסות לא שגרתית למשפחה ממוצעת ויש לה פוטנציאל להפוך לחוויה מצויינת. ככה זה גם למשפחה שנשארת בארץ. כל אחד צריך לחיות את חייו לפי המסלול שלו.
      והילדים? אלה ישאור תמיד תעלומה שלא התפענחה עד הסוף...

      מחק
  4. זה נכון. גם לי יש לפעמים הרגשה שאני לא מבינה אותם. בערך מאז שהיו בני שבועיים שמתי לב שהם אנשים נפרדים לעצמם. ובעצם, זה לא כל כך רע, הם בכל זאת מאוד נחמדים :)
    בהצלחה לבת, ואיזה יופי שנודע לך שהיא זוכרת את הרילוקיישן שלכם לטובה.

    השבמחק
    תשובות
    1. למרות ההבנה שהילדים הם אנשים נפרדים אני חושבת שאנחנו, כהורים, מתקשים להשתחרר מההרגשה שהילדים צריכים לעשות מה שאנחנו חושבים שהוא טוב להם.
      ההתפכחות הזו חשובה לנו כי בסוף הילדים עושים מה שהם רוצים.. בדיוק כפי שצריך להיות
      זו היתה הפתעה גמורה בשבילי לגלות מה הבת שלי מרגישה כלפי הרילוקיישן שלנו.
      שמחתי בשבילה (וגם בשבילי)

      מחק
  5. וואו איזה פוסט באמת מטלטל. אני הבנתי בשלב מאד מוקדם שאני לא באמת יכולה להכיר לגמרי את הילדים שלי, ואני מוקירת תודה על כל מה שהם מנדבים ומספרים לי ומראים לי לגבי האישיות שלהם, ההעדפות שלהם, פרטי החיים שלהם. כן, הם עברו דרכי אבל הם אנשים נפרדים. לפעמים זה לא פשוט להכיל את זה. ובו בזמן זה מרתק ללוות את זה מגיל אפס ועד בשלות ובגרות והורות....
    לגבי התחושות של בתך לגבי הרילוקיישן שלה כילדה - אני חושבת שזה גם וגם. גם הקושי שאת הכרת וגם הכיף שהיא זוכרת ומספרת עליו עכשיו. זה לאו דווקא סותר.........
    כילדה אני עברתי דירה ותרבות ושפה הרבה פעמים והיו בזה הרבה מאד דברים טובים אבל גם דברים קשים. כאמא חסכתי את זה מהילדים שלי, וגם כשעברנו דירות נשארנו באותו אזור בית ספר עם אותם ילדים....בדיעבד לא בטוחה שעשיתי להם טובה גדולה.

    השבמחק
    תשובות
    1. ההבנה וההפנמה שאת לא באמת מכירה את הילדים שלך לגמרי, היא משהו שלמדתי מבני הבכור. בשרות הצבאי הוא היה במודיעין ולימד אותנו שלא מדברים על השירות הצבאי וכך הצבא לימד אותנו להשאר הורים מרחוק. בלי להיות שותפה לחוויות של הילד שלך.
      אבל בתוכי עשיתי הפרדה בנו לבין הילדים האחרים וחשבתי שאליהם אני קרובה יותר אז אני מכירה אותם יותר.
      מתישהו זה התברר כאשליה גם. את מכירה צדדים מסויימים, אלה שאת פוגשת בבית, במפגשים, בשיחות והיום גם בסמסים, אבל את לא נחשפת לעולם שלם שהם יוצרים עם אנשים במעגלים אחרים. כמו שכתבתי, אנשים שזרים לך הופכים להיות הכי קרובים להם.
      ההכרה בנפרדות הזו היא דבר חשוב לכולם ולהבין שהתפקיד שלך הוא ללוות מהצד, ולהיות שם כל הזמן, למקרה שיצטרכו..
      לגבי הרילוקשיין, כמו בכל דבר היו גם המון דברים טובים. את אף פעם לא יודעת מה תהיה התוצאה של ההחלטה שקבלת. את חושבת שזה טוב והם אומרים אחרת, ולהיפך. הכי חשוב זה להיות שלם עם ההחלטה שקיבלת ועם הידיעה שעשית הכי טוב שיכולת ברגע הנתון ואת לא יכולה להיות אחראית למה כל אחד לוקח משם. זה שלהם.
      שנה יטובה אמפי יקרה

      מחק

אין תענוג גדול יותר מזה..

  כבר ביקרתי בלא מעט מקומות בעולם, הייתי ביפן ובסין וגם בארצות הברית וגם בצפון קוריאה ובהמון מדינות באירופה, ובעוד מקומות שתקצר היריעה מלפרט...