אני הופכת לאשה מדליקה.. - פרק שלישי

 "תבואי ביום שני בשעה 10 להתחיל את ההקרנות" מסרה לי הבחורה ממרכז המידע בשיחת הטלפון שהגיעה אלי בבוקר בהיר אחד. בקול יבש ותכליתי, מסרה את כל המידע לגבי היום הראשון, קוד הטיפול שצריך להיות כתוב בהתחייבות שאביא והיכן עלי להתייצב. גם אני הייתי עניינית ורשמתי את כל הפרטים. כשנגמרה השיחה היו לי עוד שאלות אבל כבר לא היה את מי לשאול.

בלילה שלפני כבר לא ישנתי טוב. היו לי הרבה מחשבות על הטיפול שאני הולכת לקבל. גם אם המסגרת היתה ברורה, לא היה ברור לי אילו השפעות יהיו לדבר הזה עלי, איך ארגיש, האם יהיו לי תופעות לוואי ואיזה. בעיקר הייתי מוטרדת מפני העתיד, מה תהיה השפעת הטיפול הזה בטווח הארוך. ולכל זה לא היו לי תשובות.

יום שני בבוקר היה יום מאד סוער. בלילה ירד הרבה גשם. הגשם הזה ליווה אותי גם בדרך לרמב"ם והסערה שבחוץ תאמה מאד את מה שהרגשתי בתוכי עמוק בפנים.

הגישה העניינית הזו חזרה על עצמה במרפאה אליה הוזמנתי. תחושה שהכל מתוקתק. קבלתי כרטיס ברקוד אותו עלי להעביר בכל פעם שאגיע שידעו שהגעתי. "לכי לחדר 62 ותחכי שם" פגישה ראשונה עם האחות שמסבירה על כל התהליך ואיזה שיתוף פעולה נדרש ממני. היא ממלאת כל מיני טפסים, מוסרת הרבה מידע שאת חלקו אני לא ממש קולטת. ליתר בטחון היא נותנת לי דף ואומרת שהכל כתוב שם.

אחר כך אני עוברת אל מכון הקרינה, שלושה טכנאים, שני גברים ואשה אחת, ילוו אותי בימים הבאים. הם מראים לי איפה להניח את החפצים שלי, מסבירים מה עלי להוריד, "החלוק שתלבשי לאחר שתתפשטי", לאן אני הולכת, איך לשכב על המיטה, הדיבור שלהם איתי הוא דרך הרמקול "לא לזוז", "לנשום עמוק", "רגיל". סטיה קלה מהכללים גוררת נזיפות. בימים הראשונים אני ננזפת לא מעט ומפעם לפעם מקבלת מחמאה "את נושמת טוב". בדרך כלל הם לא מחליפים איתי מילה. הכל מתנהל בסדר מופתי: אני מוסרת את הכרטיס, מתפשטת, לובשת חלוק סגול, מתפשטת שוב, שוכבת על המיטה, מכונת ההקרנה מסתובבת סביבי, הרמקול מכריז, אני עוצרת את הנשימה, נושמת, עוצרת, נושמת, עוצרת, מתלבשת והולכת. הכל בשקט.

המסלול הראשי, של הטיפול עצמו מחייב להתייצב כל יום, בשעה קבועה, במשך כמה שבועות, במכון הזה יזריקו לגופי טונות של קרינה מרוכזת וממוקדת שתשלח מסר לתאים שבגופי שפה כבר לא יצמח שום דבר. האחות הרגיעה אותי שאני לא מפזרת את קרינה לסביבה ואפשר לחבק אותי. לקבל אישור לחיבוק זה לא דבר של מה בכך בימים אלה שכל חיבוק יכול להתפרש כדרך להעברת חיידקים. אבל, אליה וקוץ בה, בשבועות הקרובים, אמרה לי האחות, כדאי לי להתרחק מכיריים של גז, כי אולי אהיה קצת מדליקה... מזל שעברתי לעידן החשמל.

המסלול השני של הבירוקרטיה הבלתי נגמרת הוא מתסכל וסיזיפי ביותר. במסלול הזה שום דבר לא ברור וכל דבר שאני לומדת חושף אותי לעוד דברים שלא ידעתי.

קודם כל החניה. בימי הטיפול, אני זכאית לחניה חינם אבל רק בחניון ספציפי בו אף פעם אין מקום. בכל החניונים האחרים צריך לשלם. אז לא באמת ברור לי הקטע של יש חניה אבל בעצם אין חניה. יש השתתפות בנסיעות רק בתחבורה ציבורית ובמונית ואני תוהה למה אין גם החזר ברכב הפרטי.

חוץ מזה, אני צריכה להתמודד עם ביטוח לאומי ומס הכנסה ומשרד התחבורה וכל דבר כזה צריך לפצח לבד ולהבין מה ואיך לעשות. ואני תוהה מה עושה מי שלא יודע להסתדר לבד ולא מתמצא בלעשות דברים לבד במחשב ולא מודע לזכויות שלו..

ופעם אחת שמעתי שיש אחות מיוחדת למחלקת שד שהייתי אמורה לפגוש כבר בתחילת הדרך אבל אף פעם לא פגשתי. והעובדת הסוציאלית היא בכלל סיפור להשיג אותה. בכל יום היא יושבת בבניין אחר ומי יודע איפה היא ומה שעות הקבלה שלה ואיך קובעים איתה פגישה.. לאלוהים הפתרונים..

וישנה גם השאלה הגדולה, מה יקרה איתי בסוף הטיפול ולאן אני ממשיכה מכאן..

ככל שאני מרבה להסתובב בבית החולים כך אני יותר ויותר מתקשה להבין את ההתנהלות שם. הרי חולים כמוני יש להם מאות בשנה, איך יתכן שלא יצרו פרוטוקול מסודר של הדרך אותה צריך לעבור כל מי שמגיע אליהם, את מי צריך לראות ומה הפרוצדורות שצריכות לעשות. אני תוהה למה הכל צריך להיעשות בשיטת הניחוש והשמועות מפה לאוזן ואיסוף המידע באופן לא פורמלי מאלה שגילו זאת קודם. ממש מתסכל..

למרות התסכול, אישית אני משתדלת להתמקד בזה שאני כבר בשליש הדרך ועוד מעט אוכל לסגור גם את הפרק הזה מאחורי..

הבוקר אני במטבח - מחשבות על אמהות

 1.
הבוקר אני במטבח.
ברקע הרדיו מנגן דרך הטלפון שמונח מתחת לחלון. הבוקר זו התכנית של עומרי ורומי. אני אוהבת את התכנית שלהם. הם מראיינים אנשים מעניינים, הניתוח שלהם מעניין. בסוף התכנית הם שרים ביחד שיר. שניהם מזייפים אבל זה יפה.. אני מצטרפת אליהם מהבית גם אני מזייפת ומאד נהנית מהשירה. אני אוהבת את הקול של עומרי יש בו רכות שמדברת אלי. הרכות שלו מטעה. הקול הנעים זה יודע לשאול את השאלות הכי נוקבות שאפשר..

הכרתי פעם את אמא שלו, רותי. נפגשנו בשליחות בבון, גרמניה. עמרי למד בתיכון האמריקאי יחד עם הילדים שלי. רותי היתה אשה שמחה שידעה ליהנות מהחיים. כשחזרו לארץ מחלת הסרטן הכריעה אותה.

תכף הבת שלי תבוא ונבלה יחד את היום. אני משתתפת איתה בכמה פגישות בזום שיהיו במשך היום. מוזר כמה הקורונה צמצמה את העולם. ישיבות בזום עם כל העולם זה משהו כל כך פשוט. מי היה מאמין שככה המרחקים יתקצרו.

"בצהרים נלך לאכול בחוץ " היא אומרת
אני מכינה ארוחת צהרים בבית. הביקור שלה מעיר בי את החשק לבשל ומהבוקר המתכונים כבר מתרוצצים לי בראש.

כל הבוקר ירד גשם. עכשו הפוגה. השמש שיצאה מבין העננים נכנסת לסלון דרך דלת הזכוכית ומשרה חמימות כייפית.

2.

בתקופה האחרונה אמא שלי חוזרת אלי בחלומות.

היום ראיתי אותה נכנסת לבית שלי כשסדרנו את השולחן לארוחת הצהרים ואומרת לילדה שלי "כל כך גדלת".
"היא בעצמה כבר אמא" אני אומרת ומצביעה על החדר ליד "הילדים שם הם הנינים שלך שלא זכית להכיר".

היא יושבת איתנו לארוחה, שואלת על כל מאכל, אומרת שטעים לה ומזכירה את הבורשט שהיתה מבשלת, זה המרק שהיתה מכינה כשהייתי באה לבקר אותה.
אחר כך היא מסתובבת בבית מתפעלת מכל דבר שהיא לא מכירה. מהמחשב שלא היה לה ומהטלפון הנייד החכם, הטלפון שלה שאני עוד שומרת את המספר שלו בזכרון שלי, היה מהסוג הישן. לא כמו הטלפונים של היום. מסך הטלוויזיה שתלוי על הקיר סוחט ממנה קריאת התפעלות.  

"מתי עברת לבית הזה" היא שואלת "בבית הקודם הכרתי את כל השכנים פה אני לא מכירה אף אחד".

אני מכינה קפה עם העוגה שהיא אוהבת ומספרת לה קצת ממה שקרה מאז שעזבה אותי לפני שש-עשרה שנים. אנחנו נזכרות ברגעים האחרונים שלה בבית החולים. אז חשבתי שהיא תתאושש ותהיה לנו הזדמנות לדבר אבל היא הלכה ונשמטה ממני עד שלא היתה נוכחת יותר בחדר ונשארה רק הנשימה שלה שהלכה ונחלשה...
"למה באת?", אני שואלת

"כדי להגיד לך שאף פעם לא עזבתי. הכל היה בראש שלך. באתי להראות לך שאני כאן. הכל בראש שלך. אפשר להפסיק עם כל זה עכשו כשאני כאן"

3.

לפעמים אני זוכרת איך זה הרגיש לי בגוף כשהיתה לי אמא. יש לזה הרגשה בגוף, לאמא. כמו שיש הרגשה לאין-אמא.

גרנו רחוק אחת מן השניה והמרחק הטביע את חותמו מאד על היחסים שלנו. הקרבה שלנו הצטמצמה למפגשי חגים ושבתות שהיו חמים ונעימים אבל לא מהסוג שהפך את אמא שלי לזו שאתקשר אליה כשאני צריכה עזרה ותמיכה. ואולי זה קשור לנוכחות שהיתה לה בחיי שהיתה מצומצמת וזה צבע את היחסים שלנו.

ואז אני הפכתי לאמא והיו לא מעט שנים בהן גרתי רחוק מהילדים שלי או בניסוח אחר: הילדים שלי גרו רחוק ממני.
בשנים האלה הייתי אומרת לעצמי שאני רוצה סיפור אחר עם הילדים שלי. שאני לא רוצה את מה שהיה או שלא היה לי עם אמא שלי.

"האחריות למה שיקרה בקשר שלך איתם היא שלך" הייתי חוזרת ומשננת לעצמי כל שבוע כשנסעתי לפגוש את ילדתי ואת נכדתי הקטנה.

4.

עכשו אני במטבח, קוצצת את הירקות שבעוד כמה דקות יהפכו למרק מהביל, כזה שמתאים למזג האוויר החורפי שבחוץ. החלטתי לנסות איטריות מוקפצות עם כרוב וקישואים בתוספת עדשים שיצטרפו לדג המתבשל בתנור ולסלט הירקות ולקינוח פומלה. ואי אפשר בלי שוקולד שכולנו אוהבים..

בארוחת הצהרים בין הישיבות בזום, דברנו על הישיבות. הרגשנו שהן היו טובות וקבלנו כל כך הרבה מידע שיצאנו מבולבלות עוד יותר. חשבנו שהכי טוב לתת לדברים לשקוע. שעה ארוכה דברנו ודברנו וצחקנו ולא שמנו לב שהגיע זמנה של הישיבה הבאה..

5.

לפעמים אני זוכרת איך זה הרגיש כשהיתה לי אמא. אני עובדת על עצמי שיש לי אמא, רק כדי להרגיש בגוף שלי את הדברים שנשארו איתי במשך השנים.

ועכשו אני זוכרת בגוף את ההרגשה לאין-אמא בדיוק כשאני מרגישה שאני צריכה אותה.

 

סדקים - פרק שני

אם את הפרק הראשון אפשר לתאר במונחים של קטסטרופה הפרק השני מתאר מציאות לגמרי אחרת.

הפרק הראשון מתחיל בשיחת טלפון לא צפויה שמעלה אותך על רכבת הרים מהסוג האקסטרימי ביותר. את נוסעת במהירות שלא מאפשרת לך להבין איפה את נמצאת ולאן את בכלל נוסעת והיעד הסופי כלל לא ברור. את מנסה לברר אבל כל אחד אומר לך משהו אחר, תלוי את מי שאלת. לזה צריך להוסיף שהכל מתרחש בתקופה של קורונה. מסכות בכל מקום, תו ירוק, תו סגול, אפשר להיכנס, אי אפשר להכנס.. את כל הבלגאן הזה את צריכה לנהל לבד כי אסור לבוא עם מלווים ורק לפעמים מותר מלווה אחד...

קצב הגידול של התאים הסרטניים הוא מהיר וחייבים לקדם הכל מהר ואת מרגישה נסחפת במנהרת רוח במהירות עצומה. אין לך באמת מושג מה נפל עליך ומה צריך לעשות. אין זמן לעצור. אין זמן לעכל מה קורה. הכל בהול ומהיר: בדיקות, צילומים, צריך לבטל כל מה שתכננת לזמן הקרוב. את פועלת על אוטומט ותוך שבוע את כבר בניתוח, בהתאוששות ובשיקום..

ואז מגיע הפרק השני

לפרק הזה יש קצב אחר. הוא כבר יותר נינוח. שום דבר לא בוער. מתישהו יתקשרו אליך לקבוע תור, התורים נקבעים לעוד חודשיים-שלושה. את כל הזמן במוד של המתנה. המתנה לבדיקה, המתנה לפגישה עם הרופא, המתנה לסימולציה, המתנה שזמנו אותך להתחיל את ההקרנות...

מפעם לפעם מגיע אליך טלפון. קופת חולים על הקו. הם לא ידעו שאת בסטטיסטיקה. מבקשים שתשלחי את המסמכים כדי שיכניסו את שמך למאגר.

"הרי כל המסמכים שלי אצלכם" את אומרת בפליאה. "הבאתי לכם אותם לפני שבוע. אישית"

"כן.. נכון.. הם היו אצלנו אבל הועברו למחלקה אחרת ולא נשאר לנו העתק"

"אנחנו בעידן האינטרנט ומה שהועבר פעם אחת נשאר אצלכם לתמיד, לא?" אני מקשה

היא נתקעת קצת עם התשובה ולא יודעת מה להגיד בסוף מבקשת שאשלח שוב במייל. בירוקרטיה תמיד נשארת בירוקרטיה.

במקביל להתמודדות הרפואית ולשיקום צריך להקדיש זמן ואנרגיה לטפסים, טלפונים וזמני המתנה. התחושה שאת בעצם לא יודעת מה לעשות מלווה אתך כל הזמן. אף אחד לא מכין אותך לזה שבזמן כלשהו יתברר שיש לך סרטן ותיאלצי להתמודד עם רשויות שונות שלכל אחת חוקיות משלה.

מתישהו את מבינה שאת מנהלת מלחמה בשתי מערכות בו זמנית אחת על הבריאות שלך או בהגזמה על החיים עצמם והשנייה על הטפסים, על לדעת מה הזכויות שמגיעות לך ועם מי צריך לדבר. את כל הזמן מנסה להבין איך זה מתנהל. הבלבול גדול. את עסוקה בלרכז את המידע שאת צריכה שיהיה לך, לנהל הכל לבד, להיות קצינת המבצעים של עצמך.. וזו חתיכת בדידות גדולה.

הפער הזה ברגשות שאת חווה מלווה אותך כל הזמן. גם אם באופן קונקרטי הדברים בסוף מסתדרים, רגשית את חווה משהו אחר. יש לך שאלות. את רוצה להתייעץ כל אחד אומר משהו אחר. בסוף את צריכה להחליט בעצמך ולא בטוח שזו ההחלטה הנכונה. העיקר זה להיות שלמה עם מה שהחלטת, את חוזרת ואומרת לעצמך.

אף פעם לא היית אישה שמפחדת.
תמיד היית שקולה,
לא פחדת לנסות או להעז
לא פחדת לשנות או לגוון
כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לך תוכנית ביד 
ועכשיו כשהעתיד לא בדיוק ברור את מרגישה קצת מפחדת...

את מרגישה שנפערו בך סדקים שהם בלתי ניתנים למילוי.
וכל הזמן הזה את אופטימית אבל קצת יותר זהירה... קצת יותר זהירה...

חלון הזדמנויות

חלון הזדמנויות קטן. זה כל מה שהייתי צריכה בתקופות של חשיכה וחוסר אונים. משהו קטן, מרומז, שיראה לי שיש מעבר לדברים. שלא הכל גרוע והטוב עוד לפני.

כשהייתי בזוגיות ראיתי את העולם בצורה אחרת. היו ימים נפלאים ומצחיקים ומאושרים באותה הזוגיות אבל היו גם ימים אחרים שבהם ידעתי שזו לא אני באמת, זו לא אני על כל הרבדים שלי. כשהחלטתי שאני לא רוצה להיות יותר במקום הזה, חלחלה בי ההכרה שמגיע הרגע בו צריך לקחת נשימה עמוקה ולהמשיך קדימה. צעד כזה הוא אף פעם לא קל וזה תמיד עצוב. גם אם הפרידה נעשתה ממקום שקול, היא כמו מוות. פשוטו כמשמעו.

חששתי מהמון דברים, היו לי הרבה לילות של שבר, בכי, פחד וחרדות אין סוף. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת ומה יביא לי העתיד. גם כשנפרדתי מאנשים אהובים שהכרתי בדרך וממקומות שהיו לי בית שני הייתי נחושה להתחיל להביט אל מה שנמצא מעבר להר.

ואחרי שהבנתי שנשארתי לבד, המחשבות היו מגיחות אלי ללא הרף וגורמות לי לשכוח את כל הדברים שלא היו נכונים לי, וכמו היו אומרות לי "ככה עדיף? היה לך הכל וויתרת" ואז מתחילה לדהור רכבת בראש, רכבת עמוסת שאלות מיותרות וטיפשיות כל כך. עד שאמרתי לעצמי סטופ. מספיק עם ההתקרבנות הזו.

******

עכשו אני במקום אחר. חלון ההזדמנויות הקטן שחלמתי עליו הוא כאן עכשו ואני רוצה למקסם אותו במלואו. אני כבר לא רוצה להיות יעילה ופרודוקטיבית כל דקה, כפי שהייתי קודם. לא רוצה לבצע המון סידורים בו-זמנית, או ללכת לכמה אירועים במקביל כדי לא לפספס או לא להעליב.. לא רוצה חוויות חד פעמיות, עמוסות אטרקציות ובלתי נשכחות..

אני מסתכלת אחרת על הזמן שלי ורואה הזדמנות להורדת הילוך, הורדת מתחים ומנוחה. הפסקתי למדוד את הזמן הפנוי שלי בכמות משימות שבצעתי או בכמות היעדים שרשמתי לי להשיג. אני מעדיפה לקבוע סדרי עדיפויות ואומרת לעצמי שאני לא נדרשת להשיג הכל, ואם צריך אני מוותרת מראש. אני לא רוצה למקסם את הזמן. אני רוצה למקסם את רמת האושר שלי ולכן אני בוחרת פעילויות שגורמות לי הנאה, מתנסה בדברים שאף פעם לא עשיתי, מגלה מחדש יכולות שמזמן לא השתמשתי בהן ומבלה עם אנשים שנעים לי בחברתם. את שאר הדברים אני שמה תחת הרשימה "מה לא לעשות בזמני הפנוי".

מה שחדש זה שאני אומרת לעצמי שממש בסדר פשוט לא לעשות כלום. הבוקר כשהתעוררתי בשעה מוקדמת לא מיהרתי לצאת מהמיטה החמה ושעה ארוכה נהניתי מקריאה בספר שאני שקועה בתוכו.. בעבר הצורך להספיק עוד ועוד היה דוחף אותי החוצה. עכשו אני נהנית מזה שלא צריך להספיק כלום ומה שלא עשיתי היום אוכל לעשות גם מחר..

"עלי להיות השינוי שאני רוצה לחולל", אמר פעם מהטמה גנדי (בפראפראזה) וזה מה שאני אומרת לעצמי כל הזמן. אני מרגישה שנפלה בידי ההזדמנות לחשב את מסלול חיי מחדש, אני מתמקדת בדברים קטנים, מסתכלת על החצי המלא של הכוס ופשוט נהנית.

מי היה מאמין שהייתי צריכה לעבור חיים שלמים כדי לחוות אושר קטן כזה.

 

לישון עם האויב

 מתוך קלפי points of you

צלצול הטלפון הפתיע אותי באמצע הישיבה. זה היה המספר לא היה מוכר והתלבטתי אם לענות. אחרי כמה צלצולים הטלפון השתתק וחזר לצלצל שוב. הקול מהצד השני וידא שזו אני והזכיר את תוצאות הבדיקה שקבלתי לפני כמה ימים. בהבלחה של רגע נזכרתי בתוצאות שהיה כתוב בהן "חשד קל". כשהסתכלתי על התדפיס ההוא חשבתי שחשד קל זה לא משהו שצריך להטריד את מנוחתי.

"צריף לבדוק את זה" אמרה לי זו שמצד השני. "בואי נקבע תור ואם תחליטי לא לבוא תמיד אפשר לבטל". קבענו תור. הרופאה שהתייעצתי איתה אמרה שאין ברירה ועושים את זה כדי לשלול ממצאים ובהרגשה הזו הלכתי לבדיקה.

בפעם הבאה שצלצל הטלפון כבר הכרתי את המספר. זו שוב הרופאה שבישרה לי שהחשד הקל הפך לעובדה. "עליך להיערך" אמרה. לא כל כך הבנתי את המשמעות של "להיערך". מהר מאד מצאתי עצמי נסחפת במשהו שאין לי שליטה עליו. באותם ימים הכתה בי ההכרה שמה שחשבתי שלעולם לא יקרה לי – קרה.

כשהתייצבתי אצל הכירורג למחרת הוא היה ממש נחמד והתאמץ מאד להסביר לי במה העניין ולמה צריך ניתוח. ההסברים הרפואיים שלו בלבלו אותי לגמרי: המון מושגים חדשים, אפשרויות טיפול שונות, לא ידעתי עם מי עלי להתייעץ ומה נכון לי לבחור. הייתי נתונה במערבולת רגשית שלא הבנתי מה יש בה ואת סופה לא ראיתי. אז במקום להתנגד לה פשוט התמסרתי לה. אחרי שבוע התייצבתי בחדר הניתוח. כשהגיעו תוצאות הבדיקות של הניתוח (ביופסיה בשפה הרשמית) התמונה שהיתה מטושטשת בהתחלה הלכה והתבהרה. הממצאים דברו בשפה יבשה על תאים ועל ממאירות והבנתי שזה משהו שאין לזלזל בו.

הניתוח היה נקודת מפנה בשבילי.

אחריו התחילה לחלחל בי ההבנה שלפני לא מעט אתגרים ושהחיים שלי לא יתקדמו במסלול שתכננתי לעצמי. החיים ימשיכו בשגרה אחרת של טיפולים ומעקבים ובדיקות, בתוכה יתקיימו מפגשים עם גורמים רפואיים שונים. המחשבות בתוכי מתרוצצות ביחד עם ההתמודדות הפיזית, הרגשית והנפשית ועם ההכרה במחלה ועם הפחדים.

לרשימה המוכרת של רופאים אצלם נהגתי לבקר מעת לעת, כמו רופאת משפחה, נשים, ואורתופד מפעם לפעם נוספה עכשיו האונקולוגית. יש לה שם מיוחד והיא מדברת רוסית. האישה הזרה הזו הופכת להיות עכשיו אחראית במידה רבה על מה שיקרה לחיים שלי. אני תוהה איזו מערכת יחסים תתפתח בינינו..

אני עוד לא כל כך יודעת למה לצפות. אני מקשיבה לספורים של אלה שהיו שם ומנסה ללמוד מהם ומרגישה שלמרות שלא הכל ברור לי, כבר מתגבשת אצלי תפיסה והכרה בכך שאני נמצאת בשלב חדש בחיי, שמחייב אותי להיות יותר ערנית, ממוקדת ומפוקסת ושעלי ללמוד. ללמוד הרבה. גם לגבי עצמי וגם לגבי הסביבה.

והציפיות.. הציפיות... יש בתוכי ציפיה שיום אחד הכל יהיה מאחורי ואשוב לשגרה המתוקה שלי. אבל אני יודעת שאף פעם הדברים לא יחזרו להיות כמו שהיו. אין לי מושג מה תהיה השפעת התהליך והטפולים שאעבור עלי. יקח זמן עד שאפנים את השינוי ואבין איך נכון לי להתקדם הלאה. אני יודעת מה אני לא רוצה אבל לא יודעת מה אני כן, מה נכון לי ומה לא. ולכן אני לוקחת נשימה, מרשה לעצמי להיות כאן ועכשיו ובמה שיבוא עלי ולשחרר את הציפיה לחזור למה שהיה פעם.

אני קשובה לגוף שלי ולמה שאני מסוגלת להתמודד איתו. אני רוצה להמשיך לעשות ספורט ולהתנהל במלוא המרץ והחיוניות המאפיינת אותי, כמו קודם, אבל מבינה שאני צריכה להרשות לעצמי להיות חלשה, כואבת ומטולטלת. לפני עוד סדרת הקרנות, תרופות ביולוגיות או טיפולים אחרים שודאי תהיה להם השפעה כל הגוף ועל מצב הרוח שלי.

וישנו גם הפחד. הפחד מפני הבלתי ידוע...משהו עבר עלי בתקופה הזו. אני יודעת שאני צריכה לתת לעצמי את הזמן לחוות את מה שעובר עלי וללמוד לרכוש מחדש את האמון בגופי וגם לתת מקום לפחד מהכישלון של הגוף, להתגבר על הקשיים וגם לפחד מחזרת המחלה.

השאלה "האם אחזור להיות כמו פעם?" לא מעסיקה אותי. אני מרגישה שאני כמו שהייתי כל הזמן ומתמקדת במה שקיים. יחד עם זה אני לא שוכחת להיות ערה לשינויים שיבואו עלי..

הסביבה שלי עוברת שינויים יחד איתי. אני חשה את החשש למה שנפל עליהם עכשו. יחד איתי הם ממתינים ליום שאחרי וגם הם בציפיה שאהיה בדיוק כמו שהייתי קודם. אבל אי אפשר להכחיש שכולנו במקום אחר. נפל דבר אצלנו.. הבלתי ידוע נכנס לחיים של כולנו. אני משתדלת לא להילחץ מהצורך לענות על הציפיות של בני משפחה וחברים. אני משתפת בכל מה שאפשר, מסבירה מה עובר עלי ומתייעצת. הכל פתוח אצלי.

יחד עם זה אני מבינה שיכולים לצוץ פערים בהתייחסות למה שקורה. אני מבינה את זה היטב. הם היו רוצים שהכל יחזור להיות כמו שהיה בעוד שאני צריכה להתמודד עם מה שקורה לי במציאות. אני יודעת שכולם יהיו שם בשבילי אבל יודעת שעלי למצוא לעצמי תמיכה גם במקומות אחרים.

אני מרגישה שגם סדרי העדיפויות שלי השתנו. עכשו כשהכל מזוקק יותר, ברור לי לאן אני רוצה לקחת את עצמי. תחושת הבהלה הראשונה התפוגגה וכעת הדברים נראים יותר ברורים ופחות מלחיצים. אני משתדלת לא לתת ליומיום להשפיע עלי ומתרכזת בעיקר במה שעושה לי טוב ויש לי הרבה מזה בחיי. אני לא חוששת לצאת מאזור הנוחות שלי, אני משתדלת להקשיב לתחושות הבטן שלי ולמה שעושה לי טוב והולכת עם זה..

והעתיד.. אוי העתיד.. מי יודע מה הוא יביא לי.. והאמת היא שממש לא איכפת לי. בעתיד הקרוב אהיה עסוקה בבדיקות וטיפולים ותרופות שונות אבל אני מסתכלת על העתיד הקצת יותר רחוק. יש לי המון תכניות, הרבה דברים מעניינים אותי ואני רוצה לחבק את כל ההזדמנויות שמגיעות אלי ולהנות מהן.. וחולמת על קורפו..

אני חוזרת ומסתכלת על הכותרת שבחרתי לקטע הזה "לישון עם האויב". לכאורה כל מה שקרה לי היה אמור להפחיד אבל בפועל קורה לי משהו הפוך לגמרי. אני חשה רגועה לגמרי.. אם קודם לא ידעתי מי האויב ומה אופיו ואיך יראו פניו, עכשו כשאני יודעת אני מודה שהידיעה הזו משחררת.. אפילו השינה שלי השתפרה אחרי תקופה ארוכה שלא היתה ככה ובזמן האחרון אני ישנה ממש ממש טוב..

גם אני בסטטיסטיקה

בגוף אני בסדר. הכאבים הולכים ונחלשים. הנפיחות עוד לא ירדה. מסביב הכל בגווני הורוד ותכף הצבעים יתחלפו בשלל צבעי הכחול-סגול-צהוב. אני מנסה קוקטיל של משככי כאבים, כמו שהאחות הציעה: אופטלגין עם אקמול ועם נורופן ואדוויל. זה עובד לא רע. חבל שאי אפשר לערבב את החגיגה הזו עם קצת יין .. קצת טשטוש חושים יכול היה להיות בדיוק במקום.

חושבת על האופן בו הגוף שלי הגיב. בקור רוח. סוג של נעילה. חשבתי שהכל בסדר, שאני ממשיכה בשגרה, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו קרה. משהו גדול ממני שאני עוד לא תופסת אותו. אחרי ההבנה הגיע הבכי.

זה לא מה שקורה איתי בנפש. בנפש אני ממש עוד לא בסדר. אני מתחילה לעכל את מה שעבר עלי בשבועיים האחרונים. את המרתון שאליו נקלעתי בלי תכנון.. המהירות בה הכל התרחש. האבחנה, הבדיקות, המפגש עם הרופא שלא השאיר מקום לסימני שאלה, אורות חדר הניתוח וההתעוררות אחרי..

הנשימה שלי מתהדקת. הבטן מתהפכת. אני מוטרדת. אני רוצה לדעת לאן הספור הזה יקח אותי. יותר מכל אני רוצה לדעת למה זה קרה ומה כל זה בא ללמד אותי. הקשר גוף-נפש מתבהר לי היטב. אם קודם ראיתי את התוצאות החיוביות שלו עכשיו אני נחשפת להשלכות של מה שהיה. לכל מה שעברתי.. אני מבינה שקורה לי משהו. אני רוצה לדעת מה ...

מלכודת דבש

 https://images.app.goo.gl/g6t9qqBULMpjPDSq5

את באה למקום עבודה חדש, מתחילה להתמקם ולתפוס מקום. מהר מאד את רואה שאת מזן אחר. מרבית האנשים שם ותיקים, חלקם משדרים עייפות. את בשיא המרץ שלך, יודעת שאת מוכשרת רוצה מאד להראות מי את. תוך זמן קצר המנהל מזהה את זה ומתחיל לפרגן לך ולהחמיא לך במישרין וגם בעקיפין: "שמעתי ש.." הוא אומר לך "ראיתי אותך בסיטואציה ההיא ומאד התרשמתי". כשהוא רואה אותך במסדרון של הבניין הוא מחייך אליך. את מרגישה נהדר עם תשומת הלב הזו במיוחד כשאת משווה את היחס הזה למה שהיה במקום ממנו באת.

אחרי תקופה קצרה הוא מתחיל להציע לך לקחת על עצמך קצת יותר ממה שעשית עד כה. את מוחמאת. האגו שלך מתחיל להמריא. בטח שתיקחי את זה. הוא מצרף אותך לוועדה הזו וגם לוועדה ההיא. והוא לא מפסיק לפרגן לך  חבל על הזמן. את מתמלאת באנרגיה. מרגישה שאת בדרך הנכונה. בעיניים שלך את רואה את עצמך בעוד כמה שנים...

עכשיו את פוגשת אותו יותר. בחלק מן הועדות הוא יושב גם, לפעמים הוא רק קופץ לראות מה קורה. את נמצאת איתו בקשר יותר רציף. מתכתבים. את כותבת מסמכים. הוא מתייחס. במסדרון הוא אומר לך דברים הקשורים למה שקרא. את חושבת שהוא מנהל נהדר, יודע לזהות את הפוטנציאל של האנשים ולקדם אותם. את רואה את זה מסביב, מסתכלת על כל האנשים שמחזיקים בעמדות ניהול... זה מחמיא לך.

יום אחד הוא קורא לך לישיבה אצלו בחדר. משהו שגרתי. את נכנסת ומגלה שזה רק את והוא. 'שבי' הוא מצביע על הכסא שמעבר לשולחן. 'קראתי לך כדי לדבר אתך על מה שכתבת, הרעיון מעניין' הישיבה עניינית. תוך כדי הוא מתחיל לשאול אותך שאלות יותר מדי אישיות. מרגישה שזה קצת חטטני, שואל על הבעל על הילדים. את חושבת שזה בסדר שהוא מתעניין אבל יש לך הרגשה שלפעמים זה קצת אישי מדי ואת מתחמקת. מפעם לפעם הישיבה נעצרת על נושא כזה או אחר. הוא חוזר לעניין האישי. את מחזירה את הדיון לנושא הישיבה. הכל מתנהל בסמוי. הריטואל הזה חוזר על עצמו אחת לכמה ימים. לא פעם את מוצאת את עצמך איתו לבד. הוא מאד חביב. כשאת פוגשת בו באקראי הוא מזמין אותך לחדר שלו 'לשתות איתי קפה?' את מתחמקת. ההתעניינות שלו בך הופכת גלויה וגורמת לך לחוסר נוחות.  בכל פעם שאת יוצאת החוצה מהחדר שלו המבטים של האחרים מלווים אותך.

את מרגישה טוב בתפקיד שאת עושה. מקצועית את פורחת. את הקשר איתו את מנסה לנווט. מתחמקת בעדינות כשזה אפשרי ופוגשת אותו רק אם אין ברירה ובעיקר במפגשים מרובי משתתפים.

יום אחד הוא מציע לך לצאת לחו"ל במשלחת. לזה לא ציפית. את די חדשה שם. כולם ותיקים. את חושבת שאם הוא בחר בך ולא באחרים זה בטח אומר שאת טובה. ממש טובה. האגו שלך בשמים. בטח שתצאי, זו הזדמנות של פעם בחיים. זה לא כל כך מתאים לך מבחינת הבעל במילואים והתינוקת בבית ואיפה תמצאי בייביסיטר אבל את לא תחמיצי הזדמנות כזו. את רותמת את כל העולם לעזור לך ונוסעת. יש לך גם תפקיד במשלחת הזו, אז את מרגישה ממש חיונית. 

חו"ל מתחיל נחמד. כולם ביחד, עובדים, מבלים, את שמה לב שהוא נדבק אליך בארוחות. יושב לידך כל הזמן באוטובוס, זה לא כל כך נעים לך אבל האוטובוס מלא  ... בערבים הוא רומז לך בהומור שתבואי לבקר אותו בחדר כי יש לו חדר לבד. את מתחמקת בהומור גם.

ככה מתנהלת הנסיעה במשחק שבין ריחוק לקרבה עד לבית מלון ההוא שבו לכל אחד יש חדר בנפרד. גם לך. הוא רומז לך שהוא יבוא לבקר אותך בחדר. את חושבת שהוא מתבדח אבל הוא לא. בערב מאוחר הוא דופק על דלת החדר. בבוקר ישאל אותך למה לא פתחת לו. את תגידי שישנת ובכלל לא שמעת. בערב הבא הוא שוב אומר שתפגשו יותר מאוחר. את קובעת עם חברות לצאת לבלות. מאוחר בלילה את מתחמקת בשקט לחדר שלא ישמע שחזרת. וככה כל ערב. בערב השלישי את אומרת לו שאת לא בעניין. הוא מחייך. מאוחר בלילה הוא ינסה שוב. חצי לילה את לא ישנה. בלילה הבא את הולכת לישון על הרצפה בחדר של חברה שלך. מתי המשלחת הזו תיגמר? בנחיתה בשדה התעופה הוא אומר לך בטון חייכני וקצת נוזף, משהו על זה שהתחמקת.

כשחוזרים לעבודה, את כבר מבינה את הדברים אחרת. את מתחמקת מהישיבות לבד. יום אחד את מוצאת את עצמך במקרה איתו לבד. עכשיו כבר הכל ישיר. הוא אומר לך משפטים שלא חשבת שתשמעי. את גם מבינה את ההזמנה להשתתף במשלחת. את אומרת לו לא. הוא אומר לך שחבל, ומה איכפת לך לעשות איתו קצת חיים. אף אחד לא ידע. את חוזרת על מה שאמרת ויוצאת מהחדר. בפעם הבאה שהוא מציע ואת אומרת לא, הוא מבהיר לך את משמעות ה'לא'. פתאום את גם מבינה את פשר המבטים... בשבועות הבאים את מתרוקנת כמעט מכל תפקידיך. רענון בעלי תפקידים קוראים לזה.

יום אחד את עוברת ליד החדר שלו. מן החדר יוצאת החברה שלך. מהמבט המבוהל שעל פניה את מבינה מה היה שם בדיוק בשיחה. "קבלת ממנו הצעה שלא תוכלי לסרב לה?" את שואלת. "איך ידעת?" היא פונה אליך בבהלה. "הייתי בשיחה הזו בדיוק לפני חודש" את אומרת לה.

 *******

כל פעם זו מישהי אחרת שצצה עם זכרונות מהעבר. אלה שלא מניחים לה. הפעם זו קולט אביטל, מספרת על שמעון פרס שלא פעם הצהיר על אהבתו הגדולה לסוניה, אבל גם לא הסס לשלוח ידים ולכפות קרבה לא רצויה ולהטריד, בתקופה שעבדו ביחד. אולי קולט לא היתה היחידה. ממקרים אחרים אני לומדת שתמיד יש עוד נשים ברקע שהיחס כלפיהן היה דומה.. חלקן מקבלות אומץ ומספרות האחרות ממשיכות לשתוק. אז קראו לה "להתחיל איתה" היום קוראים לה הטרדה מינית. במיוחד כשמדובר על כאלה שהיו בעמדת כוח וחשבו שהכל מותר להם.

קשה לי להישאר שוות נפש כשאני נחשפת לספורים כאלה.. משהו בתוכי זע בחוסר נוחות.. כאילו מישהו לחץ אצלי על איזה כפתור פנימי שמשחרר את כל השדים החוצה.. ובבת אחת צפים ועולים כל הפעמים בהם עברתי חוויות דומות: כתלמידה בבית ספר, בצבא אין ספור פעמים, במקומות עבודה שונים..

בדרך כלל אני מדחיקה את הזכרונות האלה אבל כשמגיע ספור על ידוען ועל מה שהרשה לעצמו לעשות בכסות הטיעון שככה נהגו כולם, הכל צף ועולה.

ובאופן אוטומטי עולים גם הקולות של כל המצקצקים, ועולים הטיעונים שזה היה הסגנון, זה מה שהיה מקובל ואלה היו הנורמות, ומי שלא הוטרדה הרגישה לא שווה ועוד אמירות כאלה שבאות להצדיק את התנהגותו של המטרידן ומעט מהן מגלות חמלה והבנה לזו שהוטרדה..

והמוטרדת שהעזה להיחשף, לפעמים הניגוד לרצונה, נתקלת בדרך כלל בתגובות עויינות כמו "מה היא נזכרה עכשו". ציידי הרכילויות עטים עליה במטרה לחשוף את האינטרס שמאחורי הגילוי דווקא בתקופה זו: כתבה ספר ומחפשת דרך לפרסם אותו, מזמן לא היתה בכותרות אז מחפשת פרסום, מחפשת תשומת לב ועוד הערות נלעגות שכאלה..

מעטים מגלים הבנה ל"דבר הזה" שהיא סוחבת שנים ולא באמת מצליחה לשכוח אותו וכל פעם שעולה ספור מן העבר טייס האוטומטי מעלה מחדש את הספורים שכבר חשבה שהספיקה לשכוח.

טוב שאנחנו בעידן me too..
בחלוף השנים הזכרונות לא הופכים להיות קלים אבל עכשו יש יותר לגיטימציה לדבר עליהם..