..שהגיע והופסה, הוא עבר...

מוקדם בבוקר עוד לפני שהתעוררתי ממש, כשאני עוד בשלב שבין ערות לחלום, התגלגל במוחי רעיון מקסים לספור קצר שחשבתי לכתוב. בראש גלגלתי את עיקרי העלילה, הדמויות, האירועים המתפתחים, המפנה. על הסיום לא הייתי סגורה. בהתחלה חשבתי על אפשרות אחת ואחר-כך על אחרת. ליד המיטה יש לי מחברת חומה קטנה, בה אני רושמת את הרעיונות שעולים לי כשאני במיטה, אני רושמת בקווים כללים את הרעיון וקצת נקודות שאני זוכרת, הכל כדי שלא אשכח, בגלל שלא פעם קרה שחשבתי על משהו שרציתי לכתוב עליו ואחר כך הכל פרח מזיכרוני. אז ליתר בטחון, אני רושמת במחברת החומה ומקווה שככה אצליח לתפוס את הרעיונות בשלב שהם חמים ועוד בטרם יעלמו.

אבל זה לא מה שהיה הפעם כי הפעם הייתי צריכה להתעורר ממש ולהתיישב במיטה כדי לרשום את הרעיון שהתגלגל לי בראש. אבל הבוקר מאד התחשק לי להמשיך לישון עוד קצת ואמרתי לעצמי בלב שהרעיון שחשבתי עליו הוא כל כך מיוחד שבטוח אני לא אשכח אותו לכשאתעורר. שיננתי לעצמי אותו עוד ועוד ועוד, וחזרתי על הנקודות האלה שוב ושוב עד שנרדמתי. ובבוקר כשהתעוררתי לגמרי, לא זכרתי כלום מהרעיון הזה שכמה שעות קודם לכן הציף אותי לגמרי ויכולתי לראות איך אני כותבת ממנו ספור שלם..

בדרך כלל דבר כזה קורה לי עם חלומות. אני אף פעם לא זוכרת חלומות שחלמתי. לפעמים קורה שאני מצליחה לזכור חלום שחלמתי אבל ברגע שאני קמה הכל מתנדף. אז כדי שהחלום לא יחמוק ממני, הרגלתי את עצמי לרשום אותו מיד כשאני קמה וככה הצלחתי לרשום כמה חלומות משמעותיים שאלמלא הכתיבה לא הייתי זוכרת דבר מהם. הייתי צריכה לעשות אותו דבר עם הספור הזה, עכשיו קרה לו מה שקרה לחלומות, הוא פשוט נעלם.

יש משהו משותף לכל החלומות והסיפורים שעולים בחטף והולכים לאיבוד. ברגע שחושבים עליהם הם נשמעים הרעיונות הכי מדהימים שבעולם, לרגע יש תחושה של משהו שאף פעם לא נכתב, אבל במהירות בה הם עולים כך באותה מהירות הם נשכחים. מן רעיונות לרגע, כמו שהם באים ככה הם נעלמים.. כאילו מישהו עשה להם פוף.

כשאני נוהגת, לא פעם עולים לי בראש רעיונות מדהימים. את חלקם אני מצליחה לזכור. השבוע הבליח בראשי הרעיון לכתוב על הבור שנפער לי בבטן לקראת החגים, אחר כך חשבתי שאכתוב על הספר של יעל משאלי, שביליתי לילה שלם בקריאתו ולא הפסקתי לבכות, אחר כך היה לי מכתב מוכן כתוב כולו בראש לאשה אחת, ואז חשבתי שאכתוב על דברים שהרווחתי בפרק החדש של החיים שלי, אבל כשהתיישבתי לכתוב, כל הרעיונות המוגמרים האלה שהיו כל כך שלמים אצלי בראש, כבר נעלמו.

אבל יש רעיונות שאף פעם לא יניחו לי, הרעיונות הטובים באמת יתעקשו שאכתוב אותם, הם יחלחלו לי מתחת לעור ויכנסו לי לעצמות במשך שעות וימים ושבועות ויהיו מספיק עקשנים כדי לשרוד עד שיהפכו לסיפור כתוב. עם הרעיונות האלה אני לא פעם מוצאת עצמי בכתיבה שלא קולחת, נתקעת במקומות שלא מתקדמים, מרגישה לא טוב עם האופן בו הדברים מחוברים ביניהם או שהסיום לא מניח את דעתי. בקיצור, הרבה עבודה של דגירה ובישול וכתיבה ומחיקה ושוב כתיבה עד שיוצא משהו שאני מרוצה ממנו ומוכנה לשלח אותו החוצה.

וזה כל כך שונה מן הספור המדהים ההוא שהיה לי בחלום, בו הכל זרם והתחבר והעלילה היתה מרתקת והסיום היה בדיוק כמו שסיום אמור להיות, כזה שישאיר את הקורא עם מחשבות שהולכות איתו עוד ועוד.. והכל נראה כל כך מוכן עד שנשאר רק להעלות אותו על הכתב. הרעיונות של הספורים המתחמקים דומים למחשבות שיש לי לפני שאני יוצאת למסע כלשהו. לפני הנסיעה יש את ההתרגשות של לפני היציאה ומחשבות על מה שיהיה אבל מה שמעניין באמת זו הנסיעה עצמה וכל מה שקורה בדרך.

אז אני לוקחת נשימה עמוקה ואחרי שביכיתי את מותו של הספור שלא נולד, אני כבר עסוקה במחשבות על הספור הבא ויודעת שרעיון טוב הוא לא זה שצץ בלילה ונעלם עם אור ראשון אלא זה שנבנה בתוכי, מתעקש להישאר וכשהוא יצוץ, הוא לא יניח לי עד שאשב ואכתוב אותו ואוציא אותו לאוויר העולם. ממש כמו לידה.

 נכתב בהשארת סיפורו של אתגר קרת: "זה שהצליח להתחמק"

* שם הפוסט לקוח משירו של דני סנדרסון "האיש הכי מהיר"

 

 

 

 

אליה המורה שלי לספרות

 https://www.prtfl.co.il/archives/125785

אליה הגיעה ללמד אצלנו בתיכון המקיף ביהוד כשהתחלתי ללמוד בכיתה ט'. תלמידי כיתה ט' נקרא אז חמשושים* וביב' קראו לנו שמיניסטים. אליה לימדה ספרות וגם היתה המחנכת שלי מכיתה ט ועד יב, לאורך כל שנות לימודי בתיכון.

השם שלה מיד משך תשומת לב. זה היה שם חדשני בשביל שנות השישים בהם השמות הכי מסעירים היו לבנה ותמרה ושושנה ואסתר. ההופעה שלה משכה מיד תשומת לב. יחסית לצוות המורים המזדקן שהיה אז בתיכון היא היתה צעירה ונאה, תמירה ודקת גזרה, לבושה תמיד בקפידה בצבעים לא בולטים ומושכי עין מדי, בשמלה או בחצאית וחולצה תואמת. היה לה שיער ארוך בצבע חום שתמיד היה אסוף לזנב סוס (קוקו) או גולגלה מאחור. אף פעם לא ראינו אותה בשיער מפוזר. אליה היתה ילידת הארץ ובגלל שכולנו היינו ילדים ממשפחות של עולים שבאו לארץ אחרי כל הזוועות של אירופה, היא היתה בשבילנו סמל לדמות הצברית שכולנו שאפנו להידמות אליה.

היא באה אלינו מפתח תקווה שהיתה בשבילנו העיר הגדולה. שם היתה לשכת גיוס והיו גם מרפאות המומחים של קופת חולים, ובמשרד הפנים בפ"ת הוצאתי תעודת זהות בפעם הראשונה. למרות מרכזיותה של פתח תקווה בחיינו, האוטובוס משם היה נוסע ליהוד רק פעם בשעה ולכן היא היתה תמיד מגיעה מוקדם לבית הספר ואף פעם לא התעכבה אחרי הלימודים בגלל שהיה לה אוטובוס..

אליה היתה מורה מהזן הקפדני ביותר, נכנסת בזמן לכיתה ויוצאת רק אחרי שהפעמון של סוף השיעור צלצל. לא היתה בה מה שנקרא "רוח שטות" היא היתה ישרה כמו סרגל. תמיד מוכנה לשיעורים, מחברות עם סיכומים מוכנים מראש, מסודרת מאד. השיעורים שלה היו דומים: קודם קוראת שמות, בודקת שיעורי בית, רושמת מי הכין ומי לא, ואחר כך מתחילה ללמד. אי אפשר היה לעבוד אליה, הכל היה רשום אצלה. היא היתה פקחית מאד וחכמה. אף פעם לא תתפוס אותה לא מוכנה או לא מאורגנת.

בצד הקפדנות הזו, בשיעורים שלה התחולל קסם שעד היום, כשאני נזכרת, תחושת הגעגוע מציפה אותי. השיעורים האלה לקחו אותי לעולמות רחוקים שהציתו את דמיוני. דרכה פגשתי את אנה קארנינה במשברים שלה ואת אנטיגונה שנלחמת נגד כל העולם ואת בלזאק ופלובר ואת "חיבת ציון" של מאפו ואת א.נ. גנסין וביאליק ואת שירת ימי הביניים ושירת רחל ולאה גודלברג, ואת ה"שירה הצעירה" עמיחי ופגיס ונתן יונתן, "והיה העקוב למישור" ועוד ספורים של עגנון ובאבי יאר של סולז'ניצין. ועד היום אני זוכרת את ישו מהרומן "במשעול הצר" של א.א.קבק.

היה שם הרבה חופש להביע את דעתך, להביא את עצמך, להתבטא. העיסוק בטקסטים איפשר דיון בכל מיני נושאים שעלו מהם. זו היתה גם היצירה עצמה וגם מה שעלה ממנה. בשיעורים שלה למדנו כי העיסוק בספרות הוא בעצם נגיעה בחיים עצמם. הוויכוחים היו סוערים ומלאי אמוציות ולא פעם נמשכו מעבר לשיעור לתוך ההפסקה ולחיים אחר כך.. וכך גם היה בכתיבה. את החיבורים שהייתי כותבת, היתה לפעמים מבקשת ממני להקריא לפני כל הכיתה. ככה היה נהוג אצלנו. אצלה למדתי לחקור ולהרחיב ולחפש עוד ועוד. התחלתי ללכת לספריה ולחפש ספרי עזר ולכן זה היה רק טבעי שכשהיה צריך לבחור מקצוע להרחבה ספרות היתה הבחירה הראשונה שלי וזה למרות שהייתי לא רעה גם בתחומים אחרים.

עם הזמן ייסדנו בבית הספר עיתון שבועי, שהיה יוצא כל יום שישי והתחלתי לכתוב בו ושם פגשתי את שרון והפכנו להיות חברות מערכת וגם חברות לחיים.

מתישהו בין השנים נולד בנה הבכור ירון שכנראה נקרא ככה על שם ירון מחסמב"ה. למורה שהחליפה אותה בתקופת חופשת לידה לא היו חיים קלים בכלל. היה לה ממש קשה ללמד אותנו. השעורים איתה היו שונים ודי משעממים. אני באופן אישי לא חיבבתי אותה אולי בגלל שהיתה מאד שונה ממנה או בגלל שקראו לה יוכבד או יוכי או אולי בגלל שאצלה כבר לא הייתי התלמידה שהמורה אהבה. כשאליה חזרה אלינו אחרי שלושה חודשים, לא היתה מאושרת ממני.

אליה לא היתה מהמסתחבקות, היא לא אחת כזו שאפשר לבוא אליה ולשפוך את הלב. אבל בגלל שיעורי הספרות נוצר בינינו קשר מיוחד שלא היו בו הרבה מילים אבל היתה בו הרבה חמימות.

ולכן זה כמעט לא מפתיע שכשהגיע הזמן להרשם לאוניברסיטה, אחרי כל הסיבובים של עבודה סוציאלית (שהתקבלתי)  ספרות היתה הבחירה המועדפת עלי ובמשך כמה שנים גם לימדתי ספרות בתיכון בנהריה.

את המחברות מהשיעורים שלה שמרתי במשך הרבה שנים וכשהפכתי מורה נהגתי לחזור אליהן מפעם לפעם כדי ללמוד מהן מה היה שם. רציתי שגם לתלמידים שלי תהיה חוויה דומה למה שהיתה לי בלימודי הספרות.

--------------------------------

*לפי האקדמיה ללשון העברית, מקור הכינויים 'חמישית' 'שישית' וכו' היא בשיטת חלוקה של בתי ספר שהיתה נהוגה בכמה מדינות באירופה. בשיטה הזו היתה מכינה של ארבע שנים בבי"ס יסודי ואחר כך גימנסיה של שמונה שנים. כיתות הגימנסיה החלו בכיתה ה' של ימינו. ולכן הכיתה ט' הייתה אז הכיתה החמישית. למרות שהשיטה הזו לא נהוגה בישראל, הכינויים 'חמישית' 'שישית' שימשו את כולנו ועדיין משמשים, ומהם אף נגזרו 'חמשוש', 'שישיסט', 'שביעיסט' ו'שמיניסט'.
_________________________

הפוסט הזה נכתב במסגרת פרוייקט "השרביט החם" - המורה המיתלוגי שלי שהתחשק לי להשתתף בו
 והיה ממש נעים להזכר..

שגרה - פרק רביעי

כל בוקר אני נוסעת לרמב"ם לפגישה בבניין 10.

"מכון קרינה" זה צרוף שפותח את כל שערים ויכול לכל סידורי האבטחה הקפדניים. הדרך מזכרון לחיפה היא כל כך יפה שלא פעם היא משכיחה ממני את הסיבה שבגללה אני נוסעת כל בוקר צפונה. תמיד הפגישה הראשונה היא עם הרכבת האדומה. אני סופרת את הקרונות שלה. כל בוקר הפגישה היא בנקודה אחרת. יאללה תחרות, אני אומרת לעצמי ולוחצת על דוושת הגז כדי להתחרות ברכבת הנוסעת לצידי. חלק מהדרך אנחנו עושות ביחד ומתישהו היא משיגה אותי. המהירות שלי תלויה בכל מה שקורה על הכביש, אצלה אין שום בעיה רק תתנו לה פסים והיא דוהרת קדימה. אני הכי אוהבת את מראה הרכבת החוצה את הכביש על הגשר שליד עתלית. בשלב כלשהו דרכנו נפרדות, כל אחת למשימות שלה.

האכזבה מסידורי החניון ברמב"ם הפכה אותי ליצירתית. שילבתי את הטיול לרמב"ם עם הליכת הבוקר וככה אני מגלה מקומות חדשים והתרחשויות חדשות באזור, כל פעם מוצאת סבוב אחר שיוביל אותי אל היעד שלי.

והנה הרכבת.. שוב אנחנו נפגשות כשהפעם היא נוסעת ואני הולכת. אנחנו מתחרות על המחסום, מי יעבור קודם. האם אצליח לעבור לפני שהמחסום ירד או שהמחסום יקדים אותי ויאלץ אותי לעצור ולחכות. כשהמחסום יורד אני מתקדמת קצת כדי לצלם ואז הנהג צופר.. אני צוחקת.

בכניסה לרמב"ם יש כמה בניינים מדהימים ביופים שממש גורמים לי לרצות להתעניין בהם לעומק.  אני מנסה את כל הכניסות. כל כניסה והיופי שלה, זו מכיוון בת גלים נושקת לנוף העירוני והאחרת מכיוון החוף השקט מגלה את יפי הים המשתנה בכל יום.

בבנין 10 אני פוגשת את הדיל שבאה מנצרת ואת עינב מהקריות ואת שרה מעפולה וגם את הסבתא מנהריה שבאה בכל בוקר עם הנכד שלה שכל הזמן נותן לה עצות. היום זה היום האחרון שלה כאן ואי אפשר להחמיץ את שמחת היום האחרון כאן. בלי שנתכנן הפכנו חברות. אנחנו מתייעצות לאן צריך לפנות ועם מי להיות בקשר, איזה קרם מומלץ למרוח כדי להקטין את השפעת ההקרנות, משוות בין הרופאים המטפלים, מחליפות מתכונים, לפעמים האחות מסתובבת בינינו ומתעניינת, עד שהרמקול קורא בשמי.

בדרך חזרה לאוטו אני חושבת על מה שהפך להיות היומיום שלי עכשו וכמה מהר עברתי ממצב שהכל היה מאיים ומפחיד ורחוק לשגרה נחמדה שאפשר להנות ממנה.. בדרך חזרה אני נוסעת לאורך הים. הים מלא התרחשויות. כל בוקר אני פוגשת ים אחר, פעם סוער וגבה גלים וביום אחר רגוע ומזמין. אני נזכרת בגעגועים בימים של הקיאקים ותוהה מתי אחזור לים.. אני ממש מתגעגעת.

הורדתי הילוך בכל מה שקשור להרבה דברים. ההשפעה ניכרת בכל מה שאני עושה בתקופה האחרונה. אני מקשיבה לעצמי. קוראת לא מעט. בודקת. לומדת את הדברים ומסתגלת לשינויים.

ניקיון הבית קבל פרופורציות. אני מורידה אבק במידת הצורך, לוקחת זמן לצייר, לכתוב, לבקר חברות, לקרוא, לבשל מה שבא לי, להשקות את העציצים ולארח את הכלב של הילד שלי שמוציא אותי לטיולים בחוץ שלוש פעמים ביום. חובה.

אני נהנית מהקצב החדש וחושבת שאף אחד לא יזכור כמה חשבונות שילמתי ואם הבית שלי נקי ואפילו לא כמה אבק הורדתי אבל את רגעי הכיף שאני עושה ביחד איתם ואת הצחוק המתגלגל ואת השטויות שעשינו ואת הטיול שבו טבענו בבוץ ואת קטיף התותים, בטוח שלא ישכחו. ואני לא אשכח את זה שהקטן בן החמש ביקש שאשאר אצלם בלילה והזמין אותי לישון על מיטת החברים שלו.

הפרקים הקודמים:

גם אני בסטטיסטיקה

פרק ראשון - לישון עם האויב

פרק שני - סדקים

פרק שלישי - אני הופכת לאשה מדליקה

היא אמרה לי "בואי"

1.       

בכל יום ראשון אני נוסעת לרקוד בסטודיו של גלית בחיפה.

המוזיקה שממלאת את חלל הסטודיו זורמת לתוך הגוף שלי מהרגע שאני נכנסת אליו. אני מניחה את החפצים שלי על הכסא, מקשיבה להנחיות של נעה ואני בעולם אחר שבו הגוף מדבר. כל שיעור הוא משהו אחר. נושא אחר ואני מגיבה בגוף. עכשו אני נוזלת עכשו התנועות חדות ועכשו תנועה מעגלית אני הודפת, מקבלת ומשתלבת ונפרדת. הכל בגוף. האינטראקציה שלי עם עצמי ועם האחרות היא בתנועות של הגוף.

בכל פעם אני באה לסטודיו במצב אחר. הגירויים וההתרחשות סביב משפיעים עלי ולכן בכל פעם הביצוע שלי יהיה שונה. אם אני כועסת, מאוכזבת או לחילופין שמחה – הגוף יביע את זה. יום קר יכול להוביל לביצוע נוקשה, ויום חם יכול להוביל לביצוע מזיע ומטפטף. הגוף הוא זה שיבטא הכל והגוף חייב להיות גמיש עד אין קץ. מכיוון שהריקוד נשען על הגוף, יש משהו שיעבוד בפעם אחת ובפעם אחרת – לא. אין מפגש שיהיה זהה לזה שלפניו או אחריו.

אנחנו רוקדות וגם מכינות מופע שנציג בעוד חודשיים. אנחנו מתכוננות ועושות חזרות. החזרות הן לא כדי ליצור גרסה אחת של המופע, אלא להתכונן לקשת של אפשרויות שעשויות להתרחש בו. אנחנו מתרגלות את אותה התנועה שוב ושוב, כדי להבטיח, שלא משנה מה יקרה - אם רגל תתכופף יתר על מידה, או הידיים יהיו שלובות באופן לא מיטבי - נצליח להוציא לפועל את הכוריאוגרפיה. ככל שנהיה יותר גמישות ופתוחות לשינוי כך המופע יזרום יותר טוב.

2.       

אני רוקדת בסטודיו של גלית בחיפה בכל יום ראשון.

הרצון לרקוד פעפע בתוכי והתגלגל בראש שלי שנים רבות. מפעם לפעם גיששתי סביבו אבל לא מצאתי בתוכי את העוז לעשות את זה. ולמרות שנורא רציתי - לא העזתי. חשבתי שלרקוד זה משהו של בחורות צעירות וכי אני כבר פספסתי את הרכבת הזו. חשבתי שנשים בגילי רוקדות ריקודי עם או ריקודים סלוניים. אני רציתי ריקוד אחר. רציתי לרקוד ריקוד של הגוף, ריקוד שהגוף מדבר באמצעותו, שהגוף מדבר מתוכו. רציתי לרקוד את התנועות שמבטאות את הרגשות. רציתי לרקוד כמו במחול הזה שראיתי לפני שנה, שבו הרקדניות היו נפלאות גם ביכולות הטכניות שלהן וגם בבניית הסיפור ועיצוב דמויות חזקות ועגולות.

בכל השנים שאני צופה בהופעות של מחול אני עוקבת אחר הדבר הנפלא הזה שהרקדניות מביאות אל הבמה. ויום אחד ההופעה שהלכתי אליה חוללה בתוכי משהו חדש שלא הכרתי. הרקדנים נעו על הבמה בהרמוניה מושלמת כשתנועה אחת הובילה לתנועה אחרת, כמעט לא היו רגעי עצירה או נשימה בין התנועות. הם נעו כאילו אוויר זורם בעורקיהם ולא דם, בריחוף ובהרמוניה מופלאה שגרמה לי לעצור את הנשימה. התבוננתי בהם נדהמת. ברגעים האלה רציתי להיות על הבמה יחד איתם.

וכשנפלה לידי הכתבה על קבוצת מחול החדשה לנשים כמוני באמצע החיים, הרגשתי שלא במקרה היא התגלגלה וכי זו ההזדמנות עליה חלמתי כל החיים. ומהמקום הזה יצרתי קשר עם מנהלת הלהקה ואמרתי לה שגם אני רוצה והיא אמרה לי "בואי" ובאתי. לפני כמה חודשים הצטרפתי לסטודיו שלה ומאז אני מרחפת.

3.       

בכל יום ראשון אני רוקדת בסטודיו של גלית בחיפה.

בפרק החדש של חיי, נשמטה הקרקע המוכרת של פעם מתחת לרגליים. התחלתי פוזלת למחוזות אחרים, מגניבה אליהם הצצה חטופה ונשבית בקסם של מה שאני מגלה. משב הזמניות פתח לי כל מיני חלונות להזדמנויות חדשות. הריחוק מסביבתי הקודמת הסיר מעלי את העיניים הבוחנות ואת הביקורתיות שמאתרת חריגה מהתלם והאפשרות להתנסות בדברים חדשים הפכה ממשית יותר. הרגשתי שאני נמשכת לשם. נמשכת בחבלים סמויים שאני ממש לא רוצה להתיר אותם.

התחלתי להתבונן פנימה לתוכי והרגשתי שאני רוצה לחשב את המסלול שלי מחדש. במקום החדש שלי, כמהגרת לרגע, כשהעיניים הבולשות של החברה לא מונחות עלי, אני חווה תחושה של חופש ושל שחרור מלחץ, איתה אני באה אל רחבת הריקודים כל שבוע מחדש. המוזיקה שמתנגנת ברקע גורמת לי להשיל את הכל. אני נסחפת על הרחבה בתנועות של ריקוד, ומחוללת יחד עם החברות החדשות שלי. החברות למחול.

הריקוד מלמד אותי שגם החיים הם בעצם סוג של ריקוד משתנה ודינמי. אני מתרגלת יותר גמישות כדי לגרום לכל דבר לעבוד, לא משנה מה יביא עימו אותו היום. בראש מתהדהדות לי מילות השיר "חוץ לארץ", שכתב דן תורן ללהקת "בלגאן" (איזה שם): "אתה צריך להסתובב ברחובות עירך / כאילו זו עיר זרה / להיכנס לבית קפה / לשבת, לראות מה יקרה." ואני מהרהרת בנפלאות העיר הזרה שבאתי אליה ובמקומות המרגשים שהארעיות לקחה אותי אליהם. 

חלון הזדמנויות

חלון הזדמנויות קטן. זה כל מה שהייתי צריכה בתקופות של חשיכה וחוסר אונים. משהו קטן, מרומז, שיראה לי שיש מעבר לדברים. שלא הכל גרוע והטוב עוד לפני.

כשהייתי בזוגיות ראיתי את העולם בצורה אחרת. היו ימים נפלאים ומצחיקים ומאושרים באותה הזוגיות אבל היו גם ימים אחרים שבהם ידעתי שזו לא אני באמת, זו לא אני על כל הרבדים שלי. כשהחלטתי שאני לא רוצה להיות יותר במקום הזה, חלחלה בי ההכרה שמגיע הרגע בו צריך לקחת נשימה עמוקה ולהמשיך קדימה. צעד כזה הוא אף פעם לא קל וזה תמיד עצוב. גם אם הפרידה נעשתה ממקום שקול, היא כמו מוות. פשוטו כמשמעו.

חששתי מהמון דברים, היו לי הרבה לילות של שבר, בכי, פחד וחרדות אין סוף. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת ומה יביא לי העתיד. גם כשנפרדתי מאנשים אהובים שהכרתי בדרך וממקומות שהיו לי בית שני הייתי נחושה להתחיל להביט אל מה שנמצא מעבר להר.

ואחרי שהבנתי שנשארתי לבד, המחשבות היו מגיחות אלי ללא הרף וגורמות לי לשכוח את כל הדברים שלא היו נכונים לי, וכמו היו אומרות לי "ככה עדיף? היה לך הכל וויתרת" ואז מתחילה לדהור רכבת בראש, רכבת עמוסת שאלות מיותרות וטיפשיות כל כך. עד שאמרתי לעצמי סטופ. מספיק עם ההתקרבנות הזו.

******

עכשו אני במקום אחר. חלון ההזדמנויות הקטן שחלמתי עליו הוא כאן עכשו ואני רוצה למקסם אותו במלואו. אני כבר לא רוצה להיות יעילה ופרודוקטיבית כל דקה, כפי שהייתי קודם. לא רוצה לבצע המון סידורים בו-זמנית, או ללכת לכמה אירועים במקביל כדי לא לפספס או לא להעליב.. לא רוצה חוויות חד פעמיות, עמוסות אטרקציות ובלתי נשכחות..

אני מסתכלת אחרת על הזמן שלי ורואה הזדמנות להורדת הילוך, הורדת מתחים ומנוחה. הפסקתי למדוד את הזמן הפנוי שלי בכמות משימות שבצעתי או בכמות היעדים שרשמתי לי להשיג. אני מעדיפה לקבוע סדרי עדיפויות ואומרת לעצמי שאני לא נדרשת להשיג הכל, ואם צריך אני מוותרת מראש. אני לא רוצה למקסם את הזמן. אני רוצה למקסם את רמת האושר שלי ולכן אני בוחרת פעילויות שגורמות לי הנאה, מתנסה בדברים שאף פעם לא עשיתי, מגלה מחדש יכולות שמזמן לא השתמשתי בהן ומבלה עם אנשים שנעים לי בחברתם. את שאר הדברים אני שמה תחת הרשימה "מה לא לעשות בזמני הפנוי".

מה שחדש זה שאני אומרת לעצמי שממש בסדר פשוט לא לעשות כלום. הבוקר כשהתעוררתי בשעה מוקדמת לא מיהרתי לצאת מהמיטה החמה ושעה ארוכה נהניתי מקריאה בספר שאני שקועה בתוכו.. בעבר הצורך להספיק עוד ועוד היה דוחף אותי החוצה. עכשו אני נהנית מזה שלא צריך להספיק כלום ומה שלא עשיתי היום אוכל לעשות גם מחר..

"עלי להיות השינוי שאני רוצה לחולל", אמר פעם מהטמה גנדי (בפראפראזה) וזה מה שאני אומרת לעצמי כל הזמן. אני מרגישה שנפלה בידי ההזדמנות לחשב את מסלול חיי מחדש, אני מתמקדת בדברים קטנים, מסתכלת על החצי המלא של הכוס ופשוט נהנית.

מי היה מאמין שהייתי צריכה לעבור חיים שלמים כדי לחוות אושר קטן כזה.

 

לישון עם האויב

 מתוך קלפי points of you

צלצול הטלפון הפתיע אותי באמצע הישיבה. זה היה המספר לא היה מוכר והתלבטתי אם לענות. אחרי כמה צלצולים הטלפון השתתק וחזר לצלצל שוב. הקול מהצד השני וידא שזו אני והזכיר את תוצאות הבדיקה שקבלתי לפני כמה ימים. בהבלחה של רגע נזכרתי בתוצאות שהיה כתוב בהן "חשד קל". כשהסתכלתי על התדפיס ההוא חשבתי שחשד קל זה לא משהו שצריך להטריד את מנוחתי.

"צריף לבדוק את זה" אמרה לי זו שמצד השני. "בואי נקבע תור ואם תחליטי לא לבוא תמיד אפשר לבטל". קבענו תור. הרופאה שהתייעצתי איתה אמרה שאין ברירה ועושים את זה כדי לשלול ממצאים ובהרגשה הזו הלכתי לבדיקה.

בפעם הבאה שצלצל הטלפון כבר הכרתי את המספר. זו שוב הרופאה שבישרה לי שהחשד הקל הפך לעובדה. "עליך להיערך" אמרה. לא כל כך הבנתי את המשמעות של "להיערך". מהר מאד מצאתי עצמי נסחפת במשהו שאין לי שליטה עליו. באותם ימים הכתה בי ההכרה שמה שחשבתי שלעולם לא יקרה לי – קרה.

כשהתייצבתי אצל הכירורג למחרת הוא היה ממש נחמד והתאמץ מאד להסביר לי במה העניין ולמה צריך ניתוח. ההסברים הרפואיים שלו בלבלו אותי לגמרי: המון מושגים חדשים, אפשרויות טיפול שונות, לא ידעתי עם מי עלי להתייעץ ומה נכון לי לבחור. הייתי נתונה במערבולת רגשית שלא הבנתי מה יש בה ואת סופה לא ראיתי. אז במקום להתנגד לה פשוט התמסרתי לה. אחרי שבוע התייצבתי בחדר הניתוח. כשהגיעו תוצאות הבדיקות של הניתוח (ביופסיה בשפה הרשמית) התמונה שהיתה מטושטשת בהתחלה הלכה והתבהרה. הממצאים דברו בשפה יבשה על תאים ועל ממאירות והבנתי שזה משהו שאין לזלזל בו.

הניתוח היה נקודת מפנה בשבילי.

אחריו התחילה לחלחל בי ההבנה שלפני לא מעט אתגרים ושהחיים שלי לא יתקדמו במסלול שתכננתי לעצמי. החיים ימשיכו בשגרה אחרת של טיפולים ומעקבים ובדיקות, בתוכה יתקיימו מפגשים עם גורמים רפואיים שונים. המחשבות בתוכי מתרוצצות ביחד עם ההתמודדות הפיזית, הרגשית והנפשית ועם ההכרה במחלה ועם הפחדים.

לרשימה המוכרת של רופאים אצלם נהגתי לבקר מעת לעת, כמו רופאת משפחה, נשים, ואורתופד מפעם לפעם נוספה עכשיו האונקולוגית. יש לה שם מיוחד והיא מדברת רוסית. האישה הזרה הזו הופכת להיות עכשיו אחראית במידה רבה על מה שיקרה לחיים שלי. אני תוהה איזו מערכת יחסים תתפתח בינינו..

אני עוד לא כל כך יודעת למה לצפות. אני מקשיבה לספורים של אלה שהיו שם ומנסה ללמוד מהם ומרגישה שלמרות שלא הכל ברור לי, כבר מתגבשת אצלי תפיסה והכרה בכך שאני נמצאת בשלב חדש בחיי, שמחייב אותי להיות יותר ערנית, ממוקדת ומפוקסת ושעלי ללמוד. ללמוד הרבה. גם לגבי עצמי וגם לגבי הסביבה.

והציפיות.. הציפיות... יש בתוכי ציפיה שיום אחד הכל יהיה מאחורי ואשוב לשגרה המתוקה שלי. אבל אני יודעת שאף פעם הדברים לא יחזרו להיות כמו שהיו. אין לי מושג מה תהיה השפעת התהליך והטפולים שאעבור עלי. יקח זמן עד שאפנים את השינוי ואבין איך נכון לי להתקדם הלאה. אני יודעת מה אני לא רוצה אבל לא יודעת מה אני כן, מה נכון לי ומה לא. ולכן אני לוקחת נשימה, מרשה לעצמי להיות כאן ועכשיו ובמה שיבוא עלי ולשחרר את הציפיה לחזור למה שהיה פעם.

אני קשובה לגוף שלי ולמה שאני מסוגלת להתמודד איתו. אני רוצה להמשיך לעשות ספורט ולהתנהל במלוא המרץ והחיוניות המאפיינת אותי, כמו קודם, אבל מבינה שאני צריכה להרשות לעצמי להיות חלשה, כואבת ומטולטלת. לפני עוד סדרת הקרנות, תרופות ביולוגיות או טיפולים אחרים שודאי תהיה להם השפעה כל הגוף ועל מצב הרוח שלי.

וישנו גם הפחד. הפחד מפני הבלתי ידוע...משהו עבר עלי בתקופה הזו. אני יודעת שאני צריכה לתת לעצמי את הזמן לחוות את מה שעובר עלי וללמוד לרכוש מחדש את האמון בגופי וגם לתת מקום לפחד מהכישלון של הגוף, להתגבר על הקשיים וגם לפחד מחזרת המחלה.

השאלה "האם אחזור להיות כמו פעם?" לא מעסיקה אותי. אני מרגישה שאני כמו שהייתי כל הזמן ומתמקדת במה שקיים. יחד עם זה אני לא שוכחת להיות ערה לשינויים שיבואו עלי..

הסביבה שלי עוברת שינויים יחד איתי. אני חשה את החשש למה שנפל עליהם עכשו. יחד איתי הם ממתינים ליום שאחרי וגם הם בציפיה שאהיה בדיוק כמו שהייתי קודם. אבל אי אפשר להכחיש שכולנו במקום אחר. נפל דבר אצלנו.. הבלתי ידוע נכנס לחיים של כולנו. אני משתדלת לא להילחץ מהצורך לענות על הציפיות של בני משפחה וחברים. אני משתפת בכל מה שאפשר, מסבירה מה עובר עלי ומתייעצת. הכל פתוח אצלי.

יחד עם זה אני מבינה שיכולים לצוץ פערים בהתייחסות למה שקורה. אני מבינה את זה היטב. הם היו רוצים שהכל יחזור להיות כמו שהיה בעוד שאני צריכה להתמודד עם מה שקורה לי במציאות. אני יודעת שכולם יהיו שם בשבילי אבל יודעת שעלי למצוא לעצמי תמיכה גם במקומות אחרים.

אני מרגישה שגם סדרי העדיפויות שלי השתנו. עכשו כשהכל מזוקק יותר, ברור לי לאן אני רוצה לקחת את עצמי. תחושת הבהלה הראשונה התפוגגה וכעת הדברים נראים יותר ברורים ופחות מלחיצים. אני משתדלת לא לתת ליומיום להשפיע עלי ומתרכזת בעיקר במה שעושה לי טוב ויש לי הרבה מזה בחיי. אני לא חוששת לצאת מאזור הנוחות שלי, אני משתדלת להקשיב לתחושות הבטן שלי ולמה שעושה לי טוב והולכת עם זה..

והעתיד.. אוי העתיד.. מי יודע מה הוא יביא לי.. והאמת היא שממש לא איכפת לי. בעתיד הקרוב אהיה עסוקה בבדיקות וטיפולים ותרופות שונות אבל אני מסתכלת על העתיד הקצת יותר רחוק. יש לי המון תכניות, הרבה דברים מעניינים אותי ואני רוצה לחבק את כל ההזדמנויות שמגיעות אלי ולהנות מהן.. וחולמת על קורפו..

אני חוזרת ומסתכלת על הכותרת שבחרתי לקטע הזה "לישון עם האויב". לכאורה כל מה שקרה לי היה אמור להפחיד אבל בפועל קורה לי משהו הפוך לגמרי. אני חשה רגועה לגמרי.. אם קודם לא ידעתי מי האויב ומה אופיו ואיך יראו פניו, עכשו כשאני יודעת אני מודה שהידיעה הזו משחררת.. אפילו השינה שלי השתפרה אחרי תקופה ארוכה שלא היתה ככה ובזמן האחרון אני ישנה ממש ממש טוב..

ללכת זה כואב אבל שווה את הסבל

סגרתי את הדלת מאחורי, נפרדת מהחמימות של הבית ויצאתי אל החשיכה ואל צינת הבוקר שבחוץ. חושך בחוץ. חצי הירח שעמד באמצע השמים האיר לי את הדרך. כל כך שקט מסביב. אין נפש חיה. השמש תזרח בעוד כמה דקות. אני מתחילה לצעוד במרץ. מולי נוסעת בחורה על אופנוע קל עטופה במעיל ומאחוריה המשאית של האשפה. אלה המשכימים ליום עבודה.

מאד לח והקור חודר לי ממש לעצמות. אני לבושה בחולצה דקה ולרגע התחרטתי שלא לבשתי משהו קצת יותר חם אבל אני יודעת גם שעוד כמה דקות הקור יפסיק להפריע לי. היחס שלי למזג האוויר מבטא את היכולת שלי להתמודד עם מצבי הרגשי.

יש לי מזג אוויר פנימי שאני מתעוררת אליו בבוקר, אם אני במצב רוח טוב אז היציאה החוצה קלה יותר. בימים שמצב רוחי לא משהו, אני צריכה להכריח עצמי לצאת. אני מביאה ליציאה הזו את כל מה שעובר עלי, את רגישויות  של חיי ואת הוויכוח של אתמול, את האכזבה ממה שציפיתי ולא קרה, את החרדה שהתעוררה מתחושה גופנית לא מוכרת, את הלב השבור - כל אלה יוצרים אצלי שטפון רגשי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות אותו באופן מיידי.

הליכת בבוקר עוזרת לי לווסת את התחושות שלי ולקבל את הרגשות שלי בלי להתכחש להם ובלי לטבוע בתוכם. ההליכה מלמדת אותי להתמודד עם הרגשות האלה, אני מעבדת את הדברים, חושבת על הטריגר הקונקרטי של הכאב, ממה להימנע ואת מי כדאי לשתף ובאיזו דרך התמודדות כדאי לי לבחור ושתהיה אפקטיבית יותר עבורי.

אני צועדת לבד ברחוב היורד לכיוון הים, רחש המכוניות של האנשים המתעוררים לעמל יומם מתלווה לצעדי. השמש כבר עלתה והירח נעלם. העיר הפרושה בפני בדרך היורדת אל הים בוהקת בלובנה. הים מרחוק מתעתע. מכאן הוא נראה שלו ורגוע אפגוש אותו סוער וחסר מנוחה למטה. ברחוב מול הים אני פוגשת את ראשוני הרצים. גם אני רצה. אני זרה פה אבל יש אחוות הולכים. אנחנו מברכים אחד את השני בבוקר טוב.

תשומת הלב שלי ממוקדת בנשימה שלי. אני שואפת אוויר לתוכי, סופרת חזרתית עד עשר, חושבת על מנטרה כלשהי,  סוקרת איברי הגוף  ואומרת לעצמי שכרגע הכי חשוב זה ללכת בקצב אחיד ורק  להיות.

אני בתרגילי נשימה. שואפת דרך האף, עוצרת לרגע בלי להכניס עוד אוויר ובלי לנשוף אותו החוצה. ואז נושפת החוצה את האוויר דרך האף באיטיות כשאני סופרת בלב עד חמש. אני חוזרת על זה כמה פעמים. ההשפעה נכרת כמעט מיד. אחרי כמה זמן הרגשות שהציפו אותי בבוקר נעלמים. רמת המתח בגופי יורדת ואני מרגישה אחרת לגמרי. העליצות אופפת אותי.

הדרך מתמלאת הולכים. את חלקם אני כבר מכירה מהבקרים הקודמים. אני עוקפת כמעט את כולם. בראש מתנגנים לי שירים שאני אוהבת ואני מלווה אותם בתנועות ידיים. אנשים מסתכלים עלי ומחייכים. בכלל לא איכפת לי.. אני הולכת בריקוד. בעוד כמה ימים יתחיל קורס הריקוד שאליו נרשמתי. אני מנסה לדמיין לעצמי מה יהיה שם.. אין לי מושג.

עכשיו אני מתבוננת בקורה לי באופן פחות אישי. ההליכה הנמרצת עם תרגילי הנשימה וההתמקדות במה שקורה לי משפיעה על תפיסת המציאות שלי. אני לומדת להכיר את הדריכות שלי למה שקורה ולראות טוב יותר את מה שפוגע בי. אני מתרגלת את היכולת להבחין במידע המגיע אלי ומנסה לזהות גם נתונים אחרים שכדאי לשים לב אליהם, מעבר למה שקופץ לי מיד לעיניים.

אני שמה לב שלמדתי לקבל את הבאסה ולהתמודד טוב יותר עם הרגשות שלי: אני מכירה בהם בלי להתכחש להם ובלי לטבוע בתוכם. לומדת לקבל את העובדה שאני שבורת לב, חרדה, כועסת או חשה כל רגש לא נוח אחר.  אני מתרגלת את הגדלת העמידות שלי בפני רגשות לא נוחים וזה משתפר.

אני מטפסת גבוה אל המצוק, הים נגלה לפני למטה. במרחק גולשי הגלים. אני יורדת במדרגות אל החוף, הכלבים רצים אלי בשמחה.. אחרי שיטוט קצר על החוף אני מתחילה את הדרך חזרה.

מצב הרוח שלי אחר. אני חשה יותר נינוחה ושמחה. הדרך חזרה נראית קצרה יותר וגם העליות נראות לי מתונות יותר. אני גומעת אותן בקצב אחיד. אחרי עצירה בפארק לתרגילי מתקנים, אני בשלב האחרון של הדרך. העליה האחרונה היא ארוכה ואני כבר קצת עייפה אבל אני לא מוותרת. הבית כבר נראה למרחוק ובעוד כמה דקות הכל יהיה מאחורי.

אני רואה עליך שהיה כיף אומר לי הילד שפגש אותי בפתח.

מאד, אני עונה לו. אולי תבוא איתי מחר?

 

זה רק אני והקיאק שלי

השבוע עברתי לקיאק יחיד. לעבור ליחיד זה לא סתם שינוי זו מהפכה. בזוגי היה לי מישהו לסמוך עליו, לקחת פסק זמן כשאני מתעייפת ולדעת שיש מי שתמיד יעשה את העבודה. עכשיו כל האחריות עלי, על מה שטוב וגם מה שלא טוב.

בהתחלה המחשבה על קיאק יחיד גרמה לי לחוסר שקט וגם קצת פחדתי אבל אין מצב שאתן לשדים הקטנים שבתוכי לצוץ וכשסתו שאל אותי זוגי או יחיד? ישר אמרתי יחיד.

ביחיד הכל נהיה ספור: איך עולים על הקיאק, איך מייצבים אותו, איך מנווטים ככה שאחתור ישר ולא בסבובים. אבל אחרי הרגע הראשון, כל החששות נמוגו והרגשתי טוב. חוץ מתחושת היציבות הרגשתי שאני גם שולטת בטכניקה. השעות על הזוגי עזרו לי לעבוד על הטכניקה והכל פשוט זרם. עכשיו הייתי צריכה ללמוד לעבוד נכון עם הרגליים ולשלב בין תנועת הידיים והרגליים. בהתחלה עשיתי סיבובים בבריכה הקרובה לחוף, כשאני מתרגלת את השילוב בין שניהם וכשזה התחיל לעבוד, אמר סתו "קדימה לים", ישרתי את החרטום ויצאנו לחתור למרחקים..

כבר מהפעם הראשונה הרגשתי בבית. הישיבה בקיאק כשהאגן קצת יותר גבוה מכפות רגליים גרמה לי להרגיש שעם כל נעיצת משוט במים אני כאילו מרימה את האף של הקיאק למעלה. הרגשתי שהכל יושב פשוט נכון. אני חותרת והגוף פשוט מבין את הרוטציה באופן טבעי... הרגלים והידיים מסונכרנים ביניהם והקיאק פשוט מחליק קדימה.

 מי שחותר יודע שהטכניקה הרבה יותר חשובה מכוח פיזי. ושהערה ממישהו חיצוני, על איך לחתור נכון יותר יכולה לעשות את ההבדל בתוצאה הסופית וההצלחה. וזה מה שסתו עושה. הוא מדייק את התנועות שלי. בשלב כלשהו הוא שותק.. עוקב אחר התנועות שלי ושותק.

 והים, במעמקים מתגלה במלוא יופיו, דגים קטנים קופצים החוצה, להקות של דגים חוצות את הקיאק מימין ומשמאל מי יודע בדרך לאן הן, הגלים קטנים עולים ונשברים בדרך אל החוף וסתו מלמד אותי עוד פרק ב"איך קוראים את הים" ואיך לנצל את האנרגיה שלו לטובת חתירה טובה יותר.

באמצע הים אנחנו עוצרים להפסקה וקופצים למים לשחיה. עכשו צריך לעלות בחרה לקיאק... סתו אומר שאם זה לא היה אפשרי הוא לא היה מציע לקפוץ למים. הגיוני, לא?

אנחנו חותרים בחזרה, החוף הרחוק הולך ומתקרב. כבר אפשר להבחין בשמשיות האדומות, בבית הקפה שהתמלא בנופשים, באוהלים הפרושים לאורך החוף יש שעוד לא התעוררו ויש כאלה שכבר מתארגנים לארוחת בוקר.

 כמעט שעה וחצי של חתירה, אני חוזרת לחוף קרועה אבל מאושרת..

אני אוהבת מחול

כשקראתי על המופע "כחולות" הרגשתי מיד שהוא מתחבר אלי מאד ואמרתי לעצמי שאת זה אני מאד מאד רוצה לראות.

בדרך כלל נשים מתחברות יותר למחול ולכן התחלתי לעניין ברעיון הזה את מי שחשבתי שהמחול הזה ידליק אותה. תחושת הבטן שלי אמרה שזה לא יהיה פשוט וזה באמת לא היה פשוט. אחרי הכל המופע הזה לא מייצג את מה שאנחנו מכירים או רגילים לתפוס כ"מחול". זו לא להקת מחול מוכרת וידועה. מדובר בעבודה אמנותית בסדנאות של נשים לא צעירות, בגילאי 65-80, שהן לא רקדניות מקצועיות, והן הכי רחוק ממה שאנחנו מכירים מדמות הרקדנית שיש לנו בדמיון: צעירה יפה וחטובה המחוללת בקלילות על הבמה ומניעה את גופה המדהים לצלילי מוסיקה מעוררת חושים... ולזה, כבר למדתי, צריך להתחבר מהבטן כפי שקרה לי..

לא נחלתי הצלחה. אחת אמרה שתל אביב רחוקה לה, אחרת אמרה שהיא לא מתחברת לזה, השלישית תפוסה ביום הזה והרביעית עוד לא נתנה לי תשובה. ואני... עוקבת כל יום אחר ההצגות שנסגרו וכל הכרטיסים שאזלו וסופרת כמה כרטיסים נשארו ועיני כלות..

בשלב כלשהו הבנתי שעלי לעשות מעשה ושאם אני רוצה שיגיע היום בו אהיה במופע, עלי לנתק עצמי מכל השיקולים האחרים ומהמחשבה שאמצא מישהי שהרעיון יתאים לה. בדקתי את התאריכים המתאימים לי, נכנסתי לאתר וקניתי כרטיס, סימנתי ביומן והתחלתי לתכנן. ביום ההופעה אסע בצהרים לאסוף את אור מהגן, נבלה ביחד את אחר הצהרים, בערב הוא ילך לישון ואני – להופעה.

אני אוהבת שדברים אקראיים נתפרים להם ביחד לשלמות אחת כאילו נועדו לכך מראש..

..והיום הזה הגיע. שמחה ומתלהבת ארגנתי עצמי לפי התכנון: את הכלב שבילה אצלי שבועיים על כל החפצים שלו, בשקית נפרדת ארזתי שמלה וסנדלים תואמים ואת כלי האיפור שלי והמניפה, קופסה עם עוגיות למתוק שאאסוף מהגן וגם שקית במבה, סנדוויצ'ים בשבילי, מים וקצת פירות ויצאתי לדרך.

באמצע כביש 6 עשיתי בראש ספירת מלאי של כל השקיות שהיו לי באוטו וגיליתי להפתעתי שהשקית עם הבגדים שתכננתי שאלבש להופעה - חסרה. לחזור הביתה זו לא היתה אופציה בגלל שעת האיסוף מהגן. בהחלט טוויסט לא צפוי בעלילה...

הגלגלים בראש התחילו לעבוד: יכולתי לוותר על ההופעה הערב ולנסות להזיז את הכרטיס למועד אחר. זו אפשרות שלא יכולתי להשלים עם איתה בגלל שכמעט כל הכרטיסים כבר אזלו וגם בגלל שרגשית בתוך תוכי כל כך ראיתי עצמי הערב במופע וממש ממש לא רציתי לוותר.

"את יכולה ללכת כפי לבושה כרגע", אמרתי לעצמי בלב "במכנסיים קצרים וגופיה אדומה"  ביני לבין עצמי הודיתי שזה רעיון גרוע וגם די פאדיחה להגיע ככה לארוע שכזה..

הפתרון היה להתארגן על לבוש חלופי אצל חברות/קרובי משפחה. סקירה מהירה של כל מי שאני מכירה באזור הבהירה לי שלא פה ימצא הפתרון. נזכרתי שבקרבת הבית של הילד יש המון חנויות של מעצבים. אוכל לעשות סבוב מהיר ולמצוא משהו שיהלום את מה שאני צריכה, אלא שאצטרך חלון זמן של חצי שעה בלי הילד לעשות סבוב ולא בטוח שזה יתאפשר...

אף אחד לא היה בבית כשהגענו לבית של הילד. התכנית של חצי שעה לבד הפכה לא מציאותית ובנוסף הוא התעקש להשאר בבית ולחכות לאבא שדווקא היום התעכב בעבודה. אחרי סדרת שכנועים הילד הסכים לצאת לטיול. הלכנו לאכול גלדיה וביקרנו את הטרקטורים ואת המנוף שעבד בסביבה והסתכלתי בעיניים כלות על חנויות המעצבים הקרובות שאליהן כנראה לא אצליח להגיע, כי מי נכנס עם ילד בן שנה ושמונה שנוגע בכל דבר, לקנות בגדים?

הזמן הלך והתקצר ולבוש הולם לא נראה באופק. נזכרתי שיש בסביבה חנות לבגדים יד שניה. הייתי צריכה לתמרן בין "קוקו" עם הוילון בתא ההלבשה ולשחק "איפה אור" כשהוא מסתתר בין מתקני תליית הבגדים בזמן שהעיניים שלי בולשות אחרי משהו מתאים ללבוש הערב. כשמדדתי את הטוניקה היפה שמצאתי, שיחקנו מחבואים עם וילון תא המדידה. הילד התגלגל מצחוק והיה מאושר וגם אני...

עכשו כבר הרהבתי עוז ללכת לחנות נוספת. הזבנית היתה עסוקה בשיחת טלפון ולא העירה הערות לילד שהתנהג ממש יפה.

חזרנו הביתה שמחים להמשך הערב. האבא הגיע, הילד התארגן לארוחת ערב ושעת סיפור, ואני – החלפתי בגדים ויצאתי למופע מאושרת שהחלום הקטן הזה כל כך קרוב להתגשם.

והמופע.. עלה על כל הציפיות שלי. הוא היה מדהים ומרגש, וכל מה שאספר לא יוכל לתאר את החוויה המיוחדת שהיתה לי שם..

וכמה מילים על המופע:

אנסמבל נשים בגילאי 80-65, יחד הן חושפות את הביוגרפיה הקבוצתית שחקוקה בגופן וקשורה ברעיונות חברתיים-לאומיים ובאתוס הציוני שלרגליו התחנכו, ובו בזמן פורמות אותה ומפנות מקום לארוס ולגוף האישי. מתוך התפרקות של רעיונות קולקטיביים עולות שאלות בנוגע לנאמנות, לזהות, לגוף, ולבית.

המופע עלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2020.

"..גלית ליס (הכוריאוגרפית) מצליחה לזקק מן המופיעות פשטות נדירה ונכספת, מלאכה מרשימה עבור רקדניות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בגוף שצבר עם השנים גם הרגלים רבים; הנשים ב"כחולות" נטולות מניירות, מציגות נוכחות בימתית בוטחת, מסורות לדימוי הבימתי שהן יוצרות… כל ניד וזיע בפניהן חרושות הקמטים מרתק, בעת שהן מפרשות את הכוריאוגרפיה המשותפת, המגלה באורח פלא את אישיותן" רן בראון, הארץ

יוצאת לאור - אפילוג

איריס וגלית היקרות,

בסוף אוקטובר צעד כל אחד מאתנו בצעד מהוסס לחדר הזה, כשאף אחד לא מבין בדיוק מה התהליך הזה שאנחנו הולכים לעבור, ואנחנו לא ממש מבינים מה יהיה בסופו.

כשקצת הבנו, היינו כמי שעומדים על גדת הנהר, רוצים לחצות לצד השני אבל הלב.. הלב.. הרגשנו את הלב רועד, את הפחדים ההולכים ומתעצמים, ראינו לפנינו גשר רעוע, שעלול להתמוטט בכל רגע.

בעידודכן הבלתי מתפשר התחלנו לפסוע על הגשר הלא יציב. ההליכה היתה מדודה, מלווה בדופק מהיר, אגלי זעה קרים כיסו את פנינו ותחושת אי נוחות איומה הציפה אותנו. הצבתן בפנינו אתגר ולא ויתרתן. לא התפשרן לא הנמכתן את הדרישות. פשוט לא.. כל ספור ששלחנו – החזרתן בחזרה, כל מה שלא היה מספיק חשוף – תבעתן לחשוף. איפה שלא היו מספיק רגשות – אמרתן "לא מספיק".

ועשיתן את זה כל אחת בדרך שלה, גלית בשפתה החמה והמעודדת ואיריס – בשפת הקיצורים:
תכתבי מקולך. כן למה ששאלת (מה שאלתי?) אני לא מבינה מה היה שם, אין מספיק רגשות ועוד. משהו בקיצור הזה שלך איריס משולב בחמימות שלך גלית - דחף להתמודד עוד.

הגשר הרעוע הזה היה בעצם חוסר היכולת שלנו להתבונן פנימה בעצמנו, לחשוף את הפחד שלנו, לבנות מזה ספור טוב ובסוף לעמוד ולהציג אותו לפני כל העולם - ולהאמין שאנחנו יכולים לעשות את זה. אף אחד מאתנו לא האמין ביכולת שלו לעמוד באתגר שעמד בפנינו.

הכתיבה אפשרה לנו להשליט סדר בהתנסויות ובחוויות שלנו בעולם וכך להשיג תחושת שליטה והבנה. היא אפשרה לנו לספר את הסיפור שלנו, לגעת בתחושות ובחוויות שלנו, לשחרר את הלחצים שלנו, לתת פורקן לרגשות רבים, להבהיר מטרות, למצוא פתרונות ודרכי התמודדות, לגלות את עצמנו וגם להשאיר משהו מאיתנו בעולם.

יחד אתכן כתבנו את ספור החיים שלנו. חשפנו תקופות משמעותיות בחיינו, התמודדנו עם מקומות שבהם אנחנו פגיעים והסכמנו לחשוף את זה בהתחלה כאן, בכיתה, ובסיום - בערב של הרצאות – שאני משוכנעת שעבור כל אחד איתנו זו היתה חוויה שלעולם לא ישכח.

איך עוברים תהליך לא פשוט כזה ומצליחים לשלב עבודה קשה עם צחוק וחיוך, ולהגיע בבטחה לגדה השנייה? עשינו את זה כשאתן נותנות לנו יד ועוזרות לנו לחצות תהום עד שנרגיש את הקרקע הבטוחה מתחת לרגלנו.

אז היום, ברגעים האלה של פרידה, אנחנו רוצים להודות על כל מה שהיה כאן ובעיקר על מה  שלא האמנו שזה אפשרי אבל הנס הזה קרה לנו ממש מול העיניים.

תודה לשתיכן על מה שהייתן עבור כל אחד מאיתנו, בדרככן הבלתי מתפשרת. ידעתן גם להקשיב וגם לדרוש. הייתן גמישות ותובעניות, הייתן רכות וקשות, מחבקות וחדורות מטרה. למדתן אותנו להביט לפחד בעיניים ולהפוך אותו מאויב לאוהב. ובימים אלה של מציאות כל כך שבירה ולא בטוחה – הייתן הקול השפוי שאמר לנו כל הזמן ש"זה אפשרי"

ותודה גם לכם החברים שלי לקבוצה הזו. כל אחד הביא לפה את הייחודיות שלו ואת האיכויות שלו, בסיפורים מעוררי ההשראה, שמראים כמה אתם אנשים עוצמתיים ומיוחדים. הביחד הזה היה לו כוח. פה שאב כל אחד מאתנו את האומץ לעשות את זה ולהחשף. אתם חבורה מדהימה. בלעדיכם כל הדבר המופלא הזה לא היה קורה.