שעת פרידה

לאט לאט מתפשטת בתוכי ההכרה, שהמרחק הזה יהיה לא פשוט. איטליה זה קרוב כולם אומרים לי. אני אומרת שזה נכון אבל זה לא כמו לגור ברחוב הסמוך ולקפוץ לקפה אחר הצהרים או להסיע את הילדים לבית הספר או לאסוף אותה מבית הספר וללכת לאכול צהרים ביחד במדרחוב. חלק מהדברים הקטנים, מההנאות שהיו רק שלנו כבר לא יתקיימו.

יהיו טלפונים ושיחות וידאו בוואטסאפ, הם מבטיחים. נקבע זמנים קבועים לדבר. זה שיפור גדול לתקופה שאני גרתי בחו"ל, אבל אלה מצמצמים את המרחק רק קצת. מרחק זה מרחק ודיבור דרך מסך לא יכול לעשות קירבה כמו שהיתה לנו במציאות. קשה לשמור על קשר כמו שהיה לנו דרך מסך.

בחודשים הקרובים הם יהיו עסוקים בלהתערות בעולם החדש שאליו הגיעו. הילדים יכירו חברים חדשים ויתחילו לקשקש באנגלית שבורה, עד שיתפסו בטחון. אני כבר לא אכיר את העולם שלהם מקרוב. הכל יתמלא במילים באיטלקית או באנגלית. גם החוויות שלהם יהיו אחרות וחלק גדול מהן אני בכלל לא אכיר.

הייתי שותפה להרבה התלבטויות ומחשבות כשהנסיעה הפכה מחלום למשהו ממשי. שמחתי בשמחתם על כך שהם מגשימים חלום משפחתי. פרגנתי להם על האומץ ועל ההעזה לעזוב הכל ולהתחיל מחדש במקום בלתי ידוע.

ככל שהתקרב מועד הנסיעה חשתי בתוכי את העצב ואת כאב ההתרחקות ואת ההתפכחות מן האשליה שאנחנו מחוברים לתמיד. בשלה בתוכי ההכרה שלתמיד זה תמיד זמני. עד הפעם הבאה. כאלה הם החיים אוסף של פרידות שביניהן יש תקופות של ביחד. הפרידה בשדה התעופה היתה השלב האחרון בתהליך ההיפרדות שלנו.

היפרדות מן הילדים, כשכל אחד יוצא לדרך משלו, זה משהו שאני עושה כל החיים. אז למה עכשו זה כל כך קשה.. אולי בגלל שנעשיתי רכרוכית עם השנים ושהפעם הלב שלי קצת מתקשה בזה...

עכשו אני צריכה לבחור איך לחיות את המציאות החדשה הזו שאותה אפשר לחיות בכל מיני דרכים. אני יכולה לצמוח למקומות אחרים, ולהמשיך לשמוח עם אהובי שנסעו להגשים חלום שמאד רצו. ומפעם לפעם להתחבר אליהם שוב כדי להפרד שוב..

על השותקים - ליום השואה

https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/german-railways-and-the-holocaust

 

אבא שלי היה אחד מן השותקים. אני רוצה להגיד כמה דברים בעניין השותקים שאבא שלי היה אחד מהם. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו. בבית בו אחותי ואני גדלנו, לא דברו על מה שהיה. לא היתה מציאות שבה אפשר לשאול.

בקיץ 2018 נסעתי לבקר בעיירה קוריץ, (במחוז ווהלין) בה גרה משפחתו ושעליה אבא שלי לא ספר לי דבר ושכמעט כל תושביה היהודים הושמדו בשלוש אקציות, בפרק זמן של כמה חודשים.

אבא שלי לא היה בקוריץ בזמן שבוצעו כל האקציות. הוא לא היה לא באקציה הראשונה, ולא באקציה השנייה וגם לא באקציה השלישית הגדולה שבה כנראה נשלחה משפחתו לבורות המוות. בעת שמשפחתו היתה נתונה במצוקה כל כך גדולה, אבא לא היה שם כדי לעזור. הוא בכלל לא ידע מה עובר עליהם ועם מה התמודדו.

הוא גויס לצבא והשאיר מאחור משפחה שלמה: אבא ואמא, אשה ושני ילדים, אחיות ואח, חלקם נשואים ובעלי משפחות וגיסים והוריהם ומשפחותיהם. לאבא זה היה כבר הגיוס השני לצבא. בפעם הראשונה גויס וחזר בשלום, הוא בטח חשב שגם הפעם יהיה ככה, המשפחה תסתדר איכשהו והוא יחזור מתי שהצבא יחליט לשחרר אותו, אחרי כמה חודשים או כמה שנים.

אף אחד מאלה שגויסו לא העלה בדעתו שבזמן שנלחמים בשדות הקרב, פלישת הצבא הגרמני לפולין תיצור מציאות קשה עבור המשפחות שנותרו מאחור. השמועות על מה שארע למשפחות שנשארו בבית, הגיעו אל החיילים מאוחר מדי, כשכבר לא היה מה לעשות.

יום אחד אבא קיבל מכתב ממישהו מהעיירה שלו שמספר בלשון יבשה על מה שקרה שם. כמו רבים אחרים, נסע לשם כדי לראות במו עיניו את מה שסרב להאמין שקרה. הוא יצא למסע ממנו ישוב אחר.

בלילה ראיתי אותו עולה לרכבת, למסע שסופו בעיירה שלו. הנסיעה עתידה להמשך ימים ארוכים. כשהוא יורד בעיר אחת ומחכה לרכבת שתיקח אותו לעיר אחרת. עיר ועוד עיר. ביקורת של המשטרה. לאן אתה נוסע, יש לך אישור נסיעה, תעודות. אף אחד לא שואל למה אתה נוסע. הרכבת נוסעת. הרכבת עוצרת. יום ולילה ועוד יום ושוב לילה. ביקורת. ועוד ביקורת. לבד עם המחשבות שלו. אולי בלב היתה לו קצת תקווה. אחרי נסיעת לילה ארוכה הרכבת עצרה בחריקת בלמים בתחנת הרכבת של העיירה שלו. משם קצרה הדרך לאזור בו גרו היהודים. לאן הלך קודם. עם מי דיבר. את מי פגש. מה סיפרו לו המקומיים. מי גר בבית שהיה שלו. בשקט הסתובב בין רחובות הגטו, כיכר השוק, בית הכנסת. מישהו לקח אותו לאזור של הקברים. אפשר לראות את סימני האדמה שנחפרה ועכשיו כיסתה את הבורות. המקום שהיה פעם שוקק ומלא חיים היה עכשיו שקט עד כאב. בדממה חזר לתחנת הרכבת, העיף מבט אחרון אל המקום שאליו לא ישוב יותר לעולם ועלה על הרכבת הראשונה שהגיעה. רק שתיקח אותו משם. הנסיעה חזרה היתה דומה לנסיעה לשם, ימים ארוכים של שינה טרופה. להתעורר כל פעם בעיר אחרת. יורד מרכבת אחת ועולה לרכבת אחרת. אלא שהפעם הלב ריק. ריק לגמרי. קודם היה איש משפחה. עכשיו הוא יתום מהוריו ואלמן.

******

עכשיו אני מבקרת בקוריץ והדבר הזה, של השותקים, של הבדידות הנוראה הזו של מי שלא יכול היה להיות שם ולעזור לקרובים לו ונותר לבד בעולם, מתחזק אצלי מאד ונעשה חד עד מאד.

את המציאות של אי אפשר לשאול ואי אפשר לבקש ואי אפשר להזכיר, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מוציא את הספר עם התמונות של אשתו ושני ילדיו. שעה ארוכה היה מתבונן בתמונות ובוכה. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

אבא ואמא, שעברו את שנות המלחמה בערבות סיביר בתנאים קשים של הישרדות ורעב וקור, שני אנשים בודדים, בנו להם חיים חדשים בארץ והשתדלו למלא אותם בתמונות של משהו יותר אופטימי. רק לא להיזכר.

לפני כמה שנים, כשפינינו את הבית של אמא שהלכה לעולמה, מצאתי בתוך אחד הספרים מכתב ביידיש שאבא כתב כמה שבועות לפני שהלך לעולמו. בכתב ידו המיוחד והמסולסל, בעט אדומה, סיפר בפעם הראשונה את מה שלא ידעתי במשך שנים: 

"אני, צבי, הבן של אבי ר' שלמה ז"ל..... ושל אמי ריסה לאה ז"ל... אותי גייסו לצבא האדום,                                     לא חשבתי שאחזור חי, אך אלוהים עזר לי. אז התחלתי לחפש, אבל לצערי לא מצאתי שום דבר.                                 הגיוס היכה אותי כרעם בראש בקשר לַכּל, איבדתי אבא, אמא, אישה ו-2 ילדים קטנים,                                             אחיות, אח אחד עם ילדים ואשתו, האחות עם  2 ילדים, והגיס עם ההורים, וגיסים עם נשותיהם והילדים,
הכאב גדול, אולם אין ביכולתי לעשות דבר."                 

זהו. רק האינפורמציה הזאת, היבשה.              

*********                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           עכשיו אני מסתובבת בקוריץ, משוטטת ברחובותיה, מציצה מפעם לפעם אל הטיפוסים שעוברים ברחוב במיוחד אל הזקנים שביניהם. תוהה מה היה החלק שלהם בחיסולים שהתרחשו פה. הם בטח למדו עם השנים להגיד שזה לא הם. שהם לא זוכרים, שאלה שעשו את זה מתו כבר מזמן.

בערב אני חוזרת לרובנו, עייפה מתלאות הדרך, בככר שבדרך לבית המלון צועקת מוזיקה קולנית שירים באנגלית, זו המוזיקה של מוכר הגלידות. אני מציצה על העיר מחלון החדר במלון. מקשיבה לטלוויזיה בשפה שאני לא מכירה. גשם יורד בחוץ לפרקים. השלוליות של הגשם הקודם עוד לא התייבשו. למחרת בבוקר אני פותחת את החלון החוצה, לנשום לתוכי את ריח האוויר הנקי. באפלולית הבוקר אני רואה את ראשוני המשכימים ללכת לעבודה. אני חושבת על קוריץ ועולם כמנהגו נוהג.

 

 

....כבר פסח שלישי

אצלי זה כבר פסח שלישי. אי אפשר לטעות בספירה. הימים שלפני החג המתקרב הם בור אחד גדול עבורי. בור שאני לא מצליחה לצאת ממנו. תחושת המועקה לא עוזבת אותי למרות כל הסחות הדעת שאני מסדרת לה.

אפילו להליכת הבוקר שאני כל כך אוהבת קשה לי להרים את עצמי בימים אלה, מזל שאני מארחת אצלי כלב שדואג להוציא אותי מהמיטה והחוצה.

אני מכירה היטב את כל התרגילים מהפרק של "איך להשתחרר ממועקה": להיות עסוקה כמה שאפשר, פרויקטים למשל כמו לכבס את הווילונות, לארח את הנכדים, פגישות עם חברות, לנקות את הבית, לקנות לי משהו חדש לחג כמו צעיף או תכשיט או חולצה, אבל שום דבר לא באמת עובד עלי. המועקה פה כדי להשאר ושאף אחד לא יבלבל אותה עם הסחות דעת.

אין לי חשק לנסוע. אני מתחמקת באלגנטיות מכל ההזמנות להתארח בליל הסדר. בסוף נעניתי להזמנה במקום בו מרגיש לי הכי נוח להיות. חשבתי שלא אבשל אבל אני מבשלת ומוצאת גם בזה סוג של נחמה.

ריח של אוכל זה הדבר שהכי חסר לי. ריח של אוכל זה משהו מנחם והוא הכי חסר. חסר לי הריח של מרק העוף ושל החזרת שאמא היתה מכינה לחג וריח הדגים. ריחות זה משהו שאני תמיד מתגעגעת אליו. הם שומרים בתוכם את הזיכרונות של מה שהיה. ליל הסדר מזכיר לי את אמא שלי עומדת במטבח ומכינה את מאכלי החג וגם את עצמי עומדת ומכינה חלק מהמאכלים שלה.

עכשו כל זה איננו. אני תוהה איזה ריחות לקחו איתם הילדים שלי מהבית ממנו יצאו ואליו כבר לא ניתן לחזור..

כשנפרדים, כל חג הופך להיות סיפור. החג הראשון אחרי הפרידה עבר קל יחסית. היתה קורונה. אף אחד לא חגג אז ההרכב קטן שיצרנו היה בדיוק מה שהתאים לי. בחג השני כבר אי אפשר היה להתחמק מהמצב המורכב שהתפתח. סידורי החג שפעם היו פשוטים, אצלנו או אצלם, הפכו מסובכים. פעם הכל התחלק לשניים עכשיו זה לחמישה. אצלו או אצלה, אצלם או אצל הצד השני הכל נעשה מורכב. חשבתי שבשלישי יהיה לי יותר קל אבל זה לא. זה בכלל לא קל.

הזכרונות של הסדר האחרון בבית שפרקנו מציפים אותי כל הזמן כמו כאבי פאנטום ולא עוזבים אותי. אני לא יכולה להשתחרר מזה.

אני קוראת את הדברים שכתבתי לילדים שלי בליל הסדר האחרון. קוראת ובוכה.

פרידה זה דבר כואב. פרידה כואבת נשארת תמיד חקוקה בלב ובכל פעם שנזכרים בה הלב מחסיר פעימה. משבר הפרידה הוא כמו גל גדול שיש לתת לו לחלוף, לקחת נשימה עמוקה, לצלול לתוכו ולחכות שהוא יעבור. כל כאב סופו לעבור. הכאבים באים ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל החיים. מה שיקרה הלאה, אין לדעת. מה שיקרה הוא משהו שרק אני יכולה לחולל אותו.

אז אולי השנה אני בכל זאת אהיה בסדר. אהיה בסדר כמו שזה. אני עוד לא כל כך מוצאת את עצמי, אבל מסתכלת קדימה ומסתגלת..

מחר כבר החג. אני אומרת לעצמי לנשום עמוק. מה שהיה כבר לא יהיה אבל יכול להיות משהו אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו יותר מזה...

אניגמה

Photo by Volha Flaxeco on Unsplash

שלושה ימים רצופים שאני מחפשת את נעלי הבית שלי העלו בי הרהורים עגומים על המקום שהיא תופסת בחיים שלנו...

אליס מסתובבת אצלנו בבית כבר שנים לא מעטות. כבר ממש חלק מן המשפחה. כל כך חלק מן המשפחה שהיא מעצבת פה סדר מסוג חדש. כזה שנראה לה מתאים.

וכשהיא הולכת אני מסתובבת ימים שלמים בתחושה מוזרה. לוקח לי זמן עד שאני מבחינה שבדיוק מה שאני צריכה נעלם, ומה שאני צריכה זה תמיד משהו שאני לא מוצאת. למשל, הפינצטה, המספריים הקטנות, הקופסא עם כלי התפירה, איפה לעזאזל שמתי אותם בפעם האחרונה?

שמתי לב שלפעמים המקומות הקבועים שלי לא ממש נראים לה, אז היא משנה. רק פרט קטן נשכח ממנה, היא 'שוכחת' לעדכן אותי. וכך ברגע שאני הכי צריכה למרוט לי איזו שערה שובבה, או לתפור איזה כפתור סורר - אני פשוט יוצאת מדעתי..

כבר הבנתי שאני 'צריכה לפצח את זה' ופשוט להיכנס לראש שלה ולחשוב כמוה. אני צריכה להבין את הדרך שבה היא חושבת כשהיא 'רק מסדרת'.

לפעמים זה עובד לי ואני מצליחה לעלות מהר על המיקום החדש של החפצים.

ולפעמים, כמו השבוע, כמעט יצאתי מדעתי. כבר חשבתי לוותר ולקחת זוג נעלי בית אחר, אבל את אלה אני ממש אוהבת והחלטתי שאני לא נשברת. אחרי שלושה ימים  של חיפושים בלתי פוסקים, גיליתי שהנעלים שוכבות להן בשלווה ונחת בארון שלו. בדרך גם גיליתי שאת המספרים היא שמה באמבטיה, את הפינצטה הכניסה לתוך המגירה וקופסת התפירה שלי עברה חדר.

הגיוני, לא?  אני תוהה איך כל הרעיונות האלה לא עלו במוחי קודם..

לפעמים אני מרגישה כאילו בכל פעם שהיא באה היא מסדרת לי פה איזה כתב חידה, היא מסתירה ומשפשפת את ידיה בהנאה לראות אם אצליח לגלות....

לפעמים אני עולה על זה מהר ומצליחה לפצח את החידה ולפעמים לא

היכן היא שמה את הנעלים שנעלתי בשבוע שעבר עוד לא הצלחתי לפתור. נותרו לי עוד יומיים עד שהיא תבוא ותניח לפני כתב חידה חדש....

 *****

מוקדם בבוקר אליס התקשרה להודיע שהיום לא תגיע. הטלפון הזה שתפס אותי באמצע ההכנות לצאת לעבודה הרגיז אותי מאד. אני בתקופה מאד עמוסה והבית זקוק למגע יותר רציני אחרי האורחים שהיו פה בשבת. בערב לפני שהיא מגיעה פינטזתי על הרגע שאני חוזרת הביתה, פותחת את דלת הבית וריח הבית הנקי מהול בניחוח של ריצפז מעורבב באקונומיקה מציף אותי.

מרגיזה אחת. אני שונאת שהיא מודיעה לי ברגע האחרון ושאני צריכה לגנוז את כל החלומות שלי.

"מה קרה, אליס" אני שואלת

"פספסתי את האוטובוס אליכם ואין לי איך להגיע"

"את יכולה להגיע עם האוטובוס של השעה 8" הצעתי.

"יש לי עוד עבודה בצהרים ולא אספיק אצל שתיכן. אצלם יש אירוע משפחתי והבטחתי לבוא לעזור".

בזמן האחרון היא ביטלה כמה פעמים ותמיד ברגע האחרון.  "יותר מדי נכנסה לנו לחיים" אמרתי לעצמי "אולי הגיע הזמן להיפרד ממנה".

שרויה בתוך התסכול שלי, הזכרתי לעצמי שככה זה ביחסים ארוכי טווח שאף פעם לא באמת הגדרנו אותם. מערכת היחסים שלנו מתבססת על הדקויות שרק אנחנו מבחינות בהן. יש בינינו אינטימיות רבה. היא נכנסת אלי הביתה אחרי שאני יוצאת, לומדת עלי דרך החפצים שלי, פוגשת אותי במקומות הכי אינטימיים שלי. היא נכנסת לחדר השינה שלי, מחליפה את מצעי המיטה שלי, יודעת איזה לילה עבר עלי, מה אני לובשת, רואה אותי דרך הכביסה שהיא מקפלת. הקרם שאני מורחת על הפנים בבוקר. היא הראשונה לראות מה חדש.. רואה ושותקת.

היא זו שנותנת מענה לצרכים שלי ומטפלת בכל המשימות שלא אהובות עלי במיוחד. את הכל היא עושה בשקט. היא באה והולכת. ולמרות שאנחנו בקושי נפגשות והקשר בינינו נעשה דרך הפתקים והכסף שאני משאירה לה על השיש, היא האדם שהכי מכיר אותי.

אמרתי לעצמי שאנחנו צריכות לדבר.
כבר תכננתי לעצמי את הנאום שאנאם בפניה בפעם הבאה שהיא תבוא.

אבל כמו תמיד אני יודעת שהמילים יגמרו לי ברגע שהיא תכנס בפתח הדלת..... 

אליה המורה שלי לספרות

 https://www.prtfl.co.il/archives/125785

אליה הגיעה ללמד אצלנו בתיכון המקיף ביהוד כשהתחלתי ללמוד בכיתה ט'. תלמידי כיתה ט' נקרא אז חמשושים* וביב' קראו לנו שמיניסטים. אליה לימדה ספרות וגם היתה המחנכת שלי מכיתה ט ועד יב, לאורך כל שנות לימודי בתיכון.

השם שלה מיד משך תשומת לב. זה היה שם חדשני בשביל שנות השישים בהם השמות הכי מסעירים היו לבנה ותמרה ושושנה ואסתר. ההופעה שלה משכה מיד תשומת לב. יחסית לצוות המורים המזדקן שהיה אז בתיכון היא היתה צעירה ונאה, תמירה ודקת גזרה, לבושה תמיד בקפידה בצבעים לא בולטים ומושכי עין מדי, בשמלה או בחצאית וחולצה תואמת. היה לה שיער ארוך בצבע חום שתמיד היה אסוף לזנב סוס (קוקו) או גולגלה מאחור. אף פעם לא ראינו אותה בשיער מפוזר. אליה היתה ילידת הארץ ובגלל שכולנו היינו ילדים ממשפחות של עולים שבאו לארץ אחרי כל הזוועות של אירופה, היא היתה בשבילנו סמל לדמות הצברית שכולנו שאפנו להידמות אליה.

היא באה אלינו מפתח תקווה שהיתה בשבילנו העיר הגדולה. שם היתה לשכת גיוס והיו גם מרפאות המומחים של קופת חולים, ובמשרד הפנים בפ"ת הוצאתי תעודת זהות בפעם הראשונה. למרות מרכזיותה של פתח תקווה בחיינו, האוטובוס משם היה נוסע ליהוד רק פעם בשעה ולכן היא היתה תמיד מגיעה מוקדם לבית הספר ואף פעם לא התעכבה אחרי הלימודים בגלל שהיה לה אוטובוס..

אליה היתה מורה מהזן הקפדני ביותר, נכנסת בזמן לכיתה ויוצאת רק אחרי שהפעמון של סוף השיעור צלצל. לא היתה בה מה שנקרא "רוח שטות" היא היתה ישרה כמו סרגל. תמיד מוכנה לשיעורים, מחברות עם סיכומים מוכנים מראש, מסודרת מאד. השיעורים שלה היו דומים: קודם קוראת שמות, בודקת שיעורי בית, רושמת מי הכין ומי לא, ואחר כך מתחילה ללמד. אי אפשר היה לעבוד אליה, הכל היה רשום אצלה. היא היתה פקחית מאד וחכמה. אף פעם לא תתפוס אותה לא מוכנה או לא מאורגנת.

בצד הקפדנות הזו, בשיעורים שלה התחולל קסם שעד היום, כשאני נזכרת, תחושת הגעגוע מציפה אותי. השיעורים האלה לקחו אותי לעולמות רחוקים שהציתו את דמיוני. דרכה פגשתי את אנה קארנינה במשברים שלה ואת אנטיגונה שנלחמת נגד כל העולם ואת בלזאק ופלובר ואת "חיבת ציון" של מאפו ואת א.נ. גנסין וביאליק ואת שירת ימי הביניים ושירת רחל ולאה גודלברג, ואת ה"שירה הצעירה" עמיחי ופגיס ונתן יונתן, "והיה העקוב למישור" ועוד ספורים של עגנון ובאבי יאר של סולז'ניצין. ועד היום אני זוכרת את ישו מהרומן "במשעול הצר" של א.א.קבק.

היה שם הרבה חופש להביע את דעתך, להביא את עצמך, להתבטא. העיסוק בטקסטים איפשר דיון בכל מיני נושאים שעלו מהם. זו היתה גם היצירה עצמה וגם מה שעלה ממנה. בשיעורים שלה למדנו כי העיסוק בספרות הוא בעצם נגיעה בחיים עצמם. הוויכוחים היו סוערים ומלאי אמוציות ולא פעם נמשכו מעבר לשיעור לתוך ההפסקה ולחיים אחר כך.. וכך גם היה בכתיבה. את החיבורים שהייתי כותבת, היתה לפעמים מבקשת ממני להקריא לפני כל הכיתה. ככה היה נהוג אצלנו. אצלה למדתי לחקור ולהרחיב ולחפש עוד ועוד. התחלתי ללכת לספריה ולחפש ספרי עזר ולכן זה היה רק טבעי שכשהיה צריך לבחור מקצוע להרחבה ספרות היתה הבחירה הראשונה שלי וזה למרות שהייתי לא רעה גם בתחומים אחרים.

עם הזמן ייסדנו בבית הספר עיתון שבועי, שהיה יוצא כל יום שישי והתחלתי לכתוב בו ושם פגשתי את שרון והפכנו להיות חברות מערכת וגם חברות לחיים.

מתישהו בין השנים נולד בנה הבכור ירון שכנראה נקרא ככה על שם ירון מחסמב"ה. למורה שהחליפה אותה בתקופת חופשת לידה לא היו חיים קלים בכלל. היה לה ממש קשה ללמד אותנו. השעורים איתה היו שונים ודי משעממים. אני באופן אישי לא חיבבתי אותה אולי בגלל שהיתה מאד שונה ממנה או בגלל שקראו לה יוכבד או יוכי או אולי בגלל שאצלה כבר לא הייתי התלמידה שהמורה אהבה. כשאליה חזרה אלינו אחרי שלושה חודשים, לא היתה מאושרת ממני.

אליה לא היתה מהמסתחבקות, היא לא אחת כזו שאפשר לבוא אליה ולשפוך את הלב. אבל בגלל שיעורי הספרות נוצר בינינו קשר מיוחד שלא היו בו הרבה מילים אבל היתה בו הרבה חמימות.

ולכן זה כמעט לא מפתיע שכשהגיע הזמן להרשם לאוניברסיטה, אחרי כל הסיבובים של עבודה סוציאלית (שהתקבלתי)  ספרות היתה הבחירה המועדפת עלי ובמשך כמה שנים גם לימדתי ספרות בתיכון בנהריה.

את המחברות מהשיעורים שלה שמרתי במשך הרבה שנים וכשהפכתי מורה נהגתי לחזור אליהן מפעם לפעם כדי ללמוד מהן מה היה שם. רציתי שגם לתלמידים שלי תהיה חוויה דומה למה שהיתה לי בלימודי הספרות.

--------------------------------

*לפי האקדמיה ללשון העברית, מקור הכינויים 'חמישית' 'שישית' וכו' היא בשיטת חלוקה של בתי ספר שהיתה נהוגה בכמה מדינות באירופה. בשיטה הזו היתה מכינה של ארבע שנים בבי"ס יסודי ואחר כך גימנסיה של שמונה שנים. כיתות הגימנסיה החלו בכיתה ה' של ימינו. ולכן הכיתה ט' הייתה אז הכיתה החמישית. למרות שהשיטה הזו לא נהוגה בישראל, הכינויים 'חמישית' 'שישית' שימשו את כולנו ועדיין משמשים, ומהם אף נגזרו 'חמשוש', 'שישיסט', 'שביעיסט' ו'שמיניסט'.
_________________________

הפוסט הזה נכתב במסגרת פרוייקט "השרביט החם" - המורה המיתלוגי שלי שהתחשק לי להשתתף בו
 והיה ממש נעים להזכר..

הבוקר אני במטבח - מחשבות על אמהות

 1.
הבוקר אני במטבח.
ברקע הרדיו מנגן דרך הטלפון שמונח מתחת לחלון. הבוקר זו התכנית של עומרי ורומי. אני אוהבת את התכנית שלהם. הם מראיינים אנשים מעניינים, הניתוח שלהם מעניין. בסוף התכנית הם שרים ביחד שיר. שניהם מזייפים אבל זה יפה.. אני מצטרפת אליהם מהבית גם אני מזייפת ומאד נהנית מהשירה. אני אוהבת את הקול של עומרי יש בו רכות שמדברת אלי. הרכות שלו מטעה. הקול הנעים זה יודע לשאול את השאלות הכי נוקבות שאפשר..

הכרתי פעם את אמא שלו, רותי. נפגשנו בשליחות בבון, גרמניה. עמרי למד בתיכון האמריקאי יחד עם הילדים שלי. רותי היתה אשה שמחה שידעה ליהנות מהחיים. כשחזרו לארץ מחלת הסרטן הכריעה אותה.

תכף הבת שלי תבוא ונבלה יחד את היום. אני משתתפת איתה בכמה פגישות בזום שיהיו במשך היום. מוזר כמה הקורונה צמצמה את העולם. ישיבות בזום עם כל העולם זה משהו כל כך פשוט. מי היה מאמין שככה המרחקים יתקצרו.

"בצהרים נלך לאכול בחוץ " היא אומרת
אני מכינה ארוחת צהרים בבית. הביקור שלה מעיר בי את החשק לבשל ומהבוקר המתכונים כבר מתרוצצים לי בראש.

כל הבוקר ירד גשם. עכשו הפוגה. השמש שיצאה מבין העננים נכנסת לסלון דרך דלת הזכוכית ומשרה חמימות כייפית.

2.

בתקופה האחרונה אמא שלי חוזרת אלי בחלומות.

היום ראיתי אותה נכנסת לבית שלי כשסדרנו את השולחן לארוחת הצהרים ואומרת לילדה שלי "כל כך גדלת".
"היא בעצמה כבר אמא" אני אומרת ומצביעה על החדר ליד "הילדים שם הם הנינים שלך שלא זכית להכיר".

היא יושבת איתנו לארוחה, שואלת על כל מאכל, אומרת שטעים לה ומזכירה את הבורשט שהיתה מבשלת, זה המרק שהיתה מכינה כשהייתי באה לבקר אותה.
אחר כך היא מסתובבת בבית מתפעלת מכל דבר שהיא לא מכירה. מהמחשב שלא היה לה ומהטלפון הנייד החכם, הטלפון שלה שאני עוד שומרת את המספר שלו בזכרון שלי, היה מהסוג הישן. לא כמו הטלפונים של היום. מסך הטלוויזיה שתלוי על הקיר סוחט ממנה קריאת התפעלות.  

"מתי עברת לבית הזה" היא שואלת "בבית הקודם הכרתי את כל השכנים פה אני לא מכירה אף אחד".

אני מכינה קפה עם העוגה שהיא אוהבת ומספרת לה קצת ממה שקרה מאז שעזבה אותי לפני שש-עשרה שנים. אנחנו נזכרות ברגעים האחרונים שלה בבית החולים. אז חשבתי שהיא תתאושש ותהיה לנו הזדמנות לדבר אבל היא הלכה ונשמטה ממני עד שלא היתה נוכחת יותר בחדר ונשארה רק הנשימה שלה שהלכה ונחלשה...
"למה באת?", אני שואלת

"כדי להגיד לך שאף פעם לא עזבתי. הכל היה בראש שלך. באתי להראות לך שאני כאן. הכל בראש שלך. אפשר להפסיק עם כל זה עכשו כשאני כאן"

3.

לפעמים אני זוכרת איך זה הרגיש לי בגוף כשהיתה לי אמא. יש לזה הרגשה בגוף, לאמא. כמו שיש הרגשה לאין-אמא.

גרנו רחוק אחת מן השניה והמרחק הטביע את חותמו מאד על היחסים שלנו. הקרבה שלנו הצטמצמה למפגשי חגים ושבתות שהיו חמים ונעימים אבל לא מהסוג שהפך את אמא שלי לזו שאתקשר אליה כשאני צריכה עזרה ותמיכה. ואולי זה קשור לנוכחות שהיתה לה בחיי שהיתה מצומצמת וזה צבע את היחסים שלנו.

ואז אני הפכתי לאמא והיו לא מעט שנים בהן גרתי רחוק מהילדים שלי או בניסוח אחר: הילדים שלי גרו רחוק ממני.
בשנים האלה הייתי אומרת לעצמי שאני רוצה סיפור אחר עם הילדים שלי. שאני לא רוצה את מה שהיה או שלא היה לי עם אמא שלי.

"האחריות למה שיקרה בקשר שלך איתם היא שלך" הייתי חוזרת ומשננת לעצמי כל שבוע כשנסעתי לפגוש את ילדתי ואת נכדתי הקטנה.

4.

עכשו אני במטבח, קוצצת את הירקות שבעוד כמה דקות יהפכו למרק מהביל, כזה שמתאים למזג האוויר החורפי שבחוץ. החלטתי לנסות איטריות מוקפצות עם כרוב וקישואים בתוספת עדשים שיצטרפו לדג המתבשל בתנור ולסלט הירקות ולקינוח פומלה. ואי אפשר בלי שוקולד שכולנו אוהבים..

בארוחת הצהרים בין הישיבות בזום, דברנו על הישיבות. הרגשנו שהן היו טובות וקבלנו כל כך הרבה מידע שיצאנו מבולבלות עוד יותר. חשבנו שהכי טוב לתת לדברים לשקוע. שעה ארוכה דברנו ודברנו וצחקנו ולא שמנו לב שהגיע זמנה של הישיבה הבאה..

5.

לפעמים אני זוכרת איך זה הרגיש כשהיתה לי אמא. אני עובדת על עצמי שיש לי אמא, רק כדי להרגיש בגוף שלי את הדברים שנשארו איתי במשך השנים.

ועכשו אני זוכרת בגוף את ההרגשה לאין-אמא בדיוק כשאני מרגישה שאני צריכה אותה.

 

כחול

Photo by Aaron Burden on Unsplash

איכשהו יוצא שעל הכביסה בבית אני אחראית. כביסה זו מלאכה לא מאד מורכבת. צריך להפריד בין הלבנים לצבעים ובין העדינים עד 30 מעלות לרגילים, להכניס למכונה עם אבקת כביסה ומרכך ואחרי שהמכונה גומרת צריך תלות את הכביסה. היום אני בבית. בבוקר הוא השאיר לי פתק שיבוא מהצבא מוקדם כי בערב יש לו חתונה, ושהוא מקווה שאספיק לכבס כי מתכנן על החולצה הלבנה שאתמול זרק לכביסה.

בחוץ סוער ויבש. "מזג אוויר טוב לכביסה", אני אומרת לעצמי. "ברוחות האלה היא תתייבש מהר". בחדשות אמרו שהגשם יגיע בשעות הצהרים אז אני צריכה להיות עם יד על הדופק. מבט למעלה מגלה לי שהשמים מתמלאים בעננים שמגיעים מכיוון הים. הרוחות המנשבות בחוץ יחד עם רעש התוף המסתובב של המכונה יוצרים מנגינה מעניינת. המנגינה הזו מלווה אותי הבוקר. ברגע מסויים נעשה שקט. המכונה גמרה. הרוח לא.

עכשיו צריך להוציא את הכביסה ולתלות אותה בחוץ. הידית של הגיגית שבורה. בכל פעם אני מזכירה לעצמי שהגיע הזמן לקנות גיגית חדשה אבל אחרי שאני גומרת לתלות את הכביסה אני שוכחת אותה.

בחוץ אפור מאד. סימנים של חורף בפתח. אני במרוץ נגד הזמן, חושבת מה יקרה קודם הכביסה תתייבש או שהגשם יתחיל לרדת. 

אני מניחה את הגיגית בפתחה של המכונה מוכנה לקלוט לתוכה את הכביסה הרטובה. האור בחדרון הקטן עמום קצת. הדלת נפתחת וענן ריחני של מרכך ממלא את החדר. הכביסה מתגלגלת אלי מכודררת ודחוסה. אני מסתכלת שוב, זה לא הלבן בוהק. אני מוציאה את הגיגית החוצה, הנשימה שלי נעצרת. הלבנים כולם כחולים. אני מסתכלת שוב. אחרי כמה שניות של הלם אני בודקת, מפרידה אותם אחד אחד אולי לא כולם, אולי יש כאלה שלא.. אבל זה נראה חסר סיכוי. כולם כחולים. כל הלבנים תכלכלים. התחתונים החדשים שרק לפני שבוע יצאו מהאריזה, הגרביים, חולצות הטי שירט הלבנות שלובשים מתחת למדים, ורק את הצווארון שלהם רואים בחוץ, הסווטשירט הלבן החדש שחילקו בסיום הקורס, הכל הכל כחול בגווני כחול. רק הסינטטיים נשארו לבנים בחזית אבל הצבע הכחול השתלט על המנז'טים ועל התפרים.

מאיפה זה, אני שואלת את עצמי בעצבים. קודם מיינתי את כל על הרצפה לערימות. לא יכול להיות שפספסתי, אז מאיפה הכחול הזה? בדיקה מעמיקה בתוף של המכונה סיפקה את התשובה. על הקרקעית מצאתי טוש ארטליין כחול מהסוג ההכי עבה מסמורטט ומפורק לחלקים. הסוגר של מיכל הצבע נעלם. החלק הפנימי שמחזיק בתוכו את הצבע היה דהוי לגמרי, כמעט לבן. כל הכחול בחוץ..

אני הורגת את הילד הזה כשיבוא הביתה, אמרתי לעצמי כשבראש כבר היה לי נאום שלם של מה שאגיד לו כשיבוא. שרק יבוא. בינתיים בשביל לעשות משהו עם העצבים גררתי את הכביסה החוצה ותליתי אותה על החבל לפי הסדר, סווצרים, טישירטס, גופיות, תחתונים, גרביים, שורה ארוכה ארוכה של גווני הכחול, בכתמים לא אחידים, הכל לפי קרבתם לתמצית הצבע שיצאה מהטוש והתערבלה.

עשרים דקות תמימות של תליית כביסה ברוח, כשאני מפרידה את הפריטים, מחברת בין זוגות של גרביים ומיישרת את מגבות המטבח גרמו לי לסקור מקרוב את התוצאה של מה שקרה. ההדפס של משחקי המונדיאל של דרום אפריקה שינה את הצבעים שלו. החולצה שהוא תכנן עליה נראית כעת כאוסף אמנותי של כתמי צבע בגוונים שונים של כחול. רק שרוול אחד נשאר לבן. השמים כבר ממש שחורים והגשם ממש קרוב. אין טעם למהר להכניס את הכביסה הביתה, אולי הגשם ישטוף את הכחול הזה.

אחר הצהרים הוא הגיע מרוצה. החתונה זיכתה אותו בסוף שבוע ארוך כמו שהוא אוהב. הוא נכנס בדלת כרוח סערה והגניב חיוך לכיוון שלי. "בוא לשניה", אמרתי לו. "אין לי זמן", ענה, "אני צריך ללכת להסתפר, את יכולה להכין לי את הבגדים על המיטה?" "לא" עניתי. "אל תגידי ששוב לא עשית כביסה" הוא צעק אלי מהכניסה בדרך לחניה. "ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך". 

 (נכתב 9.3.2011)

סבא שלי או האיש על האופנוע

הסיפור על נישואיו הפיקטיביים של משה דיין לפליטה שהיתה זקוקה לסרטיפיקט כדי שלא תאלץ לחזור לאוסטריה וגורלה עלול יהיה להיחרץ לשבט כגורל רבים מהנותרים, הזכיר לי את הספור של סבא שלי יהודה.

גם אני, כמו עופר אדרת - נקמת הארכיון, אוהבת לחטט בארכיונים. השיטוטים האלה הם כמו כתב חידה. מסמך אחד מוביל למסמך אחר וכל רמז הוא מפתח לעולם שלם ורחב שנחשף בפניך. קשה לתאר את התחושה כשאת מגלה בשעה 2 לפנות בוקר תעודה מקורית הנושאת את השמות של בני משפחתך.. ברגע הזה שבו המסמך נחשף לנגד עיניך הלב רועד מהתרגשות ואת עטה על המידע כמוצאת שלל יקר. הצרה היא שבשעה הזו אין לך בדיוק את מי לשתף בגילוי הזה ואת בקושי מצליחה להירדם מרוב התרגשות, מחכה בחוסר סבלנות שהבוקר כבר יעלה ותוכלי לשתף את העולם במה שמצאת.

בשיטוטים האלה נחשפו בפני לא מעט אוצרות משפחתיים: מצאתי את הדרכונים של הורי  בארכיון הסוכנות היהודית וכך יכולתי לדעת איך קבלו אישור להגיע לארץ וכיצד הגיעו. בארכיון הציוני המרכזי מצאתי בקשות לרישיון עליה לישראל עבור האחים של אמא שלי ודפי העד באתר יד ושם אפשרו לי לבנות את עץ המשפחה. אבל את התעודה המפתיעה ביותר מצאתי בארכיון העמותה למחקר גנאלוגי בישראל.

********

כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לנסוע עם אמא שלי לבקר את דודה מרים בתל אביב. דודה מרים, מרחוב החלוצים לא היתה באמת דודה שלי. באותם זמנים כל מי שהיה מכר מהעיר או מהאזור ממנו באו אמא שלי או אבא שלי קבל ישר את הכינוי דוד וזה לא משנה אם הכירו קודם או לא. מכיוון שלאף אחד לא היתה משפחה בארץ, אז כל הרחוקים נעשו קרובים והפכו דודים. לא פעם באו לביקור אצלנו בבית אנשים שלדברי אמא "הם מהעיר שלי", ומיד הפכו דודים. זה היה הפתרון שהומצא במקום לספק הסברים "מאיפה בדיוק אנחנו מכירים" ולכן הנחתי שככה היה גם עם דודה מרים.

דודה מרים היתה מבוגרת מאמא שלי. בנסיעות לתל אביב, ביקרנו אותה הרבה פעמים ואני זוכרת שהקשר ביניהן היה טוב. בראש השנה היינו שולחים לה שנה טובה בדואר והיא היתה שולחת לנו בחזרה. בביקורים האלה הכרנו גם את בעלה אוסקר ואת אברהם, הבן שלה שהתחתן עם חנה ומאוחר יותר גם את הילדים שנולדו להם, איתם הייתי משחקת כשהיינו באים לביקורים אצלם.   

********

סבא שלי יהודה, שאני נקראת על שמו, עזב את משפחתו במולדובה בשנות ה-30 והגיע לפלשתינה, כדי להשיג סרטיפיקטים עבור משפחתו שיוכלו לבוא לכאן. הסרטיפיקט אפשר להיכנס לפלשתינה באופן חוקי ולהישאר כאן ובהמשך איפשר להגיש בקשה להתאזרח בארץ.

בארכיון הציוני המרכזי, מצאתי בקשה לרישיון עליה, בכתב ידו של סבא, מה-17 באפריל 1946, עבור אחד מבניו. בטופס מילא פרטים על עצמו ושילם מיסים לגופים שונים בכדי לקבל רישיון עליה. עוד כתוב שם כי יהיה עליו לדאוג, למגורים, לפרנסה וכלכלה של מי שיגיע על חשבונו וגם להחזיר לסוכנות את כל ההוצאות הקשורות בעליה לארץ של הקרוב שהוזמן על ידו.

מהפרטים בטופס למדתי שהוא הגיע כתייר לחיפה בשנת 1935. בשנת 1946, מועד מילוי הבקשה, הוא עוד לא התאזרח. הסטטוס שלו בזמן הזה היה "בלתי לגאלי". הוא מציין שהוא נמצא בארץ לבד, בלי משפחה. בטופס מצוינת כתובתו בתל אביב, רחוב שד"ל 8, שהוא עוסק ברוכלות וההכנסה החודשית שלו היא 30.40 מא"י (מיל ארץ ישראלי) לחודש.

בעת הגשת הבקשה הוא שילם 200 מא"י (מיל ארץ ישראלי) למגבית ההתגייסות וההצלה של הסוכנות היהודית – תשלום לטובת מטרות סוציאליות, תרומה של 10 מא"י לקרן היסוד וגם תרומה של 10 מא"י לקרן הקיימת. מעמסה כבדה מאד בשביל מי שמרוויח 30 מא"י לחודש...

******

לילה אחד, בעודי משוטטת בארכיונים שונים, אוספת מידע בשביל עץ המשפחה, התגלגל לידי מסמך הנושא את שמו של סבא שלי יהודה לייב בארכיון העמותה למחקר גנאלוגי בישראל (IGRA).

מה רבה היתה הפתעתי לגלות תעודת נישואין של סבא שלי יהודה, מהרבנות הראשית בתל אביב. בדקתי היטב את הפרטים. באותה תקופה עוד טרם הונהגה השיטה של מספרי זהות, אז בדקתי את שמות ההורים, שם האב שם האם – הכל נכון. תאריך הנישואין 14.7.1946. ומי הכלה? הכלה היא אותה דודה מרים מהביקורים בתל אביב..

נפעמת מן הגילוי, לא הצלחתי לעצום עין בלילה. בבוקר מוקדם שלחתי את ההעתק תעודת הנישואין לבת דודתי עינת שגרה עם סבתא שלנו כל השנים עד שעלו ארצה בשנת 1973, ושאלתי אותה אם היא יודעת משהו על זה. "אני המומה" עונה לי עינת. ידענו שסבא נסע להביא סרטיפיקטים אבל לא היה לנו מושג על זה שהוא התחתן בישראל עם אשה אחרת. אף אחד גם לא ידע שהם התגרשו. "סבתא לא אמרה לנו כלום" כתבה לי. גם אמא שלי לא אמרה מילה על זה שדודה מרים היא בעצם אשתו של אבא שלה או אולי האמא החורגת שלה...

מכיוון שלא נשאר את מי לשאול אני מעלה פה כל מיני השערות שמתבססות על המסמכים שמצאתי.

חיטוט נוסף בארכיון גילה בקשה להתאזרחות בפלשתינה של אברהם, בנה של מרים, בחודש ספטמבר 1946. ככל הנראה, אמא שלו, היא דודה מרים, הגיעה לארץ באופן חוקי, ולכן בנה יכול היה להגיש בקשה להתאזרחות.

ואולי זה גם מה שקרה עם סבא שלי שגילה את סוד הנישואים לצורך קבלת סרטיפיקט. מכיוון שעד שנת 1946 הוא לא הצליח לשנות את מעמדו החוקי בארץ ישראל, ועדיין היה "בלתי לגאלי", הנישואים למרים, שהיתה אלמנה, היו סדור טוב כדי לזכות במעמד הנכסף, דבר שהיה ככל הנראה מאד מקובל באותה תקופה.

ממעט המכתבים שנשארו ממנו עולה כי גם אם הקשר ביניהם התחיל על רקע ההיכרות המוקדמת בעיירה ממנה באו שניהם, בהמשך הוא התפתח לקשר חם וטוב. הוא עזב את דירתו ברחוב שד"ל ועבר לחיות איתה ברחוב החלוצים. כשאמא שלי עלתה לארץ בשנת 1948 – היא מצאה אותו חי באושר בזרועותיה של  דודה מרים...

כמה מצער שהאושר הזה החזיק מעמד תקופה קצרה. בחודש ינואר 1949 הוא נהרג בתאונת אופנוע ברחובות תל אביב.

 * לזכרו של סבא שלי שנהרג ב-23.1.1949. בן 49 היה במותו

נוסעת בעקבות הזכרונות

 

בקיץ 2018 נסעתי לעיירה שבה גדל אבי. הנסיעה שלי לקוריץ התחילה באופן מקרי. לא היתה לי כל תכנית לנסוע לקוריץ, לא היתה לי מחשבה כזו, אף פעם לא חשבתי שצריך לנסוע לשם, עד שנתקלתי ממש במקרה, בדף הפייסבוק של ארגון יוצאי קוריץ וקראתי שנוסעים לשם. ואז בשנה אחת התברר לי שכבר מאוחר מדי ורשימת הנוסעים נסגרה ובשנה אחרת כבר ידעתי ששוב נוסעים ועכשיו אפשר לנסוע.

ואז לגמרי בלי לחשוב אמרתי שכעת זה הזמן וכשספרתי במשפחה שאלו אותי מה יש לחפש שם. והאמת היא שלא היתה לי תשובה אבל בפנים עמוק הרגשתי שזה מחלחל בי ככה שלא הפסקתי לחשוב על זה והרגשתי שאני חייבת לנסוע. ומצד שני היתה בי רתיעה מפני המקום הזה, מפני המדינה הזו שסוחבת איתה כל כך הרבה משקעים הקשורים בי.

ואחר כך התחילו סביב הנסיעה הזו כל מיני סיפורים. אנשים שאלו אותי לאן אני נוסעת וכשאמרתי קוריץ התחילו לשאול שאלות ושמתי לב שאחרי הרבה שנים שלא דברתי על המשפחה שלי ועל אבא אני מדברת עליו הרבה ועולים בי כל מיני זכרונות ילדות וזה היה מאד נעים. וספרתי את הספורים האלה לא רק לחברים הקרובים אלא גם לאנשים במעגלים רחוקים יותר, וגם הם גילו התעניינות ושאלו אותי הרבה שאלות שהרבה שנים לא נשאלתי ופתאום קוריץ נעשתה מוחשית יותר בתוכי ויותר ויותר גדלו גם הרתיעה וגם ההרגשה הברורה מאד, החדה מאד, שלקוריץ אני חייבת לנסוע.

והתחלתי לקרוא על קוריץ ועל ווהלין, בספר קוריץ, בעבודה שכתבתי על הספר, חיפשתי בספרים אחרים וראיתי את הסרט והרגשתי שזה נהיה ממש דיבוק, שכמה שאני קוראת אני רוצה לדעת יותר. והיו אנשים שאמרו לי, הרי ממילא לא תמצאי שם שום דבר ועברו יותר משבעים שנה ומה יש לך לחפש בקוריץ ומהצד השני היו כאלה שאמרו שגם הם היו נוסעים, רק כדי לראות את הבית, את הרחוב, איפה גר האבא שלך וההורים שלו ולשמוע סיפורי ילדות, לראות את הנהר עם המים האדומים במימיו היו מתרחצים בקיץ ומתוך דבריהם הייתי שומעת את הגעגועים שלהם ושלי. געגועים שלא יתוארו.

אחר כך התברר לי שלכל אחד יש מין קשר כזה לאוקראינה ולווהלין ולכל אחד יש "קוריץ" משלו. אנשים שאני מכירה שנים ושלא ידעתי על הקשר הזה שלהם לווהלין, שספרו לי על ההורים שלהם, על העיירה שבה נולד האבא, וכל אחד יש  לו סיפור אחר וגעגוע אחר ומעגל בתוך מעגל. אנשים שאני מכירה שנים שבכלל לא ידעתי שיש להם קשר גם לפולין למלחמה, לאוקראינה, ואני שומעת עוד ספורים של געגוע ושל רצון לדעת. ממש כמו אצלי.

ובכל התקופה הזו של לפני הנסיעה הייתי בתוך איזו מערבולת של געגועים ושל זכרונות ושל מחשבות ושל שאלות, לאן ניסע ומה נראה ואת מי נפגוש במקום זה שפעם גרו בו אלפים והיום לא נשאר בו אף יהודי אחד. ורציתי לראות מקרוב איזו ילדות היתה לאבא שלי ואיפה חי וחלם וחשב שיהיו לו חיים טובים ואיפה נגמרו התקוות והתחיל הפרק השני של חייו אחרי כל הזוועות האלה.

מהבית יצאתי ביום חם וחשבתי שכמה טוב שעוד מעט אנחת בארץ שיורד בה גשם בקיץ ובדרך הודיעו שהרכבת עוצרת בנתניה בגלל שביתת הנכים וחשבתי שכבר לא אגיע לטיסה ואז שביתת הנכים נגמרה והרכבת חזרה לנסוע. וכשיצאנו מהטרמינל בקייב אוקראינה בשעת לילה, העיר כבר כמעט והלכה לישון.  הרחובות היו די ריקים והיתה בי מין תחושת ריקנות שלא ידעתי מה ימלא אותה. ולא תארתי לעצמי שאחרי ביקורים בעשרות בורות המוות שהארץ הזו מלאה בהם, הריקנות הזו תחלחל ותעמיק עוד ועוד.

הכל אפשרי

https://images.app.goo.gl/oW89FHU6DihdbtRn6 מתוך points of you

החג המתקרב מציף אצלי בפנים את כל הזיכרונות: ליל הסדר האחרון שחגגנו ביחד, הדברים שכתבתי לכולם בחג האחרון שלנו ושאיכשהו לא מצאנו את הרגע המתאים לקרוא אותם. התמונות של הבית שהתחלנו לפרק אחרי ליל הסדר, הידיעה שמה שהיה לא ישוב להיות עוד. 

תקופת החגים היא תקופה מטלטלת מאד עבורי.

בחודשים האלה ששינו את החיים של כולנו, אני מתבוננת בהתמקמות של כל אחד במציאות חייו החדשה ומבינה שזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי. אני מדמה אותנו לקוץ שפרח והתייבש בסוף הקיץ, והגיע הרגע בו כל הזרעונים מחכים לרוח חזקה שתנשוב ותפיץ אותם לכל עבר.. זה מה שקרה לנו פוו..ווו..ווו... אחד ארוך וכולנו עפנו לאלף כיוונים וכל מה שקשר אותנו ביחד קודם פשוט התפוגג... חסר לנו המשהו הזה, המחבר, שאסף אותנו ביחד כל השנים.. דברים שחשבתי שישארו איתנו תמיד – נעלמו. אני רואה איך כל מה שעמלתי עליו במשך שנים, מתמסמס והולך. אולי זה זמני ואולי לא. לכי תדעי.. קשה לי לראות את זה. אני מבינה שכל אחד מאתנו זקוק לזמן שלו כדי להתמקם מחדש במציאות המשפחתית החדשה שלו.

במשך שנים חשבתי שהמשפחה היא במקום הראשון. רציתי שהמשפחה שגידלתי תהיה המשך לזו שממנה באתי. הורי, ניצולי השואה, שלא היתה להם משפחה הצליחו לבנות להם משפחה קטנה וחמה במקום זו שנעלמה. השנים האחרונות מגלות לי שזה לא כמו שרציתי שיהיה. עם כל הקושי, למדתי לקבל את זה שמה שחשוב לי כנראה פחות חשוב לאחרים. אני עדיין מקווה שיום אחד זה ישתנה..

*********

ביומיום אני משתדלת להביט במתרחש במשקפיים ורודים. טוב.. לא ורודים ממש, משהו כמו ורוד כהה כזה שמאפשר לראות את הדברים בראיה חיובית. אבל כשהחגים מתקרבים, הכל מתערבב... הוורוד הכהה נעשה כהה עד מאד ואני ממש מתקשה לראות את הדברים בצבע אופטימי יותר. אני רואה את מה שלא טוב, מה שלא עובד והדברים שמרגיזים אותו נעשים עוד מרגיזים.

אני יודעת שאני רואה את העולם באופן צר למדי, כי במציאות לא הכול רע. יש הרבה דברים טובים, גם אם הוא קטנים. אבל כרגע אני לא מצליחה להבחין בהם ולהגיד לעצמי מה כן טוב בתקופה שחלפה והיום, בגלל הלכלוך שעל העדשות.. מה שקל לי ביומיום נעשה קשה יותר בתקופת החגים..

יש הרבה דברים קטנים וגדולים, בחיים שלי, שאני יכולה להעריך ולהכיר עליהם תודה. בימים שאני חשה קושי אני עושה את זה באופן קצת מלאכותי. אני מאלצת את עצמי לכתוב בכל יום חמישה דברים טובים שקרו לי היום. אני כותבת על כאלה שהסבו לי אושר. אני כותבת על ההנאות הקטנות שלי: ההתפנקות במיטה לפני שאני קמה, קפה של בוקר על המרפסת, ציוץ הציפורים בחוץ, התותים שצמחו בעציץ, ההליכה בשש בבוקר עם חברתי חנה. העצירה הזאת, כדי להעריך את הטוב שכבר נמצא ממש מתחת לאף שלי, מלמדת אותי על היכולת שלי להיות מאושרת.

כל מה שנדרש ממני זה רק כמה דקות של מאמץ, לשאול את השאלה הנכונה "מה היה טוב היום?", ולחפש את הדברים הטובים שקרו. הדבר הקטן הזה גורם לי להיות נמרצת יותר ואופטימית קצת יותר. ואז אני שמה לב לכל הדברים שחלפו סתם כך מבלי שייחסתי להם חשיבות כלשהי. אני מרגישה שקורים לא מעט דברים טובים בחיים שלי רק כשניקיתי קצת את המשקפיים כדי שאוכל לראות..

החיים שלי מורכבים מהרבה דברים טובים שיש בהם יופי והתלהבות וצחוק. אבל כשאני במצב רוח לא טוב, קשה לראות את זה מבעד למשקפים הכהים שיש לי על העיניים. הדברים הטובים מגיחים לרגע ונעלמים ואני נשארת עם מה שמרגיז, עם הדאגות ועם האנשים שאכזבו אותי. ולכן אני משתדלת לפנות לעצמי זמן להתרפק, לפחות לכמה רגעים, על כל מה ש"כן". ולהגיד לעצמי שתמיד תמיד יש משהו טוב אחד לפחות. וכשאני מחליפה את המשקפים או מנקה את העדשות המלוכלכות, אני מצליחה לראות את זה.

שיחות עם בן 4 ובת 7

 

בסגר הראשון והשני, הכל היה אסור וכולם הקפידו נורא על לא להיפגש ולא להתערבב ולא ללכת לגנים ציבוריים ולא ולא ולא. לכי תעשי תכנית ל-2 ילדים שלפתע נגזר עליהם מצב שלא הכירו. אז בין לבין שיחקנו ולמדנו בזום וקצת יצאנו לטיולים בחוץ. ואם הם לא הרגו אחד את השני משעמום אז הם באמת שני מלאכים.

בסגר השלישי כבר הייתי יותר מוכנה ויותר יצירתית. אחרי הכל הניסיון עושה את שלו. את הזמן המשותף שלנו התחלנו בטיול בוקר, כל בוקר למקום אחר. גילינו רחובות שאנחנו לא מכירים וגני שעשועים אחרים וזו היתה גם הזדמנות לשיחות על הדרך, כאלה שבדרך כלל בבית לא משוחחים.

בהתחלה הלכנו בעיקר ברגל כשבכל פעם מישהו אחר בוחר לאן נטייל הבוקר, בהמשך הרחבנו את מעגל הטיולים ושילבנו הליכות ברגל עם נסיעות באוטובוס. בתקופה זו רוב האוטובוסים ריקים ולא פעם מצאנו עצמנו לבד באוטובוס. כל אוטובוס היה טוב. למי איכפת לאן הוא נוסע? הילדים כבר התחילו להתמחות. הם למדו איזה קו נוסע לאן, לאיזה מקומות הכי שווה לנסוע, איפה כדאי לשבת באוטובוס כדי לראות את הנוף. נקודת המפנה היתה כשגילינו שאחד הקווים עוצר גם במרכז קניות. אז בכל בוקר נסענו לשם, הלכנו לסופר לקנות רוגלך או עוגיות, הסתכלנו בחלונות הראווה של החנויות הסגורות ודמיינו מה נקנה כשאלה יפתחו, ואחר כך מהרנו לאוטובוס בחזרה כדי להספיק לשעור הראשון בזום.

גולת הכותרת היתה הנסיעה ברכבת. זה הטיול הזה שבגללו ההורים הרשו להפסיד בית ספר בזום ושבו נסענו הכי רחוק שאפשר (לנהריה) וששדרג מאד את היחסים שלנו וגם את השיחות. זה היה כל כך טוב שהחלטנו שכל שבוע נעשה טיול ברכבת למקום אחר. לאכזבתם החליטו להחזיר אותם ללמוד והתכנית הזו נגנזה..

שיחה עם הגדולה היא פשוטה. היא לומדת בבית ספר, יש לה חברות, יש לה חוגים ועיסוקים. יש לנו על מה לדבר. היא מספרת לי על הביקור של החברה שלה, או על זו שהתארחה אצלה, וגם מספרת לי מה היא מתכננת ליום הולדתה הבא.  ותמיד יש לה רשימת קניות, שתרצה לעשות כשכבר יפתחו החנויות..

אבל על מה מדברים עם ילד בן 4 שגובהו מטר בערך? גננות וחובבי ילדים אחרים, מסוגלים לנהל שיחה שיכולה לעניין פעוטים, אך רוב האנשים פשוט לא יודעים על מה מדברים עם ילד קטן וכדי לצאת מהמצב המסובך הזה הם פותחים בשאלה הנצחית: איך קוראים לך? הקטן עונה משהו בקול מבויש ואחרי זה שותק. אחרי שיודעים שלילד קוראים דני, או רני, דבר שלא משנה בכלל, מגיעה השאלה הסטנדרטית השניה: בן כמה אתה? הילד עונה שהוא בן שלוש או בן ארבע, והשואל אומר: אתה כבר גדול.

ואחרי שגמרנו עם הנתונים האישיים, באה שאלה מספר שלוש: אתה כבר הולך לגן? הפעוט עונה כן ואז מגיעה השאלה הבאה: ואיך קוראים לגננת? לשואל בכלל לא איכפת אם שמה ליאת או רינת. הוא שואל רק כדי להרוויח זמן.

אז עכשיו יש גננת ויש לה שם ועכשיו אפשר לשאול: וכיף לך בגן? מה כבר יכול הילד לענות, שלא כיף? ולכן הוא עונה שכיף, והגננת חמודה ובזה נגמר פרק השאלות על הגן הגננת וצריך לחפש נושא אחר.

כשהפגישה מתקיימת במקום ציבורי, זה השלב שבו בדרך כלל השואל פשוט נעלם כי הוא עסוק אבל אם זה אורח שבא הביתה ופוגש את הקטנצ'יק ונשאר איתו בזמן שהאמא הלכה למטבח להכין תה, אז אין ברירה ומתחילות שאלות כמו: “במה אתה אוהב לשחק" או “כמה משחקים יש לך”

ברגע של מזל אמא חוזרת עם המגש והילד הולך לעיסוקיו לשמחתם הרבה של שני הצדדים. נשאר רק רגע אחד נוסף משותף: הפרידה. מבקשים מהילד להיפרד, ולתת חיבוק אם מדובר במישהו ממש קרוב. רוב הילדים מתחמקים מזה וההורים לוחצים על הילד שיתן חיבוק כדי לסגור יפה את המעמד... הדבר הכי גרוע בפרידות אלה הבקשות לתת חיבוק ונשיקת פרידה מזל שעכשיו תקופת הקורונה וכל קרבה מסוג כזה נחשבת למשהו שכדאי להימנע ממנו.

אני בטוחה שלילדים אין הרבה דברים טובים להגיד על חיבוקי דודים ונשיקות של דודות.

אבל אצלנו.. בגלל הקשר היומיומי והטיולים שלנו ברחובות ובפארקים התפתח סגנון אחר של שיחות. הפכתי להיות שותפה לעולמם עד שחוץ מזה שאני מקבלת הזמנות לשחק איתם, כאילו הייתי אחד החברים שלהם, יש אצלם התעניינות ורצון לקרבה איתי.

הקטן בן ה-4 מבקש ממני שאשחק איתו במכוניות שלו. והגדולה משתפת אותי בהפתעות של LOL שיוצאות לה

הם למדו שאצלם בבית אבא ואמא קובעים ו"אצלך בבית את קובעת עלינו". אבל אם במקרה אני עושה משהו שלא נראה להם, בן ה-4 לא חוסך את הביקורת ואומר שאני סבתא שתנטנית.

אבל הכי מעניינות אלה השיחות. אנחנו מדברים הרבה על המשפחה. כל פעם השאלות הן מי במשפחה, והקשרים ומערכת היחסים בתוך המשפחה.. הם מתעניינים לדעת מי הילדים שלי והשאלה מי יותר גדול ממי עולה הרבה. מתוך השאלות אני לומדת שמתפתחת אצלם ההבנה ל"מה זה משפחה", ולכך שיש מעגלים נוספים חוץ מהמעגל של אבא ואמא ואח או אחות והם גם מתעניינים בקשרים בתוך המשפחה

כשתותי (שם חיבה) היתה קטנה יותר הייתי מספרת לה שא. (אימא שלה), היא גם הבת שלי, תותי מאד לא אהבה את זה. מבחינתה אמא היא רק שלה. עם הזמן הבשילה בה ההבנה שאני יכולה להיות גם סבתא וגם אמא ושהקשר שלה עם אמא שלה לא נפגע אם אמא שלה היא הבת שלי. זה לקח זמן ועכשיו היא מבינה ומקבלת את זה.

הקטן שאל אותי לפני שבוע איפה סבא שלי. אמרתי לו שאין לי סבא. הוא שאל "למה אין לך סבא?". אמרתי לו שהוא מת והוא התעניין לדעת מי הרג אותו. נו.. לכי תסבירי לילד קטן שיושב עם סבתא שלו, שכל הסבים והסבתות בסוף מתים.. ולא בהכרח הורגים אותם (אם כי במקרה שלי זה דווקא נכון..)

נקודת המפנה ביחסים החלה כשהתחלתי לשמוע הערות מהילדים בכל פעם שאני נוסעת לנכדי האחר. טענות כמו "כל הזמן את נוסעת אליו" ו"את קונה מתנות רק לו", לימדו אותי משהו על זה שהם חושבים שאני רק שלהם. בצד שיחות טלפון ספונטניות "סבתא אולי תבואי אלינו לארוחת ערב" כשאני באה יש גם רצון לשבת לידי בזמן הארוחה (מזל שיש לי 2 צדדים) וגם בקשות שאשאר לישון אצלם.

בשבוע שעבר בזמן של ארוחת ערב, כשאנחנו באמצע הארוחה, תותי אמרה שהיא רוצה לשאול אותי שאלה: "סבתא, נגיד שהיית אמא. את מי היית אוהבת יותר את הילדים שלך או אותנו?"

וא. שבדרך כלל היא מקשיבה לשיחות ושותקת, הבינה שתשובה לשאלה הזו תאלץ אותי לבחור את מי אני אוהבת יותר.. הפעם היא לא שתקה.

בצד ההסברים הרציונליים על זה הלב הוא גדול ושהוא יכול לאהוב עוד ועוד, אחרי שגמרתי להיות בהלם והתגלגלתי מצחוק, הבנתי שנוצרה פה אהבה של ממש בינינו ושנולד פה משהו יקר ערך ביחסים שלי איתם.