7.4.2021

נוסעת בעקבות הזכרונות

 

בקיץ 2018 נסעתי לעיירה שבה גדל אבי. הנסיעה שלי לקוריץ התחילה באופן מקרי. לא היתה לי כל תכנית לנסוע לקוריץ, לא היתה לי מחשבה כזו, אף פעם לא חשבתי שצריך לנסוע לשם, עד שנתקלתי ממש במקרה, בדף הפייסבוק של ארגון יוצאי קוריץ וקראתי שנוסעים לשם. ואז בשנה אחת התברר לי שכבר מאוחר מדי ורשימת הנוסעים נסגרה ובשנה אחרת כבר ידעתי ששוב נוסעים ועכשיו אפשר לנסוע.

ואז לגמרי בלי לחשוב אמרתי שכעת זה הזמן וכשספרתי במשפחה שאלו אותי מה יש לחפש שם. והאמת היא שלא היתה לי תשובה אבל בפנים עמוק הרגשתי שזה מחלחל בי ככה שלא הפסקתי לחשוב על זה והרגשתי שאני חייבת לנסוע. ומצד שני היתה בי רתיעה מפני המקום הזה, מפני המדינה הזו שסוחבת איתה כל כך הרבה משקעים הקשורים בי.

ואחר כך התחילו סביב הנסיעה הזו כל מיני סיפורים. אנשים שאלו אותי לאן אני נוסעת וכשאמרתי קוריץ התחילו לשאול שאלות ושמתי לב שאחרי הרבה שנים שלא דברתי על המשפחה שלי ועל אבא אני מדברת עליו הרבה ועולים בי כל מיני זכרונות ילדות וזה היה מאד נעים. וספרתי את הספורים האלה לא רק לחברים הקרובים אלא גם לאנשים במעגלים רחוקים יותר, וגם הם גילו התעניינות ושאלו אותי הרבה שאלות שהרבה שנים לא נשאלתי ופתאום קוריץ נעשתה מוחשית יותר בתוכי ויותר ויותר גדלו גם הרתיעה וגם ההרגשה הברורה מאד, החדה מאד, שלקוריץ אני חייבת לנסוע.

והתחלתי לקרוא על קוריץ ועל ווהלין, בספר קוריץ, בעבודה שכתבתי על הספר, חיפשתי בספרים אחרים וראיתי את הסרט והרגשתי שזה נהיה ממש דיבוק, שכמה שאני קוראת אני רוצה לדעת יותר. והיו אנשים שאמרו לי, הרי ממילא לא תמצאי שם שום דבר ועברו יותר משבעים שנה ומה יש לך לחפש בקוריץ ומהצד השני היו כאלה שאמרו שגם הם היו נוסעים, רק כדי לראות את הבית, את הרחוב, איפה גר האבא שלך וההורים שלו ולשמוע סיפורי ילדות, לראות את הנהר עם המים האדומים במימיו היו מתרחצים בקיץ ומתוך דבריהם הייתי שומעת את הגעגועים שלהם ושלי. געגועים שלא יתוארו.

אחר כך התברר לי שלכל אחד יש מין קשר כזה לאוקראינה ולווהלין ולכל אחד יש "קוריץ" משלו. אנשים שאני מכירה שנים ושלא ידעתי על הקשר הזה שלהם לווהלין, שספרו לי על ההורים שלהם, על העיירה שבה נולד האבא, וכל אחד יש  לו סיפור אחר וגעגוע אחר ומעגל בתוך מעגל. אנשים שאני מכירה שנים שבכלל לא ידעתי שיש להם קשר גם לפולין למלחמה, לאוקראינה, ואני שומעת עוד ספורים של געגוע ושל רצון לדעת. ממש כמו אצלי.

ובכל התקופה הזו של לפני הנסיעה הייתי בתוך איזו מערבולת של געגועים ושל זכרונות ושל מחשבות ושל שאלות, לאן ניסע ומה נראה ואת מי נפגוש במקום זה שפעם גרו בו אלפים והיום לא נשאר בו אף יהודי אחד. ורציתי לראות מקרוב איזו ילדות היתה לאבא שלי ואיפה חי וחלם וחשב שיהיו לו חיים טובים ואיפה נגמרו התקוות והתחיל הפרק השני של חייו אחרי כל הזוועות האלה.

מהבית יצאתי ביום חם וחשבתי שכמה טוב שעוד מעט אנחת בארץ שיורד בה גשם בקיץ ובדרך הודיעו שהרכבת עוצרת בנתניה בגלל שביתת הנכים וחשבתי שכבר לא אגיע לטיסה ואז שביתת הנכים נגמרה והרכבת חזרה לנסוע. וכשיצאנו מהטרמינל בקייב אוקראינה בשעת לילה, העיר כבר כמעט והלכה לישון.  הרחובות היו די ריקים והיתה בי מין תחושת ריקנות שלא ידעתי מה ימלא אותה. ולא תארתי לעצמי שאחרי ביקורים בעשרות בורות המוות שהארץ הזו מלאה בהם, הריקנות הזו תחלחל ותעמיק עוד ועוד.



8 תגובות:

  1. מצד אחד מרגש, מצד שני עצוב... בעיקר המשפט האחרון

    השבמחק
    תשובות
    1. המסע הזה כל כך מטלטל כי פתאם חלחלה בתוכי ההבנה של גודל האסון שהתרחש שם,
      כפרים שלמים חוסלו ולא במלחמה או פעולה צבאית אלא ע"י השכנים שלך שלטשו עיניים לרכוש שלך

      מחק
  2. לשמוע ולהבין מה שקרה שם מזעזע ומדכא בכל פעם מחדש - אז קשה לי בכלל לתאר איך זה מרגיש להיות במקום שבו זה קרה. נשמע שזה היה מסע משמעותי, אבל כואב. תודה על השיתוף

    השבמחק
    תשובות
    1. עבורי זה היה מסע משמעותי מאד. אבי נפטר כשהייתי מאד צעירה (30) ולא זכיתי לשמוע ממנו פרטים על המשפחה ועל ילדותו.
      החוויה של להיות במקום הכי קרוב לאבא שלך היא מאד מיוחדת. הכל מעורבב בה. השמחה והיופי בצד העצב ואכזריות החיים.
      לא חוויה פשוטה כלל

      מחק
  3. אני מבינה את השילוב של החששות והסקרנות. אצלי החששות הכריעו עד כה את הכף.

    השבמחק
    תשובות
    1. השילוב הזה הוא בבסיס הנסיעה כולה.
      והקושי קיים. את פוגשת מקום שוקק חיים וצבעוני כשכל הזמן את לא שוכחת את גודל האסון שהתרחש פה..
      וזה האסון האישי שלך
      זה קצת הזכיר לי את העם הראשונה שנסעתי לגרמניה. כל איש זקן שפגשתי עורר בתוכי את השאלה מה הוא עשה במלחמה.
      ככה זה גם במקומות האלה...

      מחק
  4. נראה לי שזה הדבר הנכון לעשות: אם מסתקרנים, אז לנסוע. בזמנו הוצע לי להצטרף לנסיעה לעיר של הוריי וסירבתי. כל מיני חששות. היום אני לא בטוחה שטוב עשיתי.

    השבמחק
    תשובות
    1. הסקרנות דחפה אותי לנסוע ואני מרגישה שזה היה נכון לי.
      מסכימה אתך שזה מאד אישי

      מחק

איך התערבבו להם סלט הפירות ומחשבות על הקורונה

engin akyurt on Unsplash אני מפזרת את הפירות על המשטח במטבח: תפוחים, אגסים, קיווי, תפוזים, אשכולית אדומה, בננות. במפגש יום העצמאות אני ממונ...