שעת פרידה

לאט לאט מתפשטת בתוכי ההכרה, שהמרחק הזה יהיה לא פשוט. איטליה זה קרוב כולם אומרים לי. אני אומרת שזה נכון אבל זה לא כמו לגור ברחוב הסמוך ולקפוץ לקפה אחר הצהרים או להסיע את הילדים לבית הספר או לאסוף אותה מבית הספר וללכת לאכול צהרים ביחד במדרחוב. חלק מהדברים הקטנים, מההנאות שהיו רק שלנו כבר לא יתקיימו.

יהיו טלפונים ושיחות וידאו בוואטסאפ, הם מבטיחים. נקבע זמנים קבועים לדבר. זה שיפור גדול לתקופה שאני גרתי בחו"ל, אבל אלה מצמצמים את המרחק רק קצת. מרחק זה מרחק ודיבור דרך מסך לא יכול לעשות קירבה כמו שהיתה לנו במציאות. קשה לשמור על קשר כמו שהיה לנו דרך מסך.

בחודשים הקרובים הם יהיו עסוקים בלהתערות בעולם החדש שאליו הגיעו. הילדים יכירו חברים חדשים ויתחילו לקשקש באנגלית שבורה, עד שיתפסו בטחון. אני כבר לא אכיר את העולם שלהם מקרוב. הכל יתמלא במילים באיטלקית או באנגלית. גם החוויות שלהם יהיו אחרות וחלק גדול מהן אני בכלל לא אכיר.

הייתי שותפה להרבה התלבטויות ומחשבות כשהנסיעה הפכה מחלום למשהו ממשי. שמחתי בשמחתם על כך שהם מגשימים חלום משפחתי. פרגנתי להם על האומץ ועל ההעזה לעזוב הכל ולהתחיל מחדש במקום בלתי ידוע.

ככל שהתקרב מועד הנסיעה חשתי בתוכי את העצב ואת כאב ההתרחקות ואת ההתפכחות מן האשליה שאנחנו מחוברים לתמיד. בשלה בתוכי ההכרה שלתמיד זה תמיד זמני. עד הפעם הבאה. כאלה הם החיים אוסף של פרידות שביניהן יש תקופות של ביחד. הפרידה בשדה התעופה היתה השלב האחרון בתהליך ההיפרדות שלנו.

היפרדות מן הילדים, כשכל אחד יוצא לדרך משלו, זה משהו שאני עושה כל החיים. אז למה עכשו זה כל כך קשה.. אולי בגלל שנעשיתי רכרוכית עם השנים ושהפעם הלב שלי קצת מתקשה בזה...

עכשו אני צריכה לבחור איך לחיות את המציאות החדשה הזו שאותה אפשר לחיות בכל מיני דרכים. אני יכולה לצמוח למקומות אחרים, ולהמשיך לשמוח עם אהובי שנסעו להגשים חלום שמאד רצו. ומפעם לפעם להתחבר אליהם שוב כדי להפרד שוב..