27.4.2022

על השותקים - ליום השואה

https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/german-railways-and-the-holocaust
 
אבא שלי היה אחד מן השותקים. אני רוצה להגיד כמה דברים בעניין השותקים שאבא שלי היה אחד מהם. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו. בבית בו אחותי ואני גדלנו, לא דברו על מה שהיה. לא היתה מציאות שבה אפשר לשאול.

בקיץ 2018 נסעתי לבקר בעיירה קוריץ, (במחוז ווהלין) בה גרה משפחתו ושעליה אבא שלי לא ספר לי דבר ושכמעט כל תושביה היהודים הושמדו בשלוש אקציות, בפרק זמן של כמה חודשים.

אבא שלי לא היה בקוריץ בזמן שבוצעו כל האקציות. הוא לא היה לא באקציה הראשונה, ולא באקציה השנייה וגם לא באקציה השלישית הגדולה שבה כנראה נשלחה משפחתו לבורות המוות. בעת שמשפחתו היתה נתונה במצוקה כל כך גדולה, אבא לא היה שם כדי לעזור. הוא בכלל לא ידע מה עובר עליהם ועם מה התמודדו.

הוא גויס לצבא והשאיר מאחור משפחה שלמה: אבא ואמא, אשה ושני ילדים, אחיות ואח, חלקם נשואים ובעלי משפחות וגיסים והוריהם ומשפחותיהם. לאבא זה היה כבר הגיוס השני לצבא. בפעם הראשונה גויס וחזר בשלום, הוא בטח חשב שגם הפעם יהיה ככה, המשפחה תסתדר איכשהו והוא יחזור מתי שהצבא יחליט לשחרר אותו, אחרי כמה חודשים או כמה שנים.

אף אחד מאלה שגויסו לא העלה בדעתו שבזמן שנלחמים בשדות הקרב, פלישת הצבא הגרמני לפולין תיצור מציאות קשה עבור המשפחות שנותרו מאחור. השמועות על מה שארע למשפחות שנשארו בבית, הגיעו אל החיילים מאוחר מדי, כשכבר לא היה מה לעשות.

יום אחד אבא קיבל מכתב ממישהו מהעיירה שלו שמספר בלשון יבשה על מה שקרה שם. כמו רבים אחרים, נסע לשם כדי לראות במו עיניו את מה שסרב להאמין שקרה. הוא יצא למסע ממנו ישוב אחר.

בלילה ראיתי אותו עולה לרכבת, למסע שסופו בעיירה שלו. הנסיעה עתידה להמשך ימים ארוכים. כשהוא יורד בעיר אחת ומחכה לרכבת שתיקח אותו לעיר אחרת. עיר ועוד עיר. ביקורת של המשטרה. לאן אתה נוסע, יש לך אישור נסיעה, תעודות. אף אחד לא שואל למה אתה נוסע. הרכבת נוסעת. הרכבת עוצרת. יום ולילה ועוד יום ושוב לילה. ביקורת. ועוד ביקורת. לבד עם המחשבות שלו. אולי בלב היתה לו קצת תקווה. אחרי נסיעת לילה ארוכה הרכבת עצרה בחריקת בלמים בתחנת הרכבת של העיירה שלו. משם קצרה הדרך לאזור בו גרו היהודים. לאן הלך קודם. עם מי דיבר. את מי פגש. מה סיפרו לו המקומיים. מי גר בבית שהיה שלו. בשקט הסתובב בין רחובות הגטו, כיכר השוק, בית הכנסת. מישהו לקח אותו לאזור של הקברים. אפשר לראות את סימני האדמה שנחפרה ועכשיו כיסתה את הבורות. המקום שהיה פעם שוקק ומלא חיים היה עכשיו שקט עד כאב. בדממה חזר לתחנת הרכבת, העיף מבט אחרון אל המקום שאליו לא ישוב יותר לעולם ועלה על הרכבת הראשונה שהגיעה. רק שתיקח אותו משם. הנסיעה חזרה היתה דומה לנסיעה לשם, ימים ארוכים של שינה טרופה. להתעורר כל פעם בעיר אחרת. יורד מרכבת אחת ועולה לרכבת אחרת. אלא שהפעם הלב ריק. ריק לגמרי. קודם היה איש משפחה. עכשיו הוא יתום מהוריו ואלמן.

******

עכשיו אני מבקרת בקוריץ והדבר הזה, של השותקים, של הבדידות הנוראה הזו של מי שלא יכול היה להיות שם ולעזור לקרובים לו ונותר לבד בעולם, מתחזק אצלי מאד ונעשה חד עד מאד.

את המציאות של אי אפשר לשאול ואי אפשר לבקש ואי אפשר להזכיר, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מוציא את הספר עם התמונות של אשתו ושני ילדיו. שעה ארוכה היה מתבונן בתמונות ובוכה. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

אבא ואמא, שעברו את שנות המלחמה בערבות סיביר בתנאים קשים של הישרדות ורעב וקור, שני אנשים בודדים, בנו להם חיים חדשים בארץ והשתדלו למלא אותם בתמונות של משהו יותר אופטימי. רק לא להיזכר.

לפני כמה שנים, כשפינינו את הבית של אמא שהלכה לעולמה, מצאתי בתוך אחד הספרים מכתב ביידיש שאבא כתב כמה שבועות לפני שהלך לעולמו. בכתב ידו המיוחד והמסולסל, בעט אדומה, סיפר בפעם הראשונה את מה שלא ידעתי במשך שנים: 

"אני, צבי, הבן של אבי ר' שלמה ז"ל..... ושל אמי ריסה לאה ז"ל... אותי גייסו לצבא האדום,                                     לא חשבתי שאחזור חי, אך אלוהים עזר לי. אז התחלתי לחפש, אבל לצערי לא מצאתי שום דבר.                                 הגיוס היכה אותי כרעם בראש בקשר לַכּל, איבדתי אבא, אמא, אישה ו-2 ילדים קטנים,                                             אחיות, אח אחד עם ילדים ואשתו, האחות עם  2 ילדים, והגיס עם ההורים, וגיסים עם נשותיהם והילדים,
הכאב גדול, אולם אין ביכולתי לעשות דבר."      
           

זהו. רק האינפורמציה הזאת, היבשה.              

*********                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           עכשיו אני מסתובבת בקוריץ, משוטטת ברחובותיה, מציצה מפעם לפעם אל הטיפוסים שעוברים ברחוב במיוחד אל הזקנים שביניהם. תוהה מה היה החלק שלהם בחיסולים שהתרחשו פה. הם בטח למדו עם השנים להגיד שזה לא הם. שהם לא זוכרים, שאלה שעשו את זה מתו כבר מזמן.

בערב אני חוזרת לרובנו, עייפה מתלאות הדרך, בככר שבדרך לבית המלון צועקת מוזיקה קולנית שירים באנגלית, זו המוזיקה של מוכר הגלידות. אני מציצה על העיר מחלון החדר במלון. מקשיבה לטלוויזיה בשפה שאני לא מכירה. גשם יורד בחוץ לפרקים. השלוליות של הגשם הקודם עוד לא התייבשו. למחרת בבוקר אני פותחת את החלון החוצה, לנשום לתוכי את ריח האוויר הנקי. באפלולית הבוקר אני רואה את ראשוני המשכימים ללכת לעבודה. אני חושבת על קוריץ ועולם כמנהגו נוהג.

 

 

6 תגובות:

  1. מה שכתבת מזכיר לי את הנובלה הראשונה מספרו של דויד גרוסמן ״עיין ערך אהבה״, על יד שגדל בצל השואה כבנם של ניצולים (ומוקף בניצולים בשכונה שבה הם גרו) כשכולם כביכול מנסים לגונן עליו מפני זכרונות הזוועה, וזה מה שהופך אותו דווקא לסקרן יותר ולנסות להבין מה זו ״החיה הנאצית״ שהוא שומע עליה בסביבה. ודווקא השתיקה וחוסר השיתוף הוא מה שגורם לו להסתקרן יותר ולנסות לחפש מידע שבסופו של דבר פוגע בו.

    וכמובן שבימינו כשניצולי השואה והלכים ומתמעטים - מבינים שיש חשיבות לשיתוף הסיפורים שלהם. רק אתמול הייתי בהרצאה של מישהי שהיתה ילדה בשואה בגטו ורשה - וכיום היא בת 93. מעטים מהניצולים בני גילה עדיין בחיים, וגם מביניהם רבים כבר לא במצב פיזי או מנטלי שבו הם יכולים לשתף בסיפור שלהם. והיה חשוב לה לספר לא רק את הסיפור שלה, אלא את גם את הסיפור של בעלה (שגם והא היה ניצול שואה), ואת הסיפור של ילדה אחרת שהיתה איתה באותו ״בית בטוח״ שבו הן הסתתרו בזהות מזוייפת - העיקר שהמידע הזה יעבור לדור הבא ולא יישכח.

    ולגבי הפולנים עצמם - זו שאלה מאוד מורכבת, וגם היתה כזו בתקופת השואה. לצד הרוב המכריע שהיה אנטישמי ושיתף פעולה ברצון רב מידי עם הנאצים - היו גם לא מעט חסידי אומות עולם שהצילו יהודים תוך סיכון החיים שלהם, ולעיתים נראה שכמה שהמדינה היתה יותר אנטישמית ברובה - ככה היו בה יותר חסידי אומות עולם...

    אז האם אנחנו יכולים לשפוט עם שלם על השתתפותו בשואה, או פשוט כל אדם לפי האמונות והמוסר שלו?

    השבמחק
    תשובות
    1. גם אני גדלתי בשכונה כזו, מוקפת בניצולים חסרי משפחות שהפכו בעל כורחם למשפחה, כי כל אחד מהם נשאר לבד בעולם.
      מניחה שהשתיקה היתה דבר אופייני בגלל שאנשים אלה היו רובם בטראומה עקב ארועי המלחמה וגם בגלל שבשנים הראשונות להקמת המדינה אף אחד לא באמת רצה לשמוע את מה שיש לאנשים האלה לספר.
      ואני באופן אישי רציתי להיות ישראלית או צברית כמו שקראו לזה פעם. נולדתי בארץ ולא רציתי קשר לספורי הגלות.. והרבה שנים לא ידעתי שאני בעצם דור שני לשואה, כי הורי הסתירו ממני הכל.. וניסו לגדל אותנו באווירה אחרת.
      אבל את יודעת שדברים כאלה מחלחלים אליך מבלי שתרצי..
      אני לא רוצה להיות בצד השיפוטי.. קשה לשפוט אנשים מבלי להתעמק בדברים לעומק, בסיבות שהביאו אותם להתנהג כמו שהתנהגו והאמת היא שזה פחות מעניין אותי.
      לי חשוב היום לתעד את הדברים ולהנחיל את הזכרון הזה לילדי ולנכדי

      מחק
  2. ובאמת כל אחד מן השורדים התמודד עם החיים ועם האירועים כמיטב יכולתו - חלק שתקו וחלק דיברו, המנעד רחב כמספר השורדים וכל משפחה התנהלה בדרך שלה. מכירה כמה שורדים שהתחילו לדבר לעת זיקנה, כאשר הנכדים שאלו שאלות או אולי כאשר עבר מספיק זמן מבחינתם.........
    גם אני מתחבטת בשאלה האם אפשר לשפוט עם שלם על השתתפות בשואה.

    השבמחק
    תשובות
    1. זו שאלה שכנראה אף פעם לא נדע את התשובה עליה,
      לצד האנשים שהתנהגו כחיות היו כאלה שהצילו אחרים וסכנו את חייהם, מבלי להסס.
      והיום אני פחות רוצה להיות בצד השיפוטי. היום חשוב לי התעוד של קורות משפחתי ולהנחיל את זה לילדי

      מחק
  3. מאוד עצוב ובלתי נתפס איך אפשר להתמודד עם אסון כזה.
    יהי זכרם של הנרצחים ושל אביך ברוך

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מוטי
      הארועים הם קשים אבל נפש האדם חזקה מהם.
      הנצחון הגדול הוא של כל מי שניצלו מהתופת הזו ובנו להם חיים חדשים ומשפחות לתפארת במקום החדש אליו הגיעו

      מחק

מי בעד שינוי?

איש אחד שפגשתי לא מזמן אמר לי: "בגילי.. אני כבר לא יכול להשתנות". קצת התמלאתי פליאה על ההצהרה הזו כי אני חושבת שאנחנו משתנים כל הז...