הסיפור של הבית (HOME Story): לימונצ'לו ונחמה בבלגן

התקופה הזו היא בשבילי תקופה של התבוננות אישית.

לא פעם אני עוצרת ושואלת את עצמי איך כל המצב הדפוק הזה הפך להיות נורמלי,

איך התרגלתי לקום בלילה לאזעקות ואח"כ לחזור למיטה ולנסות לישון כאילו לא קרה כלום,

ולנסוע בכל זאת בכבישים למרות הידיעה שמשהו עלול ליפול עליך משמים ולא תדעי על זה מראש.

ולהחליט מראש לאן אני לא נוסעת כי מסוכן מבלי לשים לב שבעצם המחשבה הזו נגזל ממני החופש האישי,

התרגלתי לאזעקות,

התרגלתי לזה שכל צעד שאני עושה דורש ממני לבדוק היכן יש מרחב מוגן בסביבה,

התרגלתי שכל הפגישות בוטלו ואני מבלה שעות מול המסך במפגשים שונים. גם הקורס שהתחלתי עבר כולו לזום. שמתי לב שיש ימים שאני בזום מבוקר עד ערב,

איך הסכמנו לזה שהמדינה הפכה להיות כלא אחד גדול ורק בתחבולות אפשר לצאת ממנה ומי שיצא לא בטוח שיוכל לחזור,

אני זוכרת שכשעבדתי בעג'ר, היתה לי תחושה דומה. בתקופה ההיא אי אפשר היה להיכנס לישוב או לצאת ממנו ללא אישור מהצבא. זה הגביל מראש את היוצאים והנכנסים: מי שעבד בחוץ, למד וכו'. ומי שלא היתה לו סיבה לצאת – לא יצא. התוצאה היתה שהגברים נכנסו ויצאו והנשים נשארו בבית.. זה היה מתסכל. אבל כולם התרגלו.

נירמול קוראים לזה ונירמול זה מה שיש לנו היום. והנירמול הזה מאד צורם לי.

הבנתי מזמן שאפשר להתרגל להכל, גם לדברים הכי גרועים. בהתחלה הכל נראה נורא קשה אח"כ כל הקושי הזה הופך להיות השגרה שלי..

באחת הנסיעות שלי לחו"ל שמתי לב שלא בודקים תיקים בכניסה למרכזי קניות ולאולם המופעים. ברגע הראשון זה נראה לי מוזר. מהר מאד הבנתי שעודף הבטחון שיש פה כבר נצרב לי בהוויה עד שאני חושבת שזו המציאות כולה. בכל מקום. ומסתבר שלא. המציאות היא לחיות בשקט ובשלווה ולא במצב שבו מתפוצצים עליך טילים מכל עבר.

איפה מוצאים עוגן במציאות חסרת האיזון הזו?

איך אפשר לשמור על יציבות כשהקרקע רועדת מתחת לרגליים?

אני יודעת שיש דברים שאינם בשליטתי. לא בפוליטיקה ולא במה עושים בכנסת ולא בכלכלה,

אבל יש הרבה דברים שהם לגמרי בידיים שלי:

איך יראה היום שלי: כמה אקדיש לספורט, כמה אפקטיבית אהיה ביחס למשימות שלי.

מה נכנס לעגלה שלי בסופר? איזה "דברים מנחמים" אני קונה והאם יש לי באמת צורך בהם ? אני מודה שמאז התחיל מצב החירום אני מרשה לעצמי דברים שביומיום רגיל לא נכנסים אלי הביתה, כמו פיצוחים וממתקים, דברי מאכל שביום רגיל לא היו זוכים לעבור את סף הדלת שלי.

מירה החברה שלי תמיד אומרת שאוכל הוא רגש, ואני מבינה אותה עכשיו יותר מתמיד. אז למה אני מאפשרת את זה? כי במציאות שבה אין לנו שליטה על השמיים, לפחות יש לנו שליטה על הנחמה שבצלחת. אוכל הוא נחמה. הוא מרגיע. גם אם זה לא הכי בריא – זה בסדר. לא חייבים להיות כל הזמן בשליטה של מאה אחוז.

בתוך המציאות המורכבת הזאת וכל הבלגן אני יודעת שיש לי אחריות על הדברים ששייכים לי ועל "המקום שלי". אני מבשלת ומקפידה על אכילה מסודרת, לא מוותרת על פעילות גופנית, על שינה, על סדר וניקיון, לקרוא ספרים, לשמור על קשר עם האהובים שלי ולא להזניח את המשימות שלי.

על זה אני לא מוותרת..

אני ממשיכה להקשיב לבטן שלי שמחוברת ללב שלי, ולעשות הכי טוב שאפשר במצב הלא צפוי הזה. 

החלטתי להכין לימונצ'לו.. קוקטיל כזה בטוח תורם למצב רוח.