לא תיארתי לעצמי לאן יתגלגל סיפור הבייביסיטר של יום כיפור..
הבייביסיטר
התחיל מחופשה בגליל שכללה השגחה על החתול. בימי הבייביסיטר הוא נכנס ויצא מהבית והתנהל בלי קשר אלי. רוב הזמן פשוט התעלם מנוכחותי. גם כדי לאכול הוא לא היה צריך אותי. המתקן זורק לו אוכל החוצה פעמיים ביום בשעות
קבועות. בלילה היה נכנס הביתה לישון ובבוקר מחכה ליד הדלת שאפתח כדי שיעלם שוב.
חכים הוא
חתול חשדן. לא מתיידד בקלות, אם בכלל.. מי צריך בייביסטר לחתול כזה? אבל הילד
ביקש אז הסכמתי בשביל השקט הנפשי שלו. של הילד. לא של החתול, הוא רצה שיהיה מישהו בסביבה להשגיח. שום דבר אישי. אמרתי שאסע לחופשה בגליל. בחצר הבית צומחת תאנה שהפירות שלה
הם הדבר שהכי קרוב לגן עדן, וזו היתה העונה. את רוב הזמן ביליתי מסביב לעץ,
ואצל חברים. העיקר שהחתול לא היה לבד.
החופשה
הזו היתה מלאה בסיפורים: בלילה הראשון היה הגור שנכנס לבית ולא רצה לצאת וילל
כל הלילה מתחת למיטה שלי. בלילה השני האוטו לא נדלק ואלמלא התושיה של החבר שלי מי יודע
איך זה היה נגמר. אבל מי זוכר.. העיקר שנסעתי לחופש.
כשפרץ
לחיינו ה-7 באוקטובר, הבית שלהם היה קרוב מאד לזירת ההפגזות בצפון. אחרי הרבה
טלפונים ודאגות, יום אחד הוא והחתול הופיעו אצלי בבית ואמר שבאו להשאר עד שהמצב
ירגע. שמחתי שבימים אלה אני לא צריכה להיות עסוקה בדאגה לשלומם ויהיה נחמד להעביר
את התקופה הזו ביחד.
החתול לא
התרגש מזה שבא למקום חדש. חשדנות זה אופי. זו אישיות. הוא לא חייב לאף אחד כלום. כשהגיע
מיד חיפש היכן יוכל להסתתר ורצוי שיהיה כמה שיותר עמוק. הוא בדק את כל הארונות, המגירות
שנפתחו לרגע, המדפים הכי נמוכים, מתחת למיטה, במחסן מאחורי הכסאות, המדרגה הכי
גבוהה.. שתהיה לו תצפית טובה על הסביבה ושלא יראו אותו.
מפעם
לפעם היה מגיח החוצה, עושה את צרכיו, אוכל וחוזר להסתתר. כשהילד היה בסביבה הוא
היה נדבק אליו. ממני התעלם לגמרי. מבחינתו זו לא הבעיה שלו שהם באו להתארח אצלי..
הימים
עברו עלינו ביחסים שקשה לדייק אותם. בינו לבין הילד זה היה סיפור של אהבה ללא
גבולות. איתי - התעלמות מוחלטת.
למדתי שיש לו כמה פנים.. שהוא יודע לאהוב ולאהוב מאד, הוא אוהב לשחק, הוא סקרן,
הוא מתעניין בכל דבר אבל לא ממהר להתיידד ומיד בורח ומסתתר אם אני עושה
משהו שלא מוכר לו.
ככל
שחלפו הימים מעטה החשדנות קצת התפוגג. הוא התחיל להסתובב במקומות בהם הייתי, אבל
לא נתן לגעת בו. רק נוכחות.. היה סקרן מאד לדעת מה אני עושה.
עם הזמן
למדתי להבין כיצד הוא מבטא את הרצונות שלו. היה מתיישב ליד הארון ומחכה שאפתח את
הדלת שיוכל לקפוץ לתוך המדף, יושב ליד קערת האוכל ומחכה שאתן לו לאכול, מחכה ליד הדלת של המרפסת שאפתח אותה.. דיבורים ברמזים.. למדתי שתנועות מהירות
מפחידות אותו אז למדתי להאט את הקצב.
ויום אחד
החלטנו לנסוע לחו"ל לביקור משפחתי. מהנסיעה הזו חזרתי לבד ואחרי שהחתול
התאושש מזה שעזבנו אותו הוא הבין שמשהו השתנה.
עכשו זה
הוא ואני והוא צריך להתמודד עם זה. הגוש הפרוותי המתוק הזה הבין מיד שהמשפחה
שלו השתנתה. לאט לאט התחיל לגלות כלפי סימני חיבה שהלכו וצמחו למשהו שלא
הכרתי. ליחסים שלא היו בינינו אף פעם. אי אפשר להגזים במה שקרה בינינו.
היצור החשדן הזה נפתח אלי לאט לאט. התחיל להתחכך בי כשהוא עובר בדרך, כאילו במקרה, נתן לי ללטף אותו, ישב לידי כשאני קוראת או צופה בטלוויזיה, מארח לי חברה כשאני אוכלת. כשאני שמה את הצלחת על השולחן הוא בודק מה יש בה. כשספרתי לילד שהוא נותן לי ללטף את הבטן שלו הוא אמר לי "זהו. החתול התאהב בך"
ובלי ששמתי לב הוא אילף אותי באופן מובנה ומדוייק אני קמה בבוקר לסדרת פעולות מאורגנת הקשורה אליו, מנקה את הארגז בו עושה את צרכיו, מכינה לו את קערת המים, מטאטאת את הבית מכל השיער שהוא משאיר לי והוא הולך אחרי לכל מקום.
הוא
מצידו התחיל להפגין נוכחות בכל הזדמנות. הולך איתי לשירותים ולמקלחת, עולה על שולחן
העבודה שלי ומתיישב על המחשב אם שקעתי בעבודה ושכחתי ללטף אותו. הוא עבר לישון במיטה
שלי. באופן מפתיע, חרף ההתעסקות הבלתי פוסקת בו, הוא עושה
לי ממש טוב.
לפעמים מתגנבת אלי המחשבה שהילד שמבלה
בינתיים בשיטוטים בניכר סידר לי מישהו שיעזור לי להעביר את הזמן אבל לא כל כך
איכפת לי. ההתעסקות איתו ממלאת לי את הזמן, הבית מלא בחתול ובשערות שהוא משיר בכל מקום ואני
התאהבתי כל כולי.
כן התאהבתי.
התאהבתי בגוש פרוותי של מתיקות חתולית שנותן מלא
אהבה, מצחיק כשהוא משחק עם עלה שמצא על הרצפה, עוקב בסקרנות אחר צפצוף הציפורים על
מעקה המרפסת ומתכנן איך הוא תכף קופץ עליהן ואז הן פורחות..
אי אפשר להיות קשוחה איתו כי הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא דוחף לי את יד כדי שאלטף אותו, הוא גורם לי לצחוק, ואני מרגישה שהוא אוהב אותי ממש. אהבה מיצור שעיר ומתוק כזה זה דבר ממש כייפי. בערב כשאני חוזרת מעיסוקי בחוץ הוא מחכה לי ליד הדלת וזה ממש נחמד.
אני מרחיקה מעצמי את המחשבה על היום שבו הילד יחזור ויקח אליו את החתול כשבינתיים גם אני מתאהבת בו יותר ויותר.
"ילד", כתבתי לו, "אל תגיד לאף אחד, אבל נראה לי שהתאהבתי בחתולי".
"כן", הוא ענה לי, "ראיתי את זה כבר לפני שנסעתי שהולך להיות לכם
טוב ביחד ואני שמח על זה".
ואז יום אחד הילד חזר הביתה ממסעותיו.
החתול לא הבין מה קרה.
יום שלם הוא הסתתר, מבולבל,
למי יתן את אהבתו עכשו.
"אלה החיים", אמר לי הילד "אלה החיים, שיתמודד".
ובזאת הושלם לבינתיים הסיפור על החתול שמצא עצמו בין יותר מדי אהבות.
וגם אנחנו עוד לא החלטנו לאן החתול שייך ועם מי ישאר.
ואני חושבת על אבא שלי שבטח היה אומר שהוא מכיר כמה אנשים שהיו מקנאים בחתול הזה…