ואחרי שאמרתי 'כן', הפחד הופיע כאילו
משום מקום.
ומהרגע
שהופיע הוא לא עזב. הוא רבץ לי על הכתפים כמו שתי אבני ריחיים ולא נתן לי מנוחה.
הרגשתי אותו זוחל לי מתחת לעור ולא מניח לי לרגע. אפילו לא לשניה. תחושת המקום
הבטוח שלי בבת אחת נעלמה. חשתי לא מוגנת, הייתי מבועתת, מוטרדת, לא פעם משותקת וגם
בפאניקה.
הקול שבתוכי
אמר לי כל הזמן להגיד שאני מתחרטת ומוותרת על הכל, מוותרת על החלום, על המשהו הבלתי צפוי
הזה שנקלע לדרכי. אבל היה גם קול אחר, שקט, שחזר ואמר לי "זו ההזדמנות שלך,
אל תוותרי עליה".
ההחלטה שעלי לקום ולעשות מעשה ולעזוב
את הבית התגבשה בתוכי. ההחלטה הזו היתה מהפכה בכל מובן שהוא. והייתי עם זה לבד.
לגמרי לבד. לא היה לי עם מי לדבר על זה. את הילדים יכולתי לשתף רק חלקית, הם לא באמת יכלו להיות
שותפים לתחושת השבר הפנימית שלי בעקבות פירוק הבית. היה להם שבר משלהם להתמודד
איתו.
התחלתי בבירורים. הרבה בירורים, ללמוד דברים
הקשורים למצב שלי, הזכויות שלי, מה כן ומה לא. וגם עם זה הייתי לבד. לא היה לי את
מי לשתף ועם מי לחלוק את הפחד שזחל לי מתחת לעור ולא נתן לי להרגע, אפילו לא לדקה,
לא ביום ולא בלילה.
אחרי שנרגעתי קצת, ידעתי שעלי להיות קונקרטית
ולקבל החלטות: לאן ללכת, כמה יעלה, מה יהיה עם העבודה שלי, איך אעבוד, כמה כסף
יהיה לי, האם זה יספיק, למה זה יספיק. והתשובות היו בהתאמה: לא ברור, מסובך לדעת,
לא יודעת, אין לי מושג, אין לי מושג, לא יודעת. הרבה סימני שאלה..
לא פעם
התקשיתי להמשיך, הבכי הציף אותי והדמעות צצו ברגעים בלתי צפויים. בלילות
החשוכים, כשלא הצלחתי להרדם, אמרתי לעצמי בקול: "אני מפחדת. אני ממש
מפחדת".
לא היה
מי שיחבק אותי ברגעים האלה. לא היה מה שירגיע אותי. הייתי לגמרי לבד כשהפחד הזה שהיה נוכח כל הזמן, זוחל סביבי, מתפתל, ומשמיע את הקירקוש
מקפיא-הדם שלו.
בלילה, בחושך, שאלתי את עצמי ממה את
מפחדת..
זה היה פחד מפני הבלתי נודע. שבו אני
הולכת עכשו ל"חיים חדשים" ואין לי מושג מה זה אומר. אף פעם לא חייתי
לבד, לא גרתי לבד. תמיד הייתי בזוג. עכשו זה רק אני עם עצמי. אני לבד.
"אני לבד" נשמע כמו צירוף
מילים יבש שלא מעורר כמעט שום רגש; חשבתי שבהתחלה שלפחות בהתחלה, החיים שלי יימשכו
כרגיל ורק הרקע יהיה אחר: העיר תהיה אחרת, וגם האנשים יהיו אחרים. אבל המציאות היתה אחרת.
חשבתי שאוכל לשלוט על הדברים, שאני
אקבע את הקצב, אקבע מה אני עושה ומתי אבל בפועל זה לא היה אפשרי. הכל הדרדר במהירות
עצומה. החיים בצוותא הפכו להיות בלתי נסבלים. זה לא דבר של מה בכל להשאר לגור
באותו בית עם מי שאת כבר ממש לא רוצה להיות איתו. וצריך היה להפריד כוחות. הפרדה בהכל.
בתוך הבית, הפרדה באיך מתנהלים, הפרדה במה עושים, הפרדה בתכניות, ועד הפרדה בדברים
הכי קטנים: כביסה, מחשב, ארוחות.. כל מה שהיה קודם יחד הפך להיות עכשו לבד. קודם ישנת עם
האהוב שלך עכשו את ישנה עם האויב שלך. הכי חד שאפשר,
ההבנה שהדבר הזה קורה
חלחלה בי לאט לאט זה היה מפחיד. זה לא על הנייר, זו בפועל. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, אי אפשר להתנגד לתהליכים
שכבר תפסו תאוצה ואי אפשר לעשות שום דבר בקשר לזה.
וזה היה פחד
היה בי פחד גדול, שאיחרתי את המועד, שהראש
שלי היה טמון באדמה הרבה יותר מדי זמן, בעודי יודעת בדיוק מה קורה במציאות סביבי כשאמרתי לעצמי שאולי "דברים
ישתנו", אולי "משהו טוב יקרה", אולי "יפתחו העיניים". עכשיו
הבנתי שלא. עכשו אני על הרכבת המהירה הזו שאי אפשר לעצור אותה. והתחנה הסופית שלה לא
ידועה.
זה היה פחד
שאני חייבת לעזוב הכל. ומעל הפחד הזה
ישנה, כרגיל, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" – כן,
השורה האבידנית הארורה הזו, הנכונה תמיד. כי גם אם אני עוזבת אני לוקחת איתי את מי
שאני ואת מה שהביא אותי לרגע הזה.
זה היה הפחד
שגרם לי לבכות לילות אבל הוא גם זה
שהוציא אותי החוצה במטרה סופית אחת: ליצור מציאות חדשה לעצמי. ליצור חוזה חדש עם עצמי ולהבין שלעולם לא אהיה חופשיה ובת-חורין באמת ללא חוזה חדש עם עצמי.
וזה היה הפחד הגדול מכולם
הפחד שלא יהיה חוזה חדש,
שאני אחזור על
מה שעשיתי בעבר,
שלא אצליח להשתחרר מדפוסים ישנים.
והפחד הזה הוא שהריץ אותי.
הפחד הזה לא אפשר לי להפסיד.
הפחד הזה הוא כנראה לא רק מה שהגיע לי, אלא בדיוק מה שהייתי צריכה.
(יום
השנה הרביעי)