יוצאת לאור - פוסט יומולדת

 

יומולדת שמח לי היום,

.

יום מדהים היום. אני חוגגת יום הולדת. אני מרגישה שאני בגיל מדהים. הגעתי לגיל שבו אני מרגישה טוב עם עצמי... שאני בטעם שלי.. בנוחות שלי.. ואני מודה שאני אוהבת את עצמי..

.

הפכתי את עצמי למרכז חיי, והתחברתי לעוצמות שלי.
למדתי לזהות את כל קשת הרגשות שלי, לא לברוח, לא לייפות, לא לעגל פינות וגם להציץ למקומות הפגיעים והחלשים שלי.
לימדתי את עצמי לאהוב את עצמי ככה כמו שאני.

.

הגעתי לגיל בו מותר לי ללבוש מה שאני רוצה ומה שנוח לי, לפרסם את כל התמונות שבא לי בלי לחשוב אם מתאים או לא, לאכול, לצחוק בקול, לרקוד, להתאפר יותר מדי או בכלל לא, ולהתלבש כמו שמרגיש לי הכי נוח.

.

למדתי לחקור את עצמי באומץ,

להיות מודעת לתהליכים הפנימיים שאני עוברת ולהקשיב לצרכים האמיתיים שלי.
למדתי להציב גבול פנימי ולהגיד ״לא״ למה שגורם לי חוסר נוחות או לא מתאים לי.

.

הגעתי לגיל שבו אני רוצה שהאנשים שיכנסו לי  לחיים הם אלה שאני רוצה שיכנסו.

שיכנסו אלה שטוב לנו ביחד. שאנחנו יודעים לשמח אחד את השני וגם להיות שם אחד בשביל השני כשצריך.

.

למדתי למלא את עצמי בעצמי במקום במישהו או במשהו.
הפכתי קשובה לקצב האישי שלי,
הפסקתי להעריך את עצמי לפי הישגים תוצאות ואיך אני ביחס לאחרים,
למדתי לא לוותר על מה שבאמת חשוב לי.

.

"את נראית טוב" אומרים לי לא פעם.

למדתי שאני הכי יפה כשאני מה שאני רוצה.

.

לכבוד יומולדתי אני מאחלת לעצמי להמשיך למצוא את הערך העצמי שלי בעצמי, להתאמץ רק כדי למצוא חן בעיני עצמי, להמשיך להרגיש נוח עם עצמי, לצחוק בקול אדיר, לשיר עד כלות ולרקוד בהתלהבות כמו שאני אוהבת.
אני הכי יפה כשאני מה שאני רוצה! 

הפחד.. כן הפחד

 

ואחרי שאמרתי 'כן', הפחד הופיע כאילו משום מקום.

ומהרגע שהופיע הוא לא עזב. הוא רבץ לי על הכתפים כמו שתי אבני ריחיים ולא נתן לי מנוחה. הרגשתי אותו זוחל לי מתחת לעור ולא מניח לי לרגע. אפילו לא לשניה. תחושת המקום הבטוח שלי בבת אחת נעלמה. חשתי לא מוגנת, הייתי מבועתת, מוטרדת, לא פעם משותקת וגם בפאניקה.

הקול שבתוכי אמר לי כל הזמן להגיד שאני מתחרטת ומוותרת על הכל, מוותרת על החלום, על המשהו הבלתי צפוי הזה שנקלע לדרכי. אבל היה גם קול אחר, שקט, שחזר ואמר לי "זו ההזדמנות שלך, אל תוותרי עליה".

ההחלטה שעלי לקום ולעשות מעשה ולעזוב את הבית התגבשה בתוכי. ההחלטה הזו היתה מהפכה בכל מובן שהוא. והייתי עם זה לבד. לגמרי לבד. לא היה לי עם מי לדבר על זה. את  הילדים יכולתי לשתף רק חלקית, הם לא באמת יכלו להיות שותפים לתחושת השבר הפנימית שלי בעקבות פירוק הבית. היה להם שבר משלהם להתמודד איתו.

התחלתי בבירורים. הרבה בירורים, ללמוד דברים הקשורים למצב שלי, הזכויות שלי, מה כן ומה לא. וגם עם זה הייתי לבד. לא היה לי את מי לשתף ועם מי לחלוק את הפחד שזחל לי מתחת לעור ולא נתן לי להרגע, אפילו לא לדקה, לא ביום ולא בלילה.

אחרי שנרגעתי קצת, ידעתי שעלי להיות קונקרטית ולקבל החלטות: לאן ללכת, כמה יעלה, מה יהיה עם העבודה שלי, איך אעבוד, כמה כסף יהיה לי, האם זה יספיק, למה זה יספיק. והתשובות היו בהתאמה: לא ברור, מסובך לדעת, לא יודעת, אין לי מושג, אין לי מושג, לא יודעת. הרבה סימני שאלה..

לא פעם התקשיתי להמשיך, הבכי הציף אותי והדמעות צצו ברגעים בלתי צפויים. בלילות החשוכים, כשלא הצלחתי להרדם, אמרתי לעצמי בקול: "אני מפחדת. אני ממש מפחדת".

לא היה מי שיחבק אותי ברגעים האלה. לא היה מה שירגיע אותי. הייתי לגמרי לבד כשהפחד הזה שהיה נוכח כל הזמן, זוחל סביבי, מתפתל, ומשמיע את הקירקוש מקפיא-הדם שלו.

בלילה, בחושך, שאלתי את עצמי ממה את מפחדת..

זה היה פחד מפני הבלתי נודע. שבו אני הולכת עכשו ל"חיים חדשים" ואין לי מושג מה זה אומר. אף פעם לא חייתי לבד, לא גרתי לבד. תמיד הייתי בזוג. עכשו זה רק אני עם עצמי. אני לבד.

"אני לבד" נשמע כמו צירוף מילים יבש שלא מעורר כמעט שום רגש; חשבתי שבהתחלה שלפחות בהתחלה, החיים שלי יימשכו כרגיל ורק הרקע יהיה אחר: העיר תהיה אחרת, וגם האנשים יהיו אחרים. אבל המציאות היתה אחרת.

חשבתי שאוכל לשלוט על הדברים, שאני אקבע את הקצב, אקבע מה אני עושה ומתי אבל בפועל זה לא היה אפשרי. הכל הדרדר במהירות עצומה. החיים בצוותא הפכו להיות בלתי נסבלים. זה לא דבר של מה בכל להשאר לגור באותו בית עם מי שאת כבר ממש לא רוצה להיות איתו. וצריך היה להפריד כוחות. הפרדה בהכל. בתוך הבית, הפרדה באיך מתנהלים, הפרדה במה עושים, הפרדה בתכניות, ועד הפרדה בדברים הכי קטנים: כביסה, מחשב, ארוחות.. כל מה שהיה קודם יחד הפך להיות עכשו לבד. קודם ישנת עם האהוב שלך עכשו את ישנה עם האויב שלך. הכי חד שאפשר,

ההבנה שהדבר הזה קורה חלחלה בי לאט לאט זה היה מפחיד. זה לא על הנייר, זו בפועל. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, אי אפשר להתנגד לתהליכים שכבר תפסו תאוצה ואי אפשר לעשות שום דבר בקשר לזה.

וזה היה פחד 

היה בי פחד גדול, שאיחרתי את המועד, שהראש שלי היה טמון באדמה הרבה יותר מדי זמן, בעודי יודעת בדיוק מה קורה במציאות סביבי כשאמרתי לעצמי שאולי  "דברים ישתנו", אולי "משהו טוב יקרה", אולי "יפתחו העיניים". עכשיו הבנתי שלא. עכשו אני על הרכבת המהירה הזו שאי אפשר לעצור אותה. והתחנה הסופית שלה לא ידועה.

זה היה פחד

שאני חייבת לעזוב הכל. ומעל הפחד הזה ישנה, כרגיל, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" – כן, השורה האבידנית הארורה הזו, הנכונה תמיד. כי גם אם אני עוזבת אני לוקחת איתי את מי שאני ואת מה שהביא אותי לרגע הזה.

זה היה הפחד

שגרם לי לבכות לילות אבל הוא גם זה שהוציא אותי החוצה במטרה סופית אחת: ליצור מציאות חדשה לעצמי. ליצור חוזה חדש עם עצמי ולהבין שלעולם לא אהיה חופשיה ובת-חורין באמת ללא חוזה חדש עם עצמי.

וזה היה הפחד הגדול מכולם

הפחד שלא יהיה חוזה חדש,
שאני אחזור על מה שעשיתי בעבר,
שלא אצליח להשתחרר מדפוסים ישנים.
והפחד הזה הוא שהריץ אותי.
הפחד הזה לא אפשר לי להפסיד.
הפחד הזה הוא כנראה לא רק מה שהגיע לי, אלא בדיוק מה שהייתי צריכה.

(יום השנה הרביעי)

 

ועכשו מה.. מה עכשו..

 

זו היתה הרגשה מוזרה לצאת מהשער בידיעה שזו הפעם האחרונה ושלא אבוא לשם יותר.

יצאתי מהשער ברגשות מעורבים. הייתי עצובה ושמחה ובעיקר היתה לי תחושה של הכרת תודה על ההזדמנות שהיתה לי פה. ליוויתי אותם תקופה משמעותית. בשנים שעבדו ביחד הפכנו למשפחה קרובה, עברתי איתם הרבה דברים, הכרתי את כל הסיפורים האישים, השמחות, המשברים, ההתלבטויות. ותוך כדי, בהיבט הארגוני, קרו שם דברים ממש מרגשים.. חלו שינויים משמעותיים בכל מה שרק אפשר לחשוב עליו. כל זה בזכות המנהל שהאמין בתהליך, נתן לו צ'אנס והאמין באנשים. ואיזה אנשים.. שחלמו וגדלו והתעצמו והעזו. את כל זה ראיתי מתרחש ממש לנגד עיני. להפרד עכשו זה היה קצת כואב אבל זה היה נכון. נפרדנו בטוב והיה גם קצת עצוב..

עכשו אני בתקופה של ריק, יש בתקופה הזו הרבה שקט ומנוחה אבל גם לא מעט שאלות ומחשבות על לאן הלאה. הכל מעורבב, אני בודקת מה זה בשבילי להיות באי עשיה, להיות באי ודאות.

תקופות של אי ודאות מעוררות אצלי הרבה שאלות על מה שאני צריכה, על נכון לא נכון, מה משרת אותי ומה פחות. לא פעם אני מרגישה שאי עשייה עושה לי סמנים קלים של דיכאון ואז אני אומרת לעצמי שאני חייבת לפתח את שריר ההכלה שיעזור לי להתמודד טוב יותר עם סיטואציות של חוסר ודאות.

ברור לי שתקופות כאלה של חוסר ודאות הן שלב הכרחי כדי ליצור משהו חדש. אבל מה החדש הזה? מה בתוכי רוצה להיווצר? מה הנשמה שלי מבקשת כרגע... את זה אני רוצה להבין.

אני הולכת אחרי הלב שלי. הוא אומר לי מה אני צריכה ומה אני יכולה, אני מנסה להבין לאן הוא מנווט אותי. החלטות מהלב זה סוג של הימור שאומר שעלי להתחבר לאינטואיציה הפנימית שלי, לסמוך עליה ולהקשיב לה. הלב מוביל אותי מבלי שאדע לאן, ותוך כדי אני מרחיבה את השריר של היכולת לשהות באי ודאות ומגלה שזה שריר אלסטי. הוא מתרחב לפי מה שאני מאפשרת לו. התמסרתי ללא נודע ומבחינתי כל תוצאה תהיה טובה עבורי.

להרגיש בשבילי זה יותר חשוב מהשכל. הרגש הוא יותר מדויק השכל יש לו יותר הטיות ושיבושים. גם החיבור לקרקע הוא חשוב ולכן אני מחפשת את האיזון בין השניים.

היום, כשהכל אינטנסיבי, הכל 'כאן ועכשיו', והחיפוש אחר דברים שיתנו סיפוק מיידי הפך לעיקר. אני שואלת את עצמי מה אני אוהבת לעשות. אני אוהבת להתלהב מדברים חדשים, להתאהב בהם. למידה ממלאת אותי, יש בי סקרנות ללמוד ולהתפתח, לצבור חוויות ולהעז לעשות דברים שלא עשיתי בעבר. כדי להתנסות בחוויה רחבה יותר.

מסקרנים אותי אנשים שמוכנים לעשות שינוי, לבחון באומץ תפיסות ישנות ולהתמודד איתן. אני אוהבת מפגשים עם אנשים שמגיעים איתם לשיחה מעמיקה ואינטימית, שיחות שבהן אני מקלפת עוד קליפות בתוכי ולומדת עוד משהו על עצמי.

אני שואלת את עצמי מה אני רוצה להרגיש בשנה הקרובה, אילו חוויות אני רוצה לחוות.

אני רוצה להתנסות בכל דבר ולראות מה מתאים לי,

לבחון מה מעורר השראה.

לגלות מה נותן לי חופש

כדי למצוא את התשובות אני צריכה להתרחק ולבחון את הדברים. יש יותר מדרך אחת נכונה להגיע לדברים.

המסר הוא: עכשו. אין זמן אחר

אחרי שאני כותבת את כל זה יש אצלי התבהרות פנימית. אחר הצהרים אכתוב את הבקשה למילגה שמנקרת אצלי עמוק בראש.. עלי להרחיק מתוכי את הקולות שאומרים לי לוותר ולשים סימני שאלה איפה שיש סימני קריאה.

The Road Not Taken או החיים כהזדמנות

נפגשתי לצהרים עם חברה שלי שהכירה לי חברה שלה שגרה קרוב אלי. במסגרת ההתעניינות הכללית התחילו שאלות כמו "מאיפה באתם ואיפה אתם גרים" אמרתי שאני גרה באזור תקופה קצרה יחסית, שעזבתי את הבית שלי בגליל ושלמקום החדש הזה באתי לבד. אני כבר מכירה את התגובות של מי שומע את זה. אם היא במקרה אוכלת אז האוכל נתקע לה בגרון, תמיד יש כמה שניות של שתיקה כדי להתאושש ממה שאמרתי ואז אני יודעת שיש לה אלף שאלות אבל לא נעים לה לשאול..

סיפורים דומים לשלי יש לא מעט. גרנו ביישוב קהילתי נהדר בבית נחמד שבנינו, גידלנו שם שלושה ילדים שבגרו ועפו להם. התפתחנו שם ביחד ולחוד, תרמנו לקהילה, השתתפנו בוועדות שונות, אספנו מזכרות וחפצים שהיה להם ערך עבורנו. השקעתי בבית רבות, אהבתי את הגינה והטבעתי את חותמי בכל פינה, בבחינת הבית הזה הוא אני. התחושה שלי היתה שזה מקום נהדר לגור בו. כל פעם אמרתי לעצמי שמה שיש זה טוב ואני רוצה שככה ישאר.

אבל יום אחד החלטנו לפרק את המשפחה ואני עמדתי בפני פרשת דרכים: להשאר בבית האהוב שלי או לעזוב. המחשבה הטבעית היתה שהכי טוב להשאר, להצמד למה שאני מכירה ולדבוק בו. אבל בתוכי פנימה שמעתי קולות אחרים.

משהו בתוכי אמר לי "לכי על זה". בלב פנימה היתה לי הרגשה שיש פה הזדמנות בשבילי. הזדמנות לחידוש ולריענון, הזדמנות להגשים חלומות שעדיין לא מאוחר לממש, הזדמנות לעצב לי בית כמו שתמיד חלמתי שיהיה לי, וגם הזדמנות בשביל הילדים שלי.

שינויים זה לא דבר שבא לי בקלות ובאופן טבעי גם אני חששתי משינויים. ההחלטה לעזוב הכל ולבצע כזה שינוי לא היתה לי קלה בכלל. לילות שלמים שלא ישנתי והתייסרתי במחשבות האם הצעד הזה נכון לי, האם זה הדבר הנכון בשבילי. הראש שלי התפוצץ מרוב רשימות, רשימות של בעד ונגד. רשימות של נכון ולא נכון. רשימות של מה ארוויח ומה אפסיד.. בלי סוף רשימות.

מתישהו התמונה שהיתה לי בראש הלכה והתבהרה ויכולתי לראות בברור את הדרך שעלי לקחת.. כמו בשיר של רוברט פרוסט The Road Not Taken שאמר לי לבחור לקחת את הדרך שאף פעם לא הלכתי בה כי זה מה שיעשה את ההבדל. ולא שלא היו לי חששות, אבל סמכתי על עצמי והקשבתי לקול שבתוכי שחזר ואמר לי כל הזמן "את יכולה".

והדרך שאף פעם לא הלכתי בה הפכה להיות הרפתקאה גדולה מהחיים. מצאתי עצמי מחפשת דירה כמו שחלמתי כל הזמן, מעצבת אותה ומתאימה אותה לצרכי, עושה סדר, ממיינת, מוסרת דברים מיותרים, חושבת על מה נכון לי עכשו ובמה כבר אין לי צורך להחזיק. נפרדת בשמחה מכל מיני מזכרות, עוברת על ערימות המסמכים, ממיינת את התמונות, ומחליטה מה הולך איתי ומה לא. לדירה החדשה העברתי רק מה שמתאים לי לעכשו.. את כל השאר השארתי מאחורי, חילקתי למי שרצה וזרקתי המון.

וככה נכנסתי לתקופת חיים חדשה הזו, תוך שאני נהנית מתהליך התכנון והעשיה ומכל מה שהביא איתו המעבר הזה. כמעט כל מי שפוגש אותי אומר לי שמרגישים שאני בטוב. וזה לא שאין בי צער על מה שהיה והתפרק, אבל אני מתייחסת לזה כאל שלב בחיים. מה שהיה - בא אל סיומו וכעת עלי לפתוח את עצמי ואת הלב שלי לקראת מה שיזמנו לי החיים, וזה מה שאני עושה.

The Road Not Taken- BY ROBERT FROST
בתרגום חופשי..))

שתי דרכים התפצלו ביער צהוב
ואני מצטער שלא יכולתי לנסוע בשתיהן
בגלל שהייתי נוסע אחד, עמדתי זמן רב
והסתכלתי הכי רחוק שיכולתי
לאיפה שהם התעקלו בסבך

ואז לקחתי את הכביש השני, שהיה נראה נאה כמו הראשון
וכנראה שהיה לו יותר להציע
כי הוא היה עם דשא שלא נשחק
למרות שבכל הנוגע לכמה שחלפו בו
הוא היה שחוק באותה מידה

ושתי הדרכים היו מונחות בצורה שווה באותו בוקר
בעלים שלא הפכו לשחורים ע"י האנשים שהלכו עליהם
או, שמרתי את הדרך הראשונה ליום אחר
ועדיין, מאחר וידעתי שדרך אחת מובילה לאחרת
הטלתי ספק בעובדה שאשוב לשם אי פעם

אני צריך לספר את זה עם אנחה
איפשהו בעוד הרבה שנים מעכשיו
שתי דרכים התפצלו ביער, ואני
לקחתי את הדרך שפחות אנשים נסעו בה
וזה מה שעשה את כל ההבדל

 

ישן מפני חדש תוציאו

בתיכון למדתי תלמוד.

היחסים שלי עם המורה חגי לא היו משהו. לא כל כך חיבבתי את המקצוע הזה וכשלא הכנתי שיעורים נהגתי להגיד שהוא מפלה אותי.. ולא פעם זה נגמר בשיחת בירור בחדר המנהל..

המורה חגי היה תימני חתיך מאד ומצא עצמו לא פעם נאבק בכיתה שמרביתה בנות שלא חסו עליו.
אני חייבת להודות שהוא התמודד יפה עם המצב וכמעט תמיד שמר על קור רוח.

היום לא לומדים תלמוד וזה קצת חבל. מהשיעורים שלו על בבא מציע ובבא בתרא שחשבתי אז שהם משעממים, נשארו איתי עד היום לא מעט משפטים שנחרתו בזכרוני.

אחד מהביטויים שאני אוהבת הוא "ישן בפני חדש תוציאו", המתכוון לאמר שהחדש דוחה את הישן. החדש בדרך כלל קורה באופן אוטומטי וכשהוא נכנס לחיינו הישן – מתפוגג לאט לאט. כל עוד אין חדש לא מוותרים על הישן. אבל הביטוי הזה אומר משהו אקטיבי "תוציאו" ומדגיש את הפעולה של הכנסת החדש והטמעתו שהיא כולה באחריות שלנו. עלינו למצוא דרך להכניס את החדש לחיים ולוותר על הישן.

בתהליכי הליווי שאני עושה עם אנשים, אני לא פעם מזהה את הקושי לאמץ דברים חדשים והרגלים חדשים. המוכר והידוע נוסך בטחון, החדש מעורר את תחושת חוסר בטחון ולא פעם מעצים את תחושת הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים, אנשים שהשינוי גורם להם חוסר נוחות, שלא לאמר מאיים, נצמדים למה שהם מכירים ויש להם גם נימוקים למה לא כדאי לשנות.

הדבר שמעניין אותי, הוא איך מטמיעים הרגלים חדשים ומוותרים על ההרגלים הישנים.
איך משנים.מעסיקים אותי תהליכי הלמידה,

כל התנהגות חדשה, כל הרגל חדש מצריכים למידה.

המטרה שאליה מכוונת הלמידה, במודע או שלא במודע, היא להטמיע את השינוי הזה.

ללמוד זה קל יחסית. בוחרים מה ללמוד, נרשמים לקורס, מתייצבים אליו ורוכשים ידע חדש.

השאלה הגדולה היא לא איך ללמוד משהו חדש אלא איך גורמים לכך שהלמידה החדשה תתפוס את מקום הישן ותוטמע בתוכנו התנהגות חדשה.

***********

בשבועות האחרונים הלכתי ללמוד ולהעמיק במדיטציה. האפקט של המדיטציה הוא במצטבר שלה, בזה שמבצעים אותה בפועל. בשביל זה צריך לעצור פעמיים ביום, בבוקר ואחר הצהרים, למשך 20 דקות ולמדוט.

אחרי כמה שבועות שאני עושה את זה פעמיים ביום, אני כבר יכולה לחוש את השפעתה המטיבה של המדיטציה עלי: אני ערנית, ממוקדת, מלאה מרץ וחיוניות. אני רגועה, נינוחה, שמחה ושום דבר לא מצליח להרגיז אותי או להלחיץ אותי, ואני יכולה להוסיף סופרלטיביים נוספים על מה שזה עושה לי.

בפועל הצטרכתי למצוא שתי משבצות זמן של 25 דקות כל אחת, במהלך היום, כדי להכניס את התרגול לתוך החיים שלי וזה לא היה פשוט.

אובייקטיבית יש לי זמן ואני גם מוכנה להתעורר מוקדם יותר אם צריך, ובכל זאת, אני מוצאת עצמי בכל פעם מחדש מנסה לא להתחמק לפנות זמן לתרגל, ומזכירה לעצמי שזה חשוב כדי שההרגל הזה יהפך לסוג של טייס אוטומטי.

ההתמדה היא משהו פנימי. היא נרכשת רק ע"י תרגול יומיומי, עקבי, לאורך זמן, מבלי לוותר ומבלי לעגל פינות. זו מיומנות שאי אפשר ללמוד.

אני מגלה שלשנות דפוס התנהלות זה לא פשוט.

בשביל לשנות לא מספיק לשנן את הנתיב החדש, אני צריכה לשחרר משהו ישן, לשחרר את ההתנהגות הקודמת, לשנות את סדר היום שלי, לשנות את מה שנהגתי לעשות קודם, לוותר על הקודם.. וכל זה בשביל החדש שאני כבר יודעת שיש לו ערך.. ובכל זאת זה לא קל.

כשאני מלווה אנשים בתהליכי שינוי אני יודעת שחלק מן ההצלחה של השינוי הוא בגלל הליווי הצמוד שלי אותם.  הליווי משמש תחזוקה לתהליך השינוי. כשאין ליווי הסיכוי שהשינוי יחזיק מעמד לאורך זמן הוא נמוך. הליווי עוזר לשמור שהדברים לא ישמטו ויעלמו להם בתוך כל היומיום העמוס

אבל כשאני עושה שינוי לבד אני צריכה למצוא בתוך עצמי את הכוחות להתמיד ולהתמיד ולשמור ולא לוותר... זו עבודה פנימית שלי עם עצמי.

ואני מודה שזה לא קל..

 

 

נסענו לאיקריה

נהנים בגשם

1.     מה מיוחד באיקריה?

איקריה הוא אי מקסים המנותק מהאיים הסובבים אותו, קרוב לתורכיה, מלא מפרצונים חבויים עם מים צלולים וללא המוני תיירים. יש בו כפרים קטנים עם טברנות מקומיות ואזור הררי מקסים וכבישים מפותלים ונקודות תצפית מרהיבות של הים ושל האיים מסביב.
האי התפרסם גם בזכות העובדה שתושביו זוכים לחיים ארוכים יותר מהממוצע, אחוז התושבים מעל גיל 100 גבוה יחסית מכל מקום אחר ביוון ובעולם. אומרים שזה בגלל המזון שהם אוכלים (תזונה ים תיכונית) והליכות רגליות ארוכות. למעוניינים להרחיב, התבצע מחקר בנושא בשם blue zone.
אנחנו באנו לפה כדי לצעוד עם המקל והתרמיל, לצאת להרים ולקנח ברחצה בים, ובדרך גם להסניף לתוכנו משהו מהמיוחדות של האי הזה.

 2.     איפה הולכים פה?

מבנה האי שאורכו 40 ק"מ ורוחבו 9 ק"מ, הוא כמו של סירה הפוכה. כדי להגיע מצד אל צד, אפשר לנסוע בצורה מעגלית או לטפס גבוה גבוה עד לשיא ואז להתגלגל לצד השני.. הכבישים פה צרים ומתפתלים זה אומר שלא פעם האוטובוס שבו נסענו לא יכול היה להמשיך לנסוע עד שיפנו את הכביש..
צד אחד של "הסירה" הוא ירוק ומלא פריחה ועצים בגלל הגשם הרב שיורד פה והצד השני יבש יותר אבל לא פחות יפה. יש פה המון מסלולים יפים. אנחנו הלכנו בכמה מהם. אפשר לסכם ולאמר שכל יום הליכה היה יפה יותר מהיום שקדם לו, או כמו שסיכמה אסנת "אנחנו עושים בילד-אפ ליופי של המקום".

 

3. קבוצה היא סוג של בית

יש משהו טוב בנסיעה לחו"ל עם אנשים שאני צועדת איתם תקופה ארוכה. את חלקם אני מכירה שנים. היכרות שלנו מתחילה מהשנים בהן בנינו יחד את הבית בישוב הקהילתי בו גרנו והיום זה מגיע עד לרמת הנכדים.. קבוצה כזו היא כמו בית. מרגישים בה נוח, הכל זורם טוב. איך אמרה לנו אסנת? "רואים שאתם קבוצה". וזה אומר הכל.  
קבוצה מאפשרת לבחון את הכל מקרוב, להתבונן על היחסים שלי עם החברים בקבוצה ועל האופן בו אני מקבלת החלטות ומובילה את עצמי. גיליתי לא מעט דברים שאהבתי. וזה היה מרתק.

4. הלך לנו האינטרנט

באמצע הטיול המדהים הזה נגמר האינטרנט. יום אחד הוא פשוט לא היה. היו הרבה סיפורים סביב לאן הוא נעלם, הגרסה הרשמית היתה שהכבל התת ימי ל-3 האיים הסמוכים: איקרה, סאמוס ופורני נחתך. במשך 3 ימים הכל היה מנותק: בנקים, כרטיסי אשראי, אינטרנט וכל מה שתרצו.
היה מעניין לראות מה הניתוק הזה גרם לנו. לכאורה נסענו לשם כדי להתנתק מהעולם אבל כולם יודעים שאנחנו לא באמת מתנתקים כשאנחנו נוסעים. כל אחד בא עם חבילת גלישה, יש אינטרנט במלון, זה מדבר בטלפון במהלך הליכה, אני סוגרת פגישות, ההוא מעלה פוסטים לפייסבוק תוך כדי הליכה, מסמסים למשפחה, לחברים, לפני, אחרי ותוך כדי...אנחנו מנותקים פיזית אבל מחוברים בוורידים.. ה-WI-FI זורם לנו בתוך הדם..
הניתוק הבלתי צפוי היה מעניין. בחלק מהזמן הוא הוליד חוסר שקט. הניתוק מהמשפחה בארץ היה לפעמים מדאיג, הזמן שהתפנה מכל הגלישות והשיטוטים במרחבי האינטרנט, הצריך לחשוב מה עושים איתו.. ואני חייבת להודות שאלה היו ימים די מאתגרים.
ביום אחרון, כשישבנו לצהרים במסעדה, התפשטה הידיעה שהאינטנרט חזר. כולם שלפו את הטלפונים.. ותוך שניה המולת השמחה סביב השולחן השתתקה..
אח... אין. אין שמחה כמו שמחת החיבור לאינטרנט מחדש... 

 5.  להתמסר

נסיעות כאלה מאפשרות לי, להתמסר לרגש, לתת לו מקום בגוף, בתודעה ולתת לו ביטוי חיצוני. 
היו בימים האלה הרבה רגעים מתמסרים. המון רגעי צחוק ושמחה ספונטנית שהתפרצה. רקדנו בשמחה בסדנת הריקוד, שיתפנו אחד את השני במחשבות וסיפורים שלא תמיד יש הזדמנות לשתף... זה היה מרגש מאד.
ההזדמנות לגעת ברגש, לצלול איתו פנימה ולהתמסר, יש בה הרבה אושר.

6. אינטימיות

נסיעה בקבוצה של חברים טובים יש בה פוטנציאל לאינטימיות רגשית אינטלקטואלית וחווייתית גם בהליכות בשבילים וגם בשיחות עם האנשים. מצאתי עצמי לא פעם משתפת מחשבות ורגשות שלי והרגשתי שזה היה ככה גם אצל האחרים. ולמרות שאנחנו מכירים, תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים על אנשים, לחלוק חוויות טובות וגם כאבים וזה מאפשר לי התבוננות אחרת על עצמי.
זיכרונות משותפים וחוויות משותפות הם שיוצרים את הערך המוסף של היחסים שבינינו.
האינטימיות שנוצרה מהחוויות המשותפות התחברה לזכרונות שיש לנו ממפגשים קודמים ואלה העצימו את הקשר והחיבור עם האחרים.
חלקנו בינינו הרבה רגעים מרגשים ומשמעותיים.
אלה רגעים שאני מאד מוקירה ויודעת שזכיתי למשהו שהוא לא מובן מאליו..

7.  כל היופי הזה

זה היה מסע שהיה בו הכל: הליכות במרחבים פתוחים, עליות מאתגרות בסופן פגשנו נופים עוצרי נשימה וירידות תלולות שחייבו לרדת בזהירות, אינסוף ים מכל הכיוונים, גשם שוטף שתפס אותנו באמצע ההליכה והלך איתנו את כל הדרך ולא הרפה עד שנרטבנו עד לשד עצמותנו. התכלת שמסביב, עשרות חופי רחצה, אחד יותר יפה מהשני. כפרים נסתרים וכפרים שננטשו בחלקם וטברנות מקסימות שאוכלים שם את "מה יש במטבח היום?", וריח צמחי התבלין שנישא באוויר ושקיעות יפות ואור עד תשע וחצי בליל והרבה זיתים וצ'יפרו – האוזו המקומי שמיוצר מפרי עצים שדומים לקטלב שלנו ואוכל טוב, ופיקניק פה ושם בנקודות תצפית יפות. וחברים טובים למסע.

8. סוף הטיול

כל טיול מסתיים לו בסוף. גם שלנו הסתיים אחרי 6 ימי הליכה.
אני חושבת שלא אטעה אם אומר שעבור כולנו איקריה היפה והמעניינת היתה סוג רקע למסע הקבוצתי המיוחד שלנו ולחוויה שעברה עלינו שם.
כשחוזרים ממסע כזה ישר מתחשק עוד אחד כזה.
אנחנו חוזרים לתכנית ההליכות שלנו בארץ עם טעם אחר.
ואולי תהיה כאן התחלה של משהו חדש שטרם התחיל להתגבש...

 

הדברים המתגלגלים

 1. 

כשגרים הרבה שנים במקום אחד, מתרגלים לקשרים שכמעט ואינם משתנים והמעגלים שבהם את מסתובבת הם במידה רבה קבועים: עבודה, חברים, שכנים.

2.

הקשרים שבדרך כלל נולדים עם הילדים דרך הגן ובית הספר ותנועת הנוער והגיוס לצבא וגם השכנים, אלה הולכים איתנו שנים רבות והם נוטעים בנו את התחושה ששאלה ימשכו איתנו לעד כמעט עד שנפרד מהעולם הזה.

3.     3.

      ואז קורים דברים. ויום אחד, כל מה שנדמה שיהיה קבוע מעתה ועד עולם פשוט נעלם. כמו שקרה לי יום אחד כשעזבתי את המקום בו גרתי שנים רבות. כשעזבתי, כמעט כל המעגלים שהיו מסביבי נעלמו בבת אחת.

4.     4. 

     אפשר לשמור על קשר מן המרחק אבל זה כבר קשר אחר. זו כבר לא השכנה שאני קופצת אליה לקפה של אחר הצהרים או החברה שאני עושה איתה הליכת בוקר או השכן שאני פוגשת ליד פח הזבל ואנחנו מדברים ארוכות. קשרים מרחוק מחייבים תכנון ותחזוקה שוטפת. זה כבר לא הדבר הספונטני הזה שהיה קודם.

5.     5. 

      המקום החדש זימן לי היכרות עם הרבה אנשים חדשים והתנסות בכל מיני מפגשים. היו מפגשים לרגע, להרף עין, והיו מפגשים שנמשכו פעם ואולי פעמיים וגם מפגשים שהלכו והעמיקו והפכו להיכרות שתלך איתי עוד ועוד.

6.     6. 

     מעגלים נפתחים ונסגרים בתקופה הזו בחיי. אני אף פעם לא יודעת מה יבשיל לקשר עמוק אבל כבר למדתי שגם היכרות שלא מבשילה ליחסים ארוכי טווח משאירה בי חותם. כל מפגש כזה מלמד אותי על עולמות חדשים ואני נחשפת לנקודות מבט שלא הכרתי קודם.

7.  

אני חושבת על כל מי שהתגלגלתי אני לחייהם עד שהיה עלי לעזוב ולהמשיך הלאה. חברות, שכנים, מקומות עבודה... כשהבנתי שגם אני צריכה להתגלגל הלאה, היתה כרוכה בזה לא מעט אשמה.

8.     8.  

     המפגשים המתגלגלים, שלא ימשכו יותר מן הרגע בו נפגשנו ונפרדנו, טבעם שהם נוגעים בנו רק לרגע מהיר בזמן וממשיכים הלאה. ברגע הזה קורה משהו, ומי שהייתי לפני אינה מי שאני אהיה אחרי. זה הופך את הרגע הזה לרגע מיוחד. ברגע כזה יש הטבעה של חותמת שאני עושה והיא משמעותית וחשובה גם אם היתה קצרה כהרף עין.

9.     9. 

     מרטין בובר כותב על מפגשים בין אנשים, בספרו "אני ואתה". הוא אומר שלפעמים נקרה לחיינו אדם ומושיט לנו יד ואנחנו פוסעים את כברת המסע הבאה ביחד. אולי זה קשר קצר. אולי הדרכים שלנו ייפרדו. אולי זה לא יהיה קשר לכל החיים. אבל זה לא הופך את המסע הזה לפחות גדול או חשוב. כי דבר מה קרה ב"אנחנו" הזה שלא היה קורה אחרת. הקשר שינה את שנינו. ולכן, בדרכו, זה כן קשר לכל החיים.

1010.  

      מפגש כזה בין ה'אני-אתה' מכיל שוויון מהותי. אנחנו אוהבים אנשים מכל מיני סיבות, חלק מהסיבות הן משעממות ופונקציונאליות; אנחנו משתמשים באורח אנוכי אפילו בחברי הנפש שלנו. אבל בבסיס, האני-אתה תמיד תובע פגיעוּת, חולשה, פיצוח הקליפה הקשה של העצמי האנוכי. כשאני מוכנה לחשוף את הקליפה הקשה הזו של עצמי, אז מתרחש מפגש אמיתי.

11.  

וככה אני מוצאת עצמי כורתת בריתות חיים עם אנשים חדשים, מוצאת שותפים חדשים שיתנו לי יד במסע החדש שלי, שבו אנחנו חוצים ביחד את נפלאות הגיל ואת עונות הגוף, יוצרת רשתות נשיות חדשות, טווה רשת שקופה וחזקה בין נקודות שהן עוגנים לרגע. ונהנית מעוצמתם של הדברים המתגלגלים שאין לי שליטה לאן יתגלגלו..