איטליה - טייק 2

בבוקר היה קר מאד

משהו בגוף באותו הרגע הרגיש דחף אותי לצאת החוצה ופשוט ללכת.

שמש. אוויר. אור.

סיימתי את השיעור באיטלקית וכיביתי את המחשב

רציתי רק לצאת.

לבשתי מעיל חם וכובע על הראש, עטפתי עצמי בצעיף וכפפות ויצאתי לדרך.

השמים היו צלולים והשמש עמדה באפס מעשה באמצע השמים.

הרכבתי משקפי שמש ויצאתי מהשער

ואני הולכת

הייתי צריכה להתגבר על כמה דברים

קודם כל זה שעכשו אני הולכת לבד

אני לא רגילה לשוטט לבד ברחובותיה של עיר חדשה כזו..

אני רגילה שאנחנו עושים את זה ביחד. יחד מגלים את סמטאותיה ואת המקומות המיוחדים שבה.

אבל זה הדבר הקל.

לגלות אני יכולה גם לבד..

הדבר הקשה יותר הוא להטמיע בתוכי את זה שהלבד הוא עכשו ההוויה שלי

כבר לא המסלול שאנחנו מתכננים ביחד

לא המקומות שאנחנו מסמנים לנו שכדאי ללכת ולבקר בהם

לא בתי הקפה בהם נעצור לשתות קפה על הדרך ולהתענג על המאפה המקומי,

אז עכשו אני הולכת לבד

בשעות אחרות ובמסלול אחר

ואני בוכה והולכת ובוכה

מנסה לא להסתכל על האנשים שהולכים לידי

הבוקר קר מאד. מעט אנשים הולכים יחד איתי

אני מסתתרת מאחורי משקפי השמש,

הולכת בכל המסלולים האלה שעכשו אני הולכת בהם לבד

וכל צעד מזכיר לי את זה וזה וזה וזה

וכל המועקות והזכרונות שקשורים בהם צפים ועולים...אפילו שבמסלול הזה אף פעם לא צעדנו ביחד, אני נזכרת בכל מה שעשינו ביחד כשהיינו הולכים ברחובות העיר וסמטאותיה..

ואני הולכת ובוכה והולכת..

והרגל מציקה בנעל הלא נוחה הזו

ואני בוכה בגלל הזכרונות ובגלל הרגל הכואבת

הולכת ובוכה והולכת,

וכשהגעתי לארמון – הוא היה סגור.

הסתובבתי בגנים וראיתי את הגינות

וכמה מסלולים כבר יש פה שאני יכולה להמציא מחדש?

השעה היא כבר 13 בצהרים

אני הולכת ומדברת עם עצמי

סגרתי את השער מאחוריי והלכתי חזרה הביתה.

 

בדרך חזרה היתה אני נזכרת בכל ההליכות האלה

בהן לא הצלחתי לסנכרן את הקצב.. בהן היינו איש איש לנפשו

כשאני מנסה מדי פעם להדביק את הפער שנוצר בגלל גודל הצעדים

עכשו אני לבד מבחירה

יכולה להתאים את הקצב כמו שאני רוצה

הרגל שלי עוד כואבת אבל אני מתעלמת ממנה

אני מדברת והולכת בצעדי ריקוד ושרה בשפה שאף אחד פה לא מכיר

אנשים מסתכלים עלי ולי לא איכפת

פשוט רוקדת.

רוקדת והולכת ושרה ומדברתי עם עצמי.

אני חושבת לעצמי שכשרואים מישהי הולכת רוקדת שרה בקול או מדברת לעצמה, זה עובר בסדר.
מזל שאף אחד לא רואה

אחרי כמעט שעה הרמתי את הראש

הסתכלתי מסביב

לא היה לי מושג איפה אני,

אני מסתכלת בסקרנות על הבתים והחצרות, קוראת את השלטים ומנסה לתרגל את האיטלקית שלי.

חלק מהמילים אני כבר מבינה

החיוך לא יורד לי מהפנים.

כבר חשבתי בעצמי שמהאתגר הזה לא אתאושש בחיים

ותראו אותי

מסתובבת בסמטאות עתיקות, חלונות הראווה מקושטים לקראת החגים והשוק ממש מזמין

המון המון המון דברים טובים ומרגשים קורים לי

כיף להסתובב ככה

אני נזכרת בכל הדברים הטובים האלה

כשאני הולכת וממשיכה לרקוד

כל כך קר בחוץ שאי אפשר לעמוד אבל בתוכי חם

והחיוך לא יורד לי מהפרצוף

יה אללה שלי

איזה בוקר של תענוג

אין תענוג גדול יותר מזה..

 

כבר ביקרתי בלא מעט מקומות בעולם, הייתי ביפן ובסין וגם בארצות הברית וגם בצפון קוריאה ובהמון מדינות באירופה, ובעוד מקומות שתקצר היריעה מלפרט, גם בארץ וגם בעולם

אבל שום דבר, שום דבר לא יכול להשתוות לביקור האחרון שלי באיטליה. בבוקר בטרם התעוררתי מטיסת הלילה גילה אותי הקטנצ'יק ישנה ורץ בהתלהבות במסדרון צועק בקול: "מצאתי את סבתא, מצאתי את סבתא".

ושניהם באו אלי למיטה, לראות את ה"פלא" הזה, סבתא בגודל טבעי, ולשאול אותי כל מיני שאלות ובעיקר מה הבאתי להם.

ומוקדם בבוקר כבר התחיל ויכוח באיזה חדר סבתא תישן, ועשינו תורנות איפה אני ישנה בכל לילה, בשבוע הזה שבאתי לבקר

ואין תענוג גדול יותר מאשר לישון על מיטה שנקראת מיטת החברות, שלידך קרוב ישנה הילדה שאת אוהבת ובחדר הסמוך ישן אח שלה. שנת הלילה במקום הזה היא ממש ממש טובה.

וכשאת מתעוררת מוקדם בבוקר הוא מתעורר יחד אתך ויש לכם שיחות בנושאים שרק בבוקר מדברים עליהם, כשאף אחד לא שומע..

 

צילמתי המון נופים מהממים בכל מקום, מפלים ונהרות ואגמים ושדות קרח ואוקינוסים ושבילים ופריחות,

אבל אין תענוג גדול יותר מאשר לצלם את בית הספר החדש בו הם לומדים ואת הציורים שלו התלויים על הקיר, שמלמדים אותי כמה הוא הספיק ללמוד בשלושת החודשים שהוא נטוע במקום החדש.. ולצלם אותו מקשקש עם החברים החדשים שלו באנגלית שבורה מעורבבת באיטלקית, וזה בא לו כל כך טבעי.. ולצלם אותם בטיול אופניים ולזכור שבקיץ לפני שהם עזבו לא הם בכלל לא ידעו לרכב..

לראות אותם בסביבה החדשה שלהם, זה ריגש אותי מאד.

כל אחד מהם לקח אותי לסיור בחדר שלו, וביחד ראינו את אלבום הפרידה שאמא שלהם הכינה להם לקראת הנסיעה, קראנו את מכתבי הפרידה והסתכלנו על התמונות של חברים וביחד התגעגענו.. 

וראיתי המון חיות טבע, דובים שהלכו להם לא רחוק ממני ואריות ונמרים באפריקה ולוויתנים בים וגם חיות יותר שגרתיות,

אבל מאד התרגשתי כשראיתי את הסנאי מתקרב אל ידה וחוטף את האגוז שהיא הציעה לו, ובעקבותיו באו עוד אחרים, כנראה מבינים שההסתכנות שווה.. פה יש סיכוי להשיג אוכל בקלות ולכמה דקות לא צריך להתאמץ לחפש בלוטים. נראה שגם הם מבינים שיש הבדל בין בלוט שצריך למצוא ולפצח לבין אגוז נקי מקליפתו.

ותוך כמה דקות התקבצה מסביבה כמה סנאים ורק האופניים שעברו בשביל במהירות הבריחו אותם.

 

כבר הייתי בהרבה מקומות בארץ ובעולם אבל אין מראה יותר מרגש ויפה מזה של ארוחת הערב של יום שישי וצהרים של שבת וטיול של אופניים עם המשפחה המתוקה שלי, אחרי שהתגעגעתי אליהם כמעט ארבעה חודשים.

ונכון שנפגשנו הרבה בעבר

אבל מה זה קשור

אני מתרגשת כל פעם מחדש כשאנחנו נפגשים

אז נכון שהפעם זה היה קצת יותר  מורכב

הייתי צריכה לפנות זמן לנסיעה, לפחות שבוע, ולחפש כרטיס טיסה ולקנות ולעשות ביטוח וחבילת תקשורת לטלפון ולדאוג איך אגיע לנתב"ג ומי יאסוף אותי בשדה התעופה שם.

ואלה דברים שאני לא רגילה אליהם ביומיום שלי

אז רק הייתי צריכה להחליט שאני הולכת על זה,

אבל ברגע שהחלטתי - שום דבר כבר לא עצר אותי.

וזה היה מרגש מאד.

וזה לא שמזמן לא ראיתי את כל הילדה שלי ואת בנזוגה ואת הנכדים.

ראיתי אותם בקיץ,

אבל מה זה קשור.

לפגוש אותם שוב אחרי כמה חודשים ולראות איזה חתיכת דרך הם עשו - זה מרגש.

אבל גם הכי מדהים זה להסתכל על כל זה, להרגיש את הלב מתרחב, את הריאות מתמלאות אוויר, את העיניים מתמלאות רטיבות, ולהגיד לעצמי שהדבר הזה הוא פשוט אושר.

לא נשכח - 4.11.1995

איור: https://www.facebook.com/david.palma.12979

בסוף השבוע הזה היו לי אורחים מהשגרירות לארוחת ערב של מוצאי שבת. באירופה מוצאי שבת זה זמן טוב לאורחים. למחרת לא עובדים ואפשר למשוך את הערב כמה שרוצים. אירופה בתקופה הזו של השנה היא כבר קרה וחורפית. ההסקה פעלה במרץ, הבית היה חם ונעים ואני הייתי עסוקה בכל סוף השבוע הזה בהכנות לארוחה הזו.

האורחים הגיעו בקצב שלהם. קצב של מוצאי שבת. האווירה הנעימה נעשתה עוד יותר נעימה כשהיין החל לתת את אותותיו. פתחנו עוד בקבוק ועוד בקבוק ומצב הרוח של כולם היה מרומם ביותר. אלי הקונסול, שעשע אותנו באנקדוטות מחיי הקונסוליה, לגדי היו ספורים מהביקור האחרון של אחד השרים בבון. עוזי עוזר קצין המנהלה הצחיק אותנו שוב ושוב עם הבדיחות שלו. אני הקשבתי מהמטבח, מכינה את המנה הראשונה להגשה.

בין המרק למנה העיקרית, צלצל הטלפון. זו היתה שיחה מהארץ לגדי קצין המנהלה. אמרו לו משהו על רבין. אמרו שירו בו. מהרנו להדליק את הטלוויזיה. CNN דיווחו על יריות בעצרת בתל אביב גם ערוצי החדשות בגרמנית דיווחו על כך. התמונות מהארוע בתל אביב הראו שיש שם בלגאן גדול. אי אפשר היה להבין מה קרה שם באמת רק אמרו שרבין נורה. אני במטבח, עסוקה בהכנות למנה העיקרית. מוציאה את התבשיל מהתנור, מעבירה את האוכל לקערות הגשה, מטה את האוזן לשיחות של האורחים ומגישה את האוכל לשולחן.

בבת אחת עברנו מהבדיחות לנסיון להבין מה קורה בארץ, האורחים שלי מתקשרים לקרובים בארץ, אין מידע ברור. הטלוויזיה שופכת הכל לסלון שלנו.. שיחות הטלפון מבולבלות. אנחנו נעים בין שולחן האוכל לבין הטלוויזיה, בין שיחות הטלפון מהארץ לפרשנויות שהתפתחו בחדר, מנסים להיאחז בכל פירור מידע שמגיע מהארץ. כולם יודעים שבחוץ לארץ החדשות מגיעות מהר יותר מאלה שמתפרסמות בארץ, לנו כבר היה ברור שזה סיפור עם סוף לא טוב. סיוט בטעם של ארוחת ערב עשויה היטב. מתישהו הגיעה הידיעה שרבין באיכילוב ואז גם יצאה הידיעה על מותו. לאף אחד כבר לא היה תיאבון. ישבנו עוד קצת זמן עד שהאורחים התפזרו. כל האוכל נשאר על השולחן.

הילדים שחזרו מבילויי השבת נפלו ישר לתוך ההלם הזה. לא היה להם מושג על מה שהתחולל בארץ. ידיעות זרמו מכל הכיוונים: טלפונים מהארץ, מכל תחנות הטלוויזיה הזרות, בכל השפות, בכל הערוצים. יחד אתנו הם שמעו שראש הממשלה שלהם נורה ונהרג ושהיורה הוא ככל הנראה יהודי. ישראלי, ובהמשך – ראינו את המאבטחים. חלק מהם הכרנו אישית, הם התלוו לכל מיני ביקורים שהיו כאן.

בלילה הזה אף אחד מאיתנו לא הצליח לישון. ביום ראשון שלמחרת, יום חופש מעבודה, היינו בבית. במשך כל היום ליוו אותנו תמונות מהארץ, חדשות ועדכונים וטלפונים ומועקה שהלכה וגדלה. כשהבוקר התחמם קצת יצאנו עם הילד הקטן אל גן השעשועים שבשכונה. תחושת הבדידות שם היתה עוד יותר גדולה. הגעגוע להיות בשעות כאלה במקום אחר היה מאד גדול.

ביום שני בבוקר, חזרנו לשגרה. אני הלכתי לעבודה בשגרירות. הקטנצ'יק הלך לגן והילדים - לבית הספר האמריקאי. כשהגיעו בבוקר לביה"ס, נדהמו לגלות שאף אחד לא מתעסק ברצח ראש הממשלה הישראלי שארע בסוף השבוע. פה ושם שמעו קצת מילות תנחומים מחברים ללימודים ששמעו וזהו. יש שיעורים יש מערכת שעות ולומדים. כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, עוד שיעור ועוד שיעור ואף אחד לא מתייחס למה שקרה.

בשלב כלשהו הילדים הישראלים הרגישו שהם לא יכולים יותר עם ההתעלמות הזו והודיעו למנהל ביה"ס שהם לא מסוגלים ללמוד והן דורשים שמישהו ידבר איתם על כך. הם הביעו תרעומת על כך שאף אחד מצוות ביה"ס לא חשב שצריך לדבר איתם על הרצח של ראש הממשלה שלהם ועל מה שעבר עליהם בסוף השבוע. מנהל ביה"ס הקשיב והורה מיד ליועצת לכנס את כל הילדים הישראלים ולדבר איתם על ארועי סוף השבוע. באותו יום הם לא למדו וגם ביום שלמחרת. בהמשך השבוע יזם צוות בית הספר פעילויות נוספות שעסקו בעיבוד הארוע הקשה הזה. ובמשך תקופה המשיכו לאסוף את הילדים מידי פעם ולשוחח איתם על הארוע הזה ועל מה שהם מרגישים. 

כשהילד שלי חזר הביתה וספר לי על שביתת הללימודים שהם עשו בבית הספר, הלב שלי התרחב מאד. הבנתי שנפל שם דבר, שמשהו התחולל גם אצל החבר'ה המחוספסים האלה, שכל מה מעניין אותם עד עכשו זה זה רק איפה לבלות..

*******
עכשו כשאנחנו בפתחה של תקופה שלא ידוע מה תביא עמה, ושבכל מיני הזדמנויות משכתבים פה את ההיסטוריה, אני חשה צורך גדול יותר לא לשכוח את הארוע המטלטל הזה.

מוקפת בנשים

 

בשעה 11 בלילה השכנים בבית שליד סגרו את התריסים הרמטית. הם כבר הבינו שהערב לא יהיה שקט עד שחבורת הנשים בבית שליד תסיים את החגיגות שלה. מבחינתנו העולם מסביב לא היה קיים. היינו רק אנחנו והתכנית האמנותית שגובשה לחגיגות יום ההולדת, ושמרגע לרגע התבררה כמשהו שהוציא אותנו מאיזון לגמרי. וכל זה היה בלי יין. היה שם יין אבל כמעט אף אחת לא נגעה בו.

חגיגת יום ההולדת המשולשת שהתחילה הרבה לפני בהכנות ובתכנונים, הגיעה לשיאה בערב ההוא, שנמשך מבוקר אחד עד לצהרי היום שלמחר.

ביום הזה נפגשנו בבית שעל שפת הכנרת. החגיגות היו מתוכננות להתחיל בערב ואנחנו היינו עסוקות בהכנות. טבלנו בכנרת, כמה סיבובי קפה על המרפסת, התארגנו לארוחה משותפת, עשינו סבוב לראות מה חדש בחנות יד שנייה, צעדנו במסלול סובב קיבוץ, קשקשנו וצחקנו עד שהבטן שלי כאבה. אחרי שחזרנו מהבילוי במסעדה, התחילו רשמית החגיגות לשלושת כלות השמחה. קודם הצצנו בתמונות חתונה שחלק הביאו. היה נחמד להעלות זכרונות מימים של פעם, כשכולנו נראינו אחרת.. ברכנו את החוגגות, פתחנו קלפים, שיחקנו, רקדנו ושרנו, וצחקנו עד שכבר  לא יכולנו יותר..

חלק מן המשתתפות הכרתי קודם והיו גם נשים שלא הכרתי. המהירות שבה נוצר קשר זו עם זו היתה מדהימה. תקשורת בין נשים זה משהו שמתנהל באופן אחר, בחוקיות בלתי מוסברת. רגע אנחנו זרות ודקה אחרי-כן אנחנו בשיחה כאילו הכרנו שנים קודם.

תוך שאנחנו מתארגנות התחילו מעגלי שיחות של שתים, שלוש וארבע וזה היה כל כך ברור שכשנשים נמצאות לבד הן נפתחות הרבה יותר, מתחברות לעצמן, כנות יותר ביחס לעצמן ויש שם את כל הדברים האלה שהם כל כך חיוניים שייווצר חיבור אמיתי.

והיו שם אינטימיות וכנות ואמת, מסוג הדברים שעושים לי טוב בפנים ושנותנים לי הרגשה שאני יכולה לבוא כמו שאני ולדבר על הכל, גם על הקשיים, גם על מה שלא כל כך מצליח ולשתף.

היו שם שיחות של היכרות ושל השלמת פערים מהפעם הקודמת והיו שם קטעים... חתיכת קטעים של כנות ושיתוף בפחדים ובהתלבטויות, ללא עין בוחנת או ביקורתית של חלק מהגברים שנשארו בבית ולא הפסיקו לשלוח סמסים ולהתעניין איך אנחנו מבלות..

אני ממש מרגישה איך אני מכוונת לשם, לקשרים שבהם אפשר לנהל שיח אינטימי ולהגיד אמת אחד לשני. בלי פוזות. אחרת זה לא מעניין.

קשה למצוא גברים לשיחות כאלה.

יש. יש גם גברים טובים אבל משהו בדרך בה הם חושבים, מקשה עליהם ליצור תקשורת מיידית אלא אם כן הם מספרים זה לזה מה עשו בצבא, או מפגינים בקיאות בטיולים לכל מיני מקומות בחו"ל או שהם עושים על האש ביחד.

בגלל שיצא לי בזמן האחרון להפגש עם כמה וכמה, הכרתי יותר מדי גברים כאלה. אני לא אומרת שכולם כאלה, פגשתי לא מעט גברים טובים, אלא שלא היה לי בשנים האחרונות יותר מדי מזל לפגוש כאלה שאפשר לנהל איתם משהו שכזה.

כולם נחמדים אבל חלקם תקועים בספורים של מה שהם עשו צבא (לא בקבע! בסדיר..) איש אחד שפגשתי לאחרונה ספר לי במשך רבע שעה על אימוני השחיה שלו בבריכה ועל המדידות שהוא עושה בעזרת השעון החדש שרכש לשם כך. אחר שאל אותי על מה בנות מדברות וכמה הן באמת משתפות ואם זה לא משעמם. אני חושבת שהוא התכוון לשאול אם אנחנו מדברות על סקס ונושאים הקשורים בסקס. לכי תסבירי לו שסקס ממצה את עצמו מהר. יותר מדי מהר..

אחרים מדברים עצמם לדעת תחת הכותרת "אני ואני ואני.." ובכל פעם שאני מנסה להשחיל איזו מילה על עצמי, אני נקטעת על ידי המדבר שמספר עוד ועוד על עצמו. ואז ברגע בלתי צפוי הוא יכול להגיד: "ספרי לי משהו שאת רוצה שאדע עליך" אופס.. כמעט שבא לי להגיד שאני בכלל לא רוצה שידע עלי משהו אבל אני מתעשתת ושואלת, מה אתה רוצה לדעת ואז מתברר שמרוב שהוא עסוק בלשווק את עצמו אין לו מושג מה הוא רוצה לדעת.

אני מוצאת עצמי לא פעם מנהלת שיח מהסוג שממש אין לי רצון ועניין להיות בו. מה לעשות, יש דברים שאני כבר לא מתלהבת מהם.

במפגשים עם נשים, הדיבור הוא אחר. הדיאלוג פתוח ומשתף. נשים מביאות עצמן ממקום אמיתי ופתוח, וזה משדרג את היחסים ברמות שקשה לדמיין וכן - גם את החיים.

ואז אני מוצאת את עצמי במפגש כזה של תשע נשים, אחת יותר עוצמתית מהשניה, עם סיפורי חיים מרגשים, באווירה מפרגנת ופתוחה, במקום הכי יפה שאפשר לחלום עליו, מקשיבה לרחש השיחות שמתנהלות מסביבי שמתערבב בצפירת הספינות המשיטות את הצליינים בעקבות ישו, והיופי הזה מכה בי בכל רגע מחדש. הירוק כל כך ירוק והכחול אפילו עוד יותר כחול, והשיחים בתוך הים שעליהם מקננות הצפורים, נראים כאילו יצאו מאיזו גלויה מצויירת. והמפרשיות ממלאות את המים בתנועה ערה כשהרוח מתגברת. אני יושבת על מרפסת הבית הנושק למים וחושבת שאלוהים בטוח אוהב אותי אם הוא זימן אותי לחוויה כזו טובה ומרגשת.

התבוננתי במה שהיה שם..

 

ואז הגענו למפגש בו התעסקנו בכוחות ובעוצמות שיש בתוכנו, או כמו שהן קראו לזה "תחנת הדלק של עצמי". השיחה התפתחה סביב מקורות האנרגיה הפנימיים שלנו. שאלות כמו מה מתדלק אותי, עם מה אני יוצאת לדרך כשאני עומדת לפני שינוי, מאיפה אני שואבת את העוצמות שלי, אלה היו השאלות שהסתובבו אצלי בבטן כל השבוע.

חשבתי שאני מכירה את עצמי, והתשובות היו לי ברורות ולכן אין צורך לשאול אבל בשיחה הזו מצאתי עצמי לא פעם ללא תשובות.

המנחות לא עשו לנו עבודה קלה והקשו איפה שרק אפשר. בשבילי זה היה חשוב. בסיום המפגש אמרו שעלינו לפנות לאנשים שמכירים אותי, בני הבית למשל, חברות או אנשים שאני עובדת איתם ולשאול אותם מה הם חושבים עלי.

דמיינתי את הסיטוציה הזו שאני באה ככה, באמצע ארוחת הצהרים, או ארוחת ערב או כשאני נפגשת לקפה עם חברה ושואלת בטבעיות "את יכולה להגיד לי מהן התכונות החיוביות שלי? במה אני חזקה?", רק לחשוב על זה – ישר קבלתי פריחה. מי שואל כאלה שאלות ישירות..

נכון שלא פעם אנשים אומרים לך מה הם חושבים עליך, אבל זה נאמר על הדרך או כי הם רצו להגיד. פה מדובר במשהו שאת יוזמת. רק המחשבה על השאלה גרמה לאוכל שאכלתי להיתקע באמצע הגרון, שלא לדבר על לבטא את השאלה הזו בקול רם. זה משהו שעושה פיק ברכיים.

אבל אני משימתית ולא מתחמקת גם כשלא פשוט לי וכשיש משימה אני מתגייסת. חשבתי שעם הילדים בבית זה יהיה הכי קל. אחרי הכל, זה קהל שבוי. סביבה תומכת, הם בעדך, מקבלים כל שגעון שלך בטבעיות והם כבר רגילים שאת עושה עליהם כל מיני תרגילים ואחר כך צוחקים עליך שעות. אבל מיד אחרי ששאלתי את השאלה בקול, השניות הארוכות של הדממה שהיתה בשולחן האוכל הבהירו לי שגם פה לא ממש פשוט. אפשר היה לחתוך את השקט שהיה באוויר במספריים. למרות משפטי הכנה שעשיתי להם הם לא ציפו לשאלה כזו ישירה. כולנו מורגלים בדיבור עקיף. דיבור ישיר זה משהו אחר. כדי להקל אמרתי שניתן להסתפק שניים-שלושה דברים. ואחרי שכל אחד מהם אסף קצת אוויר לריאות, הם אמרו דברים שממש עשו לי חם בלב.

עם החברה שפגשתי זה היה יותר קל. אנחנו רגילות בשפה של פרגונים אחת לשניה ובגלל שאמרתי לה שזו משימה בסדנא שאני משתתפת בה, היא מיד שלפה את רשימה משלה.

מכל השיחות שערכתי עשיתי רשימה. אני מודה שהיה מאד נעים לראות את הרשימה הזו.

בשלב הבא, הייתי צריכה למלא שאלון שכולו התעסקות ביכולות, כישרונות וכוחות, אמונות המכוונות את חיי, ברכות שבהן בורכתי, מה יש בכוס המלאה שלי. על מה אני מוקירה את עצמי. לסמן דימויים וצבעים למילים כמו עוצמה, שפע, הצלחה, בטחון עצמי.

גם פה לא היה לי קל אבל אחרי שהתגברתי על המבוכה הפנימית זה היה מאד מספק. מצאתי עצמי עומדת בפני ספירת מלאי שהיא דברים שכתבתי על עצמי. מדהים כמה תהליך כזה ממלא אותך.

אחר כך עברנו לעסוק ב"משאבי התמודדות" - האופן בו אנחנו מגייסים את עצמנו, פנימית וחיצונית, להתמודד עם החיים עצמם, עם שינויים, להתמודד עם קונפליקטים ועם התביעות של הסביבה. בקיצור, מה יש לנו שמאפשר להמשיך לחיות ולא להתרסק כל פעם מחדש.

יש הרבה מודלים ותיאוריות אבל הכי מעניינות הן התובנות האישיות, ההבנה שחלק מהדברים האלה באים לנו באופן טבעי. שאוכל לזהות את הצדדים החזקים שבי, ועוד יותר לזהות במה אני פחות חזקה. מכל החומר שאני קוראת לאחרונה, אני מבינה שגם כאן שיש סולם גנטי ייחודי לכל אחד. DNA אישיותי. מן טייס אוטומטי שמוביל לכך שבמצבי התמודדות כל אחד מגיב אחרת. הבשורה הטובה היא שאת החלקים הפחות חזקים אפשר לפתח – הכל שאלה של מודעות.

הסוף היה הכי מעניין. אחרי שמיקדתי את הכוחות והחוזקות שלי ואת משאבי ההתמודדות שלי, הייתי צריכה לנסח מילולית משאלה שאני רוצה שתתממש בחיי.

אני כבר יודעת שניסוח זה לא דבר פשוט. בדרך כלל מנסחים משהו עמום כמו להיות מאושרת או להצליח אבל הן ביקשו ניסוח שאפשר "לראות אותו בעיניים" שכולם יבינו לאן אני רוצה להגיע.  כשהגיע תורי שיתפתי את המשתתפות במשאלה שלי. הן מצידן, התייחסו למשאלה ששיתפתי באמצעות שאלות שהתעוררו אצלם. אני הקשבתי מבלי להגיב. רק רשמתי.

השאלות המעניינות והמבהירות חשפו גם כיוונים שונים ונקודות מבט שלא 'ראיתי' קודם לכן, דברים שלא חשבתי עליהם קודם. וכמו אחרי הגשם הראשון היתה לי פתאום התבהרות. המשאלה נעשתה לי יותר ברורה. יכולתי לראות את הדרך שעלי לעשות כדי לממש אותה. זה היה מרתק.

כל השבוע הסתובבתי עם מה שהתעורר בי בעקבות השאלות האלה פתאום הראש שלי התמלא תכניות ורעיונות. ההרגשתי איך הכל מתבשל בתוכי ואיך לאט לאט הולך ומתגבש הכיוון שעלי ללכת,

ועם זה באתי למפגש הבא.

 

מאחורי הקלעים של החיים שלי..

Photo by Soundtrap on Unsplash

השבוע התראיינתי לפודקאסט שעסק בחיים החדשים שלי. לפני השיחה עצמה, שהייתה מעניינת מאד (קישור אצרף כשהפודקאסט יעלה לאוויר) קראתי את כל מה שכתבתי על עצמי בתקופה האחרונה. זו היתה הזדמנות להתבונן על מה שעבר עלי בשלוש השנים האחרונות. ממש יכולתי לראות איך המצאתי את עצמי מחדש...

הדבר הכי חזק שעלה לי ממה שקראתי הוא החשיפה.. יכולתי לראות את זה קורה, את התהליך שעבר עלי, שגרם לי להיות מוכנה להיחשף עוד ועוד. הבנתי כמה כוח זה נתן לי ואיזו עוצמה יש בזה שלא צריך להסתתר כל הזמן. הסתכלתי על התהליך שעברתי, ראיתי את השפעתו עלי, את המעמקים שאני שהגעתי אליהם. התבוננתי באומץ על דברים שפעם לא יכולתי להתקרב אליהם, חלקם כואבים מאד וראיתי איך לאט לאט אני מתחילה להיות מסוגלת לגעת בהם.

הנה כמה תובנות שלי שעלו בתוכי בעקבות הדבר הזה שעבר עלי (לא לפי סדר חשיבות):

1.     אף פעם לא הייתי זו שמסתכלת על האחרים ומקנאה במה שיש להם. תמיד הייתי מאושרת במה שיש לי וככה גם עכשיו. יש לי היום בדיוק מה שאני צריכה, אני מצמצמת את הרכוש שלי ומרחיבה את החוויות וזה עושה לי המון שמחה בלב.

2.     אני מחשיבה את עצמי כמי שלוקחת אחריות על החיים שלה, בכל היבט שאפשר. כשהבנתי שאיש העזרה והתיקונים לא יהיה כאן בשנים הבאות, הלכתי להעשיר את הידע שלי בקורס לתיקוני בית "קלי קלותא". עכשיו אני יודעת לעשות כל מה שצריך בבית ומה שאני לא יודעת – אני שואלת.

3.     האנשים שאני אוספת סביבי במהלך החיים הם הדבר הכי משמעותי שיש לי. אני יודעת שיש לי השפעה על אנשים. בדרכי ליוויתי לא מעט אנשים שהגיעו להישגים בעקבות הקשר שנוצר בינינו. הם האמינו בי והלכו איתי ביחד. הקשרים שיצרתי הפכו אותי לאדם שאחרים מעריכים ורוצים בקרבתי.

4.     ההתנדבות זה הדבר שהכי העשיר את עולמי בשנים האחרונות. ב"פעמונים" למדתי את המשמעות של להתנהל נכון כלכלית. בדיעבד זו היתה בשבילי הכנה לקראת החיים החדשים שלי. בסה"ר למדתי לחדד את כלי הקשבה שלי ולהיות שם בשביל האחרים, ממקום אמיתי. עמותת התיירות גרמה לי להכיר יותר טוב את מקום מגורי ולהתחבר למעגלים חברתיים מקומיים. הכרתי אנשים נהדרים ובניתי מעגלים חדשים של חברות, שזה לא דבר של מה בכך בגילי. היום אני מבינה שיותר משתרמתי – נתרמתי.

5.     "פעמונים" שווה סעיף בנפרד. המפגש עם "פעמונים" היה סוג של מהפכה בשבילי. ב"פעמונים" למדתי את עוצמת התהליך. למדתי שאין קיצורי דרך אבל אם אתה מחוייב אז הכל אפשרי. למדתי להיות מדוייקת יותר, מחושבת יותר ומתוכננת יותר. הדבר הביא אותי לעצמאות כלכלית ועצמאות כלכלית היא חופש, במובן הכי רחב של המלה.

6.     אין זמן אחר. יש עכשו. אני מוכנה להעז ולקחת סיכונים. אני גם מוכנה להיכשל. זה לא מפחיד אותי.

7.     אף פעם לא מאוחר מדי לשום דבר. אין דבר כזה גיל שהוא "נכון" למשהו. הזמן הכי טוב הוא עכשיו. יש רק עכשיו. אני מתנסה עכשיו בתחביבים חדשים, גיליתי את הים, טעמתי אהבה חדשה, אני בונה יחסים חדשים, טובים יותר עם הילדים שלי ומגלה את עצמי מחדש. 

8.     אני מקשיבה לאינטואציה שלי. לא פעם אני אומרת לעצמי שאולי החלטתי מהר מדי וכדאי לנסות, אבל תמיד אני לומדת שמה שחשבתי בהתחלה התברר כנכון בסוף.

9.     איש יקר אחד לימד אותי "כשיש ספק אז אין ספק". המשפט הזה התברר כנכון לגבי כל דבר בחיים שלי. כשאני מתמהמהת אני מבינה שזו לא הדרך הנכונה בשבילי לבחור בה. כשאין לי ספק - אני מחליטה מהר.

10. אין דבר כזה החלטות טובות. אף פעם אי אפשר לדעת מראש אם החלטה כזו או אחרת תהיה טובה יותר. אבל אני כן יכולה לדעת אם טוב לי איפה שאני נמצאת כרגע. אם לא טוב לי אז ההחלטה לזוז משם היא הנכונה יותר עבורי. לעמוד במקום או לא להחליט זו אפשרות גרועה כי במצב הזה, בדרך כלל, החיים יחליטו בשבילי. אני לא אוהבת כשהחיים מחליטים בשבילי כי אז אין לי יכולת להשפיע על התוצאה.

11. בעקבות השינויים הגדולים שעשיתי בחיי אומרים לי שאני אמיצה. אני מרגישה שעשיתי את ההחלטות הנכונות בשבילי, את מה שהיה חייב לקרות. האלטרנטיבה של לא לעשות ולהישאר במקום, היו לה מחירים שהם הרבה יותר יקרים ממחיר השינוי.

12. העבודה הכי קשה שעשיתי היא העבודה על עצמי. להתבונן באומץ וגם בכאב על מי שאני. החקירה הפנימית הזו, היא דבר מאד מטלטל. לא את כל מה שפגשתי – אהבתי. אני מרגישה שהיא גרמה לי להכיר את עצמי טוב יותר ולאהוב את עצמי יותר.

13. הטיפול. כן הטיפול. אני אישית חושבת שכל אחד צריך טיפול. אישי. לא זוגי ולא משפחתי. אחד על אחד, מול מי שיודע.ת לשקף לך את מה שעולה ממה שאת מביאה. לא פעם זה מאד מטלטל אבל הערך של זה לחיים הוא עצום.
להיות בתהליך שגורם לך להכיר את עצמך טוב יותר, להתמודד עם מי שאת לאורך השנים, להרגיש טוב יותר עם מי שאת, לקבל את עצמך, לאהוב את עצמך ולהיות מאושרת יותר, זה דבר שווה ביותר. אני מרגישה שזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי.

14. תוצאות זה דבר חשוב אבל הדרך חשובה הרבה יותר. הסיפוק בהשגת תוצאה הוא זמני ורגעי. הדרך היא שנשארת איתי עוד זמן רב וגם והחוויה שהיתה לי כשעשיתי אותה. טובה או לא. היום אני ממוקדת בדרך ורוצה להנות מהחוויה שאני עוברת.

15. פרויקט המינימליזם בו השתתפתי, שבו בכל יום נפטרים מחפצים לפי היום בחודש (ביום הראשון – דבר אחד וביום השלושים – 30 חפצים) חזר והבהיר לי כמה אושר טמון במרחב הפנוי. בהזדמנות הזו נפטרתי מדברים ושימחתי אנשים שקבלו את מה שוויתרתי עליו.
ככה זה גם בחיים, מה שאת כבר לא צריכה יכול להיות אושר גדול לאחר.

רילוקיישן

 

Photo by Thierry Lemaitre on Unsplash

ביום שהיא באה לספר לך על התפקיד שהוצע לה בחו"ל היית בטוחה שהיא לא תלך על זה. תמיד חשבת שעבודה בחו"ל שנהוג לכנות אותה רילוקיישן, זה משהו שהיא ממש לא חולמת עליו. משהו שלא יעבור אצלה. אצל הבנים זה חלום קבוע אבל לא אצלה. כשאתן נפגשות לקפה של אחר הצהרים, היא מספרת לך בדרך אגב, בנון שאלנטיות שכזו. לא מרבה במילים. היא רק אומרת "הציעו לי". את חושבת שיפה שככה מפרגנים לילדה המוכשרת שלך. את מתעניינת בתפקיד. מבינה שהוא ממש תפור על מידותיה, שואלת אם האופציה הזו נראית לה, היא אומרת שלא והשיחה עוברת לדברים אחרים.

אבל השיחה הזו לא באמת נגמרת.

בימים הבאים הרילוקשיין שלה כילדה הוא נושא חם 'על השולחן'.  והסיפורים צצים. על החלום של אבא שלה, ההצעה שהגיעה מקנדה באמצע הקיץ. מנהל ביה"ס שהתעלף כשבאת בחודש אוגוסט להגיד לו שאת נוסעת בעוד שבועיים לשנה. וכשכבר התמקמתם בחזרה באה הנסיעה החדשה לכמה שנים.  כשאת מספרת את מרגישה כמו בצל שבכל פעם מתקלפת עוד שכבה שלו.

את נוסעת כמתלווה, כנספחת של בן זוג, בעקבות תפקיד שהוא קיבל. גם אם ההחלטה היא משותפת, ואפילו אם חלמת על כך לא פחות ממנו, עדיין את בת הזוג של קרייריסט שהצליח ושבשבילו נטשת את הקריירה שלך ולכי תדעי לאן זה יקח אותך, אותו, אתכם, את המשפחה...

רילוקשיין זה רק הצעד הראשון, השלב הבא הוא למצוא את עצמך מתמקמת מחדש במקום זר לגמרי. יש אנשים שחווית הזרות טבועה בהם כל כך עמוק שלא משנה איפה יגורו טוב להם עם הזרות הזו. אבל את עוד לא יודעת מה זה יעשה לך. איך תהיה החוויה הזו בשבילך.

בארץ יש לך חברויות שנוצרות באופן טבעי. אתן נפגשות בשכונה או בצבא או באוניברסיטה או בעבודה, מתאהבות התאהבות כזו של בנות, והופכות להיות חברות נפש במשך שנים. בחו"ל זו חברות אחרת. את מתיידדת עם מי שנמצאת בסביבה מאותה סיבה שאת, בגלל הקריירה של הבעל, וגם אם אתן לא בדיוק סובלות אחת את השניה, אתן הופכות חברות פשוט כדי לשרוד את התקופה.

החברות בחו"ל היא על תנאי. אנשים נכנסים ויוצאים מחייך במהירות שיא. השאלה שאת מגששת בכל מפגש עם אנשים חדשים היא אם הם זמניים או קבועים ולכמה זמן באתם.

 

יש גם את עניין התעסוקה. מכיוון שבדרך כלל כנספחת את לא יכולה לעבוד, אז מתפתחת תרבות של להמציא עיסוקים. בנסיעה הראשונה, לשנה, אף אחד לא יטרח לסדר לך ויזת עבודה. את נשארת בבית, אבל בלי להיות עקרת בית. בלי להגיד את זה לעצמך במפורש אחרי שעזבת משרת ניהול בכירה בארץ. את ממציאה מילים שיסתירו את האמת מפניך ומשכנעת את עצמך שמה שקורה לך עכשו זה בדיוק מה שחלמת עליו כל הזמן. בנסיעה השניה את מתברגת כעובדת מקומית בשגרירות (עמ"י), בתפקידים שבארץ לא היית מתקרבת אליהם, העיקר שתהיה לך תעסוקה ... ומסתבר לך שאפשר למצוא בזה לא מעט רגעים של נחמה ואולי גם קצת אושר..

ויש את הילדים. אתן מדברות על החוויות שלה כילדה. היא מספרת לך דברים שלא דברתם עליהם אף פעם. על ימי ראשון ללא שינה בלילה שלפני החזרה לבית הספר, על הפעם ההיא שהלכה לאיבוד בחנות הענקית בוורמונט כשבקושי ידעה להוציא משפט באנגלית, על מיסיס רוץ' שאימצה אותה בבית הספר, על קשיי ההתאקלמות מחדש כל פעם במקום אחר. הזכרונות האלה מייסרים אותך לא פעם.

 עכשו אתן מחליפות חוויות אבל בשבועות הבאים מתברר לך לאט לאט שההצעה הזו שהילדה  שלך קבלה, הפכה להיות משהו שהם מדברים בו. דנים בו לעומק. שוקלים ברצינות וחושבים שאולי זו ההזדמנות שלהם.

בימים הבאים את מגלה שהילדה הזו שהיא בשר מבשרך, שהיתה לך אשליה מתוקה שיש ביניכן קרבה פיסית ואהבה ודיבורים.. האשליה הזו היא רק פנטזיה שמכסה על האמת. את מתוודעת לידיעה שאת חושבת שאת מכירה אותה אבל את לא ממש מכירה אותה.  את לומדת עד כמה את שבוייה באשליה הבלתי נראית הזו.

ובזמן הזה את מבינה שהמשפחה קבלה החלטה והם נוסעים. נוסעים לרילוקשיין.. ועכשו הם דנים בפרטים של איך עושים את זה. איפה גרים. לאן רושמים את הילדים. מה עושים עם הבית כאן. עם החתולה. הארנבת הבינה לבד והלכה לעולמה לפני שתצטרך להפרד...

אז עכשו הילדה שלך שואלת שאלות אחרות, שאלות של התארגנות והכל צף ועולה אצלך מחדש.

ואת נחשפת לעובדה שאין לך מושג מי היא  הילדה שלך באמת. כל התמונות המשותפות והזיכרונות נועדו לכסות על האמת שבתודעה שלה היא נפרדת ממך באופן שעוד לא הבנת אותו עד הסוף. שהילדים האלה שאת ילדת, מתישהו הופכים זרים גמורים בשבילך וקרובים לאנשים שמכירים אותם טוב יותר ממך ושהם יוצרים עם אחרים קשרים שבכלל לא דומים לקשר שלהם אתך. זרים מתקרבים אליהם בעוד את מתרחקת. תרצי או לא, זוהי הודאה בכך שאתם נפרדים.

ויום אחד כשהנסיעה שלהם כבר ממש קרובה, את נקלעת לארוחה שלה עם חברות ושומעת אותה מספרת בהתלהבות על המקום החדש שלהם שם, הבית ששכרו, בית הספר של הילדים, מה יש שם, והיא מספרת על הנסיעות שלה כילדה, על החוויות שלה וברגע של שמחה היא מספרת שהרילוקשיין ההוא שלה כילדה, זו אחת החוויות הכי טובות שהיא זוכרת ושהיא רוצה שגם הילדים שלה יחוו דבר כזה.

לרגע את לא בדיוק מבינה. מבחינתך זו חוויה שמייסרת אותך עד היום ואת פתאום מבינה שמבחינתה – זה משהו אחר לגמרי. משהו שהיתה רוצה להעניק גם לילדים שלה. זה מטלטל אותך מבפנים. ואז את מבינה שהתעלומה הכי גדולה בחיים היא לא איזו אמא להיות לילדים שלך. שאולי התעלומה הכי גדולה היא להבין מי הם ומה הם צמחו להיות, אחרי שהם פרחו החוצה מהקן שלך.