איור: https://www.facebook.com/david.palma.12979
בסוף השבוע הזה היו לי אורחים מהשגרירות לארוחת ערב של מוצאי שבת. באירופה מוצאי שבת זה זמן טוב לאורחים. למחרת לא עובדים ואפשר למשוך את הערב כמה שרוצים. אירופה בתקופה הזו של השנה היא כבר קרה וחורפית. ההסקה פעלה במרץ, הבית היה חם ונעים ואני הייתי עסוקה בכל סוף השבוע הזה בהכנות לארוחה הזו.
האורחים הגיעו בקצב שלהם. קצב של מוצאי שבת. האווירה הנעימה נעשתה עוד יותר נעימה כשהיין החל לתת את אותותיו. פתחנו עוד בקבוק ועוד בקבוק ומצב הרוח של כולם היה מרומם ביותר. אלי הקונסול, שעשע אותנו באנקדוטות מחיי הקונסוליה, לגדי היו ספורים מהביקור האחרון של אחד השרים בבון. עוזי עוזר קצין המנהלה הצחיק אותנו שוב ושוב עם הבדיחות שלו. אני הקשבתי מהמטבח, מכינה את המנה הראשונה להגשה.
בין המרק למנה העיקרית, צלצל הטלפון. זו היתה שיחה מהארץ לגדי קצין המנהלה. אמרו לו משהו על רבין. אמרו שירו בו. מהרנו להדליק את הטלוויזיה. CNN דיווחו על יריות בעצרת בתל אביב גם ערוצי החדשות בגרמנית דיווחו על כך. התמונות מהארוע בתל אביב הראו שיש שם בלגאן גדול. אי אפשר היה להבין מה קרה שם באמת רק אמרו שרבין נורה. אני במטבח, עסוקה בהכנות למנה העיקרית. מוציאה את התבשיל מהתנור, מעבירה את האוכל לקערות הגשה, מטה את האוזן לשיחות של האורחים ומגישה את האוכל לשולחן.
בבת אחת עברנו מהבדיחות לנסיון להבין מה קורה בארץ, האורחים שלי מתקשרים לקרובים בארץ, אין
מידע ברור. הטלוויזיה שופכת הכל לסלון שלנו.. שיחות הטלפון מבולבלות. אנחנו נעים בין
שולחן האוכל לבין הטלוויזיה, בין שיחות הטלפון מהארץ לפרשנויות שהתפתחו בחדר,
מנסים להיאחז בכל פירור מידע שמגיע מהארץ. כולם יודעים שבחוץ לארץ החדשות מגיעות
מהר יותר מאלה שמתפרסמות בארץ, לנו כבר היה ברור שזה סיפור עם סוף לא טוב. סיוט בטעם
של ארוחת ערב עשויה היטב. מתישהו הגיעה הידיעה שרבין באיכילוב ואז גם יצאה הידיעה על
מותו. לאף אחד כבר לא היה תיאבון. ישבנו עוד קצת זמן עד שהאורחים התפזרו. כל האוכל
נשאר על השולחן.
הילדים שחזרו מבילויי השבת נפלו ישר לתוך ההלם
הזה. לא היה להם מושג על מה שהתחולל בארץ. ידיעות זרמו מכל הכיוונים: טלפונים
מהארץ, מכל תחנות הטלוויזיה הזרות, בכל השפות, בכל הערוצים. יחד אתנו הם שמעו
שראש הממשלה שלהם נורה ונהרג ושהיורה הוא ככל הנראה יהודי. ישראלי, ובהמשך – ראינו
את המאבטחים. חלק מהם הכרנו אישית, הם התלוו לכל מיני ביקורים שהיו כאן.
בלילה הזה אף אחד מאיתנו לא הצליח לישון. ביום ראשון שלמחרת, יום חופש מעבודה, היינו בבית. במשך כל היום ליוו אותנו תמונות מהארץ, חדשות ועדכונים וטלפונים ומועקה שהלכה וגדלה. כשהבוקר התחמם קצת יצאנו עם הילד הקטן אל גן השעשועים שבשכונה. תחושת הבדידות שם היתה עוד יותר גדולה. הגעגוע להיות בשעות כאלה במקום אחר היה מאד גדול.
ביום שני בבוקר, חזרנו לשגרה. אני הלכתי לעבודה בשגרירות. הקטנצ'יק הלך לגן והילדים - לבית הספר האמריקאי. כשהגיעו בבוקר לביה"ס, נדהמו לגלות שאף אחד לא מתעסק ברצח ראש הממשלה הישראלי שארע בסוף השבוע. פה ושם שמעו קצת מילות תנחומים מחברים ללימודים ששמעו וזהו. יש שיעורים יש מערכת שעות ולומדים. כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, עוד שיעור ועוד שיעור ואף אחד לא מתייחס למה שקרה.
בשלב כלשהו הילדים הישראלים הרגישו שהם לא יכולים יותר עם ההתעלמות הזו והודיעו למנהל
ביה"ס שהם לא מסוגלים ללמוד והן דורשים שמישהו ידבר איתם על כך. הם הביעו תרעומת על כך שאף אחד מצוות
ביה"ס לא חשב שצריך לדבר איתם על הרצח של ראש הממשלה שלהם ועל מה שעבר עליהם
בסוף השבוע. מנהל ביה"ס הקשיב והורה מיד ליועצת לכנס את כל הילדים הישראלים ולדבר
איתם על ארועי סוף השבוע. באותו יום הם לא למדו וגם ביום שלמחרת. בהמשך השבוע יזם צוות בית הספר פעילויות
נוספות שעסקו בעיבוד הארוע הקשה הזה. ובמשך תקופה המשיכו לאסוף את הילדים מידי פעם
ולשוחח איתם על הארוע הזה ועל מה שהם מרגישים.
כשהילד שלי חזר הביתה וספר לי על שביתת הללימודים שהם עשו בבית הספר, הלב שלי התרחב מאד. הבנתי שנפל שם דבר, שמשהו התחולל גם אצל החבר'ה המחוספסים האלה, שכל מה מעניין אותם עד עכשו זה זה רק איפה לבלות..
*******
עכשו כשאנחנו בפתחה של תקופה שלא ידוע מה תביא עמה, ושבכל מיני הזדמנויות משכתבים פה את ההיסטוריה, אני חשה צורך גדול יותר לא לשכוח את הארוע המטלטל הזה.
אני הייתי אז בדיוק סטודנטית, ולמדתי ״רחוק״ מהבית של ההורים (גרתי אצל ההורים בירושלים ולמדתי בבאר שבע), והיתה לי הרצאה ביום ראשון בשמונה בבוקר. לכן לא יכולתי להגיע להפגנה בתל אביב, והייתי צריכה לנסוע לבאר שבע. צפיתי קצת בטלוויזיה (אני עדיין זוכרת ששידרו אז במוצ״ש את סרטי ״אסקימו לימון״) והלכתי לישון בשעה סבירה, כנראה דקות ספורות לפני שהודיעו על היריות פה בטלוויזיה.
השבמחקהתעוררתי כמה דקות אחרי שבע, והנחתי שהחדשות ברדיו כבר הסתיימו ולכן אין סיבה להדליק אותו, אז התארגנתי ללימודים ויצאתי מהבית.
ההרצאה של ראשון בשמונה בבוקר היתה הרצאה עם מי שהיתה אז מנהלת המחלקה שלנו, וכשאחת מהמזכירות של המחלקה נכנסה וכתבה בכתב גדול על הלוח שהרצאה מבוטלת בגלל המצב הלאומי, לא ממש הבנתי על מה מדובר, ושאלתי את אחת הסטודנטיות הבודדות שהגיעו להרצאה. היא היתה צריכה להגיד לי פעמיים שלוש שרבין נרצח כי היה לי קשה להאמין לה. היתה אווירה כזו קשה של אלימות לפני הרצח שזה היה מין איום תמידי שמישהו ינסה לרצוח אותו שזה לא נשמע אמיתי.
אני זוכרת שהסתובבנו אחר כך בקמפוס, ושני בני נוער באו לראיין אותנו לעיתון בית הספר שלהם או משהו, והם שאלו אותנו איך שמענו על הרצח - ואני אמרתי שאני שמעתי ממנה רק כמה דקות לפני כן..
כשיצא לי להתקשר לאמא שלי, שאלתי אותה למה היא לא התקשרה להודיע לי ערב לפני שקרה משהו, והיא אמרה שהיא וכל שאר המשפהח היו בכזה הלם וצמודים לחדשות אף אחד לא חשב על להתקשר...
וואו. ספור מטלטל. זו היתה תקופה אחרת.
מחקלא היו אז טלפונים ניידים.
המידע זרם דרך הטלוויזיה או העיתונים ולכן מי שלא הקשיב - לא ידע.
בגלל שהיו אצלי באותו ערב אורחים מהשגרירות, תכף ידענו. וגם ערוצי הטלוויזיה בחו"ל משדרים יותר מידע ממה שמפורסם בארץ.
גרנו בקנדה בתקופה שפרצה האיתיפאדה, הראו שם בטלוויזיה הרבה דברים שבארץ לא שדרו בכלל, וכשהייתי מספרת זאת לאנשים בארץ (במכתבים..) התגובות שהייתי מקבלת היו שלא שמעו על זה בכלל..
זה היה מאד קשה וכך גם האסון של רצח רבין. היה קשה מאד להיות בחו"ל בתקופה הזו, רגשית.
אני בטוחה שהיה מאוד קשה להיות רחוק מהארץ ולהרגיש מנותקים מהחדשות ומהיכולת להתמודד עם האירוע.
מחקאנחנו לא באמת בוחרים איפה להמצא כשדברים כאלה קורים.
מחקהמרחק מציף מאד את תחושת חוסר האונים.. למרות שלא יכולנו לשנות דבר
גם את מבינה שאף אחד לא באמת מבין מה עובר עליך.. זה רק את עם הכאב שלך..
עדיין לא נרגעת מהזעזוע של מה שקרה באותו הערב. עברנו מכזאת אופוריה על הערב המדהים בככר מלכי ישראל והשירה וההתעלות .....לתחילת הסוף של המדינה כפי שהכרנו אותה.
השבמחקיכולה לתאר לעצמי את מה שכתבת. ככה גם היה אצלי בבית.
מחקהכי קשה היה למחרת. יום ראשון. היינו בבית, כל היום הטלוויזיה משדרת..
את והמשפחה שלך לבד עם התחושות שלכם. העולם בחוץ לא מבין את מה שעובר עליכם.
את גודל השבר הזה..
במובן מסוים השינוי שאירע ברצח רבין מקביל למהפך שקרה ב 1977 - זה היה מעין מסר מאוד בוטה על תהליכים שקורים מתחת לפני הקרקע ולא היו גלויים לעין עד שהם לא התפוצצו במהפך בלתי צפוי, או באופן הרבה יותר נורא ברצח רבין. והתהליכים הם חלק הרבה יותר משמעותי מהבעיה מאשר האירוע שגרם לנו להיות מודעים אליהם.
מחקמסכימה אתך שתהליכים הם דבר יותר משמעותי אבל אנחנו לא ערים להם
מחקאנחנו נעשים מודעים רק כשדברים מתפוצצים והפיצוץ הוא בדרך כלל בסוף... במצב הכי קיצוני.. כשכבר לא ניתן לעשות דבר
ולגבי שכתוב ההיסטוריה: לרוב אנשים חושבים שהיסטוריה היא אוסף של עובדות, אבל לא פעם מדובר על אירועים שנצפים מפרספקטיבה מסויימת.
השבמחקאני למשל זוכרת שכילדה מאוד אהבתי לקרוא את הספרים של ״בית קטן בערבה״, שאנחנו כנראה הכרנו כילדות בתור סדרת טלוויזיה אבל בעצם מדובר על סדרה שלמה של ספרים שקרובים להיות אוטוביוגרפיים של ילדה של מתיישבים במערב האמריקני בתקופה שהמדינה התרחבה מערבה. ומן הסתם חלק משמעותי מהספרים עסק גם באינדיאנים ועל העובדה שהם היו איום תמידי - החל מאירועים יומיומיים כשאינדיאנים בודדים היו מגיעים אליהם הביתה כדי לדרוש כל מיני דברים כמו אוכל או פרוות שהיו מקור הפרנסה, וכלה באירוע שבו כמה שבטים התכנסו באיזור שליד התיישבות קטנה ומבודדת שהגיבורה גרה בה בקנזס כדי להתחיל מלחמה ולהפטר מהמתיישבים.
הספרים תמיד נחשבו לקלסיקה, אבל בשנים האחרונות יש יותר התרחקות מהם בגלל שהם הציגו את האינדיאנים באור כזה אלים ושלילי כשבעצם מדובר היה על אירועים שנראים אחרת מפרספקטיבה היסטורית. למשל ״מועצת המלחמה״ של השבטים שהיתה אירוע מאוד מפחיד למשפחה ולילדות כי היה ברור להן שהולכים לרצוח אותן בצורה אכזרית (וכבר קרו אירועים כאלו), אבל מבחינת השבטים האינדיאנים נוצר מצב שבו המתיישבים נכנסו לאיזור שהיה מובטח להם על ידי הממשלה ולא נפתח להתיישבות, ומעבר לכעס על החדירה לאיזורים שלהם (ותחרות על משאבים כמו ציד), הם חששו שעומדים שוב לנשל אותם מהאיזור שהובטח להם ולכן הם גם מאוד כעסו ולכן שקלו לפתוח במלחמה.
האמת פה היא כנראה שתי הפרספקטיבות, אבל בתקופה שבה גדלה הגיבורה לא התייחסו לפרספקטיבה של האינדיאנים - אבל כיום כן מתייחסים אליה, ולכן אותו סיפור נשמע מאוד שונה בשתי התקופות.
היסטוריה היא עובדות וספרות היא פרשנות מסויימת על העובדות, מזווית הראיה של מי שמספר אותן.
מחקשכתוב ההיסטוריה זה לא ספרות
שכתוב ההיסטוריה זה לקחת עובדות מסויימות ולשנות אותן - לצרכיו של מי שמספר.
למשל להעלים פרטים או להוסיף פרטים שאינם נכונים ולא קרו במציאות.
לגבי הקשר בין היסטוריה וספרות, הבוקר קראתי מאמר בנואש ב"הארץ"
מצרפת לך את הקישור, אולי תמצאי בו עניין
https://www.haaretz.co.il/literature/2022-11-02/ty-article/.premium/00000184-327f-d864-abb5-3aff1d8f0000
זה בהחלט היה אירוע מזעזע שנחרט בזכרון של כולנו
השבמחקיש לי כבוד מפוקפק להיות עם אלה שהיו בעצרת, חזרו הביתה כדי לפתוח את הרדיו ולשמוע את מזכיר הממשלה מכריז על רצח רה"מ.
השבמחק