איטליה - טייק 2

בבוקר היה קר מאד

משהו בגוף באותו הרגע הרגיש דחף אותי לצאת החוצה ופשוט ללכת.

שמש. אוויר. אור.

סיימתי את השיעור באיטלקית וכיביתי את המחשב

רציתי רק לצאת.

לבשתי מעיל חם וכובע על הראש, עטפתי עצמי בצעיף וכפפות ויצאתי לדרך.

השמים היו צלולים והשמש עמדה באפס מעשה באמצע השמים.

הרכבתי משקפי שמש ויצאתי מהשער

ואני הולכת

הייתי צריכה להתגבר על כמה דברים

קודם כל זה שעכשו אני הולכת לבד

אני לא רגילה לשוטט לבד ברחובותיה של עיר חדשה כזו..

אני רגילה שאנחנו עושים את זה ביחד. יחד מגלים את סמטאותיה ואת המקומות המיוחדים שבה.

אבל זה הדבר הקל.

לגלות אני יכולה גם לבד..

הדבר הקשה יותר הוא להטמיע בתוכי את זה שהלבד הוא עכשו ההוויה שלי

כבר לא המסלול שאנחנו מתכננים ביחד

לא המקומות שאנחנו מסמנים לנו שכדאי ללכת ולבקר בהם

לא בתי הקפה בהם נעצור לשתות קפה על הדרך ולהתענג על המאפה המקומי,

אז עכשו אני הולכת לבד

בשעות אחרות ובמסלול אחר

ואני בוכה והולכת ובוכה

מנסה לא להסתכל על האנשים שהולכים לידי

הבוקר קר מאד. מעט אנשים הולכים יחד איתי

אני מסתתרת מאחורי משקפי השמש,

הולכת בכל המסלולים האלה שעכשו אני הולכת בהם לבד

וכל צעד מזכיר לי את זה וזה וזה וזה

וכל המועקות והזכרונות שקשורים בהם צפים ועולים...אפילו שבמסלול הזה אף פעם לא צעדנו ביחד, אני נזכרת בכל מה שעשינו ביחד כשהיינו הולכים ברחובות העיר וסמטאותיה..

ואני הולכת ובוכה והולכת..

והרגל מציקה בנעל הלא נוחה הזו

ואני בוכה בגלל הזכרונות ובגלל הרגל הכואבת

הולכת ובוכה והולכת,

וכשהגעתי לארמון – הוא היה סגור.

הסתובבתי בגנים וראיתי את הגינות

וכמה מסלולים כבר יש פה שאני יכולה להמציא מחדש?

השעה היא כבר 13 בצהרים

אני הולכת ומדברת עם עצמי

סגרתי את השער מאחוריי והלכתי חזרה הביתה.

 

בדרך חזרה היתה אני נזכרת בכל ההליכות האלה

בהן לא הצלחתי לסנכרן את הקצב.. בהן היינו איש איש לנפשו

כשאני מנסה מדי פעם להדביק את הפער שנוצר בגלל גודל הצעדים

עכשו אני לבד מבחירה

יכולה להתאים את הקצב כמו שאני רוצה

הרגל שלי עוד כואבת אבל אני מתעלמת ממנה

אני מדברת והולכת בצעדי ריקוד ושרה בשפה שאף אחד פה לא מכיר

אנשים מסתכלים עלי ולי לא איכפת

פשוט רוקדת.

רוקדת והולכת ושרה ומדברתי עם עצמי.

אני חושבת לעצמי שכשרואים מישהי הולכת רוקדת שרה בקול או מדברת לעצמה, זה עובר בסדר.
מזל שאף אחד לא רואה

אחרי כמעט שעה הרמתי את הראש

הסתכלתי מסביב

לא היה לי מושג איפה אני,

אני מסתכלת בסקרנות על הבתים והחצרות, קוראת את השלטים ומנסה לתרגל את האיטלקית שלי.

חלק מהמילים אני כבר מבינה

החיוך לא יורד לי מהפנים.

כבר חשבתי בעצמי שמהאתגר הזה לא אתאושש בחיים

ותראו אותי

מסתובבת בסמטאות עתיקות, חלונות הראווה מקושטים לקראת החגים והשוק ממש מזמין

המון המון המון דברים טובים ומרגשים קורים לי

כיף להסתובב ככה

אני נזכרת בכל הדברים הטובים האלה

כשאני הולכת וממשיכה לרקוד

כל כך קר בחוץ שאי אפשר לעמוד אבל בתוכי חם

והחיוך לא יורד לי מהפרצוף

יה אללה שלי

איזה בוקר של תענוג