להיות במקום של עצבות..

Photo by Paola Chaaya on Unsplash

בטבעי אני ממש לא בנאדם עצוב אבל לפני פסח הרגשתי מאד עצובה. כמו שכתבה לי עדה הבלוגרית: "פסח זה לא רק חג האוכל והפירורים, זה גם חג הזיכרונות. וחלקם מלאי נוסטלגיה ועצב".

בימים שלפני החג תחושת העצב לא נעלמה ועד שלא כתבתי על הפסח שלי לא מצאתי לעצמי מנוחה. וכשכתבתי, לא רציתי לנסות לצייר תמונה אופטימית, כמו שביקש ממני איציק וגם לא תמונה של "משפחה אחת מאושרת". החלטתי שהפעם אכתוב מה שאני מרגישה הכי עמוק בפנים. ככה. בלי מסננים. בלי מניפולציות ובלי התייפייפות.

רציתי שהכתיבה תיתן לי לגיטימציה לעצור רגע, לנשום נשימה עמוקה, להגיד: אני עצובה ובאסה לי וזהו. רציתי לתת לכל זה מקום, שיבינו שאני בדרך והדרך היא דרך והיא לוקחת כמה זמן שהיא צריכה. ובזה אי אפשר לעשות קיצורים. ומול כל זה עמדה הידיעה שהרגשות הקשים והמחשבות הקשות ותחושת העצב לא יחמירו רק בגלל שנתתי להם מקום אלא הם הולכים ומתמעטים עם הזמן.

ומה שקרה בעקבות כך השאיר אותי קצת חסרת מילים.. מבולבלת משהו.. כי הפוסט הזה שעסק ב'איך אני לפני פסח' זכה תוך כמה ימים ספורים למאות צפיות.. מסתבר שחשיפת הקרביים החוצה זה משהו שמביא רייטינג ואיזה רייטינג. 

והתגובות.. התגובות... איזה תגובות. לפי חלק מהן הבנתי שאולי נגעתי, באיזה עצב חשוף.. שלא כל כך מרבים לדבר בו או לגעת בו.

היו גם כאלה שהיה להם קשה לשאת את הכאב שלי והיו להם עצות: צריך ללמוד להסתדר עם המועקה; צריך להשלים עם מה שקרה; מה שקרה היה צריך לקרות; הגישה הזו לא תוביל אותך לשום מקום וגם לא הרחמים העצמיים. מה זה המלנכוליה הזו, תשלימי ותסתכלי קדימה. מה שהיה - לא יחזור. לכי לים שם הכל יעבור.

ואני, מה כבר ביקשתי..? קצת הכרה וקבלה של הרגשות והקשיים שלי ולגיטימציה לחוות אותם. וגם שתיפסק הביקורת כלפי כאילו אין לי על מה להתלונן.

בצד התמיכה וההבנה, היו גם לא מעט כאלה שחלקו איתי מחשבות אישיות והרבה רעיונות. הטיפ הכי מוצלח שקיבלתי היה לשנות את השפה שבה אני משתמשת. לשים לב למילים בהן אני בוחרת ולהשתמש רק במילים שמיטיבות איתי ועם אנשים אחרים. מילים חיוביות.

וגם הרגשתי שכשאני משיימת (מלשון לתת שם) רגשות ותחושות, גם כאלה שמכאיבות - אני מתקרבת יותר אל עצמי ומאפשרת לרגשות הכואבים לעבור עיבוד ולהתפרק.

מה שהכי עזר לי זו ההבנה שמסביבי יש עוד המון אנשים שמרגישים ככה ובזכות השיתוף שלי גם הם שיתפו אותי בסיפורים שלהם כואבים שלהם והיה בשיתוף הזה הרבה כח של ריפוי.

מוזמנים באהבה

 

מפחיד לעוף

זוג יונים התחיל לקנן מתחת לגג הרעיפים במרפסת שמולי. לפי ההתנהגות שלהם, נראה שזה המקום הקבוע שלהם וזו רק אני שלא שמתי לב לזה קודם. אני חדשה בשכונה הזו ולומדת אותה לאט לאט.

אחרי שנכנסנו ויצאו מהקן במשך כמה ימים. בוקר אחד כשעזבו שניהם גיליתי שיש בקן שתי ביצים.

הדגירה על הביצים היתה משותפת לשניהם. בכל פעם שאחד מהם דגר השני דאג לאוכל וגם סתם הסתובב בסביבה וגילה התעניינות.

אחרי תקופת דגירה לא ארוכה הגיחו לעולם שני גוזלים קטנים.

היונים רפדו להם מקום בקן הקטן ויחד הצטופפו כולם ונהנו מהחמימות של ההורים ומתחושת המשפחה הקטנה. מפעם לפעם אחד ההורים יצא מהקן כדי לדאוג לכלכלת המשפחה, וכשחזר האכיל את הגוזלים ממקור למקור.

הכל נראה פשוט, כמו שזה בטבע, ההורים תקשרו האחד עם השני וכל אחד עשה תפקידו בשקט ונראה שגם בנועם וגם חלוקת התפקידים ביניהם נראתה שוויונית לגמרי.

היום ראיתי שאחד הגוזלים תפס אומץ, פרש כנפים ריפרף בהן והצליח לעוף ולנחות על העץ מתחת. שמחתי שהעז. התרגשתי לראות את ההתפתחות הזו לנגד עיניי. הוא שהה שם כשלוש שעות.

מכיוון שהיו לי עוד דברים לעשות, לא יכולתי להישאר ולראות מה יהיה עם הגוזל ובצער רב הלכתי לעבוד. כשחזרתי הוא כבר לא היה שם עוד לפני שהספקתי לשיר לו  את ברכת "עוף גוזל".

הגוזל השני שנשאר בקן נראה יותר חלש ולכן פחות העז. כשהראשון התעופף, לרגע הוא נבהל שנשאר לבד. בהתחלה הוא ניסה קצת לפרוש את כנפיו אבל לא העז יותר מזה. אבל הוא לא היה שקט ונראה שלא אהב את השינוי ואת זה שנשאר לבד. הוא נע בקן בחוסר שקט. אותם הורים, אותו בית גידול, כל אחד שונה מהשני.

ואז, ברגע אחד מפתיע, הגוזל שנותר תפס אומץ פרש כנפים רועדות ועף לענף העץ שמתחת לקן, ממש כמו אחיו. הוא נשאר שם שעות, רועד ומבולבל. מניחה שבראש הקטן שלו חלפו כל מיני מחשבות האם כדאי לצאת לחיים חדשים או להשאר באזור המוכר.

חיפשתי בעיני את ההורים וראיתי אחד מהם עומד בצד וממתין. מביט, לא ניגש, רק ממתין בדאגה, לראות מה יקרה לגוזל, מתי הוא יעז לפרוש כנפיים ולצאת לחיים.

אבל הגוזל פחד. הוא נשאר תקוע על ענף העץ ולא היה מסוגל לקבל את ההחלטה להתחיל לעוף. יתכן שגם הוא שמע שלא קל כיום בעולם ועדיף להישאר במקום הבטוח ולזכות באוכל חינם וארנונה חינם.

ופתאום, לפני כמה דקות, הרעישו השכנים מתחת וקדחו במרפסת הפונה החוצה. הגוזל נבהל, פרש כנפיים רועדות וניסה לעוף. הוא הצליח להגיע למרחק רבע מטר ונחת על שיח היסמין שמתחת, לא בדיוק מקום בטוח להגיע אליו. ענפי היסמין דקים, ממש משענת קנה רצוץ עבורו וכעת הוא תקוע עליו ומהר מאד יצטרך לקבל החלטה לאן פניו.

ההורים אינם. הוא חושש. יושב על הענף ולא מסוגל להחליט מה מפחיד יותר, להיתקע לבד על הענף הרעוע או לעוף לעולם ולמצוא את דרכו.

אני מתבוננת וחושבת, ודרך הציפורים מהרהרת בנו בני האדם; לעוף או להיתקע במקום המוכר. וכשאיזור הנוחות כבר לא נוח, האם יש לנו אומץ לשנות מקום, ואיך איך הפחד תוקע אותנו במקום. איך כל הפחדים מנהלים אותנו, מבלי שנהיה מודעים לכך, וגורמים לנו להיתקע במקום שבו אנחנו הכי פחות צריכים להיות. ולא פעם, עד שלא מגיע איזה רעש גדול ומטלטל, לא נעז לפרוש כנפיים ולעוף.

כשהחשיך, הגוזל עדיין נשאר על הענף. מניחה שחשש, ותהה והרהר אף הוא, אם לעוף או להישאר... בבוקר כשקמתי הוא כבר לא היה שם ..

....כבר פסח שלישי

אצלי זה כבר פסח שלישי. אי אפשר לטעות בספירה. הימים שלפני החג המתקרב הם בור אחד גדול עבורי. בור שאני לא מצליחה לצאת ממנו. תחושת המועקה לא עוזבת אותי למרות כל הסחות הדעת שאני מסדרת לה.

אפילו להליכת הבוקר שאני כל כך אוהבת קשה לי להרים את עצמי בימים אלה, מזל שאני מארחת אצלי כלב שדואג להוציא אותי מהמיטה והחוצה.

אני מכירה היטב את כל התרגילים מהפרק של "איך להשתחרר ממועקה": להיות עסוקה כמה שאפשר, פרויקטים למשל כמו לכבס את הווילונות, לארח את הנכדים, פגישות עם חברות, לנקות את הבית, לקנות לי משהו חדש לחג כמו צעיף או תכשיט או חולצה, אבל שום דבר לא באמת עובד עלי. המועקה פה כדי להשאר ושאף אחד לא יבלבל אותה עם הסחות דעת.

אין לי חשק לנסוע. אני מתחמקת באלגנטיות מכל ההזמנות להתארח בליל הסדר. בסוף נעניתי להזמנה במקום בו מרגיש לי הכי נוח להיות. חשבתי שלא אבשל אבל אני מבשלת ומוצאת גם בזה סוג של נחמה.

ריח של אוכל זה הדבר שהכי חסר לי. ריח של אוכל זה משהו מנחם והוא הכי חסר. חסר לי הריח של מרק העוף ושל החזרת שאמא היתה מכינה לחג וריח הדגים. ריחות זה משהו שאני תמיד מתגעגעת אליו. הם שומרים בתוכם את הזיכרונות של מה שהיה. ליל הסדר מזכיר לי את אמא שלי עומדת במטבח ומכינה את מאכלי החג וגם את עצמי עומדת ומכינה חלק מהמאכלים שלה.

עכשו כל זה איננו. אני תוהה איזה ריחות לקחו איתם הילדים שלי מהבית ממנו יצאו ואליו כבר לא ניתן לחזור..

כשנפרדים, כל חג הופך להיות סיפור. החג הראשון אחרי הפרידה עבר קל יחסית. היתה קורונה. אף אחד לא חגג אז ההרכב קטן שיצרנו היה בדיוק מה שהתאים לי. בחג השני כבר אי אפשר היה להתחמק מהמצב המורכב שהתפתח. סידורי החג שפעם היו פשוטים, אצלנו או אצלם, הפכו מסובכים. פעם הכל התחלק לשניים עכשיו זה לחמישה. אצלו או אצלה, אצלם או אצל הצד השני הכל נעשה מורכב. חשבתי שבשלישי יהיה לי יותר קל אבל זה לא. זה בכלל לא קל.

הזכרונות של הסדר האחרון בבית שפרקנו מציפים אותי כל הזמן כמו כאבי פאנטום ולא עוזבים אותי. אני לא יכולה להשתחרר מזה.

אני קוראת את הדברים שכתבתי לילדים שלי בליל הסדר האחרון. קוראת ובוכה.

פרידה זה דבר כואב. פרידה כואבת נשארת תמיד חקוקה בלב ובכל פעם שנזכרים בה הלב מחסיר פעימה. משבר הפרידה הוא כמו גל גדול שיש לתת לו לחלוף, לקחת נשימה עמוקה, לצלול לתוכו ולחכות שהוא יעבור. כל כאב סופו לעבור. הכאבים באים ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל החיים. מה שיקרה הלאה, אין לדעת. מה שיקרה הוא משהו שרק אני יכולה לחולל אותו.

אז אולי השנה אני בכל זאת אהיה בסדר. אהיה בסדר כמו שזה. אני עוד לא כל כך מוצאת את עצמי, אבל מסתכלת קדימה ומסתגלת..

מחר כבר החג. אני אומרת לעצמי לנשום עמוק. מה שהיה כבר לא יהיה אבל יכול להיות משהו אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו יותר מזה...

מרגלת אחרי המחשבות שלי

 

ככה יאיר ראה אותי..

1.     

כל בוקר, בדרך למקלחת, אחרי שכבר התפשטתי אני מגניבה מבט במראות שמסביבי.. למה דווקא המקום הזה שבו אני נחשפת אל עצמי בדרך הכי ישירה שאפשר, למה הוא  מלא במראות? אני מחפשת אחר שינויים. השינויים מאד מעסיקים אותי. אני עושה את עצמי כאילו אני לא מסתכלת אבל אני כן. אני מציצה על האשה הזו שניבטת אלי מהמראה, מציצה מכל זווית אפשרית. האם הבטן עדיין שטוחה, הקפלים שנוספו לי, השדיים, הניתוח שהולך ומטשטש, העור שהתכסה כל החורף לא נראה רענן במיוחד.  המשקל אוהב אותי גם הבוקר.

2.     

באופן כללי אני מרוצה מדמות האישה שנשקפת אלי במראה. אבל יש הבדל בין להיות מרוצה לבין להיות שלמה. זה לא אותו דבר. יש בתוכי שתי נשים. האחת היא האשה המקצועית, זו שמלווה ארגונים ואנשים בתהליכי שינוי, שמובילה תהליכים, שיודעת להצמיח, שמקרינה החוצה בטחון של אחת שיודעת מה היא אומרת ועושה והאחרת – שעסוקה בשאלות של היותי אשה, בגוף שלי, בנשיות, בגיל, בשינויים.

3.     

מבחינת העשייה המקצועית שלי, למרות שאני כבר אחרי השיא, אני מרגישה מרוצה אבל איכשהו אני מרגישה שלא זה לא תמיד מספק אותי. יש בי איזה צד בלתי מסופק, כזה שנמצא בחיפוש מתמיד. אני תוהה לאיזה חלק בי הוא שייך: לחלק של ההגשמה העצמית או לחלק הנשי.

4.     

ועכשו כשאני בפרק החדש של חיי מציפות אותי מחשבות על איפה אני מרגישה בטוחה ואיפה פחות. אני מרגישה טוב בכל מה שקשור לחלק המקצועי שלי. זה נחמד אבל פחות חשוב היום. בכל מה שקשור לנשיות שלי, ללהיות עדיין מושכת, שם אני מרגישה לא פעם חסרת בטחון וקצת הולכת לאיבוד בדרך.

5.     

עד מתי אני שואלת את עצמי, אעסוק בנשיותי, האם יהיה גיל בו ארגיש שלמה? והאם גם גברים עסוקים בזה כמונו הנשים? האם כשהם מגיעים להישגים מקצועיים זוכים להערכה ופרגון, עדיין הם ממשיכים לחשוב כמו איש המערות האם הם גבריים דיים ומחפשים את הכיבוש הבא  כדי להוכיח לעצמם..

6.     

במשך שנים החלק הנשי שבי העסיק אותי רק במידה מועטה, בלי קשר בכלל לאם גברים חיזרו אחרי או חשקו בי. לקח לי שנים להבין שיש לי את זה. ההבנה הזו גילתה לי שאני בכלל לא מכירה את עצמי. ההתחברות אל עצמי הביאה אותי לעסוק בנשיות שלי. בשבילי זה היה כמו לגלות עולם חדש. השנים שבהם הייתי עסוקה בלימודים, קרירה, גידול ילדים, הבית והזוגיות, הרחיקו אותי מאד מעצמי ומהחלק הנשי שבי. דברים נדחקו לקרן זווית, מאז אני חושבת על זה הרבה מאד. האם זה תמיד ככה שאחד בא על חשבון השני?

7.     

אני פוגשת הרבה נשים מדהימות. נשים ללא גיל. בסדנת המחול רוקדות איתי נשים מדהימות כאלה. לא מזמן שמעתי הרצאה מאישה מופלאה המתקרבת ל-80, היא הייתה רעננה, מעניינת, חיננית. ניסיתי לחשוב האם גם היא מציצה כל בוקר במראה לראות איך היא נראית או זאת רק אני שחיה בין הגבהים של הסיפוק והערכה העצמית לבין העמקים של הפחד שאני כבר לא אותה אשה מושכת שהייתי. אני שואלת את עצמי, עד מתי השאלות האלה יעסיקו אותי, האם יגיע רגע שבו ארגיש שלמה?

8.     

בשבילי זה לגיטימי לעסוק בכל חלק של מרכיבי הזהות שלי, במקצועי באימהי בחברי בזוגי וגם בחלק הנשי. 
אני חושבת שאולי כולנו עסוקים בבחינת מי אנחנו היום, וזה כולל גם את הגוף שלנו, גם גברים וגם נשים, וההבדל הוא במידת המודעות.

9.     

מישהו אמר לי פעם ש"בין מרגל לסופר יש קווי דמיון לא מעטים. מהו סופר אם לא מרגל של רגשות...". 
אולי הוא התכוון לרגשות של אחרים ואולי הוא מרגל קצת אצל הרגשות של עצמו .

והמחשבות שלי היום בפוסט ,נראות לי כאלה פתאום. 

 

חיזורי הפייסבוק

אחרי הצצה לאתרי היכרויות, הבשילה בתוכי ההכרה שאני לא מתחברת לסגנון של אלפא, ביתא, גמא, החצי השני, טינדר ואחרים שאני בכלל לא מכירה. החלטתי להניח לדברים. לא הייתי בטוחה שאני כבר רוצה למצוא עצמי שוב בזוגיות. ממש לא הייתי סגורה על זה. וחוצמזה, הדרך בה דברים נעשים באתרים האלה והמהירות שבה צריך לקבל החלטות, על סמך תמונה וכמה שורות שכתב האיש על עצמו (אם בכלל טרח לכתוב..) ממש לא התאימה לי. 

אני שייכת לדור הישן, מאמינה במבחן המציאות, צריכה שיחה טובה, רוצה לפגוש את האדם פנים אל פנים, רוצה לראות אותו מחייך, לשמוע אותו מספר על עצמו, להרגיש שהוא מעניין אותי וגם אני אותו ואם זה באמת עובד בפגישה הראשונה, אז ממנה אפשר להמשיך לחברות ולשיחות אינטימיות וגילויי סודות וואטסאפים נחמדים וכל מה שיבוא אחר כך..

אבל למרות שהצהרתי מה שהצהרתי, בפייסבוק הולך לי לא רע. לפחות פעם בשבוע מגיעה אלי בקשת חברות בנוסח "משה מבקש להיות חבר שלך". אני מסתכלת בפרופיל שלו. לא מכירה. מסתכלת בתמונה שלו, התמונה מגיל 35 בערך. בתמונה הגדולה 2 ילדים קטנים. שלו או הנכדים? קוראת מה שכתב על עצמו, הוא גר באשדוד, בערך בגילי, נשוי, ילדים, נכדים, תמונה של שני כלבים גדולים. משפחה למופת. הוא כותב לי שהוא רוצה להכיר אותי. מה הוא מחפש אצלי? אני לא מגיבה.

לא עבר יום והפייסבוק מתזכר אותי שטרם נעניתי לבקשת החברות שלו ולמחרת שוב תזכורת וגם ביום הבא. אבל התחכום לא נגמר בכך.. לפייסבוק יש שרות למשלוח סמסים ששמו מסנג'ר ודרכו אפשר לשלוח הודעות בלי סוף. וכך, זה שלא אישרתי את חברותו, שולח לי כל בוקר ברכות עם שושנים וציפורים: "בוקר טוב לנערת חלומותיי", "בוקר טוב לעלמת החן", וזה לא נפסק גם בלילה "לילה טוב לנסיכה" מלווה בתמונות של לבבות אדומים. אני תוהה למה אני צריכה לגלות התלהבות לאחד כזה שבכלל לא התייחסתי אליו.

אחרי שבוע בקשה חדשה מיאיר. אני משקיעה קצת יותר ללמוד במי המדובר. האיש כנראה בגילי, גר בנתניה, הפייסבוק מלא בתמונות שלו במבחר פוזות, בחוף הים, במכונית, בפאב. אני רואה שיש לנו כמה חברים משותפים. למשל, ירדנה שפעם מזמן נפגשנו באיזה קורס ומאז לא היה לי קשר איתה; משה שגם הוא חותר בקיאקים אבל אין לי מושג מי זה; ועוד אחד שלא ברור לי איך הגיע אלי.

התמונות שלהם עולות. את ירדנה אישרתי בגלל שהיו לנו שתי חברות משותפות, בתקופה שבה רק התחלתי את חיי בפייסבוק ולא ייחסתי חשיבות לעניין החברים וכל מי שביקש – אושר. אין לי מושג מה הקשר בין משה מהקיאקים לבין יאיר. והשלישי – לא הצלחתי להיזכר איך הגיע אלי.  יש לנו כמה "חברים" משותפים, שניים מהם למדו איתי בתיכון. בזמנו אישרתי אותם במסגרת "חבר מביא חבר", כשאספו חברים לדף של התיכון, בשביל פגישת המחזור שרצו לקיים אבל זה לא קרה והפגישה לא יצאה לפועל.

ברגע הראשון יאיר נראה נחמד ואישרתי אותו. יש לו קטע. הוא לא מדבר ולא כותב. כל בוקר הוא שולח לי תמונה שלו, נוהג באוטו וסמס עם 2 כוסות קפה. מה הקטע אני שואלת את עצמי, אם הוא מזמין אותי לקפה למה הוא לא כותב את זה במפורש? מפעם לפעם הוא שואל אותי אם אני מגלה התלהבות כמוהו להפגש. אני אומרת לעצמי שאם ככה נראית התלהבות אז נראה שיש לי עוד מה ללמוד. הוא מציע שאבוא לשפת הים. הוא יושב במקום קבוע. יהיה כיף הבטיח. לא עניתי לו. אז אחת לתקופה הוא שולח לי שוב תמונה, אם אני במקרה אני לא זוכרת איך הוא נראה.

שלשום בשעה עשר בערב ביקש ממני יצחק חברות. לא עניתי לו. מיד שלח לי הודעה במסנג'ר שהוא מחפש זוגיות. הייתי מנומסת וכתבתי שאני לא מחפשת. אבל לא אחד כיצחק ירתע. הוא פתח במסע שכנועים, פרט מה יש לו להציע ולמה כדאי לי להיות בזוגיות איתו. כבר הייתי בדרך למיטה והתעלמתי ממה שכתב. בבוקר הסתבר שבגלל שלא עניתי לו שלח לי סדרת סמסים משמיצים. לדבריו הוא יודע מי אני (מי אני? תספר לי שגם אני אדע), יש לו חברים והוא יכול להשיג עלי כל מידע שירצה. ישר חסמתי אותו.

אם נעשה את זה קצר, במאגר מבקשי החברות יש לי בקשות ממחזרים מכל העולם, מאיחוד האמירויות, חיילים בצבא האמריקאי שמוצבים בבסיסים ברחבי העולם, גברים נשואים שמבטיחים לי ש"את לא יודעת מה את מפסידה" ועוד כל מיני אחרים שעברו בדרך ולחצו על הכפתור "הוספה לחברים"  ושלחו בקשה בנוסח "תני לי להיות חבר שלך ותראי שיהיה כדאי לך"

לפעמים ברגע של טמטום, כשהפייסבוק מזכיר לי פרצופים שטרם אישרתי ואני לוחצת "אשר" על מי שחשבתי שנראה בסדר, לא פעם תכף אחרי זה אני מצטערת.. כי מיד מתחיל שטף של סטיקרים ואימוג'ים והצעות שקשה לדמיין.

אני תוהה למה אני מתפלאת, אני הרי אישרתי את יאיר ואת יחיאל ואת יוחנן ואת גדעון ואת אפרים ואת כל אלה שכרגע אני לא זוכרת את שמם ושבוקר אחד בצבצו אצלי על המסך. הפייסבוק שלח להם קישור לדף שלי שיסתכלו, והציע להם להיות חברים שלי.. במילים אחרות, בין שאר עיסוקיו, נראה שהפייסבוק עשה הסבה לשדכנות..הוא מנתח את המידע שיש לו עלי ומציע אותי לכל מי שנראה לו מתאים. ממש שוק.

אז לסיום, אני מבטיחה להמשיך ולשמור על זכותי לא להגיב ולא לענות, לא לקבל שיחות טלפון כשלא בא לי, לא לענות לשאלונים שאין לי עניין בהם, לא לגלות התלהבות ממישהו או ממשהו שאינו מלהיב אותי, להמשיך להתעלם ולסנן. אני אבחר אתכם. לא אתם אותי. 

היא אמרה לי "בואי"

1.       

בכל יום ראשון אני נוסעת לרקוד בסטודיו של גלית בחיפה.

המוזיקה שממלאת את חלל הסטודיו זורמת לתוך הגוף שלי מהרגע שאני נכנסת אליו. אני מניחה את החפצים שלי על הכסא, מקשיבה להנחיות של נעה ואני בעולם אחר שבו הגוף מדבר. כל שיעור הוא משהו אחר. נושא אחר ואני מגיבה בגוף. עכשו אני נוזלת עכשו התנועות חדות ועכשו תנועה מעגלית אני הודפת, מקבלת ומשתלבת ונפרדת. הכל בגוף. האינטראקציה שלי עם עצמי ועם האחרות היא בתנועות של הגוף.

בכל פעם אני באה לסטודיו במצב אחר. הגירויים וההתרחשות סביב משפיעים עלי ולכן בכל פעם הביצוע שלי יהיה שונה. אם אני כועסת, מאוכזבת או לחילופין שמחה – הגוף יביע את זה. יום קר יכול להוביל לביצוע נוקשה, ויום חם יכול להוביל לביצוע מזיע ומטפטף. הגוף הוא זה שיבטא הכל והגוף חייב להיות גמיש עד אין קץ. מכיוון שהריקוד נשען על הגוף, יש משהו שיעבוד בפעם אחת ובפעם אחרת – לא. אין מפגש שיהיה זהה לזה שלפניו או אחריו.

אנחנו רוקדות וגם מכינות מופע שנציג בעוד חודשיים. אנחנו מתכוננות ועושות חזרות. החזרות הן לא כדי ליצור גרסה אחת של המופע, אלא להתכונן לקשת של אפשרויות שעשויות להתרחש בו. אנחנו מתרגלות את אותה התנועה שוב ושוב, כדי להבטיח, שלא משנה מה יקרה - אם רגל תתכופף יתר על מידה, או הידיים יהיו שלובות באופן לא מיטבי - נצליח להוציא לפועל את הכוריאוגרפיה. ככל שנהיה יותר גמישות ופתוחות לשינוי כך המופע יזרום יותר טוב.

2.       

אני רוקדת בסטודיו של גלית בחיפה בכל יום ראשון.

הרצון לרקוד פעפע בתוכי והתגלגל בראש שלי שנים רבות. מפעם לפעם גיששתי סביבו אבל לא מצאתי בתוכי את העוז לעשות את זה. ולמרות שנורא רציתי - לא העזתי. חשבתי שלרקוד זה משהו של בחורות צעירות וכי אני כבר פספסתי את הרכבת הזו. חשבתי שנשים בגילי רוקדות ריקודי עם או ריקודים סלוניים. אני רציתי ריקוד אחר. רציתי לרקוד ריקוד של הגוף, ריקוד שהגוף מדבר באמצעותו, שהגוף מדבר מתוכו. רציתי לרקוד את התנועות שמבטאות את הרגשות. רציתי לרקוד כמו במחול הזה שראיתי לפני שנה, שבו הרקדניות היו נפלאות גם ביכולות הטכניות שלהן וגם בבניית הסיפור ועיצוב דמויות חזקות ועגולות.

בכל השנים שאני צופה בהופעות של מחול אני עוקבת אחר הדבר הנפלא הזה שהרקדניות מביאות אל הבמה. ויום אחד ההופעה שהלכתי אליה חוללה בתוכי משהו חדש שלא הכרתי. הרקדנים נעו על הבמה בהרמוניה מושלמת כשתנועה אחת הובילה לתנועה אחרת, כמעט לא היו רגעי עצירה או נשימה בין התנועות. הם נעו כאילו אוויר זורם בעורקיהם ולא דם, בריחוף ובהרמוניה מופלאה שגרמה לי לעצור את הנשימה. התבוננתי בהם נדהמת. ברגעים האלה רציתי להיות על הבמה יחד איתם.

וכשנפלה לידי הכתבה על קבוצת מחול החדשה לנשים כמוני באמצע החיים, הרגשתי שלא במקרה היא התגלגלה וכי זו ההזדמנות עליה חלמתי כל החיים. ומהמקום הזה יצרתי קשר עם מנהלת הלהקה ואמרתי לה שגם אני רוצה והיא אמרה לי "בואי" ובאתי. לפני כמה חודשים הצטרפתי לסטודיו שלה ומאז אני מרחפת.

3.       

בכל יום ראשון אני רוקדת בסטודיו של גלית בחיפה.

בפרק החדש של חיי, נשמטה הקרקע המוכרת של פעם מתחת לרגליים. התחלתי פוזלת למחוזות אחרים, מגניבה אליהם הצצה חטופה ונשבית בקסם של מה שאני מגלה. משב הזמניות פתח לי כל מיני חלונות להזדמנויות חדשות. הריחוק מסביבתי הקודמת הסיר מעלי את העיניים הבוחנות ואת הביקורתיות שמאתרת חריגה מהתלם והאפשרות להתנסות בדברים חדשים הפכה ממשית יותר. הרגשתי שאני נמשכת לשם. נמשכת בחבלים סמויים שאני ממש לא רוצה להתיר אותם.

התחלתי להתבונן פנימה לתוכי והרגשתי שאני רוצה לחשב את המסלול שלי מחדש. במקום החדש שלי, כמהגרת לרגע, כשהעיניים הבולשות של החברה לא מונחות עלי, אני חווה תחושה של חופש ושל שחרור מלחץ, איתה אני באה אל רחבת הריקודים כל שבוע מחדש. המוזיקה שמתנגנת ברקע גורמת לי להשיל את הכל. אני נסחפת על הרחבה בתנועות של ריקוד, ומחוללת יחד עם החברות החדשות שלי. החברות למחול.

הריקוד מלמד אותי שגם החיים הם בעצם סוג של ריקוד משתנה ודינמי. אני מתרגלת יותר גמישות כדי לגרום לכל דבר לעבוד, לא משנה מה יביא עימו אותו היום. בראש מתהדהדות לי מילות השיר "חוץ לארץ", שכתב דן תורן ללהקת "בלגאן" (איזה שם): "אתה צריך להסתובב ברחובות עירך / כאילו זו עיר זרה / להיכנס לבית קפה / לשבת, לראות מה יקרה." ואני מהרהרת בנפלאות העיר הזרה שבאתי אליה ובמקומות המרגשים שהארעיות לקחה אותי אליהם. 

חלון הזדמנויות

חלון הזדמנויות קטן. זה כל מה שהייתי צריכה בתקופות של חשיכה וחוסר אונים. משהו קטן, מרומז, שיראה לי שיש מעבר לדברים. שלא הכל גרוע והטוב עוד לפני.

כשהייתי בזוגיות ראיתי את העולם בצורה אחרת. היו ימים נפלאים ומצחיקים ומאושרים באותה הזוגיות אבל היו גם ימים אחרים שבהם ידעתי שזו לא אני באמת, זו לא אני על כל הרבדים שלי. כשהחלטתי שאני לא רוצה להיות יותר במקום הזה, חלחלה בי ההכרה שמגיע הרגע בו צריך לקחת נשימה עמוקה ולהמשיך קדימה. צעד כזה הוא אף פעם לא קל וזה תמיד עצוב. גם אם הפרידה נעשתה ממקום שקול, היא כמו מוות. פשוטו כמשמעו.

חששתי מהמון דברים, היו לי הרבה לילות של שבר, בכי, פחד וחרדות אין סוף. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת ומה יביא לי העתיד. גם כשנפרדתי מאנשים אהובים שהכרתי בדרך וממקומות שהיו לי בית שני הייתי נחושה להתחיל להביט אל מה שנמצא מעבר להר.

ואחרי שהבנתי שנשארתי לבד, המחשבות היו מגיחות אלי ללא הרף וגורמות לי לשכוח את כל הדברים שלא היו נכונים לי, וכמו היו אומרות לי "ככה עדיף? היה לך הכל וויתרת" ואז מתחילה לדהור רכבת בראש, רכבת עמוסת שאלות מיותרות וטיפשיות כל כך. עד שאמרתי לעצמי סטופ. מספיק עם ההתקרבנות הזו.

******

עכשו אני במקום אחר. חלון ההזדמנויות הקטן שחלמתי עליו הוא כאן עכשו ואני רוצה למקסם אותו במלואו. אני כבר לא רוצה להיות יעילה ופרודוקטיבית כל דקה, כפי שהייתי קודם. לא רוצה לבצע המון סידורים בו-זמנית, או ללכת לכמה אירועים במקביל כדי לא לפספס או לא להעליב.. לא רוצה חוויות חד פעמיות, עמוסות אטרקציות ובלתי נשכחות..

אני מסתכלת אחרת על הזמן שלי ורואה הזדמנות להורדת הילוך, הורדת מתחים ומנוחה. הפסקתי למדוד את הזמן הפנוי שלי בכמות משימות שבצעתי או בכמות היעדים שרשמתי לי להשיג. אני מעדיפה לקבוע סדרי עדיפויות ואומרת לעצמי שאני לא נדרשת להשיג הכל, ואם צריך אני מוותרת מראש. אני לא רוצה למקסם את הזמן. אני רוצה למקסם את רמת האושר שלי ולכן אני בוחרת פעילויות שגורמות לי הנאה, מתנסה בדברים שאף פעם לא עשיתי, מגלה מחדש יכולות שמזמן לא השתמשתי בהן ומבלה עם אנשים שנעים לי בחברתם. את שאר הדברים אני שמה תחת הרשימה "מה לא לעשות בזמני הפנוי".

מה שחדש זה שאני אומרת לעצמי שממש בסדר פשוט לא לעשות כלום. הבוקר כשהתעוררתי בשעה מוקדמת לא מיהרתי לצאת מהמיטה החמה ושעה ארוכה נהניתי מקריאה בספר שאני שקועה בתוכו.. בעבר הצורך להספיק עוד ועוד היה דוחף אותי החוצה. עכשו אני נהנית מזה שלא צריך להספיק כלום ומה שלא עשיתי היום אוכל לעשות גם מחר..

"עלי להיות השינוי שאני רוצה לחולל", אמר פעם מהטמה גנדי (בפראפראזה) וזה מה שאני אומרת לעצמי כל הזמן. אני מרגישה שנפלה בידי ההזדמנות לחשב את מסלול חיי מחדש, אני מתמקדת בדברים קטנים, מסתכלת על החצי המלא של הכוס ופשוט נהנית.

מי היה מאמין שהייתי צריכה לעבור חיים שלמים כדי לחוות אושר קטן כזה.

 

שתים

לקוח מתוך האתר של amigo surfski

היום זה יום השנה השני של החיים החדשים שלי. מוקדם בבוקר הגעתי לחוף מכמורת לחתירה בקיאק. סתו מקדם את פני בשמחה. אנחנו יוצאים לים בקיאק הזוגי. הוא חותר מקדימה ואני מאחור.

הים היום סוער מאד והגלים גבוהים זה מבטיח קצב מהיר במיוחד. אנחנו מתיישבים בקיאק ומתאמים בינינו את העבודה המשותפת. בהתחלה הים קצת רגוע בגלל סלעי העומק. כשנגמרים הסלעים מתחילים הגלים. הקיאק חותך אותם במהירות גבוהה, גולש במורד הרוח ותופס את גלי העומק.

אנחנו חותרים בהתאמה כשאני עוקבת אחר התנועות שלו. ההתאמה בינינו יוצרת אפקט חתירה שיש לו עוצמה. קצב החתירה מהיר, הגוף שלי עובד בטרוף. שרירי הידיים, הגב, שרירי הבטן והרגליים, הכל נע לקצב החתירה. העבודה שלנו סימולטנית ומהירה. אין זמן לנוח אין זמן למחשבות. אנחנו חותרים בסיבובים, כשאנחנו יוצאים לים אנחנו חותרים נגד הגלים, מתישהו בעומק המים מסתובבים, תופסים גל, מגבירים את המהירות ומגיעים איתו לחוף... התחושה היא משכרת..

קצב החתירה מול הגלים הוא מהיר וטוב. קצב החתירה בחזרה, עם הגלים, הוא מהיר מאד. כשאני מאבדת את הקצב אני מרימה את המשוט ונותנת לסתו לעשות את העבודה לבד. במיומנות רבה הוא מוביל את הקיאק לפי תנועת הגל, בסבוב חד הוא תופס עוד גל ועוד גל עד שאנחנו נוחתים על החוף. האדרנלין שלי בשמים.

עוד סבוב הוא שואל אותי? עוד סבוב אני אומרת ועוד סבוב ...

אחרי שאני מתרגלת לתנועות, הידיים והגוף עובדים כמו טייס אוטומטי המחשבות מתחילות להציף אותי...

בדיוק שנתיים מאז שכל החפצים שלי נדחסו למשאית בתוך קופסאות קרטון ועזבתי את המקום שהיה לי בית במשך 35 שנה. יממה ארוכה של טעינה בצד אחד ופריקה בצד השני כשאני מתחילה מנקודה לא ידועה ומסתכלת לעבר עתיד לא נודע. זה היה סוריאליסטי לחלוטין.

זה לא פשוט לעשות משהו כל כך גדול שלא ציפית לו, שלא התכוננת לו כלל. אז ביולי 2019 כשעקרתי את חיי שם, זה היה כמו להתנגש בקיר במהירות של 200 קמ״ש. החיים שלי ניסו להמשיך לנוע, ולא תמיד הצליחו. את גלי ההדף הזה אני מרגישה עד היום. זה אישי מדי.

אלה היו שנתיים קשות במיוחד עבורי. הבידוד שכפתה הקורונה, החיים שלי שנדחסו לקופסאות, הרצון להתאקלם במציאות שאני לא מכירה ובבית שאני לא מכירה, מנסה להבין איפה אני ואיך אני ממשיכה מכאן.

המון אנשים טובים עזרו. המון. באמת, המון אנשים שאני אסירת תודה לכל אחד ואחת מהם ומהן. אבל בסוף הספור הזה הוא הספור של המסע האישי שלי שמעלה שאלות מה זה בית. פעם חשבתי שהתשובה לשאלה הזו היא כל כך ברורה עד שיום אחד גיליתי שזה לא כך. איפה נמצא הבית? אין לי שמץ של מושג ואין לי שמץ של מושג איך יודעים.

חזרתי כמה פעמים למקום שהיה הבית שלי כדי להגיד שלום כמו שצריך, להפרד מהשכנים, מהגינה, מהספריה. ממכון הכושר. לומר שלום אחרון לבית הקפה שאהבתי לשבת בו, לשבילים שהלכתי ברגל, לעץ התאנה שכל שנה המתיק לי את הקיץ, לנוף המרהיב שביום טוב רואים מראש הנקרה ועד חיפה..

אחרי שנתיים אני מבינה שהבית הוא בכל מקום ובשום מקום בעת ובעונה אחת. כמי שעשתה כמה מסעות, אני יכולה להגיד שכל מקום שהרגשתי שהוא ביתי, איבד מההרגשה הזו אחרי פרידה ארוכה.

כמו שאמר הרקליטוס – אדם לא נכנס לאותו נהר פעמיים… וצדק.

ככה גם עם הים. בפעם הבאה שאבוא לים זה יהיה ים אחר וגם התמודדות תהיה אחרת.

לומדת לשחרר

חודשים לפני החתונה שלי, הייתי מעורבת בתאונה בה שברתי את עמוד השדרה. בהתחלה זה היה מאד מבהיל... פגיעה בעמוד שדרה טומנת בחובה סיכוי לשיתוק של הגוף. אושפזתי בבית חולים לתקופת הסתכלות כדי לראות שאין תגובה מאוחרת לפציעה ואחרי שהמצב התייצב נשלחתי עם גבס בחצי גוף הביתה. הרופאים אמרו שהיה לי מזל, גם בגלל הפציעה עצמה וגם בגלל הטיפול שקבלתי בשטח, שהיה רשלני מאד ולא מקצועי,  ושרק במקרה יצאתי מזה בלי חבלה רצינית ובלי כסא גלגלים.

היינו אז בתחילת הלימודים באוניברסיטה. לפני התאונה היו לנו המון תכניות מסודרות. התאונה שינתה הכל ואילצה אותנו לחשב הכל מההתחלה ולתכנן מחדש איך יראו החיים שלנו, כשאני קצת מוגבלת ולא יכולה לעשות את מה שעשיתי בעבר ובטח לא את מה שתוכנן. אבל היינו צעירים ויכולנו לזה ותוך כמה חודשים החיים די שבו למסלולם..  

אבל בהיבט האישי, התאונה הזו ערערה בתוכי משהו שלא הייתי מודעת אליו בכלל. לפגיעה בעמוד השדרה היו אמנם מעט השלכות פיזיות אבל היו גם השלכות אחרות. גם אם במרוץ של החיים נראה היה שחזרתי למי שהייתי קודם, משהו מן הבטחון שלי בעצמי התערער. התחלתי להימנע מכל מיני פעילויות שהערכתי שיסכנו אותי. במשך הזמן, הדפוס הזה של להימנע ממה שחשבתי שמסכן אותי ממש השתלט עלי. הפחד הזה שבפעם הבאה יקרה לי מה שלא קרה בפעם הראשונה – ניהל אותי במשך הרבה שנים.  בחרתי תמיד בפעילויות בהם הרגשתי שיש לי שליטה מלאה על מה שאני עושה. פחדתי ללמוד סקי, לא גלגליות חלילה, פחדתי משלג כי מחליקים. אני זוכרת שבשנים בהם  גרתי בחו"ל ובחורף הטמפ. ירדה מאד והכל הפך קרח.. פחדתי ללכת ברחוב פן  אחליק.. את הירידה בשביל לבית בחו"ל הייתי עושה בישיבה על הטוסיק.. אם במקרה הייתי לבד...

בקיצור, הפחד פן אחליק ממש ניהל אותי. שנים..  עד שיום אחד החלטתי שדי.

לא הפסקתי לפחד ממנו, אבל למדתי לרתום אותו לטובתי. גיליתי שאם אני לא נותנת לו להשתלט עלי אז אני יכולה ומסוגלת לחצות כל מכשול העומד בפני, בלי שום בעיה. למדתי להיעזר וכשיש מסלול שבו אני קצת חוששת, אני מבקשת עזרה וזה עובד נהדר. אנשים תמיד שמחים לעזור. גיליתי שכשאני משתפת במה שאני מרגישה, אז אני מרוויחה והתחושה של "עשיתי את זה" אחר כך היא ממלאת כל כך..

אני חושבת על כל השנים שעברו עלי ב"להגן" על עצמי. על ההגנה המזויפת הזו שכל כך התחברתי אליה ועל כל הדברים שנמנעתי מהם... מנסה להבין איזה צורך היא שרתה ולמה נאחזתי בה כל כך חזק ובעיקר בעיקר, אילו "רווחים" היו לי מלהחזיק את הפוזה הזו..

עכשיו אני בצומת דרכים דומה שמהדהד אצלי את הספור הזה.. אני מוצאת עצמי נאחזת במשהו שכבר אין לי צורך בו, כשכולם מסביב רומזים לי שהגיע הזמן לשחרר ואני ממשיכה להאחז במשהו הזה ששייך לעבר. "שחררי כבר.." אומרים כולם ואני? ממשיכה לספר לעצמי ספורים למה אני עוד צריכה את זה ולהצהיר שתכף תכף אני משחררת.. אבל זה לא באמת קורה.

אני מנסה לפצח את ה"לשחרר" הזה.. מה זה בדיוק? האם זו החלטה לקום איתה בבוקר אחד ולהחליט שצריך לשחרר משהו, כשאני לוחשת את מילת הקסם “לשחרר” והופכת להיות משוחררת?

ברור לי שזה קצת יותר מורכב וזה לא מעשה ניסים שיתחולל בלחיצה על כפתור או בהחלטה של בוקר. בשביל שה"לשחרר" יקרה באמת צריך קצת יותר מלקום בבוקר ולהחליט שזהו. צריך עוד משהו, שטיבו לא ברור לי עד הסוף, כדי שהפלא הזה יקרה.

המילה "לשחרר" מרמזת שיש בה עשיה. היא מסמנת שצריך לעשות משהו כדי להגיע למצב משוחרר. אבל מה זה הדבר הזה שאני צריכה לעשות כדי שיקרה מה שאני רוצה, וכדי שאגיע למצב של שחרור..? אני יודעת שאין הכוונה לקחת משהו הנמצא במצב אחד ולהעביר אותו למקום אחר, בסוג של תהליך פיזי, שהתוצאה שלו היא השחרור.

אז איזו עשיה היא זו?

אם אני מנסה ללמוד מספור התאונה שלי, אני מבינה שהתשובה נמצאת כנראה במחשבה. כדי להגיע למקום משוחרר, עלי ללמוד כיצד לאפשר למחשבה שלי לעבור מצורת הסתכלות אחת על הדברים לצורת הסתכלות אחרת, כשבאמצע אני צריכה לעבור דרך הפחד בו נגעתי רק קצת..

שחרור המחשבה הוא לא משהו שנפרד מהגוף שלי. בספור התאונה, היו דברים שנמנעתי מלעשות. גם כשרציתי להתחיל לעשות דברים שקודם נמנעתי מהם או אז הגוף שלי פחד וזכר ואותת לי, שכדי לא להפצע שוב – כדאי להימנע. וככה הדחקתי את הדברים במשך שנים ודחפתי אותם פנימה לתוך מגירות עמוקות וחשוכות, ועד שלא פתחתי את כל המגירות האלה והוצאתי הכל החוצה – אז לא באמת ניקיתי את כל מה שנדחס לשם במשך שנים.

כשאמרתי ששחררתי, נדמה היה לי ששחררתי, ולמעשה המשכתי לאחוז  בדבר הזה.  הגוף תיעד את מה שקורה לי בדיוק רב והפחד שימר את המצב הזה כי מפחיד לשחרר וזה גם יכול להיות כואב.

שחרר זה אומר לעבור מתחושה של שליטה לתחושה של אי שליטה.

לשחרר זה אומר שאני צריכה להפסיק לנסות לשנות את המציאות וללמוד לקבל אותה כמו שהיא, גם אם היא לא כל כך נעימה.

לשחרר זה לעזוב את המוכר והידוע וללכת אל הלא נודע,

לשחרר זה לאפשר לכל הרגשות לזרום. כן, גם לפחד ולכאב, ולהיות נוכחים בי במלא עוצמתם.

כל עוד אני לא עושה את זה , התוצאה היא שאני מונעת מעצמי דברים ואני לא חיה חיים מלאים ושלמים. אם אני רוצה לחיות חיים מלאים, עלי לקפוץ למים. אני מבינה שאין ברירה... עלי לאפשר לעצמי לעבור את תחושת האי-שליטה, ללכת אל הלא  נודע, לקבל את המציאות כמו שהיא גם אם זה כואב ולעבור דרך הפחד - כדי שהחיים יוכלו לזרום בי בחופשיות..

וגם להעמיק פנימה, אל המגירות הסגורות והמרתפים הנעולים ולפתוח את הכל לאוורר ולזרוק. לזרוק הכל. ולהפרד ממה שכבר לא שלי ושאני לא צריכה אותו יותר..

אין בתהליך הזה קיצורי דרך.יקח כמה שיקח. להגיע אל הרבדים העמוקים ביותר בתוכי – זה לוקח זמן. אין טעם להאיץ ולדרוש "שחרור – עכשיו!". עלי להיות בתהליך בו אני לומדת את עצמי, את הכוחות הפועלים עלי, לומדת מה מתאים לי ולומדת להתמודד עם הפחד והכאב. 

וגם אם הסביבה הקרובה אומרת לי שהגיע הזמן לשחרר והתמונה לגמרי ברורה לי והתחושה הפנימית שלי אומרת לי שצריך לשחרר ואני יודעת שכדאי לשחרר … אני צריכה להקשיב לעצמי ולהתעלם מאמירות כמו, נו? שחררת? מה, עוד לא....? 

אושר קטן

שש וחצי בבוקר. אני באמצע הליכת הבוקר, שקועה במוזיקה הבוקעת מהטלפון הנייד הישר לאוזניים שלי כשמכונית לבנה עצרה לידי בחריקת בלמים. הנהג הוריד את החלון ושאל אם אני יודעת איך מגיעים לרחוב תמר. לרגע הייתי מופתעת. בעידן הווייז שאלות כאלה של "את יודעת איך מגיעים ל.." הפכו קצת נדירות. עצרתי וחשבתי לרגע. "אחרי הככר תפנה ימינה ברחוב השני ושם.." אמרתי כשאני מלווה את ההסבר בתנועות ידיים. הוא הודה לי ונסע. נשארתי במקומי דקות ארוכות חושבת על משמעות השיחה הקטנה הזו בשבילי.

אני חדשה בזיכרון. הכרתי אותה מהביקורים אצל הנכדים, הכרתי את הגן ממנו הייתי אוספת אותם ואת גני השעשועים בהם בילינו את שעות אחר הצהרים. לפעמים הייתי מסיעה לחוג בלט או אוספת מחוגי התעמלות. היכרות של אורחת לא תמיד רואה את המקום בשלל גווניו, את הערבוב של עבר והווה, של מקומות מפגש, מקומות בילוי ואנשים.

בסוף הקיץ של שנת 2019 באתי לזכרון יעקב כדי לגור בה.

עוד בטרם הספקתי לפרוק את כל הארגזים ולסדר את הבית הגיעה הבקשה "אם זה בסדר שתשמרי על נופי במשך שבוע". באותו רגע עוד לא יכולתי להעריך כמה מוצלח השבוע הזה יהיה. הביקור שהתארך לשבועיים ויותר יצר עבורי הזדמנות להכיר את השכונה אליה עברתי. נופי ואני למדנו לזהות את הכלבים שמחפשים להתיידד ואת אלה שצריך להיזהר מהם. עלינו על עקבות חזירי הבר שבאים לבקר בלילות, הכרנו חלק מן השכנים, טיילנו בסמטאות הקטנות שבין הבתים, למדתי את שמות הרחובות. גילינו שהיציאה אל הטבע היא ממש כאן, מעבר לפינת הרחוב ושם אפשר לשחרר אותו לחופשי לרוץ במרחבים. כשהתרחקנו יותר, פגשנו את המסלול של שביל ישראל, את עץ הקטלב האדום הזקן ואת ערוץ נחל גיבור, התוודענו לשכונה החדשה הנבנית ממש מעבר לאף שלנו, ולמטעים של עצי הפרי המסתתרים בערוצי הנחלים.

******

להיקלט במקום חדש, להשתלב בקהילה קיימת ולהרגיש חלק ממנה זה תהליך שלוקח זמן. בתקופה הראשונה חשתי בקושי של להיות "זרה", המקום החדש היה בשבילי כמו כתב חידה בו רב הנסתר על הגלוי: לאיזו מספרה ללכת, איפה מסדרים את הצפורנים, איפה התופרת הקרובה, לבחור רופאת משפחה חדשה, לאיזה בתי הקפה כדאי ללכת ואיפה מבלים פה. מה שזרם אצלי באופן כל כך טבעי בסביבה הקודמת התפוגג בבת אחת.

לא פעם הרגשתי כמו עולה חדשה שעוד לא מדברת את שפת המקום ועליה ללמוד הכל מחדש. לפעמים השוויתי עצמי למורים העולים שאני מלווה בעבודתי. הם נמצאים בתהליכי קליטה במערכת החינוך ואני בתהליכי קליטה ביישוב חדש. בכל פעם שפגשתי אותם גיליתי שחלק מקשיי ההתחלה נעלמו והתמונה שלהם וגם שלי הולכת ומתבהרת.

חשתי בתוכי את הנחישות המצטברת להרגיש חלק מן המקום. למדתי לשאול, נרשמתי לכל דפי הפייסבוק מקומיים ולקבוצת הווטסאפ שכונתית, התחלתי לעקוב אחר הפרסומים ולאסוף מידע שהיה חסר לי. למדתי שלהיות אחת מכולם זה יכול בקלות להצר אופקים אבל להיות חדשה בשטח, זו שמקרוב באה, זה נותן נקודת ראות מפתיעה. זו מתנה שקבלתי מאותו עבר שממנו נפרדתי.

בהתחלה חייתי בשני עולמות. מצד אחד – זיכרונות וגעגועים לעבר שלי ומצד שני – רצון להתאקלם ולהרגיש שייכת במקום החדש. גיליתי שהחיים הם הרבה יותר מאשר הזיכרונות שלי. הזיכרונות האלה שנשארו עימי הם גם אלה שדחפו אותי קדימה.

אני שחובבת תהליכים קצרים עם תוצאות מהירות, למדתי יום יום את כוחה של הדרך הארוכה. השתדלתי לא להתעסק בעבר וגם לא בעתיד. העדפתי ללוש את ההווה וליהנות מההישגים הקטנים. חשתי כמו הטווס שפרש את כנפיו בזהירות ולאט לאט כשהוא חושף קשת מרהיבה של צבעים. גיליתי את יכולת ההשתנות שלי, את היכולת לעשות צעד לכיוון המקום בו אני רוצה להיות, לקפוץ משוכות, לפרוץ עוד גבול, לכבוש עוד פסגת הר. נהניתי מהאושר הנמצא בניצחונות קטנים.

בחודשי הקורונה הארוכים הייתי כמו תיירת במקום חדש. למדתי להכיר את השכונות, את הרחובות הראשיים, את פינות החמד ואת מסלולי ההליכה.

***********

הפגישה הראשונה אחרי הקורונה בחוג הברידג' של אפי נפתחה בהיכרות קצרה. כל אחד מן המשתתפים האחרים ציין את שמו וכמה זמן הוא גר פה. המספרים נעו משלוש שנים, עשרים וחמש או שש דרך שלושים וחמש שנים ועד "משפחתי היא ממייסדי זכרון. מהקבוצה התימנית שהתיישבה כאן". מרבית האנשים ציינו שהם עדיין נחשבים לחדשים כאן. אני ספרתי שהגעתי לזכרון לא מזמן. "כמה זמן את פה?" נשאלתי "שנה וחצי" עניתי.

בשיחה שהתפתחה עלתה הבחנה בין אלה שהם חלק ממעגל משפחות המייסדים ונקראים "זיכרונאים" לבין מי שבאו לגור כאן בשנים האחרונות, הנקראים "החדשים", ולא משנה כמה שנים הם גרים כאן.  

"כמה זמן אני צריכה לגור כאן כדי להגיד שאני זכרונאית", שאלתי

"אוהו" ענו לי במקהלה, "זה אף פעם לא יקרה לך. לא משנה כמה שנים תגורי פה, תמיד יגידו לך שאת חדשה".

*********

תהליך קליטה מוצלח איננו מסתיים עם המעבר לדירה חדשה. אחרי שיכולתי להגיד לעצמי שאני מכירה את המקום ואני כבר לא נזקקת לווייז כדי להתמצא, נוצרה אצלי הציפייה לקליטה חברתית, ליחסים משמעותיים ולהרגשת שייכות לקהילה החדשה. שילוב בין תושבים ותיקים לבין חדשים שזה מקרוב באו, זה תהליך שלוקח זמן  שצריך לטפח כל הזמן.

תמיד הקפתי את עצמי בחברה ואני יודעת כמה כוח יש ברשת של חברים. במקום שממנו באתי זה היה ברור כי היתה מסורת של איך מקבלים משפחה חדשה ואיך מצטרפים למעגלים חברתיים. כשיש  ילדים בגיל בית ספר זה פשוט אבל כשאת באה לבד לקהילה חדשה זה כבר ספור אחר. אני מזכירה לעצמי שכדאי להימנע מהשוואות. "לעשות חברים במקום חדש זה לא קל" אני חוזרת ואומרת לעצמי. כל חברה חדשה שאני רוכשת וכל מעגל חברתי שאני נכנסת אליו – אלה הם הישגים קטנים בדרך שממלאים אותי בתחושה שהדבר אפשרי.

"זוכרת שלא מזמן לא הכרתי פה אף אחד?" אני אומרת לחברתי להליכות של הבוקר כשאני מספרת לה על ההישגים הקטנים שלי. "תני לדברים את הזמן שלהם, ותראי שהכל בזמנו" היא עונה ועוברת לסיפור הבא.

"נו, איך במקום החדש?" שואלים אותי כולם ואני אומרת שזה לפעמים מתסכל ולפעמים אכזבות אבל גם הרבה הנאה והתרגשות כשאני נחשפת לתחושת הראשוניות שמתקיימת בי עם כל גילוי של משהו חדש. וכשאני מספרת את זה העיניים שלי נוצצות.

********

"זכרון יעקב שלי, זכרון יעקב / לא תמצא מקום כזה, כזה טוב" שר אושיק לוי

אז אני כבר יודעת שאני אף פעם לא אחשב לזכרונאית של ממש כי השורשים שלי הם לא מכאן, ושגם אחרי עשרים וחמש שנים יגידו לי שאני חדשה פה ולזה אולי תתלווה תנועת ביטול קטנה, אבל בבוקר ההוא כשהאוטו עצר לידי והנהג שאל איפה רחוב תמר וידעתי מיד איך לכוון אותו, באותם רגעים הרגשתי שאני כבר ממש נטועה במקום ותחושה של אושר קטן ליוותה אותי לאורך כל היום.