1.7.2021

אושר קטן

שש וחצי בבוקר. אני באמצע הליכת הבוקר, שקועה במוזיקה הבוקעת מהטלפון הנייד הישר לאוזניים שלי כשמכונית לבנה עצרה לידי בחריקת בלמים. הנהג הוריד את החלון ושאל אם אני יודעת איך מגיעים לרחוב תמר. לרגע הייתי מופתעת. בעידן הווייז שאלות כאלה של "את יודעת איך מגיעים ל.." הפכו קצת נדירות. עצרתי וחשבתי לרגע. "אחרי הככר תפנה ימינה ברחוב השני ושם.." אמרתי כשאני מלווה את ההסבר בתנועות ידיים. הוא הודה לי ונסע. נשארתי במקומי דקות ארוכות חושבת על משמעות השיחה הקטנה הזו בשבילי.

אני חדשה בזיכרון. הכרתי אותה מהביקורים אצל הנכדים, הכרתי את הגן ממנו הייתי אוספת אותם ואת גני השעשועים בהם בילינו את שעות אחר הצהרים. לפעמים הייתי מסיעה לחוג בלט או אוספת מחוגי התעמלות. היכרות של אורחת לא תמיד רואה את המקום בשלל גווניו, את הערבוב של עבר והווה, של מקומות מפגש, מקומות בילוי ואנשים.

בסוף הקיץ של שנת 2019 באתי לזכרון יעקב כדי לגור בה.

עוד בטרם הספקתי לפרוק את כל הארגזים ולסדר את הבית הגיעה הבקשה "אם זה בסדר שתשמרי על נופי במשך שבוע". באותו רגע עוד לא יכולתי להעריך כמה מוצלח השבוע הזה יהיה. הביקור שהתארך לשבועיים ויותר יצר עבורי הזדמנות להכיר את השכונה אליה עברתי. נופי ואני למדנו לזהות את הכלבים שמחפשים להתיידד ואת אלה שצריך להיזהר מהם. עלינו על עקבות חזירי הבר שבאים לבקר בלילות, הכרנו חלק מן השכנים, טיילנו בסמטאות הקטנות שבין הבתים, למדתי את שמות הרחובות. גילינו שהיציאה אל הטבע היא ממש כאן, מעבר לפינת הרחוב ושם אפשר לשחרר אותו לחופשי לרוץ במרחבים. כשהתרחקנו יותר, פגשנו את המסלול של שביל ישראל, את עץ הקטלב האדום הזקן ואת ערוץ נחל גיבור, התוודענו לשכונה החדשה הנבנית ממש מעבר לאף שלנו, ולמטעים של עצי הפרי המסתתרים בערוצי הנחלים.

******

להיקלט במקום חדש, להשתלב בקהילה קיימת ולהרגיש חלק ממנה זה תהליך שלוקח זמן. בתקופה הראשונה חשתי בקושי של להיות "זרה", המקום החדש היה בשבילי כמו כתב חידה בו רב הנסתר על הגלוי: לאיזו מספרה ללכת, איפה מסדרים את הצפורנים, איפה התופרת הקרובה, לבחור רופאת משפחה חדשה, לאיזה בתי הקפה כדאי ללכת ואיפה מבלים פה. מה שזרם אצלי באופן כל כך טבעי בסביבה הקודמת התפוגג בבת אחת.

לא פעם הרגשתי כמו עולה חדשה שעוד לא מדברת את שפת המקום ועליה ללמוד הכל מחדש. לפעמים השוויתי עצמי למורים העולים שאני מלווה בעבודתי. הם נמצאים בתהליכי קליטה במערכת החינוך ואני בתהליכי קליטה ביישוב חדש. בכל פעם שפגשתי אותם גיליתי שחלק מקשיי ההתחלה נעלמו והתמונה שלהם וגם שלי הולכת ומתבהרת.

חשתי בתוכי את הנחישות המצטברת להרגיש חלק מן המקום. למדתי לשאול, נרשמתי לכל דפי הפייסבוק מקומיים ולקבוצת הווטסאפ שכונתית, התחלתי לעקוב אחר הפרסומים ולאסוף מידע שהיה חסר לי. למדתי שלהיות אחת מכולם זה יכול בקלות להצר אופקים אבל להיות חדשה בשטח, זו שמקרוב באה, זה נותן נקודת ראות מפתיעה. זו מתנה שקבלתי מאותו עבר שממנו נפרדתי.

בהתחלה חייתי בשני עולמות. מצד אחד – זיכרונות וגעגועים לעבר שלי ומצד שני – רצון להתאקלם ולהרגיש שייכת במקום החדש. גיליתי שהחיים הם הרבה יותר מאשר הזיכרונות שלי. הזיכרונות האלה שנשארו עימי הם גם אלה שדחפו אותי קדימה.

אני שחובבת תהליכים קצרים עם תוצאות מהירות, למדתי יום יום את כוחה של הדרך הארוכה. השתדלתי לא להתעסק בעבר וגם לא בעתיד. העדפתי ללוש את ההווה וליהנות מההישגים הקטנים. חשתי כמו הטווס שפרש את כנפיו בזהירות ולאט לאט כשהוא חושף קשת מרהיבה של צבעים. גיליתי את יכולת ההשתנות שלי, את היכולת לעשות צעד לכיוון המקום בו אני רוצה להיות, לקפוץ משוכות, לפרוץ עוד גבול, לכבוש עוד פסגת הר. נהניתי מהאושר הנמצא בניצחונות קטנים.

בחודשי הקורונה הארוכים הייתי כמו תיירת במקום חדש. למדתי להכיר את השכונות, את הרחובות הראשיים, את פינות החמד ואת מסלולי ההליכה.

***********

הפגישה הראשונה אחרי הקורונה בחוג הברידג' של אפי נפתחה בהיכרות קצרה. כל אחד מן המשתתפים האחרים ציין את שמו וכמה זמן הוא גר פה. המספרים נעו משלוש שנים, עשרים וחמש או שש דרך שלושים וחמש שנים ועד "משפחתי היא ממייסדי זכרון. מהקבוצה התימנית שהתיישבה כאן". מרבית האנשים ציינו שהם עדיין נחשבים לחדשים כאן. אני ספרתי שהגעתי לזכרון לא מזמן. "כמה זמן את פה?" נשאלתי "שנה וחצי" עניתי.

בשיחה שהתפתחה עלתה הבחנה בין אלה שהם חלק ממעגל משפחות המייסדים ונקראים "זיכרונאים" לבין מי שבאו לגור כאן בשנים האחרונות, הנקראים "החדשים", ולא משנה כמה שנים הם גרים כאן.  

"כמה זמן אני צריכה לגור כאן כדי להגיד שאני זכרונאית", שאלתי

"אוהו" ענו לי במקהלה, "זה אף פעם לא יקרה לך. לא משנה כמה שנים תגורי פה, תמיד יגידו לך שאת חדשה".

*********

תהליך קליטה מוצלח איננו מסתיים עם המעבר לדירה חדשה. אחרי שיכולתי להגיד לעצמי שאני מכירה את המקום ואני כבר לא נזקקת לווייז כדי להתמצא, נוצרה אצלי הציפייה לקליטה חברתית, ליחסים משמעותיים ולהרגשת שייכות לקהילה החדשה. שילוב בין תושבים ותיקים לבין חדשים שזה מקרוב באו, זה תהליך שלוקח זמן  שצריך לטפח כל הזמן.

תמיד הקפתי את עצמי בחברה ואני יודעת כמה כוח יש ברשת של חברים. במקום שממנו באתי זה היה ברור כי היתה מסורת של איך מקבלים משפחה חדשה ואיך מצטרפים למעגלים חברתיים. כשיש  ילדים בגיל בית ספר זה פשוט אבל כשאת באה לבד לקהילה חדשה זה כבר ספור אחר. אני מזכירה לעצמי שכדאי להימנע מהשוואות. "לעשות חברים במקום חדש זה לא קל" אני חוזרת ואומרת לעצמי. כל חברה חדשה שאני רוכשת וכל מעגל חברתי שאני נכנסת אליו – אלה הם הישגים קטנים בדרך שממלאים אותי בתחושה שהדבר אפשרי.

"זוכרת שלא מזמן לא הכרתי פה אף אחד?" אני אומרת לחברתי להליכות של הבוקר כשאני מספרת לה על ההישגים הקטנים שלי. "תני לדברים את הזמן שלהם, ותראי שהכל בזמנו" היא עונה ועוברת לסיפור הבא.

"נו, איך במקום החדש?" שואלים אותי כולם ואני אומרת שזה לפעמים מתסכל ולפעמים אכזבות אבל גם הרבה הנאה והתרגשות כשאני נחשפת לתחושת הראשוניות שמתקיימת בי עם כל גילוי של משהו חדש. וכשאני מספרת את זה העיניים שלי נוצצות.

********

"זכרון יעקב שלי, זכרון יעקב / לא תמצא מקום כזה, כזה טוב" שר אושיק לוי

אז אני כבר יודעת שאני אף פעם לא אחשב לזכרונאית של ממש כי השורשים שלי הם לא מכאן, ושגם אחרי עשרים וחמש שנים יגידו לי שאני חדשה פה ולזה אולי תתלווה תנועת ביטול קטנה, אבל בבוקר ההוא כשהאוטו עצר לידי והנהג שאל איפה רחוב תמר וידעתי מיד איך לכוון אותו, באותם רגעים הרגשתי שאני כבר ממש נטועה במקום ותחושה של אושר קטן ליוותה אותי לאורך כל היום.

 




9 תגובות:

  1. יופי שאת כבר מכירה ומרגישה חלק מהמקום. לעבור עיר זה לא פשוט (שלא לדבר על מדינה...)

    השבמחק
    תשובות
    1. מכיון שהתנסיתי ב-2 המעברים אני יכולה להגיד המעבר לעיר אחרת הוא יותר קשה
      לחו"ל נסעתי עם כל המשפחה, אז היתה לי חגורת בטחון שאני לא לבד וגם מראש, בחו"ל, נקודת המוצא היא שאתה חדש.. ויש תהליך קליטה..
      את המעבר האחרון עשיתי לבד, בלי מסגרת עוטפת שאפשר להשען עליה..
      זה לגמרי משהו אחר.. וזה הרבה יותר מורכב..
      הייתי צריכה לשנות את ההוויה הפנימית שלי, את הטייס האוטומטי שהיה מקובע בתוכי..ולהתחיל הכל מהתחלה..
      עברתי תהליך מדהים, גם פנימי וגם חיצוני. תחושת הסיפוק שלי היא גדולה
      תודה

      מחק
    2. גם אני התנסיתי בשני המעברים, אבל שניהם עם המשפחה (או לפחות עם אשתי)

      מחק
  2. לעבור למקום חדש באמצע החיים וללא ילדים במסגרות (שכמעט תמיד תורמים ליצירת מעגל חברים חדש) זה ממש לא פשוט. כל הכבוד לך על ההצטרפות לקבוצות הפייסבוק והוואטסאפ וכל הפעולות שעשית כדי להכיר ולהשתלב.
    הרגע הזה שנתת הוראות הגעה באמת נשמע כמו רגע של אושר קטן. ניצחון קטן. את מכירה, את שייכת לכאן. איזה יופי.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה באמת לא היה פשוט אבל לא היה לי למי לבוא בטענות כי אני בחרתי בזה, בהכרה מלאה...
      וכמו תמיד "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", המעבר הפיזי הוא הכי קל. הקושי הוא רגשי, חברתי ועוד ועוד ועוד..
      אבל מנקודת הזמן של היום אני יכולה לאמר שזה היה שווה ביותר. מהכל הבחינות

      מחק
  3. מאחלת המשך קליטה טובה ועוד הרבה רגעים כאלה של אושר קטן!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה עדה
      אני מגלה את הרגעים האלה
      יש לי לא מעט נצחונות קטנים ותחושת הסיפוק עצומה
      ובעיקר, כמו שכתבתי "להיות חדשה בשטח, זו שמקרוב באה, זה נותן נקודת ראות מפתיעה"

      מחק
  4. נשמע ממש טוב. עושה חשק לבוא לגור בזכרון...

    השבמחק
    תשובות
    1. זכרון נחמדה אבל בסוף מה שעושה את מקום נחמד ועושה הרגשה של בית אלה החוויות שאת צוברת, ההיכרויות החדשות והמפגשים עם האנשים...

      מחק

שתים

לקוח מתוך האתר של amigo surfski היום זה יום השנה השני של החיים החדשים שלי. מוקדם בבוקר הגעתי לחוף מכמורת לחתירה בקיאק. סתו מקדם את פני בשמחה...