16.7.2021

לומדת לשחרר

חודשים לפני החתונה שלי, הייתי מעורבת בתאונה בה שברתי את עמוד השדרה. בהתחלה זה היה מאד מבהיל... פגיעה בעמוד שדרה טומנת בחובה סיכוי לשיתוק של הגוף. אושפזתי בבית חולים לתקופת הסתכלות כדי לראות שאין תגובה מאוחרת לפציעה ואחרי שהמצב התייצב נשלחתי עם גבס בחצי גוף הביתה. הרופאים אמרו שהיה לי מזל, גם בגלל הפציעה עצמה וגם בגלל הטיפול שקבלתי בשטח, שהיה רשלני מאד ולא מקצועי,  ושרק במקרה יצאתי מזה בלי חבלה רצינית ובלי כסא גלגלים.

היינו אז בתחילת הלימודים באוניברסיטה. לפני התאונה היו לנו המון תכניות מסודרות. התאונה שינתה הכל ואילצה אותנו לחשב הכל מההתחלה ולתכנן מחדש איך יראו החיים שלנו, כשאני קצת מוגבלת ולא יכולה לעשות את מה שעשיתי בעבר ובטח לא את מה שתוכנן. אבל היינו צעירים ויכולנו לזה ותוך כמה חודשים החיים די שבו למסלולם..  

אבל בהיבט האישי, התאונה הזו ערערה בתוכי משהו שלא הייתי מודעת אליו בכלל. לפגיעה בעמוד השדרה היו אמנם מעט השלכות פיזיות אבל היו גם השלכות אחרות. גם אם במרוץ של החיים נראה היה שחזרתי למי שהייתי קודם, משהו מן הבטחון שלי בעצמי התערער. התחלתי להימנע מכל מיני פעילויות שהערכתי שיסכנו אותי. במשך הזמן, הדפוס הזה של להימנע ממה שחשבתי שמסכן אותי ממש השתלט עלי. הפחד הזה שבפעם הבאה יקרה לי מה שלא קרה בפעם הראשונה – ניהל אותי במשך הרבה שנים.  בחרתי תמיד בפעילויות בהם הרגשתי שיש לי שליטה מלאה על מה שאני עושה. פחדתי ללמוד סקי, לא גלגליות חלילה, פחדתי משלג כי מחליקים. אני זוכרת שבשנים בהם  גרתי בחו"ל ובחורף הטמפ. ירדה מאד והכל הפך קרח.. פחדתי ללכת ברחוב פן  אחליק.. את הירידה בשביל לבית בחו"ל הייתי עושה בישיבה על הטוסיק.. אם במקרה הייתי לבד...

בקיצור, הפחד פן אחליק ממש ניהל אותי. שנים..  עד שיום אחד החלטתי שדי.

לא הפסקתי לפחד ממנו, אבל למדתי לרתום אותו לטובתי. גיליתי שאם אני לא נותנת לו להשתלט עלי אז אני יכולה ומסוגלת לחצות כל מכשול העומד בפני, בלי שום בעיה. למדתי להיעזר וכשיש מסלול שבו אני קצת חוששת, אני מבקשת עזרה וזה עובד נהדר. אנשים תמיד שמחים לעזור. גיליתי שכשאני משתפת במה שאני מרגישה, אז אני מרוויחה והתחושה של "עשיתי את זה" אחר כך היא ממלאת כל כך..

אני חושבת על כל השנים שעברו עלי ב"להגן" על עצמי. על ההגנה המזויפת הזו שכל כך התחברתי אליה ועל כל הדברים שנמנעתי מהם... מנסה להבין איזה צורך היא שרתה ולמה נאחזתי בה כל כך חזק ובעיקר בעיקר, אילו "רווחים" היו לי מלהחזיק את הפוזה הזו..

עכשיו אני בצומת דרכים דומה שמהדהד אצלי את הספור הזה.. אני מוצאת עצמי נאחזת במשהו שכבר אין לי צורך בו, כשכולם מסביב רומזים לי שהגיע הזמן לשחרר ואני ממשיכה להאחז במשהו הזה ששייך לעבר. "שחררי כבר.." אומרים כולם ואני? ממשיכה לספר לעצמי ספורים למה אני עוד צריכה את זה ולהצהיר שתכף תכף אני משחררת.. אבל זה לא באמת קורה.

אני מנסה לפצח את ה"לשחרר" הזה.. מה זה בדיוק? האם זו החלטה לקום איתה בבוקר אחד ולהחליט שצריך לשחרר משהו, כשאני לוחשת את מילת הקסם “לשחרר” והופכת להיות משוחררת?

ברור לי שזה קצת יותר מורכב וזה לא מעשה ניסים שיתחולל בלחיצה על כפתור או בהחלטה של בוקר. בשביל שה"לשחרר" יקרה באמת צריך קצת יותר מלקום בבוקר ולהחליט שזהו. צריך עוד משהו, שטיבו לא ברור לי עד הסוף, כדי שהפלא הזה יקרה.

המילה "לשחרר" מרמזת שיש בה עשיה. היא מסמנת שצריך לעשות משהו כדי להגיע למצב משוחרר. אבל מה זה הדבר הזה שאני צריכה לעשות כדי שיקרה מה שאני רוצה, וכדי שאגיע למצב של שחרור..? אני יודעת שאין הכוונה לקחת משהו הנמצא במצב אחד ולהעביר אותו למקום אחר, בסוג של תהליך פיזי, שהתוצאה שלו היא השחרור.

אז איזו עשיה היא זו?

אם אני מנסה ללמוד מספור התאונה שלי, אני מבינה שהתשובה נמצאת כנראה במחשבה. כדי להגיע למקום משוחרר, עלי ללמוד כיצד לאפשר למחשבה שלי לעבור מצורת הסתכלות אחת על הדברים לצורת הסתכלות אחרת, כשבאמצע אני צריכה לעבור דרך הפחד בו נגעתי רק קצת..

שחרור המחשבה הוא לא משהו שנפרד מהגוף שלי. בספור התאונה, היו דברים שנמנעתי מלעשות. גם כשרציתי להתחיל לעשות דברים שקודם נמנעתי מהם או אז הגוף שלי פחד וזכר ואותת לי, שכדי לא להפצע שוב – כדאי להימנע. וככה הדחקתי את הדברים במשך שנים ודחפתי אותם פנימה לתוך מגירות עמוקות וחשוכות, ועד שלא פתחתי את כל המגירות האלה והוצאתי הכל החוצה – אז לא באמת ניקיתי את כל מה שנדחס לשם במשך שנים.

כשאמרתי ששחררתי, נדמה היה לי ששחררתי, ולמעשה המשכתי לאחוז  בדבר הזה.  הגוף תיעד את מה שקורה לי בדיוק רב והפחד שימר את המצב הזה כי מפחיד לשחרר וזה גם יכול להיות כואב.

שחרר זה אומר לעבור מתחושה של שליטה לתחושה של אי שליטה.
לשחרר זה אומר שאני צריכה להפסיק לנסות לשנות את המציאות וללמוד לקבל אותה כמו שהיא, גם אם היא לא כל כך נעימה.
לשחרר זה לעזוב את המוכר והידוע וללכת אל הלא נודע,
לשחרר זה לאפשר לכל הרגשות לזרום. כן, גם לפחד ולכאב, ולהיות נוכחים בי במלא עוצמתם.

כל עוד אני לא עושה את זה , התוצאה היא שאני מונעת מעצמי דברים ואני לא חיה חיים מלאים ושלמים. אם אני רוצה לחיות חיים מלאים, עלי לקפוץ למים. אני מבינה שאין ברירה... עלי לאפשר לעצמי לעבור את תחושת האי-שליטה, ללכת אל הלא  נודע, לקבל את המציאות כמו שהיא גם אם זה כואב ולעבור דרך הפחד - כדי שהחיים יוכלו לזרום בי בחופשיות..

וגם להעמיק פנימה, אל המגירות הסגורות והמרתפים הנעולים ולפתוח את הכל לאוורר ולזרוק. לזרוק הכל. ולהפרד ממה שכבר לא שלי ושאני לא צריכה אותו יותר..

אין בתהליך הזה קיצורי דרך.יקח כמה שיקח. להגיע אל הרבדים העמוקים ביותר בתוכי – זה לוקח זמן. אין טעם להאיץ ולדרוש "שחרור – עכשיו!". עלי להיות בתהליך בו אני לומדת את עצמי, את הכוחות הפועלים עלי, לומדת מה מתאים לי ולומדת להתמודד עם הפחד והכאב. 

וגם אם הסביבה הקרובה אומרת לי שהגיע הזמן לשחרר והתמונה לגמרי ברורה לי והתחושה הפנימית שלי אומרת לי שצריך לשחרר ואני יודעת שכדאי לשחרר … אני צריכה להקשיב לעצמי ולהתעלם מאמירות כמו, נו? שחררת? מה, עוד לא....? 

10 תגובות:

  1. וואו איזה תהליך מרגש ומשמעותי את עוברת! תודה ששיתפת במחשבות ובהתלבטויות שלך. מאד מתחברת למה שתיארת כאן, להמנעות לצורכי הגנה, לאחיזה שבעצם מגבילה אותך הרבה יותר מאשר מאפשרת לך. והשחרור - את צודקת שהוא לא החלטה של לקום בבוקר ולשחרר. את בדרך, לדעתי, בכך שאת מסכימה לפחד ומסכימה להיות עם כל התחושות והרגשות והמחשבות שעולות. מהניסיון שלי הכל מתחיל בגוף. אז פשוט להפנות אליו את תשומת הלב, לשים לב וממש לספר לעצמך בכל פעם שאת מזהה שאת נאחזת, נמנעת, חווה את המיגבלה שאת לוקחת על עצמך במקום לשחרר. נהדר שאת מבקשת עזרה, נהדר שאת משתפת. מאמינה שאת כבר ביותר מחצי הדרך לשחרור

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יקרה..הדברים שאת כותבת כאן הם כל כך משמעותיים עבורי.
      השנתיים האחרונות לימו אותי להקשיב לגוף אחרת ממה שעשיתי עד כה והוא מדבר אלי בשפה ברורה מאד..
      מה שמפריע לי זה שהסביבה היא חסרת סבלנות ומצפה שכפתור הקסמים ילחץ אהיה כבר מעבר לקשת בענן..

      מחק
  2. זה ממש לא פשוט לשחרר... אני יודע על בשרי. צודקת שאין קיצורי דרך. בהצלחה לך!

    השבמחק
    תשובות
    1. אין קיצורי דרך בתהליך הזה
      ובכל מקום בו מקצרים, מקבלים את התוצאה במקום אחר - בלתי צפוי מראש..
      ולכן המסקנה שלי היא שעדיף לעשות את הדרך כמו שצריך, ויקח כמה זמן שיקח..
      כי גם במקרה של התאונה שלי אני מבינה שקודם לא יכולתי לשחרר, הייתי כנראה זקוקה לפרק הזמן הזה כדי להחזיר לעצמי את הבטחון שלי בעצמי ועד שזה לא קרה -
      לא שחררתי..

      מחק
  3. אוהבים להשתמש במילה "תשחררי" כאילו תוכלי ללחוץ על מתג והכל ישתחרר. אבל זה לא כך ואת נתחת פה את התחושה לעומקה את המשמעות שמאחורי המילה וא י מאג מתחברת כי גם אני צריכה לשחרר הרבה...

    השבמחק
    תשובות
    1. את צודקת.. אבלאיןתהליך כזה שבו לוחצים על כפתור והשחרור קורה.
      מה שלמדתי על עצמי זה שאת משחררת רק כשאת מרגישה בבטן שנכון לך לשחרר..
      ועד שהרגע הזה לא מגיע, הרגע שבו את יודעת את זה בתוכך - אז אין שחרור אמיתי..
      אסתי יקרה, שווה לך לבדוק עם עצמך למה את לא משחררת..

      מחק
  4. תשובות
    1. תודה אריק
      אני מקווה שאני בדרך לשם

      מחק
  5. יש דברים שלוקחים את הזמן שלהם ולא ניתן להאיץ בתהליכים.
    גם סבלנות היא מצרך נדיר לא רק שיחרור)))

    השבמחק
    תשובות
    1. נכון נכון נכון..
      אני יודעת שזה עניין של זמן
      הסביבה היא חסרת סבלנות ומצפה שאהיה כבר במקום אחר וש"אעביר דף"
      ולמה? כי להם קשה להכיל את הקושי שלי
      אז המחיר הוא של הפעלת לחצים עלי וחוסר סבלנות גדול
      זה לא פשוט לי בכלל..
      כי זה אומר שאני צריכה להעמיד פנים ולשחק כדי שלאחרים יהיה נוח

      מחק

זכרונת משביל ישראל

סיום העונה הראשונה 13.6.2009 אתמול חגגנו את סיום העונה הראשונה של שביל ישראל. ואיך מציינים אירוע כזה? בהליכה כמובן. על הבוקר שמנו פעמינו לנק...