בסוף הכי טוב בבית

אני מתבוננת על עצמי במשבר הקורונה מפרספקטיבה קצת אחרת.

השלב הראשון שהתחיל מתישהו בפברואר התאפיין בהכחשה, התעלמות וחוסר התייחסות. הקורונה נראתה רחוקה ממני, משהו שקורה לאחרים ואין לה שום קשר אלי. החיים שלי אז התנהלו במסלול השגרתי והרגיל. מבחינתי הקורונה, מדאיגה ככל שתהיה, היתה עוד נושא שמדברים עליו בחדשות ולא מעבר מכך.

השלב השני הגיע באמצע מרץ כשהודיעו לי שעלי להפסיק לעבוד. בהתחלה זה היה רק במקום אחד, אחר כך גם בשני ואחרי כמה ימים הכל פשוט נעצר. התחושה הראשונית היתה של בהלה, רצון נואש להשיג שליטה ולדעת מה קורה. היו לי המון שאלות אבל לא מצאתי תשובות. המצב החדש לווה בתנודות רגשיות, הרגשה של חוסר ודאות כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגלי, בצד תחושה של הישרדות, שהתבטאה גם פה ושם בקניות מופרזות כדי "שלא יהיה חסר". זה הזכיר לי את אבא שלי שבכל פעם שפרצה מלחמה הוא אגר במחסן מצרכים יבשים "כי מי  יודע מה יהיה" הוא אמר.

יש התבהרות בתוך הטשטוש. אני צילמתי

בתחילת אפריל הגיע השלב השלישי. אחרי תקופת אבל קצרה, התחלתי להסתגל ולהבין שאולי הדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו קודם, ובעיקר להכיר בכך שאני חלק מתהליך שמחייב התארגנות לשינוי.

החדשות ממשיכות להיות מבהילות, אבל אני כבר לא נבהלת. אני מקבלת בהכנעה ובמידה רבה של סולידריות את ההנחיות היומיות,. אפילו את זו המחייבת אותי לצאת החוצה עם מסכת פנים. בשלב זה גם התחלתי ליהנות מהמציאות החדשה של חיי ולמצוא את החיובי בקצב החיים שהואט בבת אחת.

אני כבר לא עסוקה במחשבות על מה שהיה. מפעם לפעם אני מהרהרת בשאלות לגבי המציאות המתהווה לנגד עיני ולגבי מה צופן לי העתיד. אפילו התחלתי לחשוב ברצינות שאולי הגיע הזמן להיפרד מדברים שכל כך אהבתי. המשאלה שיחזירו לי את "מה ששייך לי" כבר נראית לי קצת נאיבית..

זהו שלב מתאבל, עצוב, אבל אין בו התלהמות. יש בו תחושה של השלמה יחד עם הסתכלות אל מה שצופן לי העתיד. העתיד הזה כבר לא נראה כל כך רחוק. הוא פה ממש מעבר לפינה. 

הרחובות הריקים, גינת המשחקים שאין בה ילדים משתובבים, בית הקפה שרק נפתח וכבר סגר האופציה לקפה שכונתי, העמידה בסופר במרחק של 2 מטר מהאיש הקרוב אלי, המפגש עם ההוויה שבה אני לומדת להיות לבד, כל אלה הם ההוויה החדשה שלי ואני מתמודדת איתה בשמחה.

זו לי הפעם הראשונה שאני נאלצת להיות בבית לתקופה לא ידועה. כרגע האופק של העבודה שלי הוא לא ברור. פעם זה היה מאד מלחיץ אותי ועושה לי חוסר שקט פנימי. היום, אני לא מרגישה שום דבר מהתחושות האלה. משהו השתנה בתוכי. הרבה מהחוויות שלי בימים אלה הן חוויות שלא חוויתי בעבר. אני נהנית מהקימה הרגועה בבוקר, שלא צריך לתקתק דברים, שאפשר לסגל קצב אחר, אין לחץ להתכונן לפגישות ולהגיע בזמן, אימת הפקקים כבר לא רובצת עלי.

ולא שאין בכל זה גם קושי. אבל כרגע, מכיוון שהדברים הם לא בשליטתי, אני בוחרת ליהנות ממה שיש. הכתיבה עוזרת לי להתמודד עם זה. לקום בבוקר ולהתחיל את היום בכתיבה של המחשבות שלי ושל מה שאני מרגישה ולהתמסר לזה באמת – בשבילי זה היה מרפא ממש. תחושת מועקה שקמתי איתה בשבוע הראשון הולכת ומתפוגגת. בשבוע השני הייתי כבר יותר רגועה ובשבוע השלישי כבר התחלתי ליהנות מהמצב הקיים ולהודות שזה בכלל לא רע. עכשיו יש בי ציפיה למה שהתקופה הקרובה תזמן לי.