7.6.2020

הפעם נתחיל מהסוף

חגיגות סיום עונת ההליכה
הקורונה הכתה גם בעונת ההליכה שלנו. עד הקורונה הספקנו ללכת 6 קטעים מתוך 10 מתוכננים ואחרי שהוסר המצור הלכנו עוד קטע אחד מאולתר בשביל לסיים את העונה הזו בכבוד. אבל הקורונה לא הצליחה למנוע מאתנו לחגוג כמו שצריך את סיום עונת ההליכה. כמנהגינו, העמסנו את השולחן בכל טוב של מיטב בשלני הקבוצה וכטוב ליבנו ביין, הקראתי את מה שכתבתי לחגיגת סיום העונה.

"אז הנושא שעל הפרק הפעם הוא פרידה, סוף ושינוי, הוא מסוג האירועים שהחיים מתקילים אותנו מדי פעם, כמו איזה עיקול בכביש, או פנייה חדה שמצליחה להפתיע אותנו. גם אם ידענו שהעיקול הזה עומד להפתיע וקבלנו על כך התראה בווייז שבעוד 400 מטרים צפוי שינוי, בכל זאת העיקול הזה מפתיע כל פעם מחדש. ככה זה גם עם הסוף. למרות שידענו שיבוא, כשהוא מגיע הוא תמיד מפתיע.

ֶבכל פעם שמוניתי לתפקיד "פייטן השביל" ראיתי זאת כהסכם בלתי כתוב ביחסים שביני לביניכם. בהסכם הזה יש שני צדדים: אני ואתם. אני צריכה לכתוב משהו שיצדיק את הבחירה בי, שיהיה בו עניין, רגש, צחוק או עצב (תלוי בנושא), ובעיקר עוד זווית למחשבה על הנושא שבחרתי לכתוב עליו ואתם תעניקו לי - זמן, תשומת לב, מחשבה. ויהיו כאלה שיגדילו לעשות וגם יתייחסו לדברים בע"פ או בכתב.

כולנו אנשים פרטיים במהותנו, אבל ההליכה המשותפת שלנו ביחד, במשך שנים, בדרכים ובשבילים, הפכה אותנו לסוג של משפחה ויצרה קרבה שאפשרה לי להכניס אתכם לאירועים רגישים בחיי ולתחושות האינטימיות ביותר שלי. זה אף פעם לא היה מקרי. עשיתי את זה כשהרגשתי שבדברים שאני עוברת ומרגישה יש משהו שהוא הרבה מעבר לי עצמי - משהו שאני רוצה לחלוק אתכם.

אתם כבר מכירים אותי. כשאני כותבת, אני מנסה לבחון את הנושא שעליו צריך לכתוב בכנות מקסימלית, תוך שאיפה להבין איפה מה שקשור אליי ומעסיק אותי, יפגוש אתכם ויעניין אתכם. הכתיבה והקריאה לפניכם עשתה לי דברים טובים. בכתיבה הזו יכולתי להיות לא מושלמת, יכולתי להיות מי שיש לה גם שריטות בחיי היומיום שלה ויכולתי לחלוק אותן אתכם. והאמינו לי שזה בכלל לא דבר של מה בכך.

בדפים שהבאתי התמודדתי עם שינויים בחיי, עם אבדן וגעגוע, עם סערות וטלטלות וגם עם אירועים משמעותיים אחרים שעברו עלי. אני חושבת שקבוצה שמאפשרת לאנשים להביא את עצמם בפתיחות כזו ולהיות באינטימיות כזו גדולה היא משהו מיוחד שאנחנו יכולים להיות גאים בו מאד. התגובות שלכם אחרי הקריאה וגם אחר כך במיילים או בסמסים – חזקו בי את התחושה הזו.

אנחנו היום מציינים את סוף העונה, אחד הדברים שלמדתי בתקופה האחרונה הוא שמותר להתאבל על דבר שהגיע לסיומו, אבל אחרי שנותנים מקום לאבל, בטווח הארוך עדיף לחגוג את מה שהיה. במקום שהסוף יהיה משקולת שמושכת אותי לתהומות, כדאי לתת לכל הטוב שקדם לו להיות הרוח שנושבת תחתי, לשחרר את האבן הזאת, שתשקע לה בשקט, בעוד אני ממריאה - הלאה, לשמיים הפתוחים ולאפשרויות האינסופיות.

התהליך שבמסגרתו מילים שנחצבו בליבי, בנפשי ובתודעתי עושות את דרכן ונוחתות בלב שלכם - זה דבר מופלא. אז יותר מכל רציתי להודות לכם היום, על ההזדמנות ועל הכבוד ועל העונג לחלוק אתכם את כל המילים והמחשבות שהבאתי איתי אל השביל ועל ההקשבה והפרגון."

8 תגובות:

  1. וואוווווו שתמריאי הכי גבוה שיש

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רותי.
      זה כמו בספר של דר' סוס: "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים"

      מחק
  2. ביטאת בדרכך הייחודית כל כך חווייה שמדברת לא רק למטיילים בשביל ישראל, אלא למטיילים בשבילי החיים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה זהבה. מעבר לחוויית הכתיבה שהיא נהדרת כשלעצמה, מה שעושה את החוויה לכל כך טובה זו הקבוצה.
      בקבוצה טובה אפשר פשוט לפרוח
      שלא לדבר על להמריא...

      מחק
  3. אהבתי. טוב שיש לך את הקבוצה הזאת. גם מהניסיון שלי, קבוצות טיולים עשויות להתגבש לחבורה קרובה ואף אינטימית. יפה כתבת להם וטוב שיש לך אותם ולהם אותך. יפה מאד כתבת. תודה על השיתוף

    השבמחק
    תשובות
    1. אנחנו הולכים כבר שנים ביחד, עשינו את שביל ישראל ושבילים אחרים נוספים.
      זו קבוצה נהדרת מכל הבחינות.
      מעבר להנאה שבהליכה ולחוויות מהדרכים, בשבילי זו הזמנות ללמוד את עוצמת הקבוצה והכוח שלה.

      מחק
  4. בהצלחה בפרוייקט הבא!

    השבמחק
    תשובות
    1. מפרוייקט לפרוייקט כוחנו עולה

      מחק

אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...