החיים על פי ה-ZOOM

הקרדיט לגוגל תמונות

זה שחיזר אחרי השבוע בטלפון היה מאד נחמד. אחרי כמה שיחות נחמדות ופלירטוטי וואטסאפ לאורך הימים, הוא הציע שניפגש. התחלנו לבדוק איפה. הקורונה השפיעה גם על זה. בתקופה זו הכל סגור, בתי קפה והמסעדות ואין יודע מתי יפתחו שוב. נותרו המרחבים הפתוחים. אם רוצים להיות יצירתיים אז יש פה הרבה אפשרויות כמו חוף הים והפארקים שכבר יש נפתחו ומן הסתם אפשר למצוא מרחבים נוספים.

לפי הכללים שפורסמו, דמיינתי עצמי באה לפגישה עם מסכת פנים וכפפות, כשאנחנו שומרים על מרחק של 2 מ', ואני תוהה באיזה שלב, אם בכלל, מורידים את הכפפות ומסירים את המסכה, תרתי משמע... זה נראה לי מגוחך לגמרי בשביל פגישה ראשונה.

בהבזק של רגע הוא הציע שנעשה דייט ב-ZOOM. ב-ZOOM? המחשבה על מישהו שיש לי איתו אינטראקציה ממש התחלתית של שיחות והתכתבויות וואטסאפ, מזמין עצמו באמצעות המצלמה אל סלון ביתי ומתבונן בי כל כך מקרוב, גרמה לי לתחושת אי נוחות.

התנסיתי בתקופה האחרונה בהרבה ארועי ZOOM. השתתפתי בישיבות רבות, למדתי ולימדתי, עשינו מסיבות פרידה, מסיבות יומולדת, סדר פסח מסיבת יום עצמאות. אלה היו ברוב הפעמים אירועים רבי משתתפים. החבר שלי הפסיכולוג סיפר לי שחלק מהטיפולים הפסיכולוגיים שלו עברו בימי הקורונה לזום ושזה ממש מוצלח, כמובן למי שהפורמט הזה התאים לו. היו כאלה שהתחברו מיד וכאלה שאיתם זה לא עבד בכלל. אישית לא התחברתי להצעה לדייט זומי עם מישהו שאני מכירה רק קצת אפילו אם חושבת שהוא נחמד. מבחינתי שאפשר היה להמשיך במה שהיה עד כה ולקוות שבקרוב יחזירו לנו את החיים הנורמליים. אבל אני מרגישה שהגברים של היום, אצה להם הדרך, אין להם זמן לחכות ולתת לדברים להבשיל. הכל צריך להיות מהר ו- ZOOM זה בדיוק בשביל זה..

כל צלם מקצועי, יכול לספר על האתגר של להיות במעמד צילומי, ועל הנוכחות שאנחנו מייצרים בעל כורחנו נוכח מצלמה. וכמי שיצא לה להיות במעמדים צילומיים כאלה לאחרונה, אני יכולה להגיד שזה לא מקום שקל להיות בו. מעמד צילומי של 'אחד על אחד' זה משהו מאד חושפני וב-ZOOM על אחת כמה וכמה. ZOOM זו לא תמונה שתופסים בה רגע כזה או אחר, ZOOM זה מעמד צילומי מתמשך שבו השיחה המתנהלת היא רק תפאורה לבניית קשר ותוך כדי האינטראקציה שנינו עסוקים בלבחון אחד את השני, הוא אותי ואני אותו.

מנסיוני ב-ZOOM, שמתי לב שאני מקדישה לא מעט זמן להכנה לפני הפגישה. אני עסוקה לא פעם בשאלות כמו איך אני נראית ואיך אני נשמעת. אני חושבת מה אלבש. איזה בגד מחמיא לי, איך השיער שלי נראה ואיזו תסרוקת מתאימה לפגישה שתכף אצטרף אליה, להתאפר או לא, איזו זווית ישיבה מביאה אותי הכי טוב לפגישה שבה אני משתתפת, האם לשבת במקום שבו יש הרבה חשיפה לאור או לצמצם את מקורות האור. כל אלה משתנים מפגישה לפגישה. אני צריכה להזכיר לעצמי  מדי פעם שמדובר במקום חדש – ואני בתהליכי הסתגלות..

במהלך הישיבה אני גם עסוקה לא מעט באלה שנמצאים מולי, במראה, בקשב, במה אנשים מתעסקים, מה מגלה לי סביבת הצילום. לוקח זמן עד שאני עוברת מהתעסקות בפרטים האלה למצב של קשב מלא והתרכזות בנושא שלשמו התכנסנו.

זה תהליך שיש בו הרבה אנרגיה גלויה וסמויה.

הצלמים אומרים שכשהם מצלמים בני אדם, הם מנסים להפיק את האמת ולמוגג את הפוזה, ואת הפסאדה שמביא מי שמצטלם ברגעים האלה. ורק אחרי שכל זה קורה אפשר להגיע למקום אמיתי שמיד יוצא החוצה. בתמונות.

בשיחות הווידיאו שלנו אנחנו לא ערים עד כמה אנחנו עסוקים במראה שלנו, האישי. אמנם ב-ZOOM קיימת אפשרות טכנית להסתיר את נוכחות הפורטרט שלי, ואפילו להתעקש לשוחח בטלפון, אבל גם אלה מעידים על הקושי להמצא בסיטוציה של צילום מתמשך כשהמצלמה מתבוננת בי כל הזמן. אי אפשר שלא לחבר בין זה לבין רגשות אחרים שעולים בי ושמעידים על סימני שאלה ומן הסתם נוגעים גם בשאלות של הערכה עצמית.

מה שברור לי שלא עם כל אחד בא לי לחשוף את החולשות שלי, ובטח שלא כשמדובר בדייט שהוא תחילתו של קשר ועל אחת כמה וכמה ב-ZOOM כשהמצלמה כל הזמן מתעדת אותך ומנציחה את כל הרגעים.