9.12.2020

יצא משהו טוב מהקורונה - סכום ביניים אישי

 

אמנם אנחנו עוד לא אחרי ולקורונה יש עוד חלק משמעותי בחיינו אבל כרגע מתאים לי איזה סכום ביניים קטן.

אם אפשר לתמצת את המצב ב-15 מילים, אז זה מה שיש לי להגיד:
הקורונה חשפה את העובדה שחיינו בעולם שבו הכל מוגזם ואז הסתבר שיש אלטרנטיבה ואפשר לחיות אחרת. 

ועכשיו קצת פירוט: (נתתי שמות לקטעים לטובת מי שירצה לדלג..)

גם אני הפסקתי לעבוד ב-15.3. לקראת חופשת הקיץ חזרתי לכמה שבועות אבל אלה היו פרפורי גסיסה של מערכת שבקושי מצליחה לעמוד על הרגליים (מערכת החינוך, אלא מה?) ומאז אוגוסט אני לא עובדת בכלל. אני מייעצת בהתנדבות למי שפונה אלי. נחמד להרגיש שאני יכולה להביא תועלת גם בתקופה לא יציבה כזו, אבל לא מתפתח מזה שום דבר מחייב. וזה ממש בסדר.

הקורס שאני מלמדת במכללה מתקיים השנה כולו בזום והנה מסתבר שאפשר גם בזום. אני מצליחה לשמור על קשר לא רע עם המשתתפים, הקשר מתבטא גם בשיחות טלפון ובסמסים וכשצריך - אני מצליחה לסייע להם לא פחות טוב ממה שעשיתי בשנים קודמות. ומאידך, אני חוסכת שעות של נהיגה הלוך ונהיגה חזור, חוסכת צילום של עשרות דפים, והלומדים מגיעים בזמן לשיעור. אין איחורים. אין הסחות דעת. הכל יעיל וענייני ומצד שני גם יש גם תמיכה והקשבה. פשוט תענוג

מלכת הכביש

נהגתי להצהיר שיש חודשים בשנה שבהם אני גרה באוטו. ביליתי המון זמן בכבישים ובפקקים. זה תמיד היה המרוץ נגד השעון. היום אני כמעט ולא נוסעת. מד ספירת הק"מ באוטו שלי נרגע ומן הסתם זה גם מעלה את ערכו של האוטו. אני כבר לא מדברת על החסכון הגדול!! בדלק. והפקקים? כמה נחמד שהם הפכו לאירוע מזדמן ולא משהו שהוא חלק משגרת יומי.

"החיים הרגילים" שלי היום

אני גרה כמה חודשים בבית שלי. לפני הקורונה לא היו לי הרבה הזדמנויות להיות בבית. יצאתי מוקדם וחזרתי מאוחר. עכשיו אני נמצאת הרבה בבית וזה עושה לי ממש טוב. אני אפילו נהנית לנקות ולסדר וויתרתי על שירותיה הטובים של העוזרת. אם מישהו היה אומר לי שיום אחד אני אכתוב את זה, הייתי אומרת לו שהוא הוזה. 
היום אני קמה בנחת. יושבת בבוקר על המרפסת עם הקפה והעיתון, נהנית מהנוף ומהאוויר הטוב וממש לא רוצה שזה ישתנה.

"העולם האמיתי" בחוץ

אף פעם לא הייתי צרכנית היסטרית של חנויות או בליינית בלי הכרה. המשבר הזה הביא אותי לחשוב על חלק מן ההרגלים שלי ומה זה בכלל "העולם האמיתי". אין עכשיו טיסות לחו"ל ואין קניונים לבלות בהם ומסתבר שזה ממש לא הכרחי. אפשר לחיות בלי לטוס 3-4 פעמיים בשנה לחו"ל. 
המצב החדש אפשר לי לגלות מקרוב את סביבת הבית החדש שלי, גיליתי שבמרחק הליכה או נסיעה קצרה, יש מקומות מקסימים שלא ידעתי על קיומם ואפשר לחזור אליהם עוד ועוד. 

חברים אחים ילדים נכדים סרטים הצגות מסעדות

נפגשתי עם מי שרציתי גם אם לפעמים הייתי בבחינת "שוברת סגר". כשהתגעגעתי לנכד הקטן שלי פשוט קמתי ונסעתי אליו. כמובן שהכל היה בהסכמה. למי שזה התאים לו.
הרווח הגדול היה עם הנכדים שגרים קרוב אלי. בילינו הרבה שעות ביחד בתקופה שהגן ובית הספר היו סגורים. עשינו פעילויות ביחד, עשינו מחנה בבית, יצאנו לטיולים ברגל בסביבה והיה פשוט כיף. היחסים שלנו העמיקו והקשר גם. כולנו הרווחנו מזה.
סרטים, הצגות, מסעדות – ממש לא חשתי בחסרונם. יש המון סרטים טובים בטלוויזיה. הסינמטקים מציעים כל הזמן הקרנת סרטים בבית במחיר ממש מצחיק. השתתפתי בכמה כנסים בזום. ביליתי בפסטיבלים שונים דרך המחשב והמסעדות ממש לא חסרות לי. 
זה עשה לי קצת מחשבות על מה שהיה לפני. אולי הכל היה קצת מוגזם: המחויבות לארוחות המשפחתיות ביום שישי או שבת, ימי ההולדת של הילדים, החתונות הגדולות. הבר/בת מצוות.. הבת של חברה שלי התחתנה באירוע של 20 איש והיה מקסים. אני השתתפתי בזום. האורחים התחלפו. כל שעה 20 אחרים. היה בזה משהו מיוחד מרגש ואינטימי. אז אולי זה לא כזה היסטרי ויש אופציה אחרת.  חתונה בגינה המקסימה של הבית היא גם יפה וגם יותר חסכונית לכולם.

מה עם כל הגירויים החיצוניים?

גירוי חיצוני זה דבר שלוקח אותך בסערה, משכנע, גורף, ממכר. אצל לא מעט אנשים שהכרתי הרגשתי שהם היו ממש אבודים בלי קולנוע ובתי הקפה ומסעדות. כשהכל נפסק הם היו חסרי מנוחה. חשבו שלא יוכלו בלי. אבל אז גילו שאפשר לחיות טוב גם עם הרבה פחות גירויים חיצוניים, ואפשר לשבת עם כוס תה על המרפסת ולדבר או סתם לשתוק ביחד. יש בזה הרבה שלווה.

יש יותר זמן לקרוא ספרים ולצפות במשהו מעניין בטלוויזיה. אנשים ספרו לי שסידרו את הבית. בהליכה בחוץ ראיתי את זה. כמויות הזבל גדלו. הזמן נוצל לסדר, לעבודה בגינה, לפרויקטים שאף פעם לא היה זמן לעשות. הקורונה עצרה את ה"קצת מוגזם" הזה לרגע. פתאום הבנתי שמה שנראה הכרחי הוא לא הכרחי, שיש חלופות. שיש עוד אופציות לאיך שאנחנו חיים.

אני מסתכלת על עצמי ועל אנשים מסביבי ומתרשמת שלרוב האנשים זה עשה טוב. יש יותר איזון בקצב החיים, יותר זמן למשפחה ויותר זמן אישי, חשבון הבנק שלי נראה טוב, אני חושבת יותר על כל הוצאה האם אני באמת זקוקה לה, לא חשתי בחסרון הנסיעות לחו"ל וגם לא בחסרון הריצה המהירה כדי להספיק הכל. אני אוהבת לשהות בבית שלי, נהנית מציוץ הציפורים ומהירוק המקיף אותי. ביציאה מהבית שלי משתרע פארק ענק, בכל בוקר כשאני יוצאת להליכה אני מגלה בו משהו חדש שלא הכרתי ומתפעלת. פגשתי מקרוב את משפחת החזירים שמשוטטת לה אצלנו בלילות ואני עוקבת מקרוב אחר הפריחה של אחרי הגשם. הקצב החדש ממש מתאים לי.

מבחן לקשרים אישיים?

נכון, המצב הזה גזר התבוננות מחודשת של קשרים. היה לי קשר שהיו לי ספקות לגביו, המשבר גרם לבדיקה יותר אינטנסיבית של מה שיש בקשר. ראיתי את החלקים שלא עובדים. זה חבל, אבל יותר טוב ככה. מצד שני : מישהי מקסימה שאני מכירה אמרה לי "למדנו לחיות ביחד".

אבל אם אני חושבת על זה שהיה מישהו שהייתי מרוצה איתו חלקית, אז אולי לא כל כך נורא לאבד אותו. היה טוב ונגמר, כמו דברים אחרים בחיים. אני לומדת לקבל שדברים מסתיימים. אהבתי אותם כשהם היו ואני מוותרת עליהם כשהם אינם. אני מסגלת לעצמי גמישות בחשיבה.

האם העולם השתנה?

בסך הכל מדובר בכמה חודשים של שינוי מתון באורח החיים. אני לא חושבת שזה משהו להתרגש ממנו יותר מדי. אני גם לא מאמינה שהעולם ישתנה באמת. התקופה הזאת תשאיר חותם, אבל לא טראומטי מדי.

הנטייה שלנו היא להיצמד להרגלים הישנים, אני רואה את זה היטב בעבודתי. אבל בכל זאת קרה משהו ואפשר להשתמש במה שעבר עלינו ובמה שלמדנו בתקופה זהו.  

בעוד כמה חודשים כשהכל ירגע וכולנו נהיה מחוסנים, כי בלי חיסון לא נוכל לזוז לשום מקום ("יש לך אישור שקבלת חיסון?) נחזור להתחבק ולהתנשק כמו קודם. האמת היא שדווקא אהבתי את זה שלא חייבים להתנשק בלחיים כל פעם שנפגשים. אישית, אף פעם לא סבלתי את זה במיוחד.

10 תגובות:

  1. יהודית, מסכימה כל כך עם כל מה שכתבת! הדבר היחיד שכן חסר הוא המפגש עם החברות הטובות שגרות יותר רחוק ובדרך כלל נפגשות באיזה בית קפה ב"אמצע". בהחלט למדתי להינות מהדברים מסביבי ולהבין שגם להיות בבית ולהאט את קצב העשייה אפשרי ואף מומלץ��

    השבמחק
    תשובות
    1. הקשרים החברתיים קצת נפגעו אבל גם את זה אפשר לקחת למקומות יצירתיים. להפגש בפארקיםף יש עגלות קפה ועגלות אוכל בכל מיני מקומות מעניינים. אפשר גם בים אבל אולי שם קצת קר עכשיו.
      בכל מקרה, הקורונה לימדה אותנו להיות יצירתיים בחיפוש פתרונות וזה ממש אחלה

      מחק
  2. אני מתחברת מאוד לדברים שכתבת וגם עזרת לי לראות מחדש דברים אחרים. הבנו בעיקר שבריאות היא הנכס הכי משמעותי בחיינו.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני רואה את עניין הבריאות כחלק מהמצב הכללי שבו אנחנו נמצאים.
      מחלות ומגיפות יש כל הזמן ואנחנו מתמודדים איתם לא רע. וככה גם צריך להתמודד עם הקורונה.
      אחרי שנלמד לחיות איתה, תבואר המגיפה הבאה.
      אז מה יהיה? נשב כל החיים ספונים וסגורים בבית?

      מחק
  3. תוך כדי קריאה הרגשתי איך הלב מתרחב לי, איך הגוף מתרחב לי ומתמלא חמצן. היטבת לתאר את התהליך שעברת בתקופה הזאת ועם חלק ניכר מהתהליך שלך אני לגמרי מזדהה. איזה יופי.
    כמוך גם אני נוטה להאמין שחלק ניכר מההרגלים הישנים ישובו, חלקם בהדרגה וחלקם במפץ גדול ברגע שניתן יהיה. אבל כמוך אני מקווה שגם חלק מהדברים שגילינו בזמן הזה יישארו.

    השבמחק
    תשובות
    1. שימחת אותי בתגובה שלך.
      אני חושבת שהתקופה הזו מלמדת אותנו שיעור חשוב בפרופורציות. מה שהיה קודם היה מוגזם בעיני ואם כעת אנחנו חוזרים לאיזה אמצע שפוי - אז כל הניסוי הזה היה כדאי.
      ימים יגידו

      מחק
  4. יפה שאת מוצאת את החיובי במצב הזה

    השבמחק
    תשובות
    1. אין ברירה. המצב כל כך על הפנים שצריך למצוא בו משהו חיובי ולשמור על אופטימיות

      מחק
  5. הקורונה שינתה הרבה דברים בחיים שלנו.
    זה משעשע שאנשים אומרים שהם רוצים לחזור לשגרה, אבל נראה לי שבעצם השגרה שתהיה לא תחזור להיות השגרה שהכרנו לפני כן.

    בתור סטודנטית, אני אישית מעדיפה את מפגשי הזום על פני המפגשים הפרונטליים.
    כמובן שזה מאוד תלוי מרצה, יש מרצים שהם טובים בלהעביר את החומר טוב ויש כאלה שלא.
    הסימסטר יש לי מרצה גרוע בקורס מסויים שאמור להיות קורס לא קשה. רק שכל שיעור איתו זה שיעור בהפרעת קשב, הוא לא ברור ולא מסביר, וכל הסיטואציה דיי מעצבנת ובעיקר מתסכלת.
    לרוב הסטודנטים קשה להתרגל למפגשים בזום, כי הרוב מעדיפים את המפגשים הפרונטליים.

    אפשר בהחלט לשים לב לכך שרוב הישראלים לא רצים לטוס לחו"ל.
    נכון שיש כאלה שכן (וחלקם גם מייבאים גם את הקורונה יחד איתם כשהם חוזרים)
    אבל פתאום שמורות הטבע, הגנים, היערות והפארקים חזרו להיות הומי אדם ומשפחות בסופי שבוע. שזה משהו שלא היה שנים רבות, לא בצורה שזה מתקיים עכשיו לפחות.
    זה משהו שתמיד גורם לי לתהות על סדר העדיפויות של אנשים, שכל כך ממהרים לטוס לחו"ל עם הילדים שלהם, אבל אותם ילדים לא מכירים מקומות בארץ בה הם חיים.

    אני מחכה שיהיה לי זמן פנוי כדי לסדר את הבית, יש לי איזור בלאגן בבית שאני אומרת שהבלאגן שלי כבר מספיק גדול כדי לטפל בעצמו. אבל בפועל פשוט לא היה לי זמן. ובמעט זמן הפנוי שהיה לי, אחרי 9 שעות עבודה לא ממש היה לי כוח ו/או חשק לסדר. ובלי שום קשר אני צריכה לעשות דברים בבית שברגיל אין לי זמן אליהם. דברים שתיכננתי האמת עוד לפני הקורונה והם הופרעו (כי אז מי חשב שנעבוד מהבית כל כך הרבה זמן?).
    אחרי הכל במצב רגיל רוב היום אנחנו מחוץ לבית וחוזרים אליו רק בערב...


    השבמחק
    תשובות
    1. את כל כך צודקת. הקורונה עשתה לנו מהפכה בחיים ובחשיבה על הדברים. סדרי העדיפויות השתנו ומה שנראה לנו קודם בלתי אפשרי - הפך פתאום אפשרי. אני אוהבת את זה שהכל נעשה יותר צנוע ופחות ראוותני. מקווה שהמגמה הזו תמשך גם בעתיד.

      מחק

איך התערבבו להם סלט הפירות ומחשבות על הקורונה

engin akyurt on Unsplash אני מפזרת את הפירות על המשטח במטבח: תפוחים, אגסים, קיווי, תפוזים, אשכולית אדומה, בננות. במפגש יום העצמאות אני ממונ...