מוקפת בנשים

 

בשעה 11 בלילה השכנים בבית שליד סגרו את התריסים הרמטית. הם כבר הבינו שהערב לא יהיה שקט עד שחבורת הנשים בבית שליד תסיים את החגיגות שלה. מבחינתנו העולם מסביב לא היה קיים. היינו רק אנחנו והתכנית האמנותית שגובשה לחגיגות יום ההולדת, ושמרגע לרגע התבררה כמשהו שהוציא אותנו מאיזון לגמרי. וכל זה היה בלי יין. היה שם יין אבל כמעט אף אחת לא נגעה בו.

חגיגת יום ההולדת המשולשת שהתחילה הרבה לפני בהכנות ובתכנונים, הגיעה לשיאה בערב ההוא, שנמשך מבוקר אחד עד לצהרי היום שלמחר.

ביום הזה נפגשנו בבית שעל שפת הכנרת. החגיגות היו מתוכננות להתחיל בערב ואנחנו היינו עסוקות בהכנות. טבלנו בכנרת, כמה סיבובי קפה על המרפסת, התארגנו לארוחה משותפת, עשינו סבוב לראות מה חדש בחנות יד שנייה, צעדנו במסלול סובב קיבוץ, קשקשנו וצחקנו עד שהבטן שלי כאבה. אחרי שחזרנו מהבילוי במסעדה, התחילו רשמית החגיגות לשלושת כלות השמחה. קודם הצצנו בתמונות חתונה שחלק הביאו. היה נחמד להעלות זכרונות מימים של פעם, כשכולנו נראינו אחרת.. ברכנו את החוגגות, פתחנו קלפים, שיחקנו, רקדנו ושרנו, וצחקנו עד שכבר  לא יכולנו יותר..

חלק מן המשתתפות הכרתי קודם והיו גם נשים שלא הכרתי. המהירות שבה נוצר קשר זו עם זו היתה מדהימה. תקשורת בין נשים זה משהו שמתנהל באופן אחר, בחוקיות בלתי מוסברת. רגע אנחנו זרות ודקה אחרי-כן אנחנו בשיחה כאילו הכרנו שנים קודם.

תוך שאנחנו מתארגנות התחילו מעגלי שיחות של שתים, שלוש וארבע וזה היה כל כך ברור שכשנשים נמצאות לבד הן נפתחות הרבה יותר, מתחברות לעצמן, כנות יותר ביחס לעצמן ויש שם את כל הדברים האלה שהם כל כך חיוניים שייווצר חיבור אמיתי.

והיו שם אינטימיות וכנות ואמת, מסוג הדברים שעושים לי טוב בפנים ושנותנים לי הרגשה שאני יכולה לבוא כמו שאני ולדבר על הכל, גם על הקשיים, גם על מה שלא כל כך מצליח ולשתף.

היו שם שיחות של היכרות ושל השלמת פערים מהפעם הקודמת והיו שם קטעים... חתיכת קטעים של כנות ושיתוף בפחדים ובהתלבטויות, ללא עין בוחנת או ביקורתית של חלק מהגברים שנשארו בבית ולא הפסיקו לשלוח סמסים ולהתעניין איך אנחנו מבלות..

אני ממש מרגישה איך אני מכוונת לשם, לקשרים שבהם אפשר לנהל שיח אינטימי ולהגיד אמת אחד לשני. בלי פוזות. אחרת זה לא מעניין.

קשה למצוא גברים לשיחות כאלה.

יש. יש גם גברים טובים אבל משהו בדרך בה הם חושבים, מקשה עליהם ליצור תקשורת מיידית אלא אם כן הם מספרים זה לזה מה עשו בצבא, או מפגינים בקיאות בטיולים לכל מיני מקומות בחו"ל או שהם עושים על האש ביחד.

בגלל שיצא לי בזמן האחרון להפגש עם כמה וכמה, הכרתי יותר מדי גברים כאלה. אני לא אומרת שכולם כאלה, פגשתי לא מעט גברים טובים, אלא שלא היה לי בשנים האחרונות יותר מדי מזל לפגוש כאלה שאפשר לנהל איתם משהו שכזה.

כולם נחמדים אבל חלקם תקועים בספורים של מה שהם עשו צבא (לא בקבע! בסדיר..) איש אחד שפגשתי לאחרונה ספר לי במשך רבע שעה על אימוני השחיה שלו בבריכה ועל המדידות שהוא עושה בעזרת השעון החדש שרכש לשם כך. אחר שאל אותי על מה בנות מדברות וכמה הן באמת משתפות ואם זה לא משעמם. אני חושבת שהוא התכוון לשאול אם אנחנו מדברות על סקס ונושאים הקשורים בסקס. לכי תסבירי לו שסקס ממצה את עצמו מהר. יותר מדי מהר..

אחרים מדברים עצמם לדעת תחת הכותרת "אני ואני ואני.." ובכל פעם שאני מנסה להשחיל איזו מילה על עצמי, אני נקטעת על ידי המדבר שמספר עוד ועוד על עצמו. ואז ברגע בלתי צפוי הוא יכול להגיד: "ספרי לי משהו שאת רוצה שאדע עליך" אופס.. כמעט שבא לי להגיד שאני בכלל לא רוצה שידע עלי משהו אבל אני מתעשתת ושואלת, מה אתה רוצה לדעת ואז מתברר שמרוב שהוא עסוק בלשווק את עצמו אין לו מושג מה הוא רוצה לדעת.

אני מוצאת עצמי לא פעם מנהלת שיח מהסוג שממש אין לי רצון ועניין להיות בו. מה לעשות, יש דברים שאני כבר לא מתלהבת מהם.

במפגשים עם נשים, הדיבור הוא אחר. הדיאלוג פתוח ומשתף. נשים מביאות עצמן ממקום אמיתי ופתוח, וזה משדרג את היחסים ברמות שקשה לדמיין וכן - גם את החיים.

ואז אני מוצאת את עצמי במפגש כזה של תשע נשים, אחת יותר עוצמתית מהשניה, עם סיפורי חיים מרגשים, באווירה מפרגנת ופתוחה, במקום הכי יפה שאפשר לחלום עליו, מקשיבה לרחש השיחות שמתנהלות מסביבי שמתערבב בצפירת הספינות המשיטות את הצליינים בעקבות ישו, והיופי הזה מכה בי בכל רגע מחדש. הירוק כל כך ירוק והכחול אפילו עוד יותר כחול, והשיחים בתוך הים שעליהם מקננות הצפורים, נראים כאילו יצאו מאיזו גלויה מצויירת. והמפרשיות ממלאות את המים בתנועה ערה כשהרוח מתגברת. אני יושבת על מרפסת הבית הנושק למים וחושבת שאלוהים בטוח אוהב אותי אם הוא זימן אותי לחוויה כזו טובה ומרגשת.

התבוננתי במה שהיה שם..

 

ואז הגענו למפגש בו התעסקנו בכוחות ובעוצמות שיש בתוכנו, או כמו שהן קראו לזה "תחנת הדלק של עצמי". השיחה התפתחה סביב מקורות האנרגיה הפנימיים שלנו. שאלות כמו מה מתדלק אותי, עם מה אני יוצאת לדרך כשאני עומדת לפני שינוי, מאיפה אני שואבת את העוצמות שלי, אלה היו השאלות שהסתובבו אצלי בבטן כל השבוע.

חשבתי שאני מכירה את עצמי, והתשובות היו לי ברורות ולכן אין צורך לשאול אבל בשיחה הזו מצאתי עצמי לא פעם ללא תשובות.

המנחות לא עשו לנו עבודה קלה והקשו איפה שרק אפשר. בשבילי זה היה חשוב. בסיום המפגש אמרו שעלינו לפנות לאנשים שמכירים אותי, בני הבית למשל, חברות או אנשים שאני עובדת איתם ולשאול אותם מה הם חושבים עלי.

דמיינתי את הסיטוציה הזו שאני באה ככה, באמצע ארוחת הצהרים, או ארוחת ערב או כשאני נפגשת לקפה עם חברה ושואלת בטבעיות "את יכולה להגיד לי מהן התכונות החיוביות שלי? במה אני חזקה?", רק לחשוב על זה – ישר קבלתי פריחה. מי שואל כאלה שאלות ישירות..

נכון שלא פעם אנשים אומרים לך מה הם חושבים עליך, אבל זה נאמר על הדרך או כי הם רצו להגיד. פה מדובר במשהו שאת יוזמת. רק המחשבה על השאלה גרמה לאוכל שאכלתי להיתקע באמצע הגרון, שלא לדבר על לבטא את השאלה הזו בקול רם. זה משהו שעושה פיק ברכיים.

אבל אני משימתית ולא מתחמקת גם כשלא פשוט לי וכשיש משימה אני מתגייסת. חשבתי שעם הילדים בבית זה יהיה הכי קל. אחרי הכל, זה קהל שבוי. סביבה תומכת, הם בעדך, מקבלים כל שגעון שלך בטבעיות והם כבר רגילים שאת עושה עליהם כל מיני תרגילים ואחר כך צוחקים עליך שעות. אבל מיד אחרי ששאלתי את השאלה בקול, השניות הארוכות של הדממה שהיתה בשולחן האוכל הבהירו לי שגם פה לא ממש פשוט. אפשר היה לחתוך את השקט שהיה באוויר במספריים. למרות משפטי הכנה שעשיתי להם הם לא ציפו לשאלה כזו ישירה. כולנו מורגלים בדיבור עקיף. דיבור ישיר זה משהו אחר. כדי להקל אמרתי שניתן להסתפק שניים-שלושה דברים. ואחרי שכל אחד מהם אסף קצת אוויר לריאות, הם אמרו דברים שממש עשו לי חם בלב.

עם החברה שפגשתי זה היה יותר קל. אנחנו רגילות בשפה של פרגונים אחת לשניה ובגלל שאמרתי לה שזו משימה בסדנא שאני משתתפת בה, היא מיד שלפה את רשימה משלה.

מכל השיחות שערכתי עשיתי רשימה. אני מודה שהיה מאד נעים לראות את הרשימה הזו.

בשלב הבא, הייתי צריכה למלא שאלון שכולו התעסקות ביכולות, כישרונות וכוחות, אמונות המכוונות את חיי, ברכות שבהן בורכתי, מה יש בכוס המלאה שלי. על מה אני מוקירה את עצמי. לסמן דימויים וצבעים למילים כמו עוצמה, שפע, הצלחה, בטחון עצמי.

גם פה לא היה לי קל אבל אחרי שהתגברתי על המבוכה הפנימית זה היה מאד מספק. מצאתי עצמי עומדת בפני ספירת מלאי שהיא דברים שכתבתי על עצמי. מדהים כמה תהליך כזה ממלא אותך.

אחר כך עברנו לעסוק ב"משאבי התמודדות" - האופן בו אנחנו מגייסים את עצמנו, פנימית וחיצונית, להתמודד עם החיים עצמם, עם שינויים, להתמודד עם קונפליקטים ועם התביעות של הסביבה. בקיצור, מה יש לנו שמאפשר להמשיך לחיות ולא להתרסק כל פעם מחדש.

יש הרבה מודלים ותיאוריות אבל הכי מעניינות הן התובנות האישיות, ההבנה שחלק מהדברים האלה באים לנו באופן טבעי. שאוכל לזהות את הצדדים החזקים שבי, ועוד יותר לזהות במה אני פחות חזקה. מכל החומר שאני קוראת לאחרונה, אני מבינה שגם כאן שיש סולם גנטי ייחודי לכל אחד. DNA אישיותי. מן טייס אוטומטי שמוביל לכך שבמצבי התמודדות כל אחד מגיב אחרת. הבשורה הטובה היא שאת החלקים הפחות חזקים אפשר לפתח – הכל שאלה של מודעות.

הסוף היה הכי מעניין. אחרי שמיקדתי את הכוחות והחוזקות שלי ואת משאבי ההתמודדות שלי, הייתי צריכה לנסח מילולית משאלה שאני רוצה שתתממש בחיי.

אני כבר יודעת שניסוח זה לא דבר פשוט. בדרך כלל מנסחים משהו עמום כמו להיות מאושרת או להצליח אבל הן ביקשו ניסוח שאפשר "לראות אותו בעיניים" שכולם יבינו לאן אני רוצה להגיע.  כשהגיע תורי שיתפתי את המשתתפות במשאלה שלי. הן מצידן, התייחסו למשאלה ששיתפתי באמצעות שאלות שהתעוררו אצלם. אני הקשבתי מבלי להגיב. רק רשמתי.

השאלות המעניינות והמבהירות חשפו גם כיוונים שונים ונקודות מבט שלא 'ראיתי' קודם לכן, דברים שלא חשבתי עליהם קודם. וכמו אחרי הגשם הראשון היתה לי פתאום התבהרות. המשאלה נעשתה לי יותר ברורה. יכולתי לראות את הדרך שעלי לעשות כדי לממש אותה. זה היה מרתק.

כל השבוע הסתובבתי עם מה שהתעורר בי בעקבות השאלות האלה פתאום הראש שלי התמלא תכניות ורעיונות. ההרגשתי איך הכל מתבשל בתוכי ואיך לאט לאט הולך ומתגבש הכיוון שעלי ללכת,

ועם זה באתי למפגש הבא.

 

מאחורי הקלעים של החיים שלי..

Photo by Soundtrap on Unsplash

השבוע התראיינתי לפודקאסט שעסק בחיים החדשים שלי. לפני השיחה עצמה, שהייתה מעניינת מאד (קישור אצרף כשהפודקאסט יעלה לאוויר) קראתי את כל מה שכתבתי על עצמי בתקופה האחרונה. זו היתה הזדמנות להתבונן על מה שעבר עלי בשלוש השנים האחרונות. ממש יכולתי לראות איך המצאתי את עצמי מחדש...

הדבר הכי חזק שעלה לי ממה שקראתי הוא החשיפה.. יכולתי לראות את זה קורה, את התהליך שעבר עלי, שגרם לי להיות מוכנה להיחשף עוד ועוד. הבנתי כמה כוח זה נתן לי ואיזו עוצמה יש בזה שלא צריך להסתתר כל הזמן. הסתכלתי על התהליך שעברתי, ראיתי את השפעתו עלי, את המעמקים שאני שהגעתי אליהם. התבוננתי באומץ על דברים שפעם לא יכולתי להתקרב אליהם, חלקם כואבים מאד וראיתי איך לאט לאט אני מתחילה להיות מסוגלת לגעת בהם.

הנה כמה תובנות שלי שעלו בתוכי בעקבות הדבר הזה שעבר עלי (לא לפי סדר חשיבות):

1.     אף פעם לא הייתי זו שמסתכלת על האחרים ומקנאה במה שיש להם. תמיד הייתי מאושרת במה שיש לי וככה גם עכשיו. יש לי היום בדיוק מה שאני צריכה, אני מצמצמת את הרכוש שלי ומרחיבה את החוויות וזה עושה לי המון שמחה בלב.

2.     אני מחשיבה את עצמי כמי שלוקחת אחריות על החיים שלה, בכל היבט שאפשר. כשהבנתי שאיש העזרה והתיקונים לא יהיה כאן בשנים הבאות, הלכתי להעשיר את הידע שלי בקורס לתיקוני בית "קלי קלותא". עכשיו אני יודעת לעשות כל מה שצריך בבית ומה שאני לא יודעת – אני שואלת.

3.     האנשים שאני אוספת סביבי במהלך החיים הם הדבר הכי משמעותי שיש לי. אני יודעת שיש לי השפעה על אנשים. בדרכי ליוויתי לא מעט אנשים שהגיעו להישגים בעקבות הקשר שנוצר בינינו. הם האמינו בי והלכו איתי ביחד. הקשרים שיצרתי הפכו אותי לאדם שאחרים מעריכים ורוצים בקרבתי.

4.     ההתנדבות זה הדבר שהכי העשיר את עולמי בשנים האחרונות. ב"פעמונים" למדתי את המשמעות של להתנהל נכון כלכלית. בדיעבד זו היתה בשבילי הכנה לקראת החיים החדשים שלי. בסה"ר למדתי לחדד את כלי הקשבה שלי ולהיות שם בשביל האחרים, ממקום אמיתי. עמותת התיירות גרמה לי להכיר יותר טוב את מקום מגורי ולהתחבר למעגלים חברתיים מקומיים. הכרתי אנשים נהדרים ובניתי מעגלים חדשים של חברות, שזה לא דבר של מה בכך בגילי. היום אני מבינה שיותר משתרמתי – נתרמתי.

5.     "פעמונים" שווה סעיף בנפרד. המפגש עם "פעמונים" היה סוג של מהפכה בשבילי. ב"פעמונים" למדתי את עוצמת התהליך. למדתי שאין קיצורי דרך אבל אם אתה מחוייב אז הכל אפשרי. למדתי להיות מדוייקת יותר, מחושבת יותר ומתוכננת יותר. הדבר הביא אותי לעצמאות כלכלית ועצמאות כלכלית היא חופש, במובן הכי רחב של המלה.

6.     אין זמן אחר. יש עכשו. אני מוכנה להעז ולקחת סיכונים. אני גם מוכנה להיכשל. זה לא מפחיד אותי.

7.     אף פעם לא מאוחר מדי לשום דבר. אין דבר כזה גיל שהוא "נכון" למשהו. הזמן הכי טוב הוא עכשיו. יש רק עכשיו. אני מתנסה עכשיו בתחביבים חדשים, גיליתי את הים, טעמתי אהבה חדשה, אני בונה יחסים חדשים, טובים יותר עם הילדים שלי ומגלה את עצמי מחדש. 

8.     אני מקשיבה לאינטואציה שלי. לא פעם אני אומרת לעצמי שאולי החלטתי מהר מדי וכדאי לנסות, אבל תמיד אני לומדת שמה שחשבתי בהתחלה התברר כנכון בסוף.

9.     איש יקר אחד לימד אותי "כשיש ספק אז אין ספק". המשפט הזה התברר כנכון לגבי כל דבר בחיים שלי. כשאני מתמהמהת אני מבינה שזו לא הדרך הנכונה בשבילי לבחור בה. כשאין לי ספק - אני מחליטה מהר.

10. אין דבר כזה החלטות טובות. אף פעם אי אפשר לדעת מראש אם החלטה כזו או אחרת תהיה טובה יותר. אבל אני כן יכולה לדעת אם טוב לי איפה שאני נמצאת כרגע. אם לא טוב לי אז ההחלטה לזוז משם היא הנכונה יותר עבורי. לעמוד במקום או לא להחליט זו אפשרות גרועה כי במצב הזה, בדרך כלל, החיים יחליטו בשבילי. אני לא אוהבת כשהחיים מחליטים בשבילי כי אז אין לי יכולת להשפיע על התוצאה.

11. בעקבות השינויים הגדולים שעשיתי בחיי אומרים לי שאני אמיצה. אני מרגישה שעשיתי את ההחלטות הנכונות בשבילי, את מה שהיה חייב לקרות. האלטרנטיבה של לא לעשות ולהישאר במקום, היו לה מחירים שהם הרבה יותר יקרים ממחיר השינוי.

12. העבודה הכי קשה שעשיתי היא העבודה על עצמי. להתבונן באומץ וגם בכאב על מי שאני. החקירה הפנימית הזו, היא דבר מאד מטלטל. לא את כל מה שפגשתי – אהבתי. אני מרגישה שהיא גרמה לי להכיר את עצמי טוב יותר ולאהוב את עצמי יותר.

13. הטיפול. כן הטיפול. אני אישית חושבת שכל אחד צריך טיפול. אישי. לא זוגי ולא משפחתי. אחד על אחד, מול מי שיודע.ת לשקף לך את מה שעולה ממה שאת מביאה. לא פעם זה מאד מטלטל אבל הערך של זה לחיים הוא עצום.
להיות בתהליך שגורם לך להכיר את עצמך טוב יותר, להתמודד עם מי שאת לאורך השנים, להרגיש טוב יותר עם מי שאת, לקבל את עצמך, לאהוב את עצמך ולהיות מאושרת יותר, זה דבר שווה ביותר. אני מרגישה שזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי.

14. תוצאות זה דבר חשוב אבל הדרך חשובה הרבה יותר. הסיפוק בהשגת תוצאה הוא זמני ורגעי. הדרך היא שנשארת איתי עוד זמן רב וגם והחוויה שהיתה לי כשעשיתי אותה. טובה או לא. היום אני ממוקדת בדרך ורוצה להנות מהחוויה שאני עוברת.

15. פרויקט המינימליזם בו השתתפתי, שבו בכל יום נפטרים מחפצים לפי היום בחודש (ביום הראשון – דבר אחד וביום השלושים – 30 חפצים) חזר והבהיר לי כמה אושר טמון במרחב הפנוי. בהזדמנות הזו נפטרתי מדברים ושימחתי אנשים שקבלו את מה שוויתרתי עליו.
ככה זה גם בחיים, מה שאת כבר לא צריכה יכול להיות אושר גדול לאחר.

מה יש לי בתיק? - ספור...

 Photo by Nick Noel on Unsplash

מה עוד לא נאמר על הקשר בין אשה לתיק שלה.. לא פעם אני מרגישה שהתיק שלי הוא כמו אבר נוסף בגופי, כאילו יש לי עוד צלע או עוד יד או אולי תוספת קטנה לאורך הגוף בצד שמאל ושיש בינינו קשר כזה שלא ניתן להפריד בינינו.

בשבילי התיק הוא גם תמצית אישיותה של האשה. בלעדיו, חיי נראים אחרת. התיק שלי כבר הפך מזמן נושא לבדיחות אצלנו. אני סוחבת בו חצי מהבית in case… , מבקשים פלסתר אני מיד שולפת. מגבון? אני מוציאה, טישו? מיד. ההרגשה שלי היא שהתיק הוא המשכו של הבית. פעם בכמה זמן אני מנסה לעשות סינון, מפזרת את תכולת התיק על השולחן, ממיינת מוציאה המון, אבל מהר מאוד הוא חוזר למצבו הכבד, הסטנדרטי והתיק תמיד מתמלא...

לפני שבוע יצאתי מן הבית שמחה ונרגשת לקראת היום החדש החדש שמצפה לי, כשאני מחזיקה בשתי ידיים ערימה של שקיות ותיקיות וניילונים (שמרדף?) שהכנתי בערב מראש בשביל כל הפגישות שתכננתי לאותו יום. ככה הלכתי עמוסה לאוטו,

הייתי במצב רוח טוב. כל הדרך לטבריה עברה עלי בשירה מתלהבת יחד עם הרדיו. לא את כל השירים הכרתי אבל למי איכפת אם אני מזייפת לעצמי את המילים. האוטו שלי כבר מכיר את הדרך לטבריה וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה רק ללחוץ על דוושת המהירות ולהנות מהנסיעה, מהדרך, מהנופים ולשקוע במחשבות על היום שמצפה לי.

טבריה היתה טובה אלי כמו תמיד: הפגישות, האנשים, ההתקדמות של התכניות. קורים שם דברים שממחממים לי את הלב כל פעם מחדש.

באמצע טבריה רציתי להיערך לפגישה שיש לי אחר כך. רציתי לבוא אליה במיטבי. כמעט אוטומטית שלחתי את היד למקום בו אני תמיד מניחה את התיק. התיק שלי לא היה שם. סקרנית בדקתי מסביב אולי הוא נפל. אבל הוא לא. בדקתי קצת יותר מסביב.. אין תיק. הלכתי לחפש באוטו. הוא לא היה כאן. חזרתי שוב לחדר הפעם חיפוש יותר יסודי גם בחדרים האחרים בהם ישבתי. כלום. השאננות שלי התחלפה בדאגה, לאן נעלם התיק. אם הוא לא נפל בדרך מהאוטו לישיבות, אז היכן הוא יכול להיות. טלפון דואג הביתה גילה לי שבהמולת הבוקר פשוט שכחתי לקחת אותו כשיצאתי בדרך החוצה עם ערימת השקיות שמלאה אותי.

ברגע הראשון הייתי בשוק. ברגע הזה ממש יכולתי להרגיש את המשמעות של היותו איבר מגופי. ועכשו כשהאיבר ההזה חסר היתה לי תחושה שהחלק הזה חשוף. וזה שנחשף לעיני כל שאני, "הכל כך מסודרת" הגעתי בלי תיק.. זה היה רגע קצת לא נעים.

מהר מאד הבנתי שאין ברירה ואין טעם לשקוע בסיטואציה שנוצרה ועשיתי הערכת מצב של 'גודל האסון', לאור התכניות שהיו לי להמשך היום. הערכת מצב זהירה של מה יש בתיק שאני כל כך זקוקה לו ושבלעדיו חיי אינם חיים גילתה לי שהאסון לא כזה גדול..

הטלפון הנייד היה איתי. זה צמצם את ממדי האסון לחצי. גם מחברת הרשימות שלי בה אני רושמת את עיקרי הפגישות והנושאים שעולים, היתה איתי.

היומן הקטן שלי היה חסר אבל זו גם היתה הזדמנות להודות שאני כבר בקושי משתמשת בו. והארנק עם כל כרטיסי האשראי.. זה יהיה יום ללא קניות. אהבתי את הרעיון.. חסרתי את כלי האיפור אותם שמתי במיוחד בבוקר בתוך התיק. היום ממש הייתי זקוקה להם. הדאיג אותי חסרונם של רישיונות הרכב ורישיון הנהיגה. מה אגיד לשוטר שיעצור אותי וישאל אם אפשר לראות רישיונות, קיוויתי גם שאסתדר ללא המטען של הטלפון הנייד.

ויחד איתו נזכרתי בכל שאר הדברים שלפתע פתאום חסרו לי. קופסת העטים, המניפה משדה התעופה בסיאול, לי רוח, קרם ידיים, סוכריות המנטה, גומי לשיער, הפלסתרים והמגבונים שאני אוספת וחבילת הטישו, מברשת השיער והפצירה לצפורניים וגם הצמיד ששוכן קבע בתיק, נתקפתי געגועים לכל אחד מהם.

 בסופו של דבר, הכל הסתדר לטובה. הפגישה הבאה היתה טובה.. אם כי אני מודה שזה קצת מוזר להגיע לפגישה ללא תיק. מזל שהיו לי שקיות עם  ניירות. ובסופו של דבר הסתדרתי לא רע למרות תחושת החסר. אבל, יחד עם זאת, אני מודה שזו תחושה משונה להסתובב בידיעה שחלק ממך לא נמצא אתך. זה ממש יכול לגרום לפיצול אישיות.

בדרך הביתה חשבתי על מה שההרגלים עושים לאדם. כל היום הסתובבתי בתחושה שחסר לי משהו. אבל באורח פלא הייתי גם משוחררת לגמרי כי הבנתי שהיום שום דבר כבר לא ילך לאיבוד. היה נחמד להיווכח שהסתדרתי נהדר בלעדיו, ולמרות שזה ממש מבאס לשכוח את התיק,  אם זה כבר קרה - אני תמיד שמחה לראות מה "הרווחתי" מזה... ותמיד מסתבר לי שאני תקועה בכל מיני מקומות...
נחמד לבדוק את זה מפעם לפעם. זה פשוט משעשע

כפתורים

Photo by Clever Sparkle on Unsplash

באחד הספורים שאני מקריאה לקטנצ'יק לפני השינה ישנן חיות שמסתתרות בכל מיני מקומות. בזמן קריאת הספור, הוא לוחץ על נקודה מסויימת בדף ופתאום צץ לו אריה מתחת למיטה, הדינוזאור מופיע מאחורי השיח בגן השעשועים, הנמר מציץ מן הארון  והגורילה עולה מתוך האמבטיה. הלחיצה הזו מצחיקה אותו מאד והוא מתגלגל מצחוק בכל פעם שהחיה המפחידה קופצת מול העיניים. הוא לוחץ שוב והדינוזאור מופיע שוב. הוא תמיד הוא יופיע. אין הפתעות

המנגנון הזה של לחיצה בנקודה מסוימת הגורמת לחיה לקפוץ, עושה את הספר כל כך דרמטי ומעניין בשבילו ואין שבוע שהוא מסכים לדלג על הספור הזה. השבוע שמתי לב שגם אצלי יש מנגנון כזה. אמנם אין שם חיות קופצות אבל גם אצלי ישנה נקודה מסוימת שברגע שלוחצים עליה.. הופ .. אני קופצת. הנגיעה במקום הזה תמיד מקפיצה ומעוררת אצלי את אותה תגובה.

לפני שבוע מישהו צלצל ואמר שיבוא לבקר. הוא לא בא ולא אמר שלא יבוא. פשוט לא הסתדר לו. בזמנים כתיקונם הדבר הזה לא היה מעורר בי בדל של מחשבה שניה. אבל אני בתקופה קצת רגישה וככה מצאתי עצמי חופרת בתוכי בכל מיני מחשבות על מה זה אומר, למה הוא לא בא, למה לא הודיע שלא יבוא, מה זה אומר עלי ועליו ועלינו. ובתוכי גאו ועלו כל מיני רגשות לא פשוטים ונזכרתי בכל מיני מקרים שקרו לי בעבר, וגם אמא שלי חזרה אלי פתאום עם כל מיני הבטחות שהבטיחה ולא קיימה ולא יכולתי להפסיק את החפירה הזו וכבר הגעתי בתוכי עד השכבות של ימי הביניים ועוד למטה מזה, ומצאתי עצמי בדכדוך כזה שלא שלטתי בו.. רק כשהלכתי לישון זה נפסק..

אני מכירה את המנגנון הזה של לחיצה על כפתור ותגובה אוטומטית. החיבור בין הכפתור הפסיכולוגי הזה לבין התגובה אליו, נקבע אי-שם בעבר שלי, במקום אחר ובזמן אחר, ואני ממשיכה וגוררת אותו איתי ממצב למצב ומתקופת חיים אחת לאחרת.

יש לי כפתורים כאלה הקשורים ביחסי עם אחרים. מישהי שאני פוגשת לעיתים רחוקות, בכל פעם שהיא מתחילה להגיד משהו, מיד מתעוררת בי תגובה תוקפנית כלפיה. היא אשה נחמדה ואין לה קשר לתגובה שמתעוררת אצלי. לא פעם אני סקרנית לדעת למה היא מעוררת בי תמיד את התגובה הזו. ויש לי חבר אחד שהוא זהיר בכספים ובכל פעם שמבקשים ממנו כסף הוא עושה סקנדלים למרות שלא חסר לו כסף, אני מזהה את זה עם קמצנות וכשאנחנו נפגשים אני תמיד מקפידה לשלם את חלקי אחרת זה משפיע על היחסים שלנו.. ובגלל שאני אוהבת את הקשר שלנו אני אומרת לעצמי שהוא משעשע וחבר טוב ומה איכפת לי אם הוא כזה העיקר שהחברות שלנו נשמרת..

וגם לי יש כל מיני כפתורים כאלה. אני טובה בעניינים טכניים עד שזה מגיע למחשב. בכל פעם שקורה משהו למחשב אני בלחץ ומתקשרת חסרת נשימה לילד שלי. "קודם כל תנשמי" הוא אומר "קטן עליך" הוא קובע ואז כשנרגעתי אני מבינה כמה זה פשוט.. או האיש שנהג לריב איתי מוקדם בבוקר בדיוק כשאני ממהרת לעבודה ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שנוזפים בה ובלי לחשוב בכלל אני אומרת דברים שאחרי זה אתחרט עליהם. טורקת דלתות. מה אמר? לא זוכרת. זה לא כל כך חשוב אבל והטעם הרע נשאר איתי עוד שעות רבות אחר כך. ובכל פעם אני אומרת לעצמי "בפעם הבאה" וכשהפעם הזו מגיעה אני מגיבה שוב באותו אופן..

כאשר אני לוחצת בתום לב על כפתורים של אנשים אחרים, אני לא מבינה מה המהומה. אני לא מבינה מה הקשר בין השאלה ששאלתי לבין התשובה הכועסת. אני מרגישה נבוכה ומבולבלת. לא מבינה במה טעיתי. רק כאשר אני יכולה להבחין כי לחצתי על כפתור פסיכולוגי, אני מבינה כי אין לתגובה הסוערת כל קשר אישי אלי. שאלתי שאלה ממקום אחד וקבלתי תשובה ממקום אחר לחלוטין.

איך מזהים כפתור פסיכולוגי? לפי התגובה החוזרת על עצמה, כמו הגורילה בספור של הילד, שקופצת כל פעם החוצה באותה דרמטיות ומנפנפת בזרועות שלה כשהכפתור בדף נלחץ. כשאני לומדת לזהות כפתורים גם אצלי וגם אצל הקרובים לי, אני יודעת איך להתעלם מהם ובעיקר לא להפגע מהם..

ואם זה חבר קרוב אז אפשר אפילו לדבר על הכפתורים האלה ולצחוק עליהם ביחד. לצחוק על הקמצנות המוגזמת או על הפתיל הקצר שהולך ומתקצר עוד ועוד..

פעם כל מי שזיהיתי אצלו כפתור הייתי מנסה לשנות אותו.. היום אני מבינה שהגורילה תמשיך לקפוץ כל פעם שנלחץ על הדף..ובמקום להיבהל ממנה אנחנו מתגלגלים מצחוק וככה גם עם כפתורים אצלי. אני מבינה שיש דברים שאי אפשר לשנותם אבל ניתן לחיות איתם. כמו שהם. ולא פעם זה מאתגר ומשעשע לראות איך פעם מה שהפחיד אותי נעשה היום קליל וחסר חשיבות.

 

 

אז מה האחרים חושבים עלי..

השבוע בדרך לתל אביב היה פקק גדול ואנשים חתכו מנתיב לנתיב בלי חשבון כאילו שזה קיצר במשהו את זמן הנסיעה. הייתי קצרה בזמן כי הילד חיכה לי בגן ושעת ההגעה שם לא גמישה. בשלב כלשהו רציתי לסטות מהדרך הראשית אבל כמנהג נהגי ישראל היה קשה להשתלב ימינה ביציאה שהלכה והתקרבה. נהג אחד ממש נלחם איתי על זכותו לא לתת לי להשתלב לפניו. כשהתעקשתי, זכיתי לפרץ מחמאות מלוות בתנועות ידיים. "תחזרי למטבח" וגם "מי נתן לך רישיון" ועוד.

היה משעשע לשמוע מה הוא חושב עלי ברגעים האלה במיוחד כי לא תמיד אנחנו יודעים מה חושבים עלינו ברגע נתון. רוב הזמן אולי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים אבל אין לנו באמת מושג איך האחרים רואים אותנו - בני משפחה, חברים, מורים ומדריכים, עמיתים לעבודה, שכנים או אפילו נותני שירות. אבל לפעמים, הערה קטנה כמו זו חושפת בפנינו עולם שלם כזה.

דברים רעים או לא נעימים נשלפים באופן כמעט אוטומטי ונאמרים כל הזמן. על הכביש אני זוכה לא פעם לשמוע מה חושבים עלי, במקום העבודה מיד יקראו לך לברור אם קרה משהו לא צפוי, וכשאת לא בסדר בבית, מיד יבואו אתך חשבון הילדים, הבנזוג, השכנים, החברה. גם בעולם הדייטים בו אני מתנסה קצת לאחרונה, מפעם לפעם אני חוטפת על זה שאני לא בסדר..

אבל כשמדובר בלהגיד דברים טובים... לאלה אנחנו נחשפים בדרך כלל בנקודות זמן מאד מיוחדות. אני זוכרת מסיבת יומולדת 60, כשהמזמינה ביקשה שנכתוב משהו הקשור לקשר איתה. הקריאה המשותפת של כולנו יצרה תמונה מעניינת ורב גונית של דמות כלת המסיבה, בתחנות שונות בחייה, במקומות עבודה בעבר ובהווה, היו שם ספורי ילדות, קשרי חברות, שכנות שספרו עליה ועוד. זה היה מאד מיוחד ומרענן. עד היום אני זוכרת האירוע הזה וחושבת לעצמי כמה אומץ היה לה, להזמין בשבילה דבר כזה..

במסיבת הפתעה אחת שעשו לי, קראו דברים שנכתבו עלי ופעם הכינו לכבודי ספר ליום הולדת עגול ובו אוסף של דברים שאנשים מספרים עלי.. זוכרת שזה היה קצת מביך אבל שיש בזה גם משהו מחמם לב שאנשים אומרים עליך דברים, במיוחד כשמדובר בדברים טובים. אני מציצה בספר הזה מפעם לפעם ולומדת כל פעם משהו חדש על עצמי.

השבוע ספר לי איש אחד שבעבודה המליצו עליו להיות מועמד להדלקת משואה ביום העצמאות. הצגת מועמדות כזו נעשית בכתב, על ידי אנשים שמכירים אותו ואת פועלו ואלה מנמקים למה הוא ראוי לקחת חלק במעמד המכובד הזה. ההמלצה היא אוסף של נימוקים והמלצות וראיות ועוד כל מיני דברים כפי שמתבקש מהפרוצדורה

הוא ספר שלא ידע על המועמדות שלו ונחשף לכך לראשונה כשנתנו לו ביד את טופס ההמלצה. הטופס הזה הוא מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "מה אנשים אחרים חושבים עליך". שאלתי אותו איך הרגיש והוא אמר לי "אמנם לא זכיתי אבל זה כבר פחות חשוב". יכולתי לדמיין אותו פותח את המעטפה, מוציא את הטופס, נחשף להפתעה וקורא..

אז נכון שבאופן רשמי אנחנו לא יודעים בכל נקודת זמן מה אחרים חושבים עלינו אבל אני חושבת שבסתר ליבנו פנימה, כל אחד יודע מה אחרים  חושבים עליו, גם אם זה לא נכתב או נאמר מפורשות. מי שיש לו מודעות ורגישות יודע להרגיש ולהגיד את הדברים גם אם לא נאמרו שחור על גבי לבן.

בעבר הייתי שותפה לבניית תכנית שנקראה "ללמוד מהצלחות". פרופ' יונה רוזנפלד, אבי התכנית, לימד אותי את ההבדל בין עדות מוזמנת לעדות סובייקטיבית – דברים שנאמרים בלי תכנון ובלי שהזמינו אותם, שאמר אותם מי שהרגיש צורך להגיד, כי השתתף בתהליך, נחשף אליו או אולי הושפע ממנו. עדות סובייקטיבית היא חזקה בגלל  שהיא לא מוזמנת. בעדות כזו אנשים אומרים דברים באופן ספונטני בעקבות מה שחשבו, חוו או הרגישו.  

כשמישהו שמכיר אותי אומר לי "את אמיצה" הוא כנראה מבחין במשהו אצלי שמעורר אצלו תגובה כזו וחברה שכותבת לי "בגללך זה קרה" ואחרת שאומרת ש"את מביאה משהו אחר לקבוצה" ואיש אחד שהתקשר אלי השבוע ואמר שהוא "הוא זוכר אותי לטובה מהתקופה שעבדנו ביחד והוא מאד רוצה שנחזור לעבוד ביחד" ובמקום בו אני עובדת אמרו לי שהם לא מוכנים לוותר עלי – אז אני מבינה מה חושבים עלי ושיש פה משהו שלא בטוח שמילים כתובות יצליחו לבטא.. וגם אם נאמרים דברים שלא בדיוק מחמיאים לי, אני מסתכלת על זה כעל הזדמנות להקשיב לנאמר ולהפנים את המסר ולשנות – במידה וצריך..

האמירות הקטנות, הלא מוזמנות, הפשוטות האלה יש להן אפקט מדהים. מה שבטוח זה שהן גורמות ללב שלי להתרחב..

מה חושבים עלי השרביט החם 

חגיגות הפוסט ה-100

justin-morgan-VxLhYXuLQN8-unsplash

השבוע פרסמתי את הפוסט ה-101 בבלוג הזה וזה נראה לי זמן טוב לעצור ולעשות קצת סיכומים, להביא קצת מספרים, ולגרד קצת תובנות מכל הכתיבה הזו.

הבלוג נולד אחרי שסגרתי את הבלוג הקודם שנקרא "אמזונה אחת" בפלטפורמת בלוגים ישראבלוג. זו היתה תקופה בה סצנת הבלוגים פרחה והיו לא מעט אתרי בלוגים. אני זוכרת בעיקר את קפה דהמארקר שבינתיים שבק חיים גם. מסתבר שכתיבה היום זה לא סחורה.

אמזונה אחת היה בלוג די פופולרי (יותר מ-100,000 כניסות וכ-150 קוראים קבועים), למרות שהוא לא עסק בשום נושא גס/מלוכלך/רכילותי you name it.. ולמרות שלא פרסמתי את כתובתו ברבים, היה לי קהל קוראים קבוע די גדול, שנבנה על אנשים שנקלעו אליו במקרה ונרשמו או כאלה שקבלו את כתובת הבלוג ממני. 

בישראבלוג נוצרה קהילת בלוגרים חמימה ונחמדה. כשאתר ירד מגדולתו הכותבים התפזרו לכל מיני פלטפורמות אחרות. הקשרים הבסיסיים נשארו וחלקם קיימים עד היום בין חברי הקהילה.

מתי הבלוג נפתח?

פתחתי את הבלוג הזה בפברואר 2018. בחודש הזה מלאו לו 4 שנים.

פרסומים לפי שנים

2018 – 24 פוסטים 
2019 – 17 פוסטים
2020 – 30 פוסטים
2021 – 23 פוסטים
2022 – 8 פוסטים עד כה

מי הוא קהל הקוראים שלי ואיך מגיעים לכאן?

באופן מזוהה רשומים פה 13 קוראים קבועים (מינויים) אבל אני יודעת שיש הרבה יותר, לפי נתונים סטטיסטים שמספק לי google analytics.

חלק מהאנשים מגיעים לפה מקהילת הבלוגים "פרפרים". מרבית הקוראים מגיעים לכאן מההפניות שאני יוצרת בדף הפייסבוק שלי, האחרים מגיעים בגלל התיוגים. יש תיוגים פופולריים יותר ויש פחות

במשך 4 שנים ביקרו בבלוג שלי 29,426 קוראים – ממוצע של 7,357 קוראים בשנה או 613 בחודש.

בחודש פברואר 2022 ביקרו  בבלוג שלי 930 קוראים ובחודש שעבר - 761 קוראים.

מאיפה מגיעים הקוראים?

הרוב הגדול של הקוראים הוא מישראל, אבל מסתבר שקוראים פה אנשים מרחבי העולם. אין לי מושג אם מדובר בקוראים קבועים או מזדמנים. מניחה שמי שיודע לנתח נתונים יוכל למקד גם את זה.

הארצות המזוהות הן: ארצות הברית, קפריסין, גיאורגיה, גרמניה, דנמרק, קנדה, צרפת, יפן, פלשתין, בלגיה, בריטניה, יפן, שבדיה, איחוד האמירויות.
חלק מהמדינות מופיעות באופן קבוע כשאני מפרסמת פוסט, והאחרות – באופן מזדמן..

הנושאים עליהם כתבתי

התיוג מקבץ את הפוסטים לנושאים ויוצר מיון לפי נושאים. אלה הנושאים בהם אני מרבה לעסוק בכתיבה שלי

אתגרים   (16)
גדילה (29)
גילוי עצמי (32)
הסרטן ואני (6)
יוצאת לאור (8)
ימי הקורונה העליזים (11)
להמציא את עצמך מחדש (29)
להקשיב לעצמי (20)
מה שקורה כשאני עובדת (6)
מחשבות שעוברות לי בראש (23)
מסע חדש (28)
משפחתי וחיות אחרות (21)
נסיעה לצפון קוריאה 2018 (11)
נסיעה לקוריץ Korzec  (8)
תשוקה (12)

הנושאים הנקראים ביותר (קישורים ניתן למצוא בצד ימין של הדף)

1.      הנסיעה לצפון קוריאה (11 פוסטים) – 5859 קוראים

2.      ימי הקורונה העליזים  (11 פוסטים) – 1321 קוראים

3.      הסרטן ואני (6 פוסטים) – 953 קוראים

4.      נסיעה לקוריץ אוקראינה (8 פוסטים) – 797 קוראים

5.      יוצאת לאור (8 פוסטים)  - 777 קוראים

6.      מה קורה כשאני עובדת (6 פוסטים) – 585 קוראים

 

הפוסטים הנקראים ביותר (500 קוראים ויותר)

1.      פרק ראשון - 15 ימים בצפון קוריאה – 1421 קוראים

2.      אחותי חיה שרה – ליום השואה – 1371 קוראים

3.      איך מצאתי את עצמי בזמן ששטפתי כלים – 1198 קוראים

4.      מלחמת יום הכיפורים שלי – 1024 קוראים

5.      פרק שני – פיונגיאנג מקום נחמד – 878 קוראים

6.      ספרו לי עוד על אזור הנוחות – 612 קוראים

7.      את כל הפרקים בסדרת צפון קוריאה קראו יותר מ-500 קוראים (11 פרקים)

יש לא מעט פוסטים שנקראו ע"י 200-300 אנשים, ממוצע לפוסט הוא כ-120 קוראים

יש עוד הרבה נתונים אבל נראה לי שאסתפק במה שהבאתי כאן.

אין פואנטה