14.6.2022

כפתורים

Photo by Clever Sparkle on Unsplash

באחד הספורים שאני מקריאה לקטנצ'יק לפני השינה ישנן חיות שמסתתרות בכל מיני מקומות. בזמן קריאת הספור, הוא לוחץ על נקודה מסויימת בדף ופתאום צץ לו אריה מתחת למיטה, הדינוזאור מופיע מאחורי השיח בגן השעשועים, הנמר מציץ מן הארון  והגורילה עולה מתוך האמבטיה. הלחיצה הזו מצחיקה אותו מאד והוא מתגלגל מצחוק בכל פעם שהחיה המפחידה קופצת מול העיניים. הוא לוחץ שוב והדינוזאור מופיע שוב. הוא תמיד הוא יופיע. אין הפתעות

המנגנון הזה של לחיצה בנקודה מסוימת הגורמת לחיה לקפוץ, עושה את הספר כל כך דרמטי ומעניין בשבילו ואין שבוע שהוא מסכים לדלג על הספור הזה. השבוע שמתי לב שגם אצלי יש מנגנון כזה. אמנם אין שם חיות קופצות אבל גם אצלי ישנה נקודה מסוימת שברגע שלוחצים עליה.. הופ .. אני קופצת. הנגיעה במקום הזה תמיד מקפיצה ומעוררת אצלי את אותה תגובה.

לפני שבוע מישהו צלצל ואמר שיבוא לבקר. הוא לא בא ולא אמר שלא יבוא. פשוט לא הסתדר לו. בזמנים כתיקונם הדבר הזה לא היה מעורר בי בדל של מחשבה שניה. אבל אני בתקופה קצת רגישה וככה מצאתי עצמי חופרת בתוכי בכל מיני מחשבות על מה זה אומר, למה הוא לא בא, למה לא הודיע שלא יבוא, מה זה אומר עלי ועליו ועלינו. ובתוכי גאו ועלו כל מיני רגשות לא פשוטים ונזכרתי בכל מיני מקרים שקרו לי בעבר, וגם אמא שלי חזרה אלי פתאום עם כל מיני הבטחות שהבטיחה ולא קיימה ולא יכולתי להפסיק את החפירה הזו וכבר הגעתי בתוכי עד השכבות של ימי הביניים ועוד למטה מזה, ומצאתי עצמי בדכדוך כזה שלא שלטתי בו.. רק כשהלכתי לישון זה נפסק..

אני מכירה את המנגנון הזה של לחיצה על כפתור ותגובה אוטומטית. החיבור בין הכפתור הפסיכולוגי הזה לבין התגובה אליו, נקבע אי-שם בעבר שלי, במקום אחר ובזמן אחר, ואני ממשיכה וגוררת אותו איתי ממצב למצב ומתקופת חיים אחת לאחרת.

יש לי כפתורים כאלה הקשורים ביחסי עם אחרים. מישהי שאני פוגשת לעיתים רחוקות, בכל פעם שהיא מתחילה להגיד משהו, מיד מתעוררת בי תגובה תוקפנית כלפיה. היא אשה נחמדה ואין לה קשר לתגובה שמתעוררת אצלי. לא פעם אני סקרנית לדעת למה היא מעוררת בי תמיד את התגובה הזו. ויש לי חבר אחד שהוא זהיר בכספים ובכל פעם שמבקשים ממנו כסף הוא עושה סקנדלים למרות שלא חסר לו כסף, אני מזהה את זה עם קמצנות וכשאנחנו נפגשים אני תמיד מקפידה לשלם את חלקי אחרת זה משפיע על היחסים שלנו.. ובגלל שאני אוהבת את הקשר שלנו אני אומרת לעצמי שהוא משעשע וחבר טוב ומה איכפת לי אם הוא כזה העיקר שהחברות שלנו נשמרת..

וגם לי יש כל מיני כפתורים כאלה. אני טובה בעניינים טכניים עד שזה מגיע למחשב. בכל פעם שקורה משהו למחשב אני בלחץ ומתקשרת חסרת נשימה לילד שלי. "קודם כל תנשמי" הוא אומר "קטן עליך" הוא קובע ואז כשנרגעתי אני מבינה כמה זה פשוט.. או האיש שנהג לריב איתי מוקדם בבוקר בדיוק כשאני ממהרת לעבודה ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שנוזפים בה ובלי לחשוב בכלל אני אומרת דברים שאחרי זה אתחרט עליהם. טורקת דלתות. מה אמר? לא זוכרת. זה לא כל כך חשוב אבל והטעם הרע נשאר איתי עוד שעות רבות אחר כך. ובכל פעם אני אומרת לעצמי "בפעם הבאה" וכשהפעם הזו מגיעה אני מגיבה שוב באותו אופן..

כאשר אני לוחצת בתום לב על כפתורים של אנשים אחרים, אני לא מבינה מה המהומה. אני לא מבינה מה הקשר בין השאלה ששאלתי לבין התשובה הכועסת. אני מרגישה נבוכה ומבולבלת. לא מבינה במה טעיתי. רק כאשר אני יכולה להבחין כי לחצתי על כפתור פסיכולוגי, אני מבינה כי אין לתגובה הסוערת כל קשר אישי אלי. שאלתי שאלה ממקום אחד וקבלתי תשובה ממקום אחר לחלוטין.

איך מזהים כפתור פסיכולוגי? לפי התגובה החוזרת על עצמה, כמו הגורילה בספור של הילד, שקופצת כל פעם החוצה באותה דרמטיות ומנפנפת בזרועות שלה כשהכפתור בדף נלחץ. כשאני לומדת לזהות כפתורים גם אצלי וגם אצל הקרובים לי, אני יודעת איך להתעלם מהם ובעיקר לא להפגע מהם..

ואם זה חבר קרוב אז אפשר אפילו לדבר על הכפתורים האלה ולצחוק עליהם ביחד. לצחוק על הקמצנות המוגזמת או על הפתיל הקצר שהולך ומתקצר עוד ועוד..

פעם כל מי שזיהיתי אצלו כפתור הייתי מנסה לשנות אותו.. היום אני מבינה שהגורילה תמשיך לקפוץ כל פעם שנלחץ על הדף..ובמקום להיבהל ממנה אנחנו מתגלגלים מצחוק וככה גם עם כפתורים אצלי. אני מבינה שיש דברים שאי אפשר לשנותם אבל ניתן לחיות איתם. כמו שהם. ולא פעם זה מאתגר ומשעשע לראות איך פעם מה שהפחיד אותי נעשה היום קליל וחסר חשיבות.

 

 

4 תגובות:

  1. רשומה מאוד חכמה. אני מניח שלכולנו יש כפתורים כאלה. החוכמה היא לזהות אותם אצלנו ואצל הסובבים אותנו...

    השבמחק
  2. זה כל כך נכון שלכולנו יש את הכפתורים האלה שהלחיצה עליהם מניבה את התגובה האוטומטית. וזה ממש נכון שהתגובה הזאת נולדה אי אז בעבר, בדרך כלל הרחוק, ועם השנים התקבעה והפכה להרגל. איך מזהים? כמו שאמרת וגם: בדרך כלל התגובה היא חסרת פרופורציה למה שנאמר או קרה.
    כאשר מישהו מודיע שיגיע ואז לא מגיע ולא מודיע שלא יגיע - זה מיד לוחץ לך על איזשהו כפתור שלך. אולי הכפתור הזה אומר "לא סופרים אותי". אולי "אני לא חשובה". יש דרכים לגלות (באימון, בהתבוננות פנימה) למה המנגנון הזה קשור, מתי הוא נוצר, באיזו סיטואציה ומול מי. יש תרגילים שאפשר לעשות עם הזכרון הזה. להפעיל את הילדה שזה קרה לה, לתת לה קול וכוחות שלא היו לה בזמן אמת. לבוא אל הילדה כמישהו טוב ומיטיב שמקשיב לה ואומר לה את מה שהיתה זקוקה לשמוע באותו הזמן. כל מיני.
    אבל הצעד הראשון הוא באמת לזהות את הכפתור. להבין שהתגובה לא קשורה למה שקרה.
    ומדהים כשאת מזהה את זה קורה אצל אחרים.

    השבמחק
  3. אגב איך קוראים לספר שאת מקריאה לנכד?

    השבמחק
  4. נגעת בנושא חשוב ואני חושבת מה קורה לי. הלוואי וידעתי לזהות את הכפתורים שלי. רק לפעמים רחוקות אני מסוגלת להבין את המנגנון של החזרתיות ובדרך כלל זה מאד קשה...

    השבמחק

כפתורים

Photo by  Clever Sparkle  on  Unsplash באחד הספורים שאני מקריאה לקטנצ'יק לפני השינה ישנן חיות שמסתתרות בכל מיני מקומות. בזמן קריאת הספור...