השבוע בדרך לתל אביב היה פקק גדול ואנשים חתכו
מנתיב לנתיב בלי חשבון כאילו שזה קיצר במשהו את זמן הנסיעה. הייתי קצרה בזמן כי
הילד חיכה לי בגן ושעת ההגעה שם לא גמישה. בשלב כלשהו רציתי לסטות מהדרך הראשית אבל
כמנהג נהגי ישראל היה קשה להשתלב ימינה ביציאה שהלכה והתקרבה. נהג אחד ממש נלחם
איתי על זכותו לא לתת לי להשתלב לפניו. כשהתעקשתי, זכיתי לפרץ מחמאות מלוות בתנועות
ידיים. "תחזרי למטבח" וגם "מי נתן לך רישיון" ועוד.
היה משעשע לשמוע מה הוא חושב עלי ברגעים האלה במיוחד
כי לא תמיד אנחנו יודעים מה חושבים עלינו ברגע נתון. רוב הזמן אולי אנחנו חושבים
שאנחנו יודעים אבל אין לנו באמת מושג איך האחרים רואים אותנו - בני משפחה, חברים,
מורים ומדריכים, עמיתים לעבודה, שכנים או אפילו נותני שירות. אבל לפעמים, הערה
קטנה כמו זו חושפת בפנינו עולם שלם כזה.
דברים רעים או לא נעימים נשלפים באופן כמעט
אוטומטי ונאמרים כל הזמן. על הכביש אני זוכה לא פעם לשמוע מה חושבים עלי, במקום
העבודה מיד יקראו לך לברור אם קרה משהו לא צפוי, וכשאת לא בסדר בבית, מיד יבואו
אתך חשבון הילדים, הבנזוג, השכנים, החברה. גם בעולם הדייטים בו אני מתנסה קצת לאחרונה,
מפעם לפעם אני חוטפת על זה שאני לא בסדר..
אבל כשמדובר בלהגיד דברים טובים... לאלה אנחנו נחשפים
בדרך כלל בנקודות זמן מאד מיוחדות. אני זוכרת מסיבת יומולדת 60, כשהמזמינה ביקשה שנכתוב
משהו הקשור לקשר איתה. הקריאה המשותפת של כולנו יצרה תמונה מעניינת ורב גונית של דמות
כלת המסיבה, בתחנות שונות בחייה, במקומות עבודה בעבר ובהווה, היו שם ספורי ילדות,
קשרי חברות, שכנות שספרו עליה ועוד. זה היה מאד מיוחד ומרענן. עד היום אני זוכרת האירוע
הזה וחושבת לעצמי כמה אומץ היה לה, להזמין בשבילה דבר כזה..
במסיבת הפתעה אחת שעשו לי, קראו דברים שנכתבו עלי
ופעם הכינו לכבודי ספר ליום הולדת עגול ובו אוסף של דברים שאנשים מספרים עלי.. זוכרת שזה היה קצת מביך אבל שיש בזה גם משהו מחמם לב שאנשים אומרים עליך דברים, במיוחד כשמדובר בדברים טובים. אני
מציצה בספר הזה מפעם לפעם ולומדת כל פעם משהו חדש על עצמי.
השבוע ספר לי איש אחד שבעבודה המליצו עליו להיות
מועמד להדלקת משואה ביום העצמאות. הצגת מועמדות כזו נעשית בכתב, על ידי אנשים שמכירים
אותו ואת פועלו ואלה מנמקים למה הוא ראוי לקחת חלק במעמד המכובד הזה. ההמלצה היא
אוסף של נימוקים והמלצות וראיות ועוד כל מיני דברים כפי שמתבקש מהפרוצדורה
הוא ספר שלא ידע על המועמדות שלו ונחשף לכך לראשונה
כשנתנו לו ביד את טופס ההמלצה. הטופס הזה הוא מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "מה
אנשים אחרים חושבים עליך". שאלתי אותו איך הרגיש והוא אמר לי "אמנם לא
זכיתי אבל זה כבר פחות חשוב". יכולתי לדמיין אותו פותח את המעטפה, מוציא את
הטופס, נחשף להפתעה וקורא..
אז נכון שבאופן רשמי אנחנו לא יודעים בכל נקודת
זמן מה אחרים חושבים עלינו אבל אני חושבת שבסתר ליבנו פנימה, כל אחד יודע מה אחרים חושבים עליו, גם אם זה לא נכתב או נאמר מפורשות.
מי שיש לו מודעות ורגישות יודע להרגיש ולהגיד את הדברים גם אם לא נאמרו שחור על
גבי לבן.
בעבר הייתי שותפה לבניית תכנית שנקראה "ללמוד
מהצלחות". פרופ' יונה רוזנפלד, אבי התכנית, לימד אותי את ההבדל בין עדות מוזמנת
לעדות סובייקטיבית – דברים שנאמרים בלי תכנון ובלי שהזמינו אותם, שאמר אותם מי
שהרגיש צורך להגיד, כי השתתף בתהליך, נחשף אליו או אולי הושפע ממנו. עדות סובייקטיבית היא חזקה בגלל שהיא לא מוזמנת. בעדות כזו אנשים אומרים דברים באופן ספונטני בעקבות מה
שחשבו, חוו או הרגישו.
כשמישהו שמכיר אותי אומר לי "את אמיצה"
הוא כנראה מבחין במשהו אצלי שמעורר אצלו תגובה כזו וחברה שכותבת לי "בגללך
זה קרה" ואחרת שאומרת ש"את מביאה משהו אחר לקבוצה" ואיש אחד שהתקשר
אלי השבוע ואמר שהוא "הוא זוכר אותי לטובה מהתקופה שעבדנו ביחד והוא מאד רוצה שנחזור לעבוד ביחד" ובמקום בו אני עובדת אמרו
לי שהם לא מוכנים לוותר עלי – אז אני מבינה מה חושבים עלי ושיש פה משהו שלא בטוח שמילים
כתובות יצליחו לבטא.. וגם אם נאמרים דברים שלא בדיוק מחמיאים לי, אני מסתכלת על זה
כעל הזדמנות להקשיב לנאמר ולהפנים את המסר ולשנות – במידה וצריך..
האמירות הקטנות, הלא מוזמנות, הפשוטות האלה יש
להן אפקט מדהים. מה שבטוח זה שהן גורמות ללב שלי להתרחב..
איזה יופי של רשומה. תודה שכתבת. גם למדתי משהו - למשל לגבי העדות הסובייקטיבית לעומת העדות המוזמנת. אני משתדלת תמיד לומר לאנשים כאשר עולה בי מחשבה טובה לגביהם. לא לשמור בבטן. את הביקורת שעולה אוטומטית למדתי לצנזר - לא כל דבר שלא מושלם חייו להיאמר. התרגול הזה עם השנים גרם לכך שהמחמאות זורמות אצלי הרבה יותר בקלות ולעיתים יותר קרובות, והשיפוטיות כבר לא תמיד מתעוררת בכלל אז יש פחות צורך לצנזר.
השבמחקאני לא יודעת אם אני באמת יודעת מה חושבים עלי אחרים - יש לי קצת פחות "אנטנות" בעניין הזה, נראה לי - אבל מה שכן הבנתי עם השנים הוא שהרבה מאד זמן זה לא מפעיל אותי. כלומר, מה שחושבים עלי אחרים הוא פחות גורם, פחות משהו שישפיע על התנהגותי. ועל זה אני דווקא מברכת.
בראש הפוסט הזה נכתב מזמן.. אבל לכתוב זה משהו אחר.
מחקפרופ' רוזנפלד לימד אותי את ערכה של אמירה סוביקטיבית ומאז אני עושה בה שימוש כל הזמן. עם חברות, בעבודה, עם הילדים שלי, הנכדים.. בעצם עם כולם.. אמירה חיובית (בהקשר כמובן) יש לה כוח והשפעה והיא דוחפת לשינוי הרבה יותר מביקורת..
אני שמחה לשמוע שאת נעשית חסינה מפני "מה יגידו.." זו ברכה של ממש
מאוד נחמד לקבל מחמאות ומאוד לא נחמד לקבל השמצות.... אבל אני לפחות אף פעם לא בטוח מה באמת חושבים עליי
השבמחקנדמה לי שאף אחר לא בטוח במה שאחרים חושבים עליו..
מחקאבל מפעם לפעם, איזו אמירה שנאמר כלאחר יד, בלי תכנון, משקפת לנו משהו על עצמנו..
למשל יכול לבוא אליך תלמיד ולהגיד לך שאתמול כשהיה מעורב בארוע שלילי רצה להתקשר אליך. תחשוב איזו אמירה משמעותית יש פה.
אני חושבת שאם תזקק את המשפטים האלה, תהיה לך תמונה יותר מדוייקת על מה אחרים חושבים עליך..
וזה אמיתי לגמרי
צודקת. היו לי גם מקרים כאלה (כמובן לא עם תלמידים)
מחקזה קורה לנו כל הזמן.. אלא שאנחנו לא שמים לב לזה..
מחקכולנו רוצים להיות אהובים. אני מניח, שרובנו גם רוצים להיות במעמד הזה, של "אהוב", כמו שאנחנו. בזכות עצמנו, כמו שאנחנו, בלי שנצטרך "לעבוד" למען המעמד הזה. רק שפעמים רבות זה לא עובד כך. אנחנו "אהובים" רק כשאנחנו משקיעים בקשר, עושים למען אחרים, עוזרים להם, מתעניינים בהם. יש כאלו, שזה בא להם באופן די טבעי. אחרים נאלצים להשקיע בזה עבודה. אחרים לא מוכנים להשקיע - והרבה פעמים הם לא אהובים. גם זה בסדר, אם מוכנים להשלים עם חוסר האהבה - ולא מוכנים לשלם את המחיר להשגתה. בעיה גדולה יותר, בעיניי, היא כאשר כן משקיעים - וברגע האמת לא מקבלים את התמורה המקווה.
השבמחקאישית, אני מאד התאכזבתי מחברָי הקרובים ביותר, שהתנהגו באופן שפגע בי, באופן שלקח בחשבון רק את הרצונות והאינטרסים שלהם - אחרי עשורים של חברות קרובה. אבל זו נקודת המבט שלי - הם רואים את זה אחרת, כמובן.
אני לא מהיר לפרגן, הסטנדרטים שאני דורש גבוהים - וביקורת דווקא יש לי ואינני מתבייש לומר אותה. זה לא מגביר את כמות האהבה כלפי.
מצד שני, אני גם לא נתקל בהרבה פרגון כלפי מצד אחרים - ואני בהחלט חושב שיש על מה לפרגן... :)
אני מניח, שאינני יכול להתלונן: מה שאתה נותן - זה מה שאתה מקבל. במקרה הטוב.
אנונימי יקר,
מחקהרצון להיות אהובים ושישחשבו עלינו דברים טובים בגלל מי שאנחנו - קיים אצל כל אחד מאיתנו.
אני לא מאמינה שאפשר להיות אהוב בלי לעבוד למען זה. אם תבדוק מסביב אצל האנשים "האהובים על אחרים" תראה שזה לא בא יש מאין. מי שמשקיע - קוטף את הפירות ולהיפך..אני גם חושבת שההשקעה הזו יש לה ערך כפול. היא מתגמלת גם את המשקיע וגם את מי שמקבל.
כתבת לגבי התמורה המקווה - פה אני חושבת שצריך להפריד בין מה שעושים לבין התמורה.
ולמה? כי אין לנו באמת קשר ל"האם תהיה תמורה ואיך היא תתבטא". התמורה שייכת לאדם אחר שלי אין יכולת להגיד לו מה לעשות.
מתסכל. אני יודעת
ולכן, אני אישית למדתי להפריד. אני פועלת כי ככה מתאים לי ואני נהנית מזה, בלי קשר אם תהיה תמורה או לא ואם באה תמורה - אני נהנית ממנה גם.
אני מסכימה אתך לגבי הפרגון, שהוא לא צריך לבוא בכל מחיר. אבל יש הבדל בין לא לפרגן בכלל לבין לפרגן כשצריך. יש שביל ביניים...
אני אישית חושבת שפרגון זו "שפה" שצריך ללמוד "לקרוא אותה".
למשל כשאמא מתלוננת שלא מספיק באים לבקר אותה, אפשר לראות בזה תלונה ואפשר לראות בזה רצון ליותר קרבה מצד המשפחה..
למידה מהצלחות היתה תוכנית שלמה של רשת אורט, שהתחילה אאל"ט במחצית העשור הראשון של המאה ה- 21. אני זוכר את "היועצת" של הרשת מעבירה לנו את ההשתלמות, ואח"כ נהר של מרצים שהגיעו על מנת לשכנע אותנו כמה זה חשוב, ואח"כ לתת לנו כלים ממשיים. אאל"ט ברשת אורט זה השתלב עם קבלתם את תקן "איזו 9001" https://did.li/HnXfT וכן עם התוכנית "למידה מנתונים" שהוביל לפיתוח המנב"ס הייחודי של הרשת. [הדס מטס, שרון גרינברג היו מהאדריכלים והמוציאים לפועל].
השבמחקדווקא ענין העדות היזומה מול העדות הספונטנית [הסובייקטיבית] מעולם לא עלה בהדרכות השונות, אבל ההגיון בה מעולה.
הבעיה עם למידה מהצלחות היא, שבתרגום לתקן או ל"כללי עשה-אל תעשה" היא בדיוק נמרץ כמו כל תוכנת שינויים שמתיימרת להיות "מהפכנית", "אחרת".
אבל, אני תמיד לומד משהו ממה שמנסים ללמד אותי, ועוד מבלי שאצטרך לשלם, וחייב לומר שלמדתי ענין אחד או שניים.
לגבי הפה המטונף של אנשים - בשבילי זה לא משקף "דעה של אחר" אלא רצון לפגוע, לנקום, להעניש. אנשים שמכירים סובייקט כלשהו יותר מחצי דקה [ע"מ לזהות מגדר, צבע שיער ומחוות בסיסיות] לא יעזו לומר לך: חזרי למטבח, או לי, למשל - אמא שלך מזדיינת עם...
התכנית "למידה מהצלחות" פותחה באגף העל יסודי, בשיתוף הג'וינט (היא נולדה בשירותי הרווחה) אני הייתי חלק מצוות הפיתוח. בשלב מאוחר יותר "נדדה" לאורט ולגופים אחרים.
מחקפרופ' רוזנפלד לימד אותנו שהצלחה נבחנת עפ"י 3 קריטריונים: 1. עדות אובייקטיבית (ראיה) לשינוי ממצב א' למצב ב' ושרואים את זה בעין 2. עדות סובייקטיבית - של מי מהשותפים להצלחה 3. המבחן האקולוגי - שאין תוצאות לוואי שליליות למהלך. (כמו "הניתוח הצליח והחולה מת")
אני לקחתי את העדות הסובייקטיבית למקום אחר, כפי שקראת בפוסט, מפני שזיהיתי שיש לא מעט הלימה בין 2 התחומים.
מסכימה עם מה שכתבת לגבי משפטים הנשלפים, על הכביש למשל, אין להם שום ערך בעיני ואני בודאי לא מייחסת להם חשיבות למי שאומר עלי דברים מבלי שטרח להכיר אותי. הערך היחיד שלהם מבחינתי, זה שיכולתי להביא אותם כדוגמא בפוסט שכתבתי.