אז מה האחרים חושבים עלי..

השבוע בדרך לתל אביב היה פקק גדול ואנשים חתכו מנתיב לנתיב בלי חשבון כאילו שזה קיצר במשהו את זמן הנסיעה. הייתי קצרה בזמן כי הילד חיכה לי בגן ושעת ההגעה שם לא גמישה. בשלב כלשהו רציתי לסטות מהדרך הראשית אבל כמנהג נהגי ישראל היה קשה להשתלב ימינה ביציאה שהלכה והתקרבה. נהג אחד ממש נלחם איתי על זכותו לא לתת לי להשתלב לפניו. כשהתעקשתי, זכיתי לפרץ מחמאות מלוות בתנועות ידיים. "תחזרי למטבח" וגם "מי נתן לך רישיון" ועוד.

היה משעשע לשמוע מה הוא חושב עלי ברגעים האלה במיוחד כי לא תמיד אנחנו יודעים מה חושבים עלינו ברגע נתון. רוב הזמן אולי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים אבל אין לנו באמת מושג איך האחרים רואים אותנו - בני משפחה, חברים, מורים ומדריכים, עמיתים לעבודה, שכנים או אפילו נותני שירות. אבל לפעמים, הערה קטנה כמו זו חושפת בפנינו עולם שלם כזה.

דברים רעים או לא נעימים נשלפים באופן כמעט אוטומטי ונאמרים כל הזמן. על הכביש אני זוכה לא פעם לשמוע מה חושבים עלי, במקום העבודה מיד יקראו לך לברור אם קרה משהו לא צפוי, וכשאת לא בסדר בבית, מיד יבואו אתך חשבון הילדים, הבנזוג, השכנים, החברה. גם בעולם הדייטים בו אני מתנסה קצת לאחרונה, מפעם לפעם אני חוטפת על זה שאני לא בסדר..

אבל כשמדובר בלהגיד דברים טובים... לאלה אנחנו נחשפים בדרך כלל בנקודות זמן מאד מיוחדות. אני זוכרת מסיבת יומולדת 60, כשהמזמינה ביקשה שנכתוב משהו הקשור לקשר איתה. הקריאה המשותפת של כולנו יצרה תמונה מעניינת ורב גונית של דמות כלת המסיבה, בתחנות שונות בחייה, במקומות עבודה בעבר ובהווה, היו שם ספורי ילדות, קשרי חברות, שכנות שספרו עליה ועוד. זה היה מאד מיוחד ומרענן. עד היום אני זוכרת האירוע הזה וחושבת לעצמי כמה אומץ היה לה, להזמין בשבילה דבר כזה..

במסיבת הפתעה אחת שעשו לי, קראו דברים שנכתבו עלי ופעם הכינו לכבודי ספר ליום הולדת עגול ובו אוסף של דברים שאנשים מספרים עלי.. זוכרת שזה היה קצת מביך אבל שיש בזה גם משהו מחמם לב שאנשים אומרים עליך דברים, במיוחד כשמדובר בדברים טובים. אני מציצה בספר הזה מפעם לפעם ולומדת כל פעם משהו חדש על עצמי.

השבוע ספר לי איש אחד שבעבודה המליצו עליו להיות מועמד להדלקת משואה ביום העצמאות. הצגת מועמדות כזו נעשית בכתב, על ידי אנשים שמכירים אותו ואת פועלו ואלה מנמקים למה הוא ראוי לקחת חלק במעמד המכובד הזה. ההמלצה היא אוסף של נימוקים והמלצות וראיות ועוד כל מיני דברים כפי שמתבקש מהפרוצדורה

הוא ספר שלא ידע על המועמדות שלו ונחשף לכך לראשונה כשנתנו לו ביד את טופס ההמלצה. הטופס הזה הוא מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "מה אנשים אחרים חושבים עליך". שאלתי אותו איך הרגיש והוא אמר לי "אמנם לא זכיתי אבל זה כבר פחות חשוב". יכולתי לדמיין אותו פותח את המעטפה, מוציא את הטופס, נחשף להפתעה וקורא..

אז נכון שבאופן רשמי אנחנו לא יודעים בכל נקודת זמן מה אחרים חושבים עלינו אבל אני חושבת שבסתר ליבנו פנימה, כל אחד יודע מה אחרים  חושבים עליו, גם אם זה לא נכתב או נאמר מפורשות. מי שיש לו מודעות ורגישות יודע להרגיש ולהגיד את הדברים גם אם לא נאמרו שחור על גבי לבן.

בעבר הייתי שותפה לבניית תכנית שנקראה "ללמוד מהצלחות". פרופ' יונה רוזנפלד, אבי התכנית, לימד אותי את ההבדל בין עדות מוזמנת לעדות סובייקטיבית – דברים שנאמרים בלי תכנון ובלי שהזמינו אותם, שאמר אותם מי שהרגיש צורך להגיד, כי השתתף בתהליך, נחשף אליו או אולי הושפע ממנו. עדות סובייקטיבית היא חזקה בגלל  שהיא לא מוזמנת. בעדות כזו אנשים אומרים דברים באופן ספונטני בעקבות מה שחשבו, חוו או הרגישו.  

כשמישהו שמכיר אותי אומר לי "את אמיצה" הוא כנראה מבחין במשהו אצלי שמעורר אצלו תגובה כזו וחברה שכותבת לי "בגללך זה קרה" ואחרת שאומרת ש"את מביאה משהו אחר לקבוצה" ואיש אחד שהתקשר אלי השבוע ואמר שהוא "הוא זוכר אותי לטובה מהתקופה שעבדנו ביחד והוא מאד רוצה שנחזור לעבוד ביחד" ובמקום בו אני עובדת אמרו לי שהם לא מוכנים לוותר עלי – אז אני מבינה מה חושבים עלי ושיש פה משהו שלא בטוח שמילים כתובות יצליחו לבטא.. וגם אם נאמרים דברים שלא בדיוק מחמיאים לי, אני מסתכלת על זה כעל הזדמנות להקשיב לנאמר ולהפנים את המסר ולשנות – במידה וצריך..

האמירות הקטנות, הלא מוזמנות, הפשוטות האלה יש להן אפקט מדהים. מה שבטוח זה שהן גורמות ללב שלי להתרחב..

מה חושבים עלי השרביט החם