9.5.2022

חברים זה לא קיר

 Photo by Elevate on Unsplash
אני סוחבת איתי חברויות של שנים, מהעבודה פה והעבודה שם, ממגורים משותפים, מחוויות שעברנו ביחד, חברים מהשנים בחו"ל, חברים שבאו איתו ונשארו גם שלי, וחברים שלה שהפכו גם שלי, ושכנים בעבר, והספרית ומסדרת הציפורניים, והורים של חברים של הילדים, וילדים של חברים של הילדים וכאלה שביקשו חברות בפייסבוק והתיידדנו מתוך עניין הדדי וחברות חדשות מהמקום בו אני גרה עכשו, והרשימה רק הולכת וגדלה של קשרים שאנחנו רוקמים במשך החיים והולכים איתנו הלאה כמו איזה שובל ארוך שהולך ומתפתל

לפני כמה שבועות התחדש קשר ביני לבין חברה שהכרתי בלימודים באוניברסיטה. היינו אז ממש ממש קרובות ואז דרכינו נפרדנו. היא עברה למקום אחר, אני ילדתי את בכורי והקשר שלנו התמוסס. שתינו שמחנו לקשר המתחדש. במשך כמה ימים החלפנו סמסים וטלפונים ודברנו בלי סוף ובדיוק כשאמרנו שצריכות להפגש היא אמרה "כשתזדמני לאזור תל אביב, תיצרי קשר". קצת הופתעתי.  כבר הייתי מוכנה עם היומן. מה שהתפתח קודם הצביע על רצון להיפגש. אבל אז הבנתי שיש פער בין שתינו לה היה נחמד במה שהתפתח ונראה שהסתפקה בזה. בכל מקרה, המסר היה שאם אני רוצה להפגש עלי להתאמץ.

כשגרתי בגליל, היה  ברור לי שבקשר שנרקם אני זו שצריכה להתאמץ. אנשים מהמרכז ממעטים לנסוע רחוק בשביל מפגשי חברים ושמעתי די הרבה את המשפט "כשתהיי במרכז אשמח להיפגש" כלומר, אני רוצה להיפגש אם תזדמני לסביבה כי ממש לא בא לי להתאמץ על זה.. אבל כשהחברות היתה כזו שהקשר היה חשוב לשתינו, תמיד מצאנו את הדרך לא לוותר עליה ולהיפגש. וזה עבד. המציאות הזו השתנתה כשנפרדתי מהגליל והתקרבתי למרכז, וככה גם ההתבוננות שלי על היחסים החברתיים שלי שהעמיקה והתבהרה.

קודם כל סדרתי את כל מי שאני מכירה בקבוצות: הראשונים הם המזדמנים, אלה שאני פוגשת הרבה ויודעת עליהם רק מעט ומדברת אתם על מזג האוויר ועל הניקיון בחדר המדרגות, השניים הם אלה שהקשר איתם ענייני, והתפתח בגלל העניין המשותף שיש לנו. התקשורת בינינו ממוקדת מטרה. אנחנו לא חולקים רגשות ולא פותחים את הלב האחד בפני השני. אחריהם באים אלה שפגשתי בנקודות שונות במהלך החיים, אנשים מהצבא, אוניברסיטה, שכנים באותו בניין, עבדנו יחד, אכלנו יחד, היו לנו חוויות משותפות, חלקן עוצמתיות מאד. בשלב מסוים דרכינו נפרדו. עם חלק מהם היחסים נמשכו ועלו כיתה.

המשמעותיות בשבילי הן החברות איתן אפשר להביע רגשות ולדבר על דברים אישיים ללא חשש ולהרגיש שאני יכולה לסמוך עליהן. איתן אני מרגישה בטוחה להשתטות וגם להביע חולשה, יש  בינינו כנות ואני מרגישה חופשיה לדבר על כל דבר מבלי שיפוטיות. יחסים כאלה גורמים לי להרגיש ביטחון בקשר ושמחה אמיתית. והכי חשוב -יש בחברות הזו את היכולת להתפתח ולהיות מי שאני. אני לא חייבת לפגוש את החברה הזו מדי יום, אבל היא זו שעליה אני חושבת הכי הרבה. אז החברה הזו שלי מימי האוניברסיטה היא כבר לא חברה מהסוג הזה ולכן המוטיבציה להפגש היא בהתאם..

במציאות, אי אפשר לעשות חלוקה חותכת בין הקבוצות ואנשים זולגים מקבוצה לקבוצה. אני יכולה להתחיל מערכת יחסים עניינית עם מישהו שתיהפך לקשר חם ועוצמתי ומזה תתפתח חברות טובה ויכול להיות גם להיפך: משהו שהתחיל כחברות לחיים, הדרדר בשלב כלשהו ליחסים עניינים... וכשאנחנו נפגשות יש תחושה של קשר טוב שהיה פעם אבל אין בו את אותן עוצמות שהיו ליחסים שלנו פעם.. היחסים האלה נמשכים ונמשכים למרות שלשתינו ברור שהזמן המושקע בקשר כבר לא יניב את ההנאה והעניין שהיו בו פעם. ורק החובה או החוב או המחויבות של פעם מחזיקים את מה שכבר נפח את נשמתו מזמן..

זו חברות שמאפיינת אותה גם הנהלת חשבונות: לא חזרת אלי כשצלצלתי, לא הזמנת אותי אליך, לא ענית לסמס ששלחתי. ברכה ליומולדת תקבלי תמיד בזמן כדי שהכל יראה טוב אבל שום דבר טוב אין בזה.. כי כשאני חוזרת בטלפון אז השיחה נושאת איתה תחושת אי נעימות ואני מסתובבת ברגשות אשמה שגורמים לי לרצות להיות יותר נחמדה ממה שאני צריכה להיות באמת ובתוכי פנימה אני כבר יודעת שהקשר הזה מיצה את עצמו אבל אני מחזיקה אותו כי פשוט לא נעים לי..

ולמה זה ככה? אולי בגלל שבמוסד החברים אין את מה שיש בזוגיות. בזוגיות שלא מצליחה או שהגיעה לסיום - מסיימים את החוזה ונפרדים לשלום. חברות לא טובה לא מסתיימת כי אין מנגנון כזה של סיום.. והקשר פשוט ממשיך ומתגלגל לו בלי סוף תוך שהוא חופר בתוכנו. צריך אומץ להודות שחברות שכבר לא עובדת היא משהו שמתגמל באופן שלילי.. שואב אנרגיות וגם יותר מזה..

כשיחסים מתערערים וכבר אין בהם את אותה הנאה ועניין כפי שהיה קודם זה משהו ממש שואב. לא קל להפרד מחברים. חברה ספרה לי השבוע על מערכת יחסים שהיתה לה עם חברה. כשספרה, חשבתי שהקשר הזה היה צריך להסתיים מזמן. כששאלתי למה הוא נמשך, היו לה המון התפתלויות בנוסח: לא נעים, אולי זה זמני, אולי לא התכוונה, אולי היא תתעורר ותתחרט.. ובסוף, כשחתכה – היא ממש התייסרה..

אז לא קל להיפרד מחברים. זה דורש לגייס הרבה משאבים פנימיים. לקבל החלטה אמיצה וללכת הלאה, לוותר על התחושה ש"אני לא יכולה בלעדיה" ועל כמה הזמנות לדברים ממש שווים שאין לי באמת חשק להשתתף בהם.. אבל מצד שני, איזה חופש זה נותן, אהה...?

ומצד שלישי (כן, יש דבר כזה), השקעה בחברות טובה היא כל כך מתגמלת שתוך זמן קצר שוכחים את חוסר הנעימות של מי שנפרדנו ממנו. לשקוע ביחסים שעושים טוב לשתינו זה משהו שפשוט כיף להנות ממנו.

10 תגובות:

  1. וואו, כתבת והרגשתי כאילו חלק ניכר מדברייך נבעו מתוכי. כל כך התחברתי לרוב מה שאמרת. וכתמיד ניסחת את זה כל כך הרבה יותר טוב :)
    בלי לגור בגליל (אלא רק באזור השרון, אפילו קרוב יותר לתל אביב מאשר זכרון, יש שיגידו שזה בעצם כבר "המרכז") גם אני הבנתי באיזה שהוא שלב שיש חברות שגרות בתל אביב או רמת גן או גבעתיים שאם ארצה להיפגש איתן אצטרך להגיע אליהן. מרגע שהבנתי את זה וגם הפנמתי את זה - כבר היה לי ברור מי מהן כבר לא יקבלו ממנו אפילו שיחת טלפון (אלא אולי כמוך, רק מזל טוב ליום ההולדת פעם בשנה בהודעת טקסט) ועם מי בכל זאת חשוב לי לשמור על קשר (טלפוני לפחות) אבל אני כבר הרבה פחות מתאמצת להיכנס במיוחד לרכב כדי להגיע אליהן. מבין כל אלה, חברה אחת (מכונה אצלי 'החתולה') עושה מאמץ בשנים האחרונות לצאת לקראתי ולפגוש אותי כאן בסביבה, וזה רק מוכיח לי שוב את טיב היחסים בינינו. ואגב הרשומה שלך, זו חברה שפגשתי במקום עבודה ומייד היה קליק והתחברנו וגם אם לא מדברות כמה שבועות או חודשים, אנחנו פשוט מחוברות.
    הזדהיתי מאד גם עם מה שכתבת על סיום חברויות. בדרך כלל זה פשוט מתמסמס מעצמו כאשר מפסיקים להתקשר ולתחזק את הקשר. אני כבר לא מתייסרת כאשר קשר מסתיים ככה, וגם לא מתעקשת "לסיים" באופן רשמי. כי מניסיוני לפעמים קשרים מתחדשים - אפילו אחרי שנים - ומקבלים חיים חדשים. אז תמיד משאירה דלת פתוחה.
    תודה על כל מה שכתבת שהדהד לי כל כך ותודה שקישרת למדור השרביט החם :)
    אגב אשמח לקבל עוד רעיונות למדור הזה, אם יעלה אצלך משהו.....

    השבמחק
    תשובות
    1. אמפי יקרה,
      הדברים שכתבת מהדהדים בתוכי.
      השינוי במקום המגורים יצר אצלי הזדמנות חד פעמית להתבונן בדברים ולבחון את מה שקודם קבלתי כאמיתות מוחלטות. בעבר, כמעט תמיד הייתי זו שמתאמצת כי "הגליל זה רחוק".. למרות שזה עשה לי כאב בטן. אגב, גם אמא שלי נהגה להגיד את זה.. עכשו אני כבר לא בגליל וראה זה פלא, הזמירות נשארו אותן זמירות.. אז אני מבינה שזה לא המרחק הפיזי אלא זו החברות שהתרחקה
      אני מאד מאמינה במשפט "רחוק מהעין רחוק מהלב" קשרים טובים הם אלה שמשקיעים בהם ומטפחים אותם לאורך זמן, בהדדיות, ולהיפך, מה שלא מטפחים מתמוסס ועם הזמן הופך לזכרון רחוק.
      אני גם מודעת לכך שיש קשרים שהם טובים לזמנם ומתאימים לתקופה מסויימת בחיים ולכן זה לא נורא אם אלה נפסקו. השלב בו התקיימו - הסתיים וצריך ללכת הלאה. אני שמחה שחברים מביה"ס היסודי/התיכון ומתקופות אחרות יוצרים איתי קשר מחודש.. אנחנו נהנים להעלות זכרונות מימים עברו...
      אשמח לשלוח לך רעיונות לשרביט החם. איך תרצי שנעשה את התקשורת הזו בינינו?

      מחק
    2. מסקרן אותי מה גם אמא שלך נהגה להגיד.....האם היא היתה בצד של "הגליל זה רחוק, תגיעי את אלי" או שגם אמא שלך סבלה מהתופעה הזאת של אנשים במרכז שציפו ממנה להגיע אליהם.
      לא תמיד רחוק מהעין באמת רחוק גם מהלב אבל בגדול כן, זה מה שקורה כאשר לא מתחזקים מערכות יחסים. תודה על תשובתך לתגובה שלי.
      ותודה מראש, רעיונות לשרביט החם אשמח לקבל במייל לכתובת hwparparim@gmail.com אבל אפשר גם לכתוב לי ל empiarti@gmail.com תמיד ובכל נושא אחר גם :)

      מחק
    3. מצער להגיד שעבור אמא שלי הייתי תמיד רחוקה מדי ועסוקה (עבדתי..) ולכן "לא רצתה להפריע". אבל צריך להיות הגונה ולהגיד שהיא לא נהגה ברכב ולבוא אלי זה היה תמיד ספור שקשור בלוגיסטיקה לא פשוטה..
      במבט לאחור אני מודעת להשפעה של המרחק הזה על הקשר שהיה בינינו
      הדבר הכי טוב שיצא מזה, מבחינתי, שהיום אני נוהגת אחרת עם ילדי. אני יודעת שקשר פרושו להפגש ולהתראות ולחזק את מה שנוצר.

      מחק
  2. יש תמיד יותר משני צדדים :-) קראתי את הרשומה שלך. הניתוח הסוציולוגי שערכת מתאים גם ל-מה שאני חושב על סוגי ההכרויות שלי. גם אני חושב שחברים טובים לעולם לא יוצרים טקסי חישוב שונים. ר"ל יכול אדם לפגוש רע מלפני 2 עשורים ולחזור לרגע בו שוחחו בפעם האחרונה ולהמשיך משם. בענין אלה שאני צריך להתאמץ, הם לא חברים ובדר"כ משאני מרגיש את ה"אנוכיות" הזו, שם נגמרת החברות.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה ברור שעם חברים טובים לא צריך הנהלת חשבונות וטקסים.
      חברות טובה היא מעל כל אלה..
      אבל איפה שצריך להתאמץ והמאמץ הוא חד צדדי - זה כנראה סימן לכך שהיחסים מיצו את עצמם

      מחק
  3. אהבתי כל אות. רותי.

    השבמחק
  4. חברויות זה עניין מסובך... לפחות בשבילי. אבל מהרשומה שלך אני מגלה שלא רק לי...

    השבמחק
    תשובות
    1. חושבת שחברויות זה עניין מסובך לכולם.. גם לכאלה שיודעים לעשות את זה טוב..
      זה מחייב הרבה עבודה עצמית והרבה השקעה
      אבל כשהחברות טובה - זה כל כך מתגמל שכל המאמץ שווה

      מחק

זכרונת משביל ישראל

סיום העונה הראשונה 13.6.2009 אתמול חגגנו את סיום העונה הראשונה של שביל ישראל. ואיך מציינים אירוע כזה? בהליכה כמובן. על הבוקר שמנו פעמינו לנק...