אני נכנסת לחדר המרובע ומתבוננת בסקרנות במי שנמצא שם, מחפשת מישהו מוכר. כל הפרצופים בחדר חדשים. אחרוני המשתתפים ממהרים לתפוס מקום. "הגעתי למקום הנכון"? שואלת האשה בג'ינס ושיער אסוף. "כן" עונים לה שניים מהיושבים. היא תופסת את המקום האחרון בקצה בחדר.
יש כאן אוסף של אנשים שהתקבצו למסע משותף שבעוד כמה דקות יצא לדרך. האנשים הזרים האלה, שמעולם לא הכרתי, יהפכו בעוד כמה שעות לאנשים קרובים. הם ישתפו אותי בדברים הכי אישים והכי כואבים שלהם. וגם אני אותם. מאוסף של אנשים זרים נהפוך בתהליך איטי לקבוצה אינטימית שבה יפלו כל המחיצות, כאילו הכרנו שנים. במשך כמה שבועות נבלה את ימי רביעי ביחד, בתהליך דחוס ועוצמתי, שסיומו בערב שבו נעמוד על הבמה בחדר הגדול שליד, וכל אחד מאיתנו יספר את הספור של "מי אני" בהרצאה לפני כולם. ככה. בלי הנחות.
בשבועות
הקרובים כל אחד מאתנו יהיה שקוע במסע האישי שלו במטרה להבין לעומק מה מניע אותו,
מה התמה המרכזית של חייו, או כמו שאיריס וגלית קוראות לזה "מה הספור
שלך". הספור הזה, שבגללו כל אחד מאתנו הגיע לפה, הגיע זמנו לצאת החוצה.
בשבילי,
הספור האישי הזה הוא לא סתם סיפור. זה הספור שעליו אני לא מדברת אבל הוא מנהל אותי
כל הזמן, מבלי שארגיש.
כשפגשתי
את גלית ואיריס "המוציאות לאור" – הבנתי שזו לא פגישה מקרית. הן נקרו
בדרכי בטיימינג הנכון לסייע לי לעשות את התהליך הזה, לדייק אותי, להבין מתוך מה
אני פועלת ולצאת לעולם עם הסיפור שלי,
במפגש הראשון, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון בזמן הנכון. השלב הראשון היה להכיר בספור הזה, להבין איך הוא פועל עלי. מתי הוא תוקע אותי ולמה. כשהספור יתברר לי עד הסוף, יגיע הזמן לדבר אותו בקול רם. בכל מפגש אני מרגישה שאני מתקדמת עוד קצת עם הסיפור שלי, מבינה אותו קצת יותר ומצליחה לדייק אותו עוד טיפה.
אני למודת
מסעות. אני יודעת שיש בכוחו של מסע לשנות את היוצא לדרך. המסע מאפשר ראייה אחרת של
הדברים. מסעות מסוג זה, הן קטליזטור לתהליכים רדומים, במובן העמוק של המילה.
כתבי סיפורים
מרכזיים שהשפיעו על חייך, כתבי אותם כאילו זה קרה עכשיו,
ספרי
על חוויה שאת רוצה לחלוק, איך היא השפיעה על חייך,
ספרי
על רגעי המשבר שחווית, איך התמודדת ומה למדת מכל אחד מהם?
מה
המסר שאת רוצה להעביר, מה חשוב לך שיעבור לקהל מהסיפור שלך.
סיפורים הן מבקשות. תספרי ספורים, מה היה שם, מה הרגשת מה היה קשה. תני לנו להרגיש איך את הרגשת. בבית אני כותבת סיפורים. עוד סיפור ועוד סיפור. כולם סיפורים על החיים שלי: אני חופרת בתוכי ספורים ששכחתי או שלא רציתי לזכור, וכשאני כותבת אותם עולות התמונות ומתבהרות בתוכי ומה שחשבתי כחווית ילדות נחמדה, מתברר לאט לאט כמשהו שאני לא יכולה לשכוח. וככל שאני חופרת יותר עולים גם הכאב והאכזבה על העולם שהתרסק פעם אחר פעם.
הספור האישי שלי נרקם ונארג בצד הסיפורים של אחרים. אני מוצאת את עצמי משתתפת במסעות
נוספים שנשזרים לתוך המסע שלי. אני לומדת שכולנו שותפים לחוויה של ספורים שיש בהם
כאב, ופחד ותקיעות אבל יש בהם גם כוח של חיים ושל צמיחה.
תוך כדי הכתיבה, אני מגלה שבתוכי מתקיים משהו חזק ממני, סקרן ויצרי וחסר סבלנות, שרוצה לפרוץ אל העולם ומבקש לצאת ממני החוצה, אם רק יהיה בי האומץ לתת לזה לקרות.
וכמו
שכתבה לי איריס היום: הפחד מהפחד יותר גדול מהפחד עצמו. גם אם
יהיה קשה בימים הקרובים, זה יקל עלייך בטווח הרחוק.
וואו!! את אמיצה! בהצלחה רבה במסע הלא פשוט הזה...
השבמחקתודה, יקירה
מחקהרווחים שלי בתהליך הזה הם רבים. זה שווה ממש
מתרגשת איתך במסע שבו את נמצאת. מאחלת גילוי והנאה והתקרבות לעצמך והיכרות עם עצמך ועם האחרים.
השבמחקזה מסע מרגש מאד.
מחקבמפגש היום עשינו תרגול וכל אחד מאתנו ספר את "הספור שלו".
העוצמות של מה שהיה.. קשה לתאר אותן.
אנשים לא האמינו שקרה להם מה שקרה.
נשמע מעניין... שיהיה בהצלחה!
השבמחקתודה.
מחקזה מעניין ומעשיר ומטלטל ומעצים. הכל ביחד
חוויה מיוחדת
בהצלחה
השבמחקתודה אריק
מחק