22.12.2020

נגמרו התירוצים

כל מה שאני צריכה ללמוד בע"פ. בנקודות
מחר זה היום שבו אעמוד לא חשוב איפה (בזום, אלא מה?) עם ההרצאה שלי.

אני, שמורגלת בהרבה הרצאות וכבר עמדתי בפורומים שונים בפני קהלים שונים, מצאתי עצמי הפעם במקום אחר. אחר לגמרי.

הפעם זו לא הרצאה על חומר שאני מכינה ולא על נושא שאני בוחרת להציג לקהל במסגרת מפגש מקצועי. הפעם ההרצאה היא אני. הסיפור האישי שלי. ידעתי שזו תהיה חשיפה אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. אני מזהה בעצמי את הרמזים לקושי הגדול של ה"דבר הזה"

אני מתחמקת כל הזמן מלגעת בזה, אני דוחה את כל מה שצריך לרגע האחרון וגם ברגע הזה כשאני צריכה להתאמן, להתאמן, להתאמן, אני כותבת פוסט. לעצמי אני אומרת שזה רק הפוסט הזה ואחרי הפוסט אתאמן אבל אני יודעת שאחרי הפוסט אשטוף את הבית, אקפל את הכביסה, אצא להליכה ברגל, אכין ארוחת צהרים ואז לא יהיה לי זמן כי כבר יגיע השיעור שאני מלמדת היום ואחריו הפגישה בזום ובסוף אהיה כל כך עייפה שזה ידחה למחר... בקיצור. זה לא קל בכלל. היום יש catch.חגית תבוא בערב ואז כבר לא אוכל להתחמק.

רוב האנשים שאני מספרת להם על זה חושבים שזו משימה די קלה. הרי כבר דברתי כל כך הרבה פעמים, אז מה הבעיה לעשות את זה עוד פעם? אכין מצגת נחמדה, אמלא אותה במלל וקצת תמונות נחמדות, יש לי דפים עם חומר כתוב וזהו. יש הרצאה.

אבל כל זה התברר לי כטעות אחת גדולה. הרצאה טובה דורשת תהליך אחר. עמוק יותר. היא דורשת שאבין איזה ספור אני רוצה לספר לקהל, מה המסרים שאני רוצה להעביר ואיך אני רוצה להעביר אותם למי שישמע אותי, איך אגרום למי ששומע אותי להיות מרותק למה שאני מספרת ולא לנטוש אותי באמצע כי משהו אחר צץ... איך אני גורמת להם להזדהות איתי, להבין את השינוי שלי ולגרום להם להיות בהבנה שזה אפשרי גם בשבילם. אם רק ירצו.

ואת כל זה אני צריכה לעשות ממקום של התרגשות והשראה ותשוקה והתלהבות ושמחה ואופטימיות ותביאו לי עוד כמה מילים מתלהבות כאלה כשהרגליים שלי רועדות מעצם האירוע והבטן מתהפכת..

את המחשבה שזה יהיה קל יחסית, נטשתי עוד בתחילת הדרך. עבודת ההכנה היתה סיזיפית למדי. הרצאה כתובה לא דומה להרצאה שבע"פ. זו שפה אחרת. בכתיבה מרחיבים במילים ובדבור בע"פ מצמצמים. בכתיבה אפשר להוסיף ולתאר, להביא דוגמאות ובדיבור אם מביאים ספור אחד טוב הוא כבר מתאר הכל ולא צריך להוסיף יותר.

כתבתי הרבה סיפורים כדי לזהות את אלה שמנהלים אותי. כשנוצרה אצלי התבהרות השלכתי הצידה את כל מה שלא התחבר לתמה המרכזית. את הספורים כתבתי בזמן הווה כדי ליצור תחושה שאני חיה אותם מחדש, כאילו הם קורים עכשיו. שמתי לב שכשיש ספור טוב, הוא לא מאבד מעוצמתו והוא מרגש גם אם עברו הרבה שנים מאז התרחש. ההתרגשות הזו אמורה לצאת החוצה אל הקהל.

ההרצאה תתחיל בהתרחשות כדי ליצור קצב דינמי אצל המקשיב ואולי ירצה להישאר ולשמוע עוד. אני יודעת שאנרגיה טובה אצלי תקרין גם על מי שמקשיב. יש לי ניסיון בזה משיחות טלפון. אני תכף מזהה את האנרגיה של מי שמדבר איתי.

הזמנתי לערב הזה אנשים שחשובים לי. אלה בוודאי יישארו עד הסוף כי הם "שלי". הם קהל שבוי. אבל בקהל יהיו עוד אנשים. מה יגרום להם להישאר ולרצות להקשיב לי עד הסוף. יש היום  מלא הרצאות מעניינות. למה דווקא שיתקעו עלי?

לשאלה הזו יש הרבה תשובות. אני רוצה לתת להם משהו שייקחו לעצמם כחומר למחשבה. שיחשבו על מה שאמרתי ביום שלמחרת, בשבוע שאחרי זה. משהו שיגרום להם להתבונן גם על עצמם ולהגיד "וואלה, גם זו אפשרות". משהו שיעורר אותם.

ואחרי שאני עושה את כל הרשימה הזו ברור לי שכדי להגיע לרמה כזו, בזמן שנותר עד ש.. עלי להתאמן להתאמן להתאמן, ללמוד את הטקסט בע"פ ולהתאמן עם המצגת. ככל שאני מתאמנת יותר ולומדת את הכל בע"פ, אני מתחברת יותר אל הטקסט ומרגישה שהדברים יוצאים מתוכי.

אני מנסה להתאים את טון הדיבור לתוכן, לסיטואציה. אם אני פוחדת אני רוצה שירגישו וכשאני מבולבלת ונמצאת בצומת דרכים או שמחה – אני רוצה שזה יעבור גם. אני רוצה שמי שיקשיב לי ירגיש את זה.

בקיצור, נגמרו התירוצים ואני הולכת להתאמן..

4 תגובות:

  1. אני מדמיינת לי את התהליך שאת עוברת - החשיבה, ההעלאה של הזכרונות, של התחושות והרגשות....הליקוט של הסיפורים הכי אישיים שלך ואז התהליך שאת עוברת כדי לברור ביניהם - מה לספר ומה לא, באיזה סדר....מה זה אומר עלייך, מה זה יאמר לאחרים לגבי עצמם....עצם התהליך הזה הוא העבודה - נראה לי. האימון הוא העבודה. ההצגה הסופית לפני קהל - זה הדובדבן. מאחלת לך הצלחה ובעיקר הנאה.

    השבמחק
    תשובות
    1. היטבת כל כך לתאר את מה שאני עוברת. התהליך פשוט מרגש. דברים מתחילים להתבהר בתוכי. מתפתחת בתוכי הבנה עמוקה יותר שלהם. אני חווה תחושה של סיפוק גדול, ומרגישה כל כך מועצמת שזה פשוט מרגש. והפחדים... אלה מתחילים להתפוגג לאט לאט ..
      אני מאד מתרגשת מן ההרצאה היום כי מבחינתי "היציאה החוצה" והחשיפה הם שיאו של התהליך שאני עוברת.
      אני רק מקווה שמרוב התרגשות לא יהיה לי בלאק אאוט, כי הכל צריך ללמוד בע"פ...
      תודה יקירה.

      מחק
    2. נזכרתי בהרצאה הראשונה והשניה שלי. בשתיהן אנשים הביאו לי כוס מיים.
      מאז הרבה מים זרמו בירקון או בירדן, וגם כמה עשרות שנים חלפו להן.
      הדבר היחיד שלמדתי הוא - אם זה חשוב לך מאוד, ממש ממש - אצלי לפחות, הרצאה תזרום מאליה כמעט. כן, ודאי, איערך לקראתה היטב היטב. אבל ברגע עצמו - אני עובר לריחוף [ כמאמר הפסיכולוגים הקוגניטיביים].
      בהצלחה לך, מחזיק אצבעות.

      מחק
    3. תודה אריק.
      זה היה אתמול. התרגשתי בטרוף.
      כל מה שכתבת - התרחש בפועל.. היה לי ספור טוב. נערכתי מאד. למדתי את הטקסט בע"פ ושיננתי בלי סוף
      ואחרי הלחץ של ההתחלה, הדברים זרמו מתוכי
      תודה על הפרגון

      מחק

איך התערבבו להם סלט הפירות ומחשבות על הקורונה

engin akyurt on Unsplash אני מפזרת את הפירות על המשטח במטבח: תפוחים, אגסים, קיווי, תפוזים, אשכולית אדומה, בננות. במפגש יום העצמאות אני ממונ...