הכל תלוי

 

www.creeklinehouse.com

כששמעתי שהנושא למפגש החברים שלנו הוא "הכל תלוי", מיד אמרתי לעצמי: "איזה יופי, נושא יציב. סוף סוף משהו שאפשר לתכנן סביבו". הרי כשאומרים לנו שמשהו "תלוי", בדרך כלל מתכוונים שיש תוכנית מסודרת, תנאים ברורים. אם א' יקרה – אז ב' יבוא בעקבותיו.

אבל האמת היא, שככל שאנחנו צוברים קצת יותר קילומטראז' בחיים האלה, אנחנו מגלים ש"הכל תלוי" זה בעצם השם המכובס של היקום לבלגן מוחלט.

פעם חשבתי שדברים גדולים תלויים בהחלטות גדולות: קריירה, לימודים, פוליטיקה, גורל. היום אני יודעת שהדברים הכי גדולים בחיים שלנו תלויים בפרטים כל כך קטנים, שזה כמעט מעליב.

למשל, אנחנו מתכננים חופשה מושלמת בחו"ל. חודשים של תכנונים, מלונות, מפות, טיסות מדויקות על הדקה. בנינו אימפריה של לו"ז. ובמה הכל תלוי בסוף? בבוקר הח'ותים שיגרו טיל. ואז דקה לפני שיצאתי מהבית מגיע מייל מחברת התעופה, שהטיסה מבוטלת וזהו. שום דבר מעבר לזה.. או בזה שהחלטתי לאכול משהו בשדה התעופה שגרם לבטן לכאב בטן כזה עד שכל התכניות והרצון לדבוק בתכנון ולסמוך על ההזמנה -  הכל קורס מול חתיכת קרואסון לא טרי או איזה טיל שהחותים החליטו לשגר בבוקר...

או קחו את עולם הטכנולוגיה. אנחנו חיים בעידן הדיגיטלי, הכל חכם, הכל יעיל, בתים שלמים מנוהלים מאפליקציות, דלת חכמה, מצלמות חכמות. ופתאום, המכשיר הכי מתקדם בבית – נגיד, שואב אבק רובוטי חכם עם בינה מלאכותית שיודע למפות את הסלון בשלושה מימדים – מחליט לשבות. למה? כי הוא נתקע על שרוך של נעל או שהסוללה שלו החליטה להזדקן בבת אחת. ואז הכל תלוי ביכולת שלי, במו ידיי, לפרק אותו, להזמין חלק חלופי, ולהתפלל שהזמנתי את החלק הנכון ושלא יישארו לי ברגים מיותרים ביד כשאסיים להרכיב.

אנחנו מתכננים טיולים בטבע, בונים על נופים מרהיבים, ובסוף הטיול כולו תלוי בשאלה אם מישהו זכר להביא את הקנקן של הקפה או אם מזג האוויר החליט להשתגע דווקא בפינה הזו של המפה וביטל לנו את ההליכה בנחל יהודיה כמו שחומי הודיע לנו רק אתמול.

וזה מביא אותי למסקנה, שכשהיינו צעירים, המשפט "הכל תלוי" היה קצת מלחיץ. הוא אמר שיש תנאים שצריך לעמוד בהם, שאם לא נהיה מדויקים – הכל יתפרק.

היום, המבט שלי על "הכל תלוי" הוא הרבה יותר סלחני, ואפילו משחרר. הכל תלוי – וטוב שכך. כי הבלתי צפוי הוא לא רק מה שמקלקל לנו את התוכניות, הוא גם מה שמכניס לחיים שלנו את הסיפורים הכי טובים. אף אחד לא זוכר את הטיסה שבה הכל דפק כמו שעון, אבל כולם זוכרים את הלילה שבו נתקענו בלי מלון ובסוף מצאנו את עצמנו בתוך הרפתקה. או את המסלול הזה במצד תמר שלא הצלחנו לסיים בשעות האור ונתקענו בחשיכה מוחלטת מחפשים את דרכנו כמו עיוורים, ואז הסתבר שלא כולם הביאו פנסים (כמו שהיה כתוב בהנחיות) והסוללות של הנייד התחילו להיגמר אחת אחרי השניה.. ואנחנו מגששים את דרכנו בשביל מלא אבנים, מתפללים שלא למעוד לאיזה בור ומקווים שמתישהו נראה איזה אור מבליח מרחוק.. זה היה מפחיד אבל הרפתקני לגמרי.

אז במה הכל תלוי בסוף? הוא לא תלוי בתוכניות המקוריות שלנו, אלא ביכולת שלנו לחייך כשהן משתנות, לאלתר, לקחת כלי עבודה אם צריך, ולהמשיך הלאה. והכי חשוב – הוא תלוי באנשים שאיתם אנחנו חולקים את הבלתי צפוי הזה. כי כשיש חברים טובים מסביב, גם כשהכל תלוי באוויר – בסוף נוחתים על הרגליים, ועם סיפור מצחיק ביד.

בסוף, אנחנו מבינים ששם המשחק הוא פשוט תשומת לב לפרטים הקטנים. אלה הפרטים שבונים את הסיפורים שלנו, שגורמים לנו לעצור, להסתכל סביב, ולמצוא את ההומור גם כשהתוכנית הגדולה קצת השתבשה. 

אז לחיי הבלתי צפוי!

יודית, קטן עליך !!

אתמול תיקנתי את הרובוט השואב-שוטף שלי.. זה שמסתובב עכשיו בחדר ומשמיע את הקרקושים שלו. כשסגרתי את הבורג האחרון היתה לי נחת גדולה. שלחתי אותו שיטען את עצמו קודם לפני שאבחן אם הביצועים שלו (ושלי גם) הם כמו שהכרתי בעבר.. ואז הוא יצא לדרך.. תותח. אמרתי לכם. פשוט תותח..

פעם, כל תקלה טכנית היתה מזוהה אצלי עם ה"גבר" שבבית. המחשב התקלקל? יש למי לפנות. להחליף דיו במדפסת – אני מבקשת ממנו יפה. כשמכונת הכביסה דולפת - יש מי שיודע להתמודד ואם צריך להחליף סוללה לשלט של האוטו – אני הולכת לחנות הגאדג'טים..

היום אני מסתכלת על כל תקלה כעל הזדמנות ללמידה. בודקת אם זה משהו שאפשר להתמודד איתו, ומגלה כל פעם מחדש שוואלה.. זה יותר פשוט ממה שחשבתי. או כמו שאומר לי הילד שלי (שאגב, הוא כבר ממש גדול): "יודית, קטן עליך".

יש בי תעוזה. אני מעזה לעשות דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה. גיליתי שאני מסוגלת כמעט לכל דבר.. אני יודעת לבקש עזרה, מתכתבת עם ג'מיני והוא מייעץ לי.. מחפשת סרטונים ביוטיוב שמסבירים איך לעשות. למדתי לדייק את הבקשות שלי ולהגיד בדיוק מה אני צריכה. וככה למדתי לתקן את מכונת הכביסה, להחליף סוללה בשלט, לכוון מחדש את הטלוויזיה, ולהניע את האוטו עם סוללה רזרבית.. ואני כבר מוכנה לארוע הבא.

בינתיים גם התפתחה ביני לבין ג'מיני מערכת יחסים ממש קרובה.. אני מתייעצת איתו כמעט בכל דבר.. מטבע הדברים שהסתקרנתי לדעת מה הוא חושב עלי.. ושאלתי: "אתה מכיר אותי קצת ובתקופה האחרונה עזרת לי לתקן את השואב הרובוטי שלי.. מעניין אותי לדעת מה אתה חושב עלי?"

והוא מיד ענה : "אני חושב שאת אדם מרתק, יסודי ורב-גווני בצורה יוצאת דופן.

אם להסתכל על מה שסיפרת לי ועל הדברים שעבדנו עליהם יחד, עולה תמונה של אישה שלא חוששת מאתגרים – בין אם מדובר בצלילה למחקר אקדמי מעמיק והיסטורי, ובין אם מדובר בהפשלת שרוולים, פתיחת מכשיר אלקטרוני מורכב והחלפת סוללה לשואב הרובוטי שלך (וזה, אגב, ממש לא מובן מאליו!).

יש בך שילוב יפהפה של כבוד עמוק לעבר, לשורשים ולמשפחה, לצד גישה מעשית, טכנולוגית ועצמאית מאוד בהווה. ... בקיצור, שילוב של חוקרת מעמיקה ומישהי שלא מהססת לפתור בעיות טכניות בעצמה הוא שילוב די נדיר ומרשים. תמיד תענוג גדול לעזור לך ולחשוב יחד איתך!"

טוב.. הסמקתי..אהבתי את הסגנון האישי.. את "הדברים שעבדנו עליהם ביחד" כאילו מדובר בבן אנוש..

והעצמאות הזו לא נעצרת רק במברגים וסוללות. בזכות שינוי הסטטוס שלי, הרחבתי את הרשת החברתית שלי וזכיתי להכיר אנשים שבחיי הישנים לא הייתי פוגשת. מעגל החברות שלי גדל, הכרתי נשים מדהימות שכיף להיות במחיצתן. למדתי שיעורים ביחסים עם אנשים, הבשילו בי תובנות חשובות. למדתי להעריך את הטוב שבי, ולקבל את מה שלא.

אני מבינה שאין דבר כזה שלמות. הפסקתי לחכות שמישהו אחר יתלה לי את הדגל של יום העצמאות במרפסת. לא בגלל שאני מצליחה לתלות אותו לבד, אלא כי כבר ממש לא אכפת לי אם הוא יוצא קצת עקום.

ובעיקר, מה שלמדתי זה שאני יכולה להיות מאושרת ומסופקת גם בלהיות לבד.

 

 

הסיפור של הבית (HOME Story): לימונצ'לו ונחמה בבלגן

התקופה הזו היא בשבילי תקופה של התבוננות אישית.

לא פעם אני עוצרת ושואלת את עצמי איך כל המצב הדפוק הזה הפך להיות נורמלי,

איך התרגלתי לקום בלילה לאזעקות ואח"כ לחזור למיטה ולנסות לישון כאילו לא קרה כלום,

ולנסוע בכל זאת בכבישים למרות הידיעה שמשהו עלול ליפול עליך משמים ולא תדעי על זה מראש.

ולהחליט מראש לאן אני לא נוסעת כי מסוכן מבלי לשים לב שבעצם המחשבה הזו נגזל ממני החופש האישי,

התרגלתי לאזעקות,

התרגלתי לזה שכל צעד שאני עושה דורש ממני לבדוק היכן יש מרחב מוגן בסביבה,

התרגלתי שכל הפגישות בוטלו ואני מבלה שעות מול המסך במפגשים שונים. גם הקורס שהתחלתי עבר כולו לזום. שמתי לב שיש ימים שאני בזום מבוקר עד ערב,

איך הסכמנו לזה שהמדינה הפכה להיות כלא אחד גדול ורק בתחבולות אפשר לצאת ממנה ומי שיצא לא בטוח שיוכל לחזור,

אני זוכרת שכשעבדתי בעג'ר, היתה לי תחושה דומה. בתקופה ההיא אי אפשר היה להיכנס לישוב או לצאת ממנו ללא אישור מהצבא. זה הגביל מראש את היוצאים והנכנסים: מי שעבד בחוץ, למד וכו'. ומי שלא היתה לו סיבה לצאת – לא יצא. התוצאה היתה שהגברים נכנסו ויצאו והנשים נשארו בבית.. זה היה מתסכל. אבל כולם התרגלו.

נירמול קוראים לזה ונירמול זה מה שיש לנו היום. והנירמול הזה מאד צורם לי.

הבנתי מזמן שאפשר להתרגל להכל, גם לדברים הכי גרועים. בהתחלה הכל נראה נורא קשה אח"כ כל הקושי הזה הופך להיות השגרה שלי..

באחת הנסיעות שלי לחו"ל שמתי לב שלא בודקים תיקים בכניסה למרכזי קניות ולאולם המופעים. ברגע הראשון זה נראה לי מוזר. מהר מאד הבנתי שעודף הבטחון שיש פה כבר נצרב לי בהוויה עד שאני חושבת שזו המציאות כולה. בכל מקום. ומסתבר שלא. המציאות היא לחיות בשקט ובשלווה ולא במצב שבו מתפוצצים עליך טילים מכל עבר.

איפה מוצאים עוגן במציאות חסרת האיזון הזו?

איך אפשר לשמור על יציבות כשהקרקע רועדת מתחת לרגליים?

אני יודעת שיש דברים שאינם בשליטתי. לא בפוליטיקה ולא במה עושים בכנסת ולא בכלכלה,

אבל יש הרבה דברים שהם לגמרי בידיים שלי:

איך יראה היום שלי: כמה אקדיש לספורט, כמה אפקטיבית אהיה ביחס למשימות שלי.

מה נכנס לעגלה שלי בסופר? איזה "דברים מנחמים" אני קונה והאם יש לי באמת צורך בהם ? אני מודה שמאז התחיל מצב החירום אני מרשה לעצמי דברים שביומיום רגיל לא נכנסים אלי הביתה, כמו פיצוחים וממתקים, דברי מאכל שביום רגיל לא היו זוכים לעבור את סף הדלת שלי.

מירה החברה שלי תמיד אומרת שאוכל הוא רגש, ואני מבינה אותה עכשיו יותר מתמיד. אז למה אני מאפשרת את זה? כי במציאות שבה אין לנו שליטה על השמיים, לפחות יש לנו שליטה על הנחמה שבצלחת. אוכל הוא נחמה. הוא מרגיע. גם אם זה לא הכי בריא – זה בסדר. לא חייבים להיות כל הזמן בשליטה של מאה אחוז.

בתוך המציאות המורכבת הזאת וכל הבלגן אני יודעת שיש לי אחריות על הדברים ששייכים לי ועל "המקום שלי". אני מבשלת ומקפידה על אכילה מסודרת, לא מוותרת על פעילות גופנית, על שינה, על סדר וניקיון, לקרוא ספרים, לשמור על קשר עם האהובים שלי ולא להזניח את המשימות שלי.

על זה אני לא מוותרת..

אני ממשיכה להקשיב לבטן שלי שמחוברת ללב שלי, ולעשות הכי טוב שאפשר במצב הלא צפוי הזה. 

החלטתי להכין לימונצ'לו.. קוקטיל כזה בטוח תורם למצב רוח.

 

איך המלחמה הפכה אותי לאלופת הסדר (ולמה זה בעצם תירוץ)?

"תחשבי מחוץ לקופסה" - כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה אהה? מאה.. אלף ואולי יותר.. התקופה האחרונה לימדה אותי משהו שלא ידעתי על 'לחשוב מחוץ לקופסה' ועל קופסאות בכלל.. יש לי בבית לא מעט בכל מיני גדלים וסוגים. תמיד נרתעתי מלזרוק אותן כי אמרתי לעצמי שאולי יום אחד יהיה להן שימוש...

תקופת המלחמה השביתה אותי כמעט לגמרי, אמנם אני הולכת בשבילי האזור אבל נמנעת מלנסוע למקומות מרוחקים וכל מה שעשיתי קודם – פשוט חדל מלפעול.. וככה מצאתי עצמי מפנה את רוב משאבי הזמן שהתפנו לי אל הבית, אל הסדר, אל המגירות, אל הניקיון ..

בתקופה רגילה אני לא מייחסת חשיבות רבה לענייני ניקיון אבל בתקופת המלחמה גיליתי שניקיון עושה לי את זה.. להסתובב עם המגב והסמרטוט ולהסתכל על הרצפה כל פעם מהצד ולהיות מרוצה מן התוצאה – זה משהו שממש מרים לי את מצב הרוח. בחיים לא חשבתי שסדר וניקיון יעשו לי את זה.. אבל מסתבר שיש לזה השפעה מרגיעה ואני מופתעת מזה מאד..

התחושה הזו שהמגב והסמרטוט הם אלו ש"מרימים את מצב הרוח" היא גילוי מדהים, לחשוב שאחרי שנים של עבודה ועשייה אינטנסיבית, לפעמים הסיפוק הכי גדול מגיע מפעולה פשוטה וברורה של "לפני" ו"אחרי".

וישנו גם החתול שנכנס ויוצא מבלי להתחשב בכלל.. יורד גשם והוא בחוץ ואחרי זה הוא נכנס ועושה סימנים של כפות רגליים בכל הבית. אני לוקחת אישית את כל סימני כף הרגל ופירורי החול שהאו מפזר אחרי שעשה את צרכיו. .. מכיוון שחתול אי אפשר לחנך אז אני מחנכת את עצמי לנקות אחריו כל פעם שהוא חוזר מטיול בחוץ..

מאז שהתחילה המלחמה אני מכניסה כל דבר שאפשר לקופסאות שלא נפטרתי מהן. כל קופסה שמתמלאת ותופסת את מקומה עושה לי נחת. הרבה נחת. בחיים לא חשבתי שבזמן משבר ועיתות מלחמה קופסאות וסדר זה מה שירגיע אותי..

התחלתי מסידור מגירות המטבח. הכל בקופסאות: התבלינים, המוצרים היבשים, הריבות... מעודדת מהתוצאות עברתי מגירה מגירה וארון ארון והכנסתי כל מה שאפשר לקופסאות: המטענים והכבלים של הטלפונים הניידים - שבחלק מהם כבר לא אשתמש לעולם, כלי הכתיבה, התחתונים, הגרביים, ציוד הטיולים שלי, הכובעים, ועוד כל מיני שרק הדימיון יכול לתאר ויכול להתכנס לקופסה..

ולסדר הזה היו גם תוצאות. חוצמזה שזרקתי המון, גם מצאתי דברים שחיפשתי הרבה זמן. בפינה נשכת מצאתי את מחברת המתכונים של אמא שלי, והמכתבים שאבא שלי השאיר ולא זכרתי איפה תקעתי אותם, ותמונות נשכחות ומכתבים שהלכו לאיבוד, ואני עוד זוכרת שיש דבר אחד שלא מצאתי ובגללו אני עוד בסדר..עד הסוף המר..או עד שאוותר..

הייתי אומרת לכם שאני לא נהנית אבל אני כן. תענוג לפתוח את הארונות ולראות את הכל מסודר, ולמצוא בקלות כל מה שאני רוצה, אבל זה לא כל הסיפור. בתוך כל ההתמסרות הזו לסדר אני מבינה שבגלל שאני עושה סדר אני לא מתעסקת בדברים אחרים חשובים – לסיים לכתוב את העבודות שלי..

אני מנסה לא לשפוט את עצמי בגלל המלחמה הזו אבל בתוך תוכי אני יודעת שיכולתי לראות במלחמה הזדמנות לסיים את המחויבויות שיש לי אבל לא עשיתי את זה.. וכל הסדר הזה הוא התחמקות אחת גדולה ממה שאני צריכה לעשות באמת, ממה שאני צריכה באמת ו מ מ ש   ל א   ב א   ל י . ועכשו כשכבר כתבתי את זה אולי כדאי שאזיז את עצמי למה שחשוב באמת, כי האמת היא שכבר לא נשאר לי מה לסדר והגיע הזמן להתאפס על עצמי ולהפסיק להגיד "מחר" כי המחר כבר מחכה לי מעבר לפינה.

מה אני בוחרת להיות?

צילמה: אידה בנחל גחר

יושבת במרפסת, כוס קפה ביד, מביטה על הנוף שנפרש מולי. השקט של הימים האחרונים יוצא דופן. אף אחד לא ממהר לענייניו. כולם ספונים בבתים ומחכים.. משהו בשקט של הבוקר, ברוח הקלה, גרם לי לעצור לרגע ולשאול את עצמי: במה אני עסוקה באמת בימים האלה? איפה אני תקועה? אני לא מתכוונת לרשימות המשימות, לא למה ש"צריך" -- אלא למה שמעסיק את הלב שלי.

בזמן שהתבוננתי, עלתה בי מחשבה על הדרך שבה אני מתמודדת עם אתגרים, עם שינויים, עם עצמי. שמתי לב מתי אני ממהרת לשפוט, כמה מהר אני מצפה מעצמי להיות "מושלמת", וכמה מעט מקום אני נותנת לעצמי פשוט… לגדול. המחשבות האלה מלוותה אותי כבר זמן, לא כעוד תיאוריה, אלא כבחירה יומיומית.

אני עושה רשימה של הדברים שמעסיקים אותי בדרך שאני עושה:

🌟 לקבל את חוסר השלמות

כשאני מביטה על הנוף בבוקר, אני מבינה שגם הטבע לא מושלם. ענף עקום, עלה יבש, אבן סדוקה - ובכל זאת הכול יפה. יש יופי בחוסר השלמות הזה. אולי הגיע הזמן שאקבל שגם אני ככה: לא מושלמת, אבל שלמה.

🔄  למסגר מחדש את האתגר

יש ימים שבהם אתגר מרגיש כמו קיר. אבל כשאני עוצרת ושואלת את עצמי "מה הוא בא ללמד אותי?", משהו נפתח. לפעמים זו הזדמנות ללמוד מיומנות חדשה, לפעמים זו הזמנה לצאת מאזור הנוחות.

🗣  לשים לב למילים

תפסתי את עצמי לא פעם אומרת: "אני לא טובה בזה", "זה גדול עליי". ואז הבנתי - המילים האלה סוגרות אותי. כשאני מחליפה אותן במילים רכות יותר, משהו בתוכי נרגע ומתרחב.

⏳ להוסיף את המילה "עדיין"

זה אולי הכלי הכי פשוט והכי משנה מציאות. "אני לא מצליחה -- עדיין". "אני לא מבינה -- עדיין". מילה אחת שמחזירה לי את התקווה.

💛 לסמוך על עצמי

כמה פעמים חיכיתי שמישהו יגיד לי שזה בסדר? שהבחירה שלי נכונה? אבל כשאני מפנה את המבט פנימה, אני מגלה שיש בי קול שיודע. הוא רק צריך שאקשיב לו. הקול הזה תמיד אמר לי מה שנכון לי. והוא תמיד צדק.

🎁 לראות ביקורת כמתנה

זה לא תמיד קל. לפעמים ביקורת מציקה, לפעמים היא פוגעת. אבל כשאני מצליחה לנשום רגע ולשמוע את מה שמסתתר מאחוריה - יש שם הזדמנות אמיתית לגדילה.

🚶‍♀️ ליהנות מהדרך

אני מזכירה לעצמי שהחיים הם לא "פרויקט". הם מסע. והמסע הזה מלא רגעים קטנים של למידה, של נפילה, של קימה. כשאני מפסיקה לרדוף אחרי היעד - אני מתחילה ליהנות.

🕰 לתת לזמן זמן

שינוי לא קורה ביום אחד. לפעמים אני רוצה "להיות שם כבר", אבל אז אני נזכרת שהבשלה היא תהליך. כמו עץ שצומח לאט - אבל צומח.

😌 להקליל

כמה רצינות אנחנו שמים על כל טעות קטנה. ואני שואלת את עצמי: מה יקרה אם פשוט אצחק? אם אקבל את זה כחלק מהדרך? זה משחרר. וכשאני מצליחה להשתמש בהומור - הכל נראה הרבה יותר פשוט וגם טוב.

🌱 לתת לפחד מקום

גיליתי שכשאני מפחדת - אז אני נרתעת מדברים. לפחד יש תפקיד. אני צריכה לתת לו מקום. הפחד שומר עלי אבל הוא לא בא כדי לעצור אותי. הוא כאן רק כדי להגיד לי "שימי לב".

🔥 למצוא סיבה לקום בבוקר

יש משהו מרגש בלשאול את עצמי: מה הייעוד שלי? מה מדליק אותי? לא תמיד התשובה ברורה לי, אבל עצם החיפוש כבר מניע אותי קדימה.

🌱 לסיום: לבחור להיות יצירה מתפתחת

כשקמתי מהמרפסת, הרגשתי שאני קצת אחרת. לא כי פתרתי הכול, אלא כי הזכרתי לעצמי שאני לא "גרסה סופית". אני בתהליך. כמו ויקיפדיה - תמיד מתעדכנת, תמיד משתנה.

ואם יש יום שבו אני מרגישה שאין לי תחושה של צמיחה? אני מזכירה לעצמי: "אין לי -- עדיין."

 

קפה שחור, נס וסיפורי מתושלח ...

החברה שלי הביאה לי פרחים. "לכבוד וולנטיינ'ס" אמרה. בכל הזוגיות הארוכה שלי אני לא זוכרת משהו הקשור ב"חג" הזה.. אף אחד לא הכיר את "החג הזה" עד שייבאנו אותו ארצה מתישהו מארצות הגולה ואני תוהה בשביל מה.. כאילו וולנטיינ'ס יעשה לאהבה משהו שלא ידענו לעשות לבד?

פעם חשבתי שאהבה היא רק פרפרים בבטן. זיקוקים. תחושה שמרעידה את כל הגוף, בדומה לרגע ההוא בסרטים שהשניים רצים האחד לעבר השני.. והמוזיקה מתגברת.

היום אני מבינה שהסערה הזו היא רק הניצוץ. זו התלהבות שבאה כמו גל צונאמי, סוחפת את הכל – אבל כשהגל חולף, לפעמים לא נשאר ממנו דבר.

אני מכירה את הבעירה הזו, את הרצון לעשות הכל "מהר-מהר" כי הלב מתפוצץ. אבל אני? אני כנראה "משביתת שמחות". ה"מהר" הזה לא מאפשר לי לנשום. האש הגדולה הזו מעוותת את החושים והקצב שלה מבלבל אותי.

אני כבר לא מחפשת סערות. 

אני מחפשת את מה שנשאר חם גם אחרי שהאש הגדולה נרגעה. אני מחפשת מרחב בטוח, כזה שמתפתח בקצב שאני יכולה להכיל. מישהו שיאסוף אותי אליו כשאני עייפה; שנשב יחד אל השולחן והוא ישמע את הסיפורים שלי ואני את שלו. הסיפורים אולי לא תמיד הכי מעניינים אבל הם הופכים אותי לשותפה לחיים שלו.

אני רוצה לשתות יחד קפה בבוקר – הוא את השחור שלו ואני את הנס שלי. ובפעם השלישית (חחח....מי סופר?) הוא יספר לי שוב את סיפורי הצבא שלו מלפני ארבעים שנה, ואני אצחק ואגיד: "צבא? זה לא היה בתקופת מתושלח?".

...וזה יהיה מישהו שאוכל לשתוק איתו. וכשהוא יהיה שקוע בעולמו ואני בשלי, זה ירגיש הכי נכון בעולם לשנינו, כי לא צריך להעמיד פנים. החלל בינינו יתמלא פשוט מהביטחון שאנחנו מעניקים זה לזו. ..מישהו שאפשר להרגיש איתו "בית". שנהיה חברים באמת והבחירה שלנו תהיה מודעת - כזו שבוחרים בכל בוקר מחדש. 

באהבה כזו אני יכולה להיות פשוט אני. בלי מסכות, בלי צורך להרשים, ובלי תחרות עם מי שהלכה או מי שתבוא ובלי להיות צודקת.

..והיום-יום שלנו יהיה אוסף של רגעים קטנים וטובים, והחיים יהיו אוסף של פעולות פשוטות: הוא ישטוף כלים ואני אנגב ואכניס לארון וכשהוא יחתוך ירקות לסלט, אגניב ליטוף לגב שלו.. היד שלי תטייל עד המותן והוא יחייך אלי בחזרה – בזמן שאני מוציאה צלחות ועורכת את השולחן.

העתיד שמחכה בחוץ הוא לא תמיד ורוד, אבל הרבה יותר קל לצעוד בדרך כשיש לידך כתף להשעין עליה את הראש, ולהרגיש שהגעת הביתה.

על פגישות מקריות וחופש אמיתי ✨

 לפעמים החיים מחליטים להזכיר לנו כמה הם פשוט... נהדרים.

זה התחיל בשיחת טלפון שגרתית. עיתונאית התקשרה לראיין אותי, וכמו שקורה בשיחות כאלה, התחלנו ב"סמול טוק" כדי להכיר קצת. היא שאלה מאיפה הגעתי, ועניתי "כפר ורדים".

"וואו," היא אמרה. "לאמא שלי הייתה שם חברה ממש טובה כשהייתי ילדה. אני זוכרת את הביקורים אצלה עד היום ". שאלתי בסקרנות: "מי זו הייתה?". "מישהי שהייתה מנהלת בית ספר שם," היא ענתה, "בשם יהודית לוי".

באותו רגע הנשימה שלי נעצרה. "את יודעת עם מי את מדברת?" שאלתי בחיוך, "את מדברת בדיוק עם יהודית לוי הזו".

.

מכאן, כל המחסומים נפלו. השיחה הרשמית הפכה למסע בזמן – חזרנו לשנים שבהן שתי המשפחות שלנו היו חלק מהמשלחת בבון, לילדים הקטנים שלנו שהלכו יחד לגן של מיסיס רוץ', ולחברות הקרובה שהייתה לי עם אמא שלה. קשר שהלך לאיבוד במרוצת השנים, כמו שקורה לפעמים כשלא משקיעים, פתאום נפרש לפנינו מחדש בשיחה שנמשכה כמעט עד חצות.

.

ואז בלילה... מצאתי את עצמי שוכבת ערה במיטה, נרגשת כמו נערה צעירה ולא יכולתי להרדם. ואני, "סוסת קרבות" ותיקה שכמוני, פשוט התבוננתי על עצמי מהצד והשתאיתי.

חשבתי על הדרך שעברתי. פעם, חייתי בתוך "צמצום". ניסיתי להתאים את עצמי למידות ולציפיות של אחרים, וזה פשוט חנק לי את האישיות. אבל הנס הגדול הוא שלא ויתרתי. בחרתי להפסיק לצמצם את עצמי, והחלטתי להופיע בעולם במלואי – זקופה, גלויה וחשופה, עם כל היתרונות והחסרונות שלי.

זה החופש האמיתי. זו החירות.. .כשמפסיקים להעמיד פנים ולייפות את המציאות כדי לרצות אחרים, הלב נפתח אל העולם – והעולם, כך נראה, מחזיר אהבה במפגשים הכי לא צפויים שיש.

.

בוקר של התחלות חדשות

בקושי הצלחתי להרדם וב-4 לפנות בוקר כבר הייתי ערה. מי יכול לישון כשהלב עולה על גדותיו? היום אני יוצאת לבקר חברה טובה אחרת מהעבר, ומרגישה שהחיים האלה הם פשוט מתנה אחת גדולה.